ביקורת: אורות הגז

אני הולך לחלוק איתכם משהו. משהו אישי. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל תאמינו לי שאני לא ממציא פה כלום. אני קצת בבעיה. אתם מבינים, העורך, בחור נחמד רוב הזמן, באמת טיפוס א' פלוס, בא אליי לפני כמה ימים והתחיל לצעוק עליי ואמר לי שאני מאחר בהגשת הביקורת על הסרט "אורות הגז". וזה קצת מוזר, כי אני לא זוכר שהתחייבתי לכתוב ביקורת כזו. אמנם אני לא הטיפוס הכי מסודר בעולם, וכבר קרה שהגשתי את החלק שלי ל"תמונה קבוצתית" בדקה ה-90, אבל באמת שלא זכור לי מקרה בו התחייבתי לכתוב ביקורת ואז פשוט שכחתי ממנה. אבל הנה אני פותח עוד מייל לעגני שבו העורך, אדם שהחשבתי מחבריי הקרובים, שואל אותי בלעג אם בכלל ראיתי את הסרט הזה שהבטחתי לבקר. והאמת היא… אני לא בטוח. אם יש משהו שאני בדרך כלל בטוח לגביו זה סרטים, אבל פה אני נתקל בבעיה: הוא מתעקש שאני אבקר את הגרסה מ-1948, ואני בכלל לא בטוח שהגרסה הזו קיימת.

אני מכיר, כמובן, את המחזה הקלאסי של פטריק המילטון, גאון של מותחני הבימה והספרות שאחראי בין היתר ל"חבל" (שעובד לסרט קלאסי של אלפרד היצ'קוק), שמתרחש בסוף המאה ה-19 ועוסק באישה שנכנסת לספירלה של טירוף כאשר בעלה ממשיך להאשים אותה שהיא מדמיינת דברים שהיא בטוחה שראתה. היא מנסה להבין מאיפה התקפי הבלבול והשכחה האלה מגיעים, ומה בדיוק הקשר שלהם לאורות הגז שנכבים בבית בשעות לא צפויות, ומגלה סוד נוראי. 

המחזה היה הצלחה אדירה והטביע את חותמו התרבותי דרך המונח Gaslighting (שעדיין חסר לו מונח עברי שמקובל על כולם) – סוג של התעללות רגשית שכוללת תמרון של העובדות במטרה לגרום לקורבנות להאמין שהם מדמיינים דברים, עד שהם נותרים חסרי בטחון לחלוטין ותלויים במציאות שהמתעלל מציג להם. לפחות, אני חושב שזו משמעות המונח, שאלתי את העורך לגבי זה והוא אמר שאני שוב מדמיין דברים, ושתמרון פסיכולוגי של עובדות הוא משהו שקורה רק בסרטים. בכל אופן, מסתבר שהיה סרט ואני צריך לצפות בו, ולכתוב עליו ביקורת. אחרי הכל, הבטחתי שאכתוב אותה. ככה הוא אמר לי. 

הבעיה היא שיצאו כמה גרסאות, חלקן גרסאות מצולמות של המחזה ששודרו בטלוויזיה, ואני לא בטוח על איזו מהן הייתי אמור לכתוב בשביל האתר. אני מניח שעדיף לבחור באחת מהגרסאות שהוצגו בקולנוע: יצאו שני סרטים גדולים בתקופה די קצרה, אחד ב-1940 ואחד ב-1944 (ואנשים חושבים שרימייקים וריבוטים מתרחשים מהר מדי היום). שאלתי את העורך לאיזה מהשניים הוא התכוון והוא אמר שאין לו מושג על מה אני מדבר. הזכרתי לו את השיחה שהייתה לנו על כתיבת ביקורת על "אורות הגז" והוא אמר שאני ממציא דברים שוב – זה בכלל מחזה, אנחנו לא אתר לביקורת מחזות. הזכרתי לו שהייתה לנו חלופת אימיילים בעניין והגשתי לו את הטלפון. הוא הסתכל בו בעיון, הקיש כמה פעמים ואמר שהוא לא רואה שום אימייל. הסתכלתי, וההודעות – הן היו שם, אני נשבע – פשוט נעלמו כלא היו.

אני… אני לא ממש בטוח מה קרה אחרי זה. נפרדנו וחזרתי הביתה. החושך ירד והנורות לא משהו, הן מתחילות להבהב, כאילו החשמל מפרפר. אבל הטלוויזיה עדיין עובדת, אפשר עדיין לראות סרטים. האור של המסך יעזור, הטלוויזיה לא תשקר לי. אבל איזו גרסה? 

אני מניח שאלך על זו מ-1944: גדולה יותר, מוכרת יותר, עם שחקנים מפורסמים יותר. ג'ורג' קוקור, אחרי הכל, היה מהבמאים הכי גדולים של תור הזהב ההוליוודי. הוא אמנם מוכר בעיקר בזכות שורה של קומדיות רומנטיות ("סיפור פילדלפיה", "רק אתמול נולדה", "גבירתי הנאווה"), אבל הוא הראה כישרון גם בדרמות כבדות יותר. ואפילו שהסיפור מתרחש באנגליה של המאה ה-19. הוא מכיל רמזים לקולנוע הנואר האמריקאי שבדיוק עלה לקדמת הבמה: אורות הגז הנכבים הם לא סתם עוד פריט ברשימת הדברים שמשתבשים בחייה של פולה אנטון (הסרט הזה שינה את שם הגיבורה והרחיב את סיפור הרקע שלה, בצורה שהופכת אותו ליותר אישי וממוקד מהמחזה או מהגרסה הקולנועית הקודמת), אלא חלק ויזואלי חשוב בבניית העולם הקולנועי – האור נסוג והצללים שולטים, אור השפיות והביטחון מוחלף בצללים של פחד.

אז מי מופיעים בגרסה הזו? אינגריד ברגמן, בתור פולה בתפקיד הראשי, נהדרת כתמיד. קל היה ליפול עם הדמות הזו, שקל יותר לרחם עליה מלאהוב אותה, ושנשארת פאסיבית לאורך רובו המוחלט של הסיפור, אבל ברגמן מצליחה למצוא נקודות אחיזה שמאפשרות לנו להתחבר למאבק שלה להיאחז בשפיות. שארל בואיה, בתפקיד הבעל המסתורי גרגורי, מצליח להוסיף נימה של איום עם הקול הנמוך והמבטא הצרפתי הקל שנלווה לכל דבר שהוא אומר, וגם כשהוא מנסה להיות נחמד ברור שמשהו שטני רוחש מתחת לפני השטח. ג'וזף קוטון, האיש שהיה מסוגל לגנוב את אור הזרקורים גם מאורסון וולס, אמנם מבוזבז במקצת בתור מפקח משטרה טיפוסי, אבל הוא מהווה נוכחות יציבה בעולם שנראה מעורער יותר בכל רגע. ואי אפשר שלא להזכיר את עוזרת הבית הצעירה ננסי אוליבר, דמות שאנחנו לא באמת בטוחים לגביה עד הרגע האחרון – אחד התכסיסים הכי נכלוליים של גרגורי הוא לגרום לפולה להאמין שעוזרות הבית שונאות אותה וקשה לדעת האם הן חלק מהמזימה או לא. זו הופעה קטנה אבל מצוינת והלוואי רק שהייתי זוכר את שם השחקנית, אבל קשה לזכור דברים כשכותבים על רצח. הפנים די מוכרות, אבל את הקול שלה שמעתי איזה אלף פעמים.

וזה באמת סרט טוב. אמנם ברור לצופים שגרגורי משחק איזשהו משחק חולני עם פולה, הרבה לפני שפולה מבינה את זה, אבל עצם הידיעה רק מוסיפה לאימה של הסיפור. כמו לראות את המפלצת הולכת ממש מאחורי הגיבור בסרט אימה ולצעוק לו שיסתובב כבר, שיסתובב מהר, הולכים לאכול אותו, נו אידיוט תסתובב כבר! אבל זה לא יעזור. זה שאנחנו יכולים לראות מה קורה לא הופך את זה לפחות כואב, או פחות נכון.

העורך בטלפון. הוא צועק עכשיו שהוא בכלל ביקש ביקורת על הסרט מ-1940. אמרתי לו שבפעם האחרונה שדיברנו הוא טען שלא צריך שום ביקורת בכלל. "אם ככה," הוא שואל וכל קולו נוטף בוז "למה אני שומע ברקע את כתוביות הסיום של הסרט מ-1944?!" 

ופה, קוראים יקרים, הוא נפל למלכודת שלי. "הביקורת," אני אומר עם חיוך על פניי "כבר עלתה. אתה חלק ממנה" .

"מה זאת אומרת אני חלק ממנה?" הוא שואל. "תום, אתה עשית ביקורת מטא?" .

"כמובן," אני עונה לו, "אתה זה שביקשת את זה ממני במפורש, אתה לא זוכר?" .

ובעוד השוטרים באים לעצור אותו (שימוש יתר בבדיחות מטא היא עבירה על חוק ביקורות הקולנוע תשמ"ז) אני מתרווח בכורסה ולוחץ על המתג. האורות נדלקים, הטלוויזיה נכבית, הווילון יורד. הסוף.