"אין גברים כאלה" הוא סרט שסוחב על גבו הרבה מאוד אחריות וציפיות. הקומדיה הרומנטית, שנקראה במקור Bros ובארץ החליטו להתעלל בשמה, לקחה על עצמה הרבה יותר מטלות ממה שפייר לסרט אחד: זה לא רק סיפור אהבה עם עלילת הפכים-משלימים שמתפתח ומשתנה, נתקל במכשולים ולרגעים מגיע למקומות אשכרה מכוערים. זה גם סיפור על זהות קווירית לאורך השנים, העשורים, ואפילו מאות ואלפי שנים – ואת כל זה הוא עושה בפחות זמן מסרט מארוול ממוצע. אה, והוא גם צריך להצחיק. הוא מצליח בכל הסעיפים, וכמו הקומדיות הרומנטיות הכי טובות, יש לו משהו לומר על אהבה וזוגיות מעבר ל"הנה שני אנשים, הם יתנשקו מתישהו".
כמו הגיבור שלו, גם ל"אין גברים כאלה" יש המון מה להגיד – והוא מרגיש צורך להגיד את כל זה עכשיו. בובי (בילי אייכנר) מקדיש את חייו לתיעוד והנגשה של היסטוריה קווירית, יהיה זה בספרי הילדים שפירסם, בפודקאסט שלו או במוזיאון ההיסטוריה הלהטב"קית שאת הקמתו הוא מוביל. הנושא כל כך בנפשו, שברגע שהוא מתחיל לדבר עליו הוא בקושי מסוגל להפסיק, באנרגיות שנעות בין התלהבות של גיק לזעם קדוש. זעם מוצדק, אמנם, אבל כזה שהופך אותו לאקסטרה ביקורתי ועוקצני, באופן שהוא לא ממש מסוגל להפריד מהחיים הפרטיים שלו. בובי הוא טיפוס רגזן וכועס שמזהה בקלות את כל מה שרע, צבוע ובעייתי בכל דבר, כולל בעצמו. חשוב לו לעשות דברים כמו שצריך, גם כשלאף אחד אחר זה לא ממש משנה.
בקיצור, זו קומדיה רומנטית מהסוג בו צד אחד רציני ואידיאליסט והצד השני מערער לו את הכל, כמו "שבועיים מראש" או "יש לך הודעה" (שאפילו זוכה למחווה קטנה בסרט). הצד השני הנ"ל הוא ארון (לוק מקפרלן), שמוצג בתחילה בתור "חתיך אבל משעמם" אבל מתגלה במהרה כבחור חכם, רציני ומתוסבך בפני עצמו. הוא עורך דין עם התמכרות לחדר כושר שמסתיר לא מעט הומופוביה מופנמת מתחת למעטה של גבריות קשוחה ובטוחה בעצמה.
מהרגע הראשון ברור שיש כאן פערים לא קלים לגישור, אבל המשיכה ההדדית בין השניים מספיק חזקה כדי לגרום להם לתת עוד צ'אנס ועוד צ'אנס. בובי מבהיר כבר במונולוג הפותח את הסרט ש"אהבה היא לא אהבה", על בסיס הסיסמה האינקלוסיבית המוכרת – קשר הומואי איננו זהה לקשר הטרוסקסואלי, ובהתאם, גם הסרט לא מנסה להיראות כמו עוד סיפור אהבה שבמקרה יש בו גברים. זה מתבטא בסצנות הסקס הנועזות (אם כי ללא אברי מין – עדיין צריך לשמור פה על דירוג R), בעיסוק במונוגמיה מול מערכות יחסים פתוחות ובתסביכים המאוד מסוימים של הגיבורים, כמו החשש של בובי שהבחור החדש בחייו מעדיף גברים גבריים יותר. לכל אחד מהגיבורים יש חיים שלמים משלו, בנפרד מהעלילה הרומנטית, עם לבטים מקצועיים ובעיות דימוי עצמי שקשורים לזהות ההומוסקסואלית שלו.
היופי בכל זה הוא ש"אין גברים כאלה" לא טוען בשום שלב שהאהבה המסוימת הזו מייצגת כל חבר וחבר בקהילה. הוא נשאר סיפור מסוים מאוד על שני אנשים שמרגישים לגמרי אמיתיים, מקסימים אבל פגומים. ככזה, אפשר להזדהות איתו גם בלי להיות הומו בן 40 מניו יורק. נניח, אם את אדם עם הפרעות קשב עם המון ידע על תחומים מסוימים מאוד, יש מצב שתראי את עצמך בדמות של הבחור שמתיש את הפרטנר שלו באנקדוטות וסיפורים "מרתקים". סתם, לצורך הדוגמה, לא חשוב שמות.
לצד העלילה הרומנטית, כאמור, הסרט גם רוצה לדבר קצת על זהות להטב"קית ועל מחלוקות פנימיות בתוך הקהילה או מול בני ובנות ברית סיס-סטרייטים. שתי העלילות מצטלבות מדי פעם ושתיהן מעניינות בדרכן. אייכנר, שכתב את הסרט יחד עם הבמאי ניקולס סטולר, כנראה הבין שקו העלילה הזה מאתגר עבור הצופים אפילו יותר מהומואים שעושים שלישיות ופופרז. בהתאם, הוא הפך את פגישות ועד המנהלים במוזיאון למצחיקות במיוחד בסרט שגם ככה מפציץ בפאנצ'ים יותר מילד בן עשר במשחק וורמז. זה מתחיל בקרב על ההון הסימבולי של ימי ושבועות מודעות, ממשיך למאבק האם ראוי לטעון שהנשיא לינקולן נמשך לגברים ומזנק לגובה עם הופעת אורח מדהימה אבל רגע השיא הוא כנראה, בלי ספוילרים, "רכבת השדים של הטראומה".
גם אם "אין גברים כאלה" לא יהפוך לפיסת היסטוריה ששינתה את הייצוג הלהטב"קי בקולנוע לנצח כמו שנדמה לרגעים שאייכנר רוצה שהוא יהיה, עדיין יש לו המון מה להציע כאן ועכשיו, לצופים קווירים או לא. אם יש לכם.ן חיבה מיוחדת לז'אנר, וסובלנות לסרטים מהירים, דברניים ובוטים, זו אחת הקומדיות הכי כיפיות של השנה ובו זמנית הסרט הרומנטי הכי חמוד שראיתי כבר איזה זמן. הוא לגמרי עדיף על "כרטיס לגן עדן" או אחת ממיליון הקומדיות הרומנטיות של נטפליקס והולמארק סביב החגים.
חמוד!
כלומר, כן – ארוך מדי (אני יכול להצביע על הסצנות שהיה צריך להוציא, ולמה לא הוציאו אותם, אבל השורה התחתונה היא שזה לא סרט של 115 דקות, זה סרט של 100 דקות), מונולוגי מדי (אני חושב שאנשים רגישים יגידו שמנסים לחנך אותם, אבל התחושה מהסרט היא שבאמת מדובר בדברים שיושבים לדמות של אייכנר על הלב, וכפי שהסרט מבהיר – היא מדי פעם מאוד מטומטמת ומסנוורת מהחשיבות העצמית של עצמה) וסובל מכמה רגעים תסריטאים תמוהים (מה קרה להסכת של הבחור??? היה לו מיליון מאזינים! ואז הוא פשוט… נעלם מהחיים שלו! מה קורה פה? ובנוסף – למה כולם החליטו שמה שבובי עשה פחות חמור ממה שארון עשה?? מה שבובי עשה היה ממש דפוק!!!) אבל השאלה היחידה החשובה בקומדיות רומנטיות (וגם דרמות) היא תמיד "האם אני רוצה בטובת הדמויות, והזוג הזה?", והתשובה כאן היא "כן" (לוק מקפרלן הוא באמת דובון אכפת לי של שחקן) אז כל הבעיות, בתוצאה הסופית, מתגמדות לנוכח זה שיש פה שני אנשים חמודים שיוצרים זוג חמוד וזה חמוד. חמוד!
I feel called out
כמה הומואים בני 40 כבר קוראים באתר הזה?
😂😂😂
מניו יורק!
הומואים בני 40 מניו יורק, כלומר. מאד ספציפי! 😂
סרט מהמם ואמיץ
(ל"ת)
נראה סרט מטופש
היה עדיף שכבר היו עושים סרט דרמה בנושא ולא קומדיה.
לא פלא שהסרט נכשל בקופות
כמה סטרייטים יקחו את בנות הזוג שלהם לסרט על הומואים?
גם הומואים לא נהרו לסרט
יש דברים שהם מעבר לנטייה מינית, מסתבר.
אולי הוא נכשל בקופות כי קומדיות רומנטיות בכללי כבר לא עושות יותר מדי כסף בקולנוע? כמה אנשים הלכו לחדש של רוברטס וקלוני?
(ל"ת)
אני חושב שהם קיוו לאפקט "עשיר בהפתעה"
שיכניס צבע ללחיים של הז'אנר גם מחוץ לגבולות נטפליקס. זה כאמור לא קרה.
עשיר בהפתעה זה ללכוד ברק בבקבוק. הגיוני שקיוו להצלחה בסדר גודל כזה אבל היא ממש לא הכלל.
פשוט לא אוהב שישר מאשימים את התוכן הלהטבי שלו כאשם העיקרי, מרגיש לא הוגן ובטח שלא תורם במיוחד למי שכן מקווה ליותר תוכן להטבי במיינסטרים. הרבה קומדיות רומנטיות סטרייטיות נכשלות בקופות אז גם לגייז מותר.
אני גם לא מת על ההאשמה
אבל כדאי לציין לזכותה שלצערנו אני לא בטוח שאפשר להצביע על שובר קופות להט"בי. על פי בוקסואפיס מוג'ו, שלושת הסרטים היחידים שעברו את המאה אלף בארה"ב היו "רפסודיה בוהמית", "כלוב הציפורים" ו"ראיון עם הערפד" (שלא ממש מתאים פה), עם "רוקטמן" קצר ב-4 מיליון דולר כדי להיכנס בדלת, ו"משחק החיקוי" קצר ב-9 מיליון.
סרטים אחרים שהרוויחו לפחות מעל 50 מיליון: הר ברוקבק, הכישרון של מר ריפלי, פילדלפיה, In & Out, משחק הדמעות וברונו.
כלומר, בשנים האחרונות הצלחה שכזאת באה רק בליווי ביופיק (ועדיף מוזיקלי),והיסטורית הולך להם יותר בדרמות (אבל זה רק בגלל שהוליווד פשוט לא נתנה להם דריסת רגל משמעותית בקומדיות עד השנים האחרונות). הניסיון האחר לקומדיה רומנטית להט"בית, "באהבה סיימון", יושב על 40 מיליון דולר.
אז כלומר, נראה שזה לא חסם שאי אפשר לעבור (כמו שמראה "רפסודיה בוהמית"), אבל כן נראה שצריך סט ספציפי של דברים סביב הסרט כדי להצליח לפרוץ. אבל כל זה נכון תמיד עד שיגיע הסרט שיפרוץ אותו.
אה זה ברור מדוע אין הרבה שוברי קופות להטביים.
כי אין הרבה סרטים כאחו. ליתר דיוק, סרטים הוליוודים ומיינסטרימים להטביים.
אני לא חושבת שאפשר לזקוף שום דבר לזכותה של ההערה המקורית
מקסימום אפשר לציין את זה להגנתה…
(סליחה על הפדנטיות, הבלבול בין לזכותה/להגנתה זה אחד הדברים שהכי מחרפנים אותי בהערות של סטודנטים…)
ואגב, אם כבר
אני חושב שחלק מהסיבה שהוא נכשל זה כי הוא לא שווק כקומדיה רומנטית אלא יותר כסרט להט"בי זועם-צוחק כזה. הטריילר הראשון שראיתי הרי לא מתמקד ברומנטיקה ובמערכת היחסים אלא במונולוג של בילי אייכנר (שיש כמה כאלה, אבל זה לא עיקר הסרט) על תולדות ייצוג ההומואים ועל איך הומואים הם לא כמו סטרייטים וכו' וכו'. השיווק מלכתחילה לא רצה להדגיש את ההיבטים החמודים-רומנטים של הסרט אלא הסאטיריים-עוקצניים שלו, ואם יש ז'אנר שבערך היסטורית כשל בקופות פרט ליחידי סגולה – זה סאטירה.
כרטיס לגן עדן ייצא בארה"ב רק בסוף החודש, ובינתיים הולך לו ממש אחלה בחו"ל עם 45 מיליון דולר
זה, אגב, ההבדל: בילי אייכנר הוא דמות יחסית נישתית, ומי שמכירים אותו לא בהכרח עפים עליו. לוק מקפרלן הוא פרצוף שיכול להביא קהל כי ריבונו של עולם תסתכלו עליו, אבל הוא לא דמות מוכרת. זאת קומדיה רומנטית שיוצאת לקולנוע בהובלת שחקן אחד בי ליסט ושנוי במחלוקת ושחקן אחד סי ליסט אך חתיך – מהחומר הזה לא עשויים סרטי מאה מיליון דולר (להבדיל, "עשיר בהפתעה" הובל על ידי שחקנית שכיכבה בסדרת טלוויזיה די מצליחה). כשהתחילה השיטסטורם נגד הסרט בטוויטר, אחד השחקנים נחלץ להגנתו של אייכנר והבהיר שאייכנר בקלות יכל לנסות וללהק את כריס אוונס לתפקיד של אהרון (בהתחשב בעובדה שהוא גם תייג את אוונס, יכול מאוד להיות שהשם שלו היה על השולחן) מה שבפירוש היה נותן עוד חמישים אחוז בקופות. אבל אייכנר רצה שזה יהיה סרט עם קאסט שמורכב מ-100% שחקנים ראשיים מהקהילה, ואני מעריך את האקטיביזם הזה, גם אם ברמה הקופתית זה פגע בו.
רגע אחד
אין שום סטאר גיי שיכול היה להתאים לדמות של ארון?
כאילו, אין לי תלונות על הליהוק של לוק מקפרלן כי הוא היה אחלה בחלה,
אבל אם הטיעון הוא "כריס אוונס סטרייט אז לקחנו גיי חתיך לא מוכר" – זה אומר שאין מישהו שהוא גם מספיק מפורסם וגם מספיק מוכשר בקהילה כדי להתאים לתפקיד של ארון? זה לא נשמע נכון, אבל אני פתאום מגרד בראש בחיפוש אחר שמות מתאימים.
הצעות, מישהו?
יש את האוונס האחא, לוק אוונס.
הבחור חתיך, גיי ויחסית מוכר אם כי לא ממש כוכב (והרבה פחות מוכר מכריז).
יש כמה,
מאט בומר, לוק אוונס, ז׳אכרי קווינטו, בן פלאט, אדם למברט, וונדרוות׳ מילר, בן ווישו, מאט דאלאס, ג׳ונתן גרוף, טלי לנאג, מאט דויל, קאיין ג׳קסון, קווין מקהיל, אנדרו ריינולדס ועוד שלל שחקני ברודווי…
ניל פטריק האריס
הוא, כנראה, השחקן ההומוסקסואל עם מוקד המשיכה (לכאורה?) הגדול מכל השחקנים שכרגע מחוץ לארון. אני לא יודע אם הוא היה מתאים לתפקיד של ארון, עם זאת. לתפקיד של בובי, לעומת זאת…
ממש לא ארון (ויסלח לי נפ״ה שאני באמת אוהבת ומעריכה)
בכלל ברשימה שנתתי יש כמה שמות שלא בדיוק יושבים עם ארון, אבל זה לא שחסר שחקנים להטבים חתיכים.
מרגישה מחוייבת להגן קצת על מקפרלן
אמנם לא הספקתי לראות את הסרט (בתכנון), אבל נראה לי לא הגיוני שמקפרלן נחשב לנקודת התורפה שלו. הוא היה לגמרי אחלה בקילג'וייס, שהיא סדרה לגמרי אחלה שלא מספיק אנשים ראו, וממה שראיתי בטריילר, הליהוק שלו מתאים כמו כפפה ליד.
ותראו קילג'וייס, זה כיף.
הרשימה הזו די הוכיחה את הנקודה של זיו...
(ל"ת)
אולי בגלל שאני מקהילה וכו׳
אבל אני חושב הרשימה די הוכיחה שיש שמות מוכרים, מוכשרים (וחתיכים) מספיק שיכולים להתאים.
אבל מצד שני עוד לא ראיתי את הסרט
כדי להצליח בגדול, אי אפשר לכוון רק לקהילה
איך הסרט הזה באופן יחסי לסרטי טיילר פרי או סרטי נצרות? אם עושים יחס של תקציב הסרט לנקודת השוואה כזו, האם הרווחים שלו ביחס דומה? אולי הוא כן מצליח יחסית לנקודת הייחוס הנכונה?
כרטיס לגן עדן הכניס כבר 46 מיליון
וזה ללא ארצות הברית. אז בעוד שלא יהיה מדובר בלהיט שובר קופות הוא יכניס הרבה יותר מאשר אין גברים כאלה.
עם שניים מהכוכבים הכי גדולים בעולם, לא ממש כוחות. בכל מקרה זוהר כתב את זה ממש מעליך
(ל"ת)
כי זה הרי ידוע
שנשים לא יכולות ללכת לבד לסרטים וצריכים ש"יקחו אותן". איך הן תגענה לסרט בלי רשיון נהיגה, חשבון בנק ורשות לצאת מהמטבח?
בול מה שחשבתי. לנשים אין זכות בחירה אלא לבן הזוג, וגברים סטרייטים מפחדים מגברים הומואים. ממש מקסים.
(ל"ת)
קבלו תיקון, דבר אחד כן אפשר להגיד לזכותה של ההערה המקורית
היא הצליחה באופן יעיל להתייחס באופן סטיגמטי לשלוש אוכלוסיות שונות במשפט אחד!
הלוואי ואני הייתי מצליחה לרכז את המסרים שלי כל כך ביעילות.
אם רק תנסה בסוף גם אתה תצליח.
(ל"ת)
אבל היא כתבה "מצליחה"
(ל"ת)
אופס, נכון. לא נורא, יהיה בסדר.
(ל"ת)
הרבה זמן שלא נהניתי ככה מסרט, הלכתי עם בעלי ואפילו בסוף הסרט זלגו לי דמעות, לפי תגובת בעלי זה סרט שצריך לבוא אליו עם ראש מאוד פתוח מאחר וזה לא משהו שהורגלנו לראות!