היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לנסות לנחש למי היו מצביעים הדמויות מספרי סטיבן קינג בבחירות הקרובות.
יום הולדת, חגיגה נחמדת, מה נעים ומה נחמד שכל סופרת וכל מחבר, לא נולדו ביום אחד, רק ביום הולדת. למרות שספציפית היום, נראה שלא מעט אנשים נולדו: גם האחיינית שלי, גם עורכת האתר לימור נעמן, וגם לאיזה ברנש בשם סטיבן קינג. על כן, שאלנו את הכותבים שלנו: "לכבוד יום ההולדת של האחיינית שלי, מהי הסצנה הכי טובה בסרט שמבוסס על משהו שנכתב על ידי סטיבן קינג?".
יהונתן צוריה: נשף הסיום ב"קארי"? הפטיש ב"מיזרי"? הכוס ב"משחקים של ג'ראלד"? סצנת הפתיחה של "זה"? כמעט כל סצנה שנייה ב"ניצוץ"? יש לסטיבן קינג כמה וכמה סרטי אימה על שמו שכולם מכילים סצנות אלמותיות שאי אפשר לדבר על אימה בלי לדבר עליהם ועליהן. אבל כששואלים אותי מה הסצנה הכי טובה, הדבר הראשון שקופץ לי לראש זה ג'ון קיוזאק שומע את שירם של הנגרים (או, בסדר, הקרפנטרז): "אנחנו רק התחלנו".
כי יש הרבה סוגי אימה, וקינג שולט בכולם, בסך הכל – מהאימה הפנימית והחיצונית, מאיומים על טבעיים ועד לאימה שבמוכר והידוע, מהקוסמי ועד הבנאלי – קינג כתב על כולם, ואלא אם היה לו יום מחורבן ביותר, הוא כנראה כתב עליהם טוב מאוד. "1408" הוא לכאורה אימה מסוג די מוכר – רוחות רפאים, חדרים רדופים, כל העניין הזה. אלא שהסצנה שאני מדבר עליה מבהירה אימה מסוג אחר לחלוטין: לא העל טבעי, ואפילו לא העל טבעי הנבזי – כלומר, כן, זה שם אבל זה לא העניין. העניין הוא הידיעה שאתה באופן מוחלט בידיים של מישהו אחר, ואין דרך לברוח. כן, גם "מיזרי" שיחק על דברים דומים, אבל קתי בייטס והסרט זכו לכל השבחים שמגיע להם, בעוד שג'ון קיוזאק ומופע היחיד (ברובו) שלו ב"1408" די נשכחו.
יש בסרט עוד הרבה דברים דומים שמנסים לערער את קיוזאק ואת הצופים, אבל עבורי השיר הוא זה שעושה את זה הכי טוב – לא רק בגלל השימוש של הסרט בו, אלא גם בגלל (או בעיקר) הטאץ' הקטן של קולה התמים של קארן קרפנטר שהופך למבשר הרעות. הרבה לפני שטריילרים סחטו כל מיץ מגרסאות מואטות ומפחידות של שירים, "1408" ידע לעשות את זה יותר טוב מכולם – לקחת שיר שאמור להיות מעורר תקווה (או, אמממ, שיא שאמור להיות מעורר התעניינות בהלוואות מבנקים) לקחת אותו מהמקורות שלו, לקשר אותו לסרט ולגרום לי לנוע בחוסר נוחות בכל פעם שאני שומע אותו.
טווידלדי: בתכל'ס, לא מבין למה אני משתתף בסקר על הסצנה הטובה ביותר מסרט של סטיבן קינג. הרי אני לא אוהב במיוחד את ז'אנר האימה, שקינג נודע כאחד מיוצריו הפוריים ביותר. קראתי פעם את "בית כברות לחיות שעשועים" ועדיין לא אהבתי, "לוכד החלומות" היה בסדר בתור סרט, ו"הניצוץ" טוב מאוד לסוגו אבל פחות לסוגי.
אה, רגע, עצרו הכל! בדיוק עדכנו אותי באוזניות שקינג כותב גם המון דברים שהם לא 'אימה'. כולל קלאסיקות כמו "אני והחבר'ה| (אבל הוא נתפס כבר, אז אני לא יכול לכתוב עליו) ו'חומות של תקווה'. וב'חומות של תקווה' יש המון סצנות נהדרות, עד כדי כך שקשה להחליט. לא רק לי: חפשו ביוטיוב באינגליזית את 'הסצנה הטובה ביותר בחומות של תקווה', ופחות או יותר תקבלו רשימה של כל הסצנות בסרט חוץ מאשר הקרדיטים. אולי הסצנה הכי מפורסמת היא של שני הגיבורים, אנדי דופריין ורד רדינג, שבה הם מדברים על תכניותיהם לעתיד; אבל בסרט שכולו עוסק בתקווה, רק הולם שהסצנה הטובה ביותר היא זו שמראה את התקווה מופיעה אצל כל יושבי הכלא: אנדי מפעיל את המוזיקה, קטע מתוך האופרה 'נישואי פיגארו' של מוצרט מתנגן במערכות הכריזה של הכלא, ואחד-אחד כולם עוצרים את מעשיהם ומסתכלים, בתקווה, לכיוון הרמקולים. הבעות הפנים מספרות הכל.
העובדה שהמוזיקה בבירור נשמעת לצופים לא מתוך מערכות כריזה חורקות, כפי שהייתה נשמעת לכלואים, אלא מתוך הקלטה 'נקייה', מעידה שהיוצרים ביקשו להשפיע גם על הצופים, לא רק להראות להם מה הרגישו הכלואים (ספילברג עשה משהו מאוד דומה באחת הסצנות האחרונות של 'להציל את טוראי ראיין' כמה שנים אחר כך, ובאפקטיביות דומה). אני לא בטוח אם בכלל היה צורך בקריינות בסצנה הזו: אפשר להבין אותה באותה מידה רק על סמך שפת הגוף והבעות הפנים, אם כי אולי בכל-זאת הקריינות מוסיפה משהו לגבי חופש. קשה לדעת. אבל בכל מקרה, זו סצנה מעולה שבמעולות, כאשר ההשפעה על הצופים בקולנוע (או בבית) וגיבורי הסרט היא מאותו סוג; הקולנוע מבקש לשאוב פנימה את הצופה, ופה הבמאי פרנק דרבונט לוקח את הטקסט המקורי של קינג, שומר עליו, והופך אותו לדימוי של מראה וצליל – חזק עוד יותר מהטקסט עצמו.
רז גריינברג: "The Dead Zone" הוא אחד מספריו המוקדמים והטובים ביותר של סטיבן קינג, ואחד המעטים שלא תורגמו לעברית. הוא גם הספר היחיד של קינג שזכה לשתי גרסאות נפרדות – קולנועית וטלוויזיונית – כל אחת נהדרת בפני עצמה, ובאופן אחר לגמרי מהאחרת (כל אחת מהן גם קיבלה שם עברי איום ונורא, שאין לי כוונה לחזור עליו כאן). ובגלל שאני לא יכול לבחור בין שתי הגרסאות, החלטתי לרמות ולכתוב לתמונה הקבוצתית הזו על שתי סצנות – כל אחת מגרסה אחרת.
עלילת הספר עוסקת בג'וני סמית, מורה צעיר שנפגע בתאונת דרכים ומתעורר בבית החולים כמה שנים מאוחר יותר ומגלה שהחוויה שהשאירה אותו מצולק נפשית ופיסית גם הפעילה אצלו יכולת על-טבעית – הוא מסוגל לראות את העתיד וההווה של אנשים שהוא נוגע בהם.
בגרסה הקולנועית (והנאמנה יותר למקור הספרותי) שביים דייויד קרוננברג בשנת 1983, ג'וני (כריסטופר ווקן) מסייע לשריף בנרמן (טום סקריט) לאתר רוצח סדרתי מסוכן. בסרט שרובו עדין ומיינסטרימי יחסית לעבודותיו הקודמות של הבמאי, החזיונות שג'וני חווה לאיטו בזירת הרצח הם סצנה חזקה, מטלטלת וברוטאלית.
סדרת הטלוויזיה שהפיק מייקל פילר (סדרות "מסע בין כוכבים" השונות) משתמשת בעלילה הבסיסית מהספר, אבל מעבה אותה במידה ניכרת: כאן, השריף בנרמן הופך לבעלה של שרה, אהובתו-לשעבר של ג'וני (אנתוני מייקל-הול), וביחד הם מגדלים את הילד שנולד לו בזמן שג'וני היה בתרדמת. בפרק השני של הסדרה, ג'וני מסייע לבנרמן לאתר את אותו רוצח סדרתי מהספר ומהסרט – ורגע לפני שבנרמן יוצא להתמודד עם הרוצח, ג'וני מקבל חזיון שבו באנר נהרג באכזריות, מה שמחזיר את שרה לזרועותיו האוהבות של ג'וני. ברגע שהגדיר את הסדרה, ג'וני מסרב להכנע לפיתוי הזה ויוצא להציל את בנרמן. החזיון בסדרה הוא במידה רבה התשליל של זה מהסרט – חזיון אחד מגדיר את חוסר היכולת של ג'וני להתמודד מול אכזריות העולם, השני מדגים את הנחישות שלו להתמודד עם אותה אכזריות בדיוק.
שתי סצנות, משני עיבודים שונים לספר אחד, שכל אחד מהם נמנה על העיבודים הטובים ביותר לסטיבן קינג.
תום שפירא: "אני והחבר'ה" הוא לא סרט אימה. הוא סרט מסע, סרט התבגרות, סרט ילדים (גם במובן שאפשר להראות אותו לילדים וגם במובן שכל הדמויות הראשיות הן ילדים). הוא תזכורת שלמרות המוניטין שיצא לו, סטיבן קינג הוא לא כותב עם טריק אחד בלבד בארסנל שלו – האיש מוכר בשל ספרי האימה אבל הוא כתב גם מותחנים בלשיים, ספרי מדע בדיוני, פנטזיה ואפילו כמה מלודרמות. למרות כל העובדות הללו, הסרט מכיל, עדיין, את אחת הסצנות הכי קשות לצפייה (בשבילי) בקולנוע. וזה בגלל שהיא לא מכילה מפלצות או שדים או אפילו אלימות גרפית במיוחד. רק כמה ילדים ואת מה שאפשר למצוא בטבע.
בדרכם למצוא גופה של ילד נעדר, ארבעת הגיבורים צריכים לחצות נהר קטן. ובזמן שהם חוצים הם מתווכחים (כמו שילדים מתווכחים) וזורקים עלבונות (כמו שילדים זורקים) עד שאחד מהם שם לב שיש לאחר משהו מוזר על הצוואר. וזו הנקודה שבה הם מבינים שהם מכוסים בעלוקות – הם חוצים את הנהר בריצה, מורידים את החולצות ומתחילים למשוך זה מזה את החיות הצמאות לדם. מבחיל דיו, בהחלט גרם לי לחשוש מנהרות יותר מאשר 'מלתעות' גרם לי להתרחק מחוף הים, אבל עדיין בתחום הבריחה מסכנות שנקרו בדרכם לאורך הסיפור (כלב שמירה עצבני, רכבת דוהרת).
לא, מה שלוקח את הסצנה מעבר לרמת האימה הרגילה זה הרגע בו גורדי (וויל וויטון) עומד מול שאר הילדים עם מבט של חרדה נוראית בעיניים – מושיט יד בודדת לתוך מכנסי השורטס שלו ומוציא את האצבעות מכוסות בדם. ולמרות שאנחנו לא באמת רואים כלום זה גורם לסצנת חיתוך העין מכלב אנדלוסי להראות כמו פרק של הטלטאביז. מספיק שהמחשבה נשתלת לך בראש. מספיק להבין שזה משהו שקורה לילד קטן (שגם ככה נמצא תחת לחץ נפשי עצום).
גורדי מתעלף, אני לא חושב שאפשר להאשים אותו, ומה שמדהים זה הדרך בה הסרט זורם בטבעיות מהרגע הנוראי הזה לשאר הילדים ששוב מתווכחים על שטויות. וזה לא מרגיש כאילו המעטנו מהרגע, אלא כתוצאה טבעית של הדמויות האלו. קשה להם להתמודד עם מה שהם ראו, אז הם עוברים לאוטומט. "אני והחברה" נשאר יצירת מופת גם אחרי כל השנים האלו כי הוא מראה שהתבגרות זה לא דבר אחד, זה הכל ביחד – זה הצחוקים עם החברים, ואז רגעי גועל ואז רגעי פחד ואז רגעי התעלות. זה הכל כולל הכל, כי להיות ילד משמעו למצוא את עצמך בעולם.
רם קיץ: רבים מסרטיו של קינג קמים ונופלים על הסיום שלהם – ואמנם "הערפל" הוא לא הסרט האהוב עלי של קינג והוא גם לא בחמישייה הפותחת, אך סצנת הסיום שלו הותירה עלי את הרושם העז ביותר מבין שלל העיבודים של הסופר המהולל, וייתכן כי מדובר באחת מסצנות הסיום המוצלחות שראיתי מעודי.
מי שלא מכיר, מרביתו של הסרט מתרחש בנבכי סופרמרקט בתוך עיירה שעליה נפל ערפל כבד, ומתוך האפלה נולדו יצורים מפלצתיים שעושים מה שיצורים מפלצתיים עושים. אולם בסוף הסרט (ספויילר לסוף הסרט, דה. הנה עוד משפט כדי שלא תגידו שלא הזהרתי מספיק זמן מראש) קבוצה של חמישה שורדים מנסה לברוח, וכשהם מבינים שאין טעם להמשיך ושמוות אכזרי מצפה להם, גיבור הסרט יורה בשאר חברי הקבוצה, בהם בנו בן השמונה; רגעים ספורים לאחר מכן, צבא ארה"ב מגיע להושיע את העיירה. אופס.
מעבר לטוויסט הכמעט-מייאש, הסיום הוא מעין אצבע משולשת לסיפורים בהם הגיבורים הטרגיים והאמיצים מקריבים עצמם באופן טרגי כי הקירות סוגרים עליהם. "הערפל", בתגובת נגד לאותם סיפורים, בא ואומר כי לא כל הגיבורים האלה הם אנשים אמיצים שעשו את הבחירה היחידה שעמדה לרשותם, אלא הם בני-אדם – ובני-אדם עושים גם דברים אידיוטיים, כמו להרוג את הבן שלך בן השמונה ועוד שלושה אנשים במקום להמשיך ולחפש עזרה.
סיום נהדר. אחת מסצנות הסיום הכי טובות שראיתי בקולנוע. חבל שהסרט עצמו בינוני.
קינג הוא גאון, ולדעתי היה יכול להיות אפילו יותר מוערך אם לא היה נוגע באימה ו"מכתים" את גוף העבודה שלו.
במרוצת השנים גם התווספו לא מעט יצירות חזקות שמבוססות על הספרים שלו בתחומי הסטרימינג והקולנוע.
אני חושב שהייחוד הכי גדול שלו הוא בהבנת החוויה האנושית יותר מרוב הסופרים.
התקווה האנושית, שאיפות, פחדים – הוא מומחה בלהגדיר את הדמויות שלו ולתת להן קול ייחודי. ואני חושב שקינג הוא הכי טוב כשהוא רפלקטיבי וזה למה אני מאד אוהב את דוקטור סליפ – הספר והסרט. אם כי לסרט יש חיסרון אחד – מייק פלאנגן שינה את הסוף כדי שהוא יהיה תואם יותר לניצוץ של קובריק ובכך שינמך מעט מהסוף היפהפה של הספר.
כי דוקטור סליפ זה לא אימה.
זה המשך בז׳אנר מאד שונה מהספר הראשון.
מייק פלנאגן זה לא אימה?
והסצנה שידברתי עליה היא לא אימה?
הסצינה כן, אבל בגדול? זה לא אימה ולדעתי לא מנסה כל כך.
למייק פלאנגן אפשר לעשות עוד דברים, או לפחות בטווח שונה.
כמו שאחוזת בליי הרבה יותר ממוקדת בדרמה ופחות מפחידה מבית היל.
טוב, זה מספיק בשביל הטענה שלי
הסצנה הצליחה להשפיע עלי מעבר לסצנות אימה אחרות, בעיקר בגלל המשחק.
אבל למה לשפוט לפי סצינה אחת סרט שלם?
בעיני זה לא סרט שאפילו מנסה להיות אימה. כן, יש שם סיטואציות מפחידות אבל הוא לא הניצוץ ברמה של הקונספציה עצמה.
לא שפטתי ככה
זאת היתה דוגמה למשחק של פרגוסון.
מתחבר לבחירה ב"הערפל"
נדיר שסצינה אחת תופסת אותי ככה לא מוכן
מה שמצחיק שהסצנה הידועה הזו היא השינוי הכי דרסתי מהנובלה המקורית שקינג כתב.
(ל"ת)
אממ זה קל.
לא יודע אם הכי חכמה או טובה אבל אין אפקטיבי כמו קייטי בייטס עם פתיש.
לגמרי סצינת הסיום של הערפל
זו סצינה מפוררת לב ומרוקנת נפשית ברמות שנדיר להיתקל בהן, והיא ממשיכה לרדוף שבועות אחרי הצפייה.
אני והחבר'ה
ראיתי את הסרט לראשונה כשהייתי בערך בגיל של החבר'ה מהסרט וכמעט התעלפתי בסצנה הזו, ומצד שני היא כל כך מתאימה לתמה הכללית של הסרט שיש בה (ובעיקר בהמשך כמו שתיארת) משהו כמעט מקסים.
תודה על האזכור של 1408, אחד הסרטים הכי אנדרייטד של קינג וגם של קיוזאק, סרט מתח\אימה מעולה שלא עזב אותי גם הרבה זמן אחרי.
עוד סצנה שתפסה אותי ממש לא מוכן היא סצנת השחרור מהאזיקים ב"משחק של ג'ראלד" סצנה גרפית מזעזעת בסרט מעולה שנמצא בז'אנר אחר לגמרי, עד היום הסצינה לא יוצאת לי מהראש ואני חושב שדווקא זה שהיא בסרט כזה הופך אותה למטלטלת כל כך.
הסצנה הכי טובה בסרט הכי בינוני-
הפתיחה של IT. אני באמת לא מת את הסרט (ולמען האמת, גם לא מהספרים הטובים של קינג לדעתי). הכימיה בין השחקנים מרגישה כמו העתק דהוי של דברים מוזרים ופניוויז קאמפי מדי. הכי גרוע זה שכל הסצנות בסדרה בנויות אותו דבר, כל אחד מהחבורה חווה באופן די דומה את פלישת פניוויז לחייהם. אבל- הפתיחה מדהימה. ג'ורג'י והאופניים, הגשם שזורם לזרזיף בצד הכביש, ליצן בביוב. מהמקרים שסצנה בלתי נשכחת בספר מצליחה להיתרגם לסצנה בלתי נשכחת בסרט. ואחת שמצליחה לזעזע, לא אשכח את הצרחות באולם כשלילד קטן נאכלת יד בדקות הראשונות של הסרט. כך יוצרים רגע אייקוני בהיסטוריית האימה הקולקטיבית. והצילום של צ'ונג הון-צ'ונג ממש מציל את הסרט הזה (וכנראה הוא הסיבה שהרגשתי צלילה חדה באיכות הסרט השני אשר לא השתתף בו).
הסצנה הזאת צריכה להיכנס לספרי ההדרכה ליוצרי אימה
המשחק (גם של סקארסגארד, אבל בעיקר של סקוט) היה מושלם, הצילום היה מעולה כמו שכתבת, הסאונד הנקי מגביר את האימה, התאורה, הבימוי, וואו.
קתי בייטס עם פטיש 5.
(ל"ת)
כמה חבל שלספר הכי טוב שלו, "העמדה", לא היה עיבוד קולנועי ראוי
ניסו לפחות פעמיים (ממה שאי מכיר) והכל כל כך צולע שזה עצוב.
העיבוד הכי טוב ליצירה של קינג
בתמונה הקבוצתית הזו פירטתי מהן לדעתי שתי הסצנות הטובות ביותר לעיבודים ליצירות של קינג (כאמור, רימיתי), ולמרות שאני מאוד אוהב גם את הסדרה וגם את הסרט שכתבתי עליהם, העיבוד הכי טוב ליצירה של קינג הוא לטעמי עיבוד אחר לגמרי.
מדובר בפרק שנקרא Battleground מתוך סדרת האנתולוגיה Nightmares and Dreamscapes, שכל פרק בה עיבד סיפור קצר אחר של קינג. העיבוד הזה לסיפור על מתנקש שכיר (ויליאם הארט) שמחסל יצרן צעצועים והצעצועים של אותו יצרן חוזרים להתנקם בו כתוב, מבויים ומשוחק להפליא, מבלי שתיאמר בו אפילו שורה אחת של דיאלוג. וזה מתכתב עם המסורת המשפחתית של האנשים מאחורי הקלעים של הפרק הזה: התסריטאי, ריצ'ארד כריסטיאן מת'סון, הוא בנו של ריצ'ארד מת'סון המנוח, אחד מגדולי הכותבים והתסריטאים בז'אנר האימה בארה"ב (ומוזה חשוב של קינג עצמו) שכתב כמה יצירות ידועות שהיו דלילות בדיאלוגים (כמו סרט הטלוויזיה "דואל" והפרק "הפולשים" בסדרת "אזור הדמדומים" המקורית – שלא במקרה מזכיר מאוד את Battleground). הבמאי הוא בראיין הנסון, בנו של ג'ים הנסון המנוח, ש- נו, לא בדיוק היה חסר לו ניסיון בכל הנוגע לבובות וצעצועים על המסך (למעשה, העבודה על הפרק הזה מהדהדת פחות את העבודה של הנסון האב על "החבובות" ויותר את זו שהנסון הבן עשה אתו ב-"סיפורי עמים").
Battleground היא באמת פנינה טלוויזיונית שקצת הלכה לאיבוד בים הבינוניות של הפרקים האחרים בסדרה (למרות שגם בהם לא היו חסרים שמות גדולים – מול המצלמה לפחות הופיעו שם רוברט דאוני ג'וניור ו-ויליאם מייסי). חוויית צפיה מומלצת ביותר, בפני עצמה.
הערה לטווידלדי
גם אני לא מחבבת אימה, קניתי את בית קברות לחיות כי היה חתול על הכריכה, והספר הזה עשה לי סיוטים, טרור ממש. אני גם לא ממש צופה באימה, כך שההכרות שלי עם קינג מאוד מוגבלת.
אני לא יודעת אם משהו השתנה ב15 השנים האחרונות, נכון לאז קינג כתב 2 ספרים שאינם אימה. אחד מהם הוא ספר על איך כותבים (אנשים עפו עליו בזמנו, אבל הוא נעלם ושנים שלא נתקלתי במישהו שמחפש אותו). הספר השני הוא עונות מתחלפות, שכולל 4 נובלות שמתוכן 3 הפכו לסרטים, שניים מהם הזכרת- חומות של תקווה ואני והחבר'ה. סיפור נוסף, תלמיד מצטיין, עוסק בילד אמריקאי שמפתח מערכת יחסים חולנית עם נאצי שהיגר בסוד לארה"ב, והאחרון כניראה לא הפך לסרט כי הוא לא זכיר. אני מפתחת עם עצמי תאוריה שסיפורים קצרים יותר מתאימים לעיבודים קולנועיים, וגם הסיכוי לפגוע בעלילה שלהם נמוך משמעותית.
לקינג יש הרבה יותר משני ספרים שאינם אימה.
בשלב הזה אני חושב שמדובר בשליש מהביבליוגרפיה שלו שזה לא מעט בכלל.
לגבי בית כברות – זה אחד מהספרים היותר מעוררי חרדה שלו. מאד אפל ואכזרי – אף סרט שהיה מבוסס עליו לא הצליח לתפוס את האפילה של היצירה הזאת.
למה ב-כ׳?
במאחורה של הספר הנ״ל היה כתוב שהוא פחד להוציא בזמנו ספרים שאינם אימה
מניחה שמאז הוא צלח את המחסום? 🤷🏻♀️
בהצלחה יתרה.
(ל"ת)
גם באנגלית יש שגיאה (Sematary)
(ל"ת)
לא ידעתי
(ל"ת)
זה כי הילדים כתבו את השלט, והם עשו שגיאת כתיב
(ל"ת)