אני צופה מהסוג שמברר ככל הניתן על אספקטים בסרט לפני שאני הולך אליו: שמות המעורבים ביצירה, ביקורות כלליות, טריילר, הדברים הרגילים. כפועל יוצא, יש דברים שאני מצפה להם כשאני הולך לקולנוע; למעלה מאלו, יש דברים שאני מקווה להם – שהביצוע יהיה טוב, שהסרט יפתיע במובן זה או אחר. אבל בצפייה ב"בחורים טובים" קרה דבר שלא העזתי אפילו לקוות לו: לראשונה אי פעם, הבטתי על מסך גדול וראיתי בו את עצמי, או לפחות חלק חשוב ממנו.
סרטו החדש של הבמאי הדי-פורה ארז תדמור, "בחורים טובים", הוא ככל הנראה היצירה הישראלית האותנטית ביותר שנעשתה אי פעם על הציבור החרדי. ממש כך. החברה החרדית, על פניו, זכתה לעיסוק לא שולי בכלל בשנים האחרונות – מ'שטיסל' ועד 'שבאבניקים' נראה שהחרדים בהחלט נמצאים על המסך. אבל כמו שיצא לי לכתוב בעבר, למרות ששתי אלו סדרות מעולות, הן לא באמת אותנטיות. שבאבניקים לא רק שלא התיימרה להיות כזו, אלא גם עסקה במוצהר באלו שנמצאים על התפר עם החברה החילונית; שטיסל כן התמסרה מאוד לאווירה שלה, אבל גם היא פלרטטה ללא הרף עם התרבות הכללית ועם סיפורים שחרדי ממוצע לא באמת פוגש בבית הכנסת.
"בחורים טובים" לא רוצה לגעת עם מקל בשאלות האלה – אלו לא רק הפרטים הקטנים, אלא הסיפור כולו. הסרט מספר סיפור ספציפי על בחור חרדי ספציפי שמחפש אהבה ספציפית, ונשאר בבני ברק מתחילת העלילה עד סופה, כשהמגע האינטימי המרגש ביותר שקורה כאן הוא גבר נשוי שמחזיק לאשתו את היד לרגע.
הסיפור: מוטי ברנשטיין (עמית רהב) הוא בחור ישיבה חרדי מהמגזר הליטאי בגיל ה"שידוכים", שזה אומר שהוא מתחיל להיפגש עם בחורות שמציעים לו, והצדדים מחליטים אחרי כמה פגישות אם מתאים להם להתקדם עם ההצעה. מוטי נחשב לבחור ממש טוב, ממשפחה מכובדת, והוריו מחפשים לו "שידוך" בהתאם.
אבל למוטי יש סוד: הוא התאהב בחברה של אחותו, נחמי (ליאנה עיון), והוא רוצה להתחתן איתה. הבעיה היא שלסדר לו "פגישה" עם הגברת זה בלתי אפשרי, כי למרות שהיא בחורה מצוינת, יפה ונעימת הליכות, היא… איך לומר בלי לפגוע, זה כמובן לא אישי נגדה, אבל היא… היא… לא משלנו. לא אשכנזיה. ספרדיה, נו, למה אתה מכריח אותי להגיד את זה בקול, הרי זה לא שאנחנו גזענים חלילה, זה פשוט לא מתאים.
מוטי מוריד כמה שידוכים מעולים בגלל הקראש שלו, וברוך (מאור שוויצר) – רווק מבוגר שנמצא בישיבה כבר שנים ארוכות ומחלטר קצת כשדכן – מבין בסוף מדוע, ומייעץ לו בהומור שאם הוא רוצה להתחתן עם בחורה מתחת לליגה שלו, הוא צריך לרדת רמה בעצמו: להיות בחור מליגה "נמוכה" יותר, עם איזשהו חסרון מהותי. מוטי אינו יודע חוכמות, ולוקח החלטה משמעותית כדי להשיג את בחירת ליבו.
זה הפרמיס הבסיסי, והוא כמובן לא מחדש. עלילת "כמה רחוק תלך כדי להשיג את אהובת ליבך" היא בשר מבשרו של ז'אנר הקומדיה הרומנטית, שלא לומר הז'אנר עצמו. אבל דבר ראשון, הוא מבוצע טוב – שום דבר כאן לא מעיף מוחות, אבל יש פה שילוב של עבודת שחקנים טובה עם בימוי סבבה ותסריט די מהודק עם דמויות משנה נהדרות; בראשן ברוך, הרווק המבוגר, שהדמות שלו זכתה גם לשחקן המצטיין ביותר כאן. שוויצר מצליח להעביר קשת רחבה מאוד של רגשות בלי דרמות ובלי לצאת מגדרו, ועוזר שקו העלילה שלו נוגע ללב אפילו יותר מהעלילה הראשית.
האספקט המצטיין הנוסף בסרט הוא ההומור. זה סרט מצחיק, והוא מצליח לרגעים גם להתעלות מרגעי גיחוך סבירים לאזורי ה"צחק בקול רם". ההומור העדתי עלול אולי להרגיש צפוי (ועדיין מוצלח), אבל יש כאן גם די הרבה בדיחות שהן נטו תגובות של דמויות לסיטואציות סביבן, ורובן עובדות יפה מאוד; שאפו לבמאי ולעורך שידעו שוב ושוב לחתוך בדיוק ברגע הנכון כדי לתת לרגע הקומי לעשות את שלו – ועם זאת לא למתוח אותו יותר מדי.
בהקשר זה צריך לציין את היית'אם עומרי ("בית לחם"), שמשחק את השרת הערבי בישיבה; יש לו כמה מהשורות הכי טובות בסרט, והוא קולע בול בהגשה שלהן. גם רועי קהת בתפקיד אבא של נחמי שדווקא מתאים לו שידוך אשכנזי יוקרתי נהדר מהבחינה הקומית (והאמת שלא רע גם בזו הדרמטית).
חסרונות? גם יש, בעיקר בדמותה של השדכנית הראשית מלכי (עירית קפלן) ובעלה רפאל (יקי רייסנר, שגם הפיק את הסרט). בעוד מלכי לפחות תומכת בסיפורו של ברוך, את רפאל החליטו משום מה להגחיך בלי שום סיבה, ודמותו מככבת בסצנה המיותרת ביותר כאן שקצת תלושה מהטון של שאר הסרט ואין לי מושג למה היא פה, בעצם.
אבל באמת שהכל מתגמד לעומת העובדה שהסרט פשוט קלע בול בתיאור החיים החרדים, וליתר דיוק, המיינסטרים החרדי – אלו שלא מיוצגים בשום יצירה שעוסקת בחוזרים בתשובה או ביוצאים בשאלה. הערבי בישיבה שיודע ביטויים ביידיש, השדכנית שהולכת לחתונה רק כדי להשקיף על בחורה או בחור, הרווק המבוגר שלומד בישיבה עם בחורים שצעירים בהרבה ממנו, האברך עם המשקפיים שמונחות כמעט בקצה האף, ההתנשאות האשכנזית השקטה על כל משפחה שהיא לא "משלנו", האווירה המביכה עד מאד בפגישות עם בחורות, האורך המדויק של הפאה שחובשות הנשים כשהן בחוץ, והצורה בה מונחת על הראש המטפחת שהן חובשות בבית. כל הניואנסים הכי קטנים מבוצעים כאן לעילא (כמעט) בלי פספוסים, כולל תנוחת ישיבה ליד סטנדר, הגיה נכונה של ביטויים מהתלמוד או של סלנג חרדי, ציציות שמשתלשלות בצורה מסויימת ותספורות ששומרות על כללי ההלכה.
וכאמור בפתיחה, אלו לא רק הפרטים. העולם החרדי הוא לא רק התפאורה, הוא חלק בסיסי מהדילמה. סצנת עימות טעון בין מוטי להוריו יכולה אולי לתסכל צופה מודרני שבתחילה לא יבין למה לעזאזל ההורים של הבחור בן העשרים פלוס מתערבים לו ככה בהחלטה הכי חשובה לו בחיים, ואז יכעס שבעתיים כשהם ינסו להסתיר (את מה שהוא מבין כ)גזענות בהמון מילים יפות; אבל כיוצא הקהילה הזו הסצנה היתה אשכרה מרגשת.
אפילו הלקח שהסרט מנסה ללמד את הדמויות שלו עבד עליי, מבלי להרגיש דידקטי לרגע. האמת שהשבחים בגזרה הזו הן בעיקר לסצנה אחת אפקטיבית של ליאנה עיון, שעד אותו רגע לא מאוד זוכה לאופי – אפילו המאבק של מוטי מרגיש פחות "למענה" ויותר למען החופש שלו מכללי המשחק הכפויים – אבל אז, בכמה דקות, מצדיקה מבחינתי מועמדות לאופיר.
אז, כן, אני ממליץ על הסרט הזה בהתלהבות… למכריי החרדים. כשהסרט ישוחרר לצפיה, אהמ, נקרא לה "ביתית", הוא ירוץ בבתים חרדים רבים, בהתחייבות.
ולכל מי שאינו כזה? יש כאן קומדיה רומנטית אפקטיבית, חמודה מאוד, מצחיקה מאוד, שמתרחשת בעולם שונה מאוד ממה שאתם מכירים; אבל היא נגישה בהחלט, והבמאי אפילו החליט בסצנה אחת להסביר את הבדיחה למי שלא יודע יידיש. מבחינתי האותנטיות בסרט הפכה אותו לחוויה חד פעמית, ואני לא מצפה שזה יהיה כך גם לצופה חילוני – אבל אני חושב שהיא יכולה לתרום גם לו.
אאה…אני לא בטוח שאני רוצה לראות את עצמי בסרט
האם לעבור את הקיר גם נחשבת קומדיה רומנטית חרדית אותנטית
והזכרת את שטיסל ושאבקניקים. מה דעתך גבי ריקוד האש של רמה בורשטין או אוטונומיות? שואל מבחינת עד כמה היצירות האלו מציגות באופן אמין את החברה החרדית, כי ההיכרות שלי עם המגזר הזה דלה מדי כדי לשפוט.
לעבור את הקיר עוסק בחוזרים בתשובה
חוזרים בתשובה אמנם נראים כמו חרדים ושולחים את ילדיהם למוסדות חרדיים, אבל הם משהו אחר לגמרי.
כך שהשאלה צריכה להיות האם לעבור את הקיר מציג את אוכלוסיית החוזרים בתשובה (בדגש על ברסלב) בצורה אמינה?
ובהתחשב בכך שזה בדיוק המגזר בו רמה בורשטיין נמצאת, אז הגיוני שזה בהחלט אמין.
לעומת זאת, כשהיא ביימה לפני כן סרט על חרדים מבית, בהחלט היו לה קטעים לא אותנטיים, מאחר והיא לא באמת מהמגזר הזה.
גם ארז תדמור לא מהמגזר הזה, לפחות ממה שידוע לי.
(ל"ת)
אבל המפיק יקי רייסנר הוא כזה
מדובר בפעם הראשונה בה יוצא סרט על חרדים בהפקתו של חרדי ממש, לא יוצא בשאלה ולא חוזר בתשובה.
אני מניח שהוא היה אחראי שהכל יוצג בצורה אמינה, בעוד וארז תדמור היה אחראי ליצירה הקולנועית עצמה תוך שהוא עובד על פי ההנחיות של רייסנר בכל הנוגע להצגת החרדים.
למיטב הבנתי וידיעתי, בחורים טובים יותר סנסציוני מזה: הוא סרט שהפיק חרדי על מנת למתוח ביקורת חריפה על החברה החרדית והגזענות הסמויה והגלויה בה, ועושה את זה באמצעות סרט שהופק לחברה הכללית והוא יודע שקהל היעד שלו יראה אותו.
אז אולי זה סרט קומדיה רומנטית קלאסית מאוד אבל בהקשר הרחב שלו זה סרט פוליטי שמפיק, יוזם ושותף בתסריט שלו איש עסקים חרדי, שמיועד לחברה שלו- ובעיניי זה כשלעצמו אירוע מרגש יותר משאלת האותנטיות של הציציות. לא שאותנטיות זה לא חשוב- המפקדת הצליחה להעביר את המסרים שלה הרבה יותר חד בגלל ההזדהות שהאותנטיות יוצרת- אבל זה שולי לנושא הגדול: זה סרט פוליטי חרדי ראשון וזה מתקבל בסדר גמור. אף אחד לא אומר לו שסרטים זה פויה או שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולמיטב ידיעתי זה היה תרחיש דמיוני לפני עשור.
כרגע זה עדיין לא התקבל בשום צורה
רוב החרדים לא ילכו לראות סרט בקולנוע, ולכן כרגע לא נראה לי שזה מעסיק את החברה החרדית.
חכה שיגיעו עותקים דיגיטליים לרשת, ואז כשהחרדים יתחילו לצפות בסרט, יגיע גם הדיון הציבורי על הסרט (שבטח לא יהיה בכלי תקשורת רשמיים, כי זה קולנוע וקולנוע זה מוקצה במקומות האלה, אבל בין החבר׳ה סביר שיתחיל להתפתח שיח סביב הסרט).
אני בהחלט מאמין שיהיו לא מעט חרדים שיראו את הסרט וידונו עליו, אבל זה יקרה כשהסרט יהיה זמין לצפיה ברשת ולא עכשיו כשהדרך היחידה לראות אותו היא ללכת לקולנוע.
אתה קובע המון המון קביעות נחרצות שחרדים לא יצפו בסרט ושהם לא ככה ולא ככה.
הסרט מסוקר בהרחבה באתרים החרדים. אולי חרדים "קלאסיים" לא גולשים באינטרנט, אבל 50% מבתי האב בריכוזים החרדיים מחוברים לאינטרנט ואני בטוחה ש-50% האחרים מקשיבים לחדשות שהם מספרים.
אני עדיין זוכרת שעבדתי כמלצרית ותלמידת בית יעקב ישבה בשולחן לבדה, בת 15 אולי. פתאום היא זינקה מתחת לשולחן. כששאלתי מה קרה היא אמרה שתלמידות מהכיתה שלה עברו מול החלונות הגדולים של המסעדה. הברזת מבית הספר? שאלתי. לא, היא צחקה, אני עם סמארטפון ואסור שהן ידעו את זה. ואז היא צחקה עוד יותר מההבעה שלי. נורא נורא דפוק ללמוד בבית יעקב, היא אמרה.
ואז תגיד- בית יעקב הם ספרדים, זה לא נחשב. גם חרדים מודרניים וחוזרים בתשובה וחצי מהחרדים האמריקאיים וחב"דניקים לא נחשבים, אבל אנחנו ומצמצמים את "חרדים שנחשבים" לאוכלוסייה אשכנזית קטנה ואדוקה וילידת הארץ, חסידית וליטאית מסוימת, שכבר לא מהווה את רוב האוכלוסייה החרדית.
בנוגע לגזענות:
שירתי שנה בבסיס בירושלים, בין שכונה חרדית לשכונה ערבית. עם מספר השבתות שסגרתי שם אפשר להגיד שעברתי לגור בירושלים וביקרתי לפעמים בבית. והרגשתי שהעברתי חצי מהשירות בשעות באוטובוסים מיטלטלים עם חרדים וחיילים בין מרכז העיר לצפון העיר לדרום העיר.
פעם בנסיעה מייאשת עמדו מולי שני ילדים בני 12, האחד אשכנזי והשני ספרדי, את זה הבנתי מהשיחה, כי האשכנזי נשא נאום בוטח באוזני חברו "…אל תדאג, אבא שלי אמר שהוא יסדר לך מקום בישיבה איתי, ב-x או ב-y, הכי טובות. הוא הבטיח לי שהוא יעזור לך. גם אין לך מה לדאוג, באמת!"
"כן…" הילד הספרדי נשמע מודאג מאוד.
"ברור, אתה לא מהפרענקים האלה, אתה טוב, אין להורים שלך סססססמארטפון" הוא נשמע כאילו הוא הוגה שם של נחש ארסי "וכאלה, יש לך ציונים טובים ממש, ושוב, אבא שלי ידאג לך!"
אז הילד החמוד הזה לא היה גזעני, אפילו להפך, לפחות לא גזעני כלפי חבר שלו אלא רק אל פרענקים חסרי פנים שהוא לא מכיר, אבל הוא חי במערכת גזענית. אני לא יודעת כמה אבא שלו היה שמח אם בעוד שש-שבע שנים החבר הספרדי שלו היה רוצה להתחתן עם אחותו (של האשכנזי), אבל אי אפשר לפטור את כולם ב"זה הרגל." זה לא הרגל, כמו היחס לבעלי מומים ומתמודדי נפש ולכל מי שקצת נושם אחרת- זאת מערכת דירוג חברתי נוקשה שנשלטת באמצעות השידוכים וקובעת כל הזמן מי למטה ומי למעלה. והיא גם גזענית (וגם שלילית כלפי כל חריגות וחוסר צייתנות למי שעומדים בראש המערכת וקובעים מה לגיטימי ומה לא).
זה לא "רק הרגל" אם הבחירה לפעול אחרת מובילה להשלכות חיצוניות, כמו ירידת הדירוג של כל המשפחה.
בכל מקרה, יקי רייסנר חושב שזאת גזענות.
זה נשמע קו אוטובוס מאד מעניין. רק שעמוס גיתאי לא יחליט לצלם בו סרט.
(ל"ת)
אני לא חושב שיקי רייסנר חושב על זה כמו שאת כתבת בפסקה האחרונה
יש לו ביקורת, אבל היא הרבה פחות תקיפה מאיך שאת מתארת.
זה לפחות הרושם שקיבלתי מהסרט, שכאמור מלא באהבה גדולה לציבור החרדי.
בכל מקרה, אני מדגיש שוב: לא כתבתי בשום מקום שחרדים לא יצפו בסרט.
כתבתי רק שהם יצפו בו כשהוא יגיע לרשת וניתן יהיה לראות אותו בבית, ולא עכשיו כשהוא בקולנוע.
איך אני יודע? כי אני לא רואה חרדים בקולנוע.
ירושלים זו עיר עם לא מעט חרדים, ובכל זאת לא נתקלתי כל כך בחרדים בקולנוע (אולי פעמים נדירות יוצא לראות חרדים אמריקאיים בקולנוע. אבל האמריקאיים לא ברי השוואה לאוכלוסיה החרדית הצברית. וגם אותם אני רואה לעיתים מאוד מאוד נדירות).
אני לא אמרתי שום דבר על אינטרנט או על סמארטפון, כך שאני לא מבין למה את מכניסה את זה לדיון.
אכן, יש חרדים באינטרנט ויש גם חרדים עם סמארטפון, אבל למיטב ידיעתי אין כל כך חרדים שהולכים לקולנוע.
קודם כל, כמו שאחד כתב - החרדים לא ראו את הסרט עדיין
ואין שום קשר לכך שיש המון חרדים שמחוברים לאינטרנט, כי הסרט הזה מוצג כרגע רק בקולנוע.
שנית, ההפניה ל"אתרים החרדים" מפספסת די בגדול. דיון שם הוא בדיחה בהקשר החרדי העמוק. כשיהיה דיון ביתד נאמן על הסרט (וכמובן לא יהיה לעולם), יהיה אפשר להוכיח שלמיינסטרים החרדי אכפת מהסרט הזה.
ובכל מקרה
ההודעה שלך היא פתח לדיון רחב יותר על הכרת החרדים ועל אורח חייהם, וצריך לקבוע כאן באופן חד משמעי: החילונים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא מכירים חרדים.
אנקדוטות יש תמיד, וגם מי שרואה אותי (לפחות בעבר הפחות קרוב) בקולנוע, יכל להוכיח מזה ש"יש חרדים בקולנוע". ובכן, לא. זהו היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.
ניקח למשל את הנתון של "50 אחוז מבתי האב החרדים מחוברים לרשת". אני חושד שזה נתון מאד מונפץ, אבל גם בלי זה, די ברור שספרו בתוך זה כל אברך שיש לו בבית נט-סטיק שמחובר למייל בלבד, או אנשים שמחוברים דרך סינון "נטפרי" הנפוץ מאד שחוסם את כל האתרים החרדים כמעט ללא יוצא מן הכלל.
הנקודה העיקרית שכמעט כל חרדי שחילוני פגש הוא חרדי שנמצא על הגבול, כי החרדים הארדקור לא נפגשים עם החילונים כמעט אף פעם. הם לא נמצאים בבתי קפה. הם בקושי בקושי יוצאים למסעדות. הם לא מתראיינים ליאיר שרקי, ולא עולים לשידור ברדיו. לא אכפת להם בכלל ממה חושבים עליהם, והאם גפני או פרוש יצאו טוב בטלויזיה. הם חיים ממש בעולם משלהם, סגורים בו היטב היטב – ולפעמים עד גילאים מבוגרים ממש, וגם אם לא, כלפי חוץ הם ימשיכו את החומה כי כבר יש להם ילדים משלהם במערכת ששומרת על עצמה.
כך ישנה הטיה ברורה מאד. יש סמארטפונים, ויש אינטרנט, ויש הכרה של התרבות הכללית, אבל מדהים כמה זה בטל בשישים לעומת כל "כולל" שתיכנסו אליו בקרית ספר.
אנסה לחדד עם הדוגמא שהראל הביא: שמיעת זמרות. אולי יש הרבה חרדים ששומעים זמרות, אבל הם לעולם לא יעשו את זה *בציבור*. תחנות הרדיו החרדיות בוודאי לא משמיעות שירת נשים, ונהג חרדי שכן שומע באוטו שלו גלגל"צ או משהו כזה, יכבה את זה אם הוא יעלה מישהו טרמפ כי לא נעים לו.
כלומר, תכל'ס, לפי איך שהעולם הזה מתאר את עצמו, לא שומעים בו שירת נשים. לעולם הזה "בחורים טובים" נאמן, כי ודאי שאין בעיה עם סיפורים אישיים על היוצאים מן הכלל – לעזאזל, הסיפור שלי עצמו עשוי לעניין הרבה מאד אנשים – אבל את הסיפור של העולם איך שהחרדים תופסים אותו, לא היה עד היום.
לא אכפת להם בכלל מה חושבים עליהם?
ברשותך, אתייחס רק לנקודה הזו. אסייג מראש, וגם בסוף בהמשך, שיהיה ברור: אני לא חרדי, לא מתיימר להיות באותה רמת היכרות שלך עם העולם החרדי. מדבר רק מנקודת המבט שלי.
קצת רקע והקשר: אני בא מבית דתי, הייתי דתי, בן לחוזרים בתשובה. הוריי היו דתיים על גבול החרדים, אבל חוזרים בתשובה, וספרדים, אז לא באמת מייצג את הסיפור שאתה מתאר. אני לא הסיפור הדתי הקלאסי של יוצא בשאלה ולא מתיימר להיות כזה. אני לא חרדי, ומעולם לא הייתי. אבל לשמחתי, במהלך החיים המורכבים שעברתי בתחום הזה (שם בצד את העיסוק האקדמי שלי ביחסי חילוניים ודתיים) נפגשתי עם לא מעט חרדים, מלידה, כאלה שראו לעצמם שליחות להחזיר אותי בתשובה, וכאלה שפשוט היו באזור, חברים וחברות של ההורים שלי, חברים שלי ושל אחיות שלי. העיסוק במה חושבים עליהם, איך מתייחסים אליהם, האם שונאים אותם, או מתנשאים מעליהם, נכח במשך עשרות שנים, לכל אורך חיי. גם בקרב "סתם" חרדים מלידה, כאלה שלא חזרו בתשובה, כאלה שגרו גם במקומות מופרדים, וכמעט לא התרועעו עם חילוניים.
כיום, אחותי חרדית, הארדקור, חוזרת בתשובה שנכנסה עמוק לתוך עולם מופרד, מרצון, בעיר חרדית. היא עוברת תהליך הקצנה עם השנים. הבנות לומדות מקצועות ליבה. הבנים התחילו, וכבר לא. כמורה, אני עסוק מאוד במה שהם לומדים. גם הבנים וגם הבנות עסוקים כל הזמן בהשוואות לעולם החילוני דרך תכני הלימוד. "אבולוציה", "דינוזאורים", "מפץ גדול", הם בוגי מן שנועד להראות כמה החילונים הם טיפשים ושטחיים. "האדם בא מהקוף", כהוכחה לרמה הרוחנית הנמוכה שלנו. התבטאויות גרועות של פוליטיקאים ופוליטיקאיות חילוניים, גם כאלה שהם פרו-דתיים, מובאות כדוגמה כדי להראות כמה אנחנו מטומטמים. חשוב להגיד: זה לא רק המפגש איתי שמעורר את כל זה. זה מה שהן (בעיקר הבנות, הבנים עסוקים יותר בלימודי קודש כאמור, אבל זה נוכח גם שם, מוטמע עמוק מגילים מאוד צעירים) לומדות. מדעים, אזרחות, חשבון, הכול עובר בהשוואה "לחילוניים", האלה, מעבר להרי החושך. ולא מדובר רק בכך שהן חוזרות בתשובה. להיפך. זו מערכת החינוך, אלה התכנים, זה העיסוק. אם אני לא הייתי שם, הן לא היו מדברים עם חילוני עד שלב הרבה יותר מאוחר בחייהן. הם באמת לא מכירים את התרבות הכללית, אבל זה לא אומר שאין עיסוק מתמיד במבט החיצוני עליהם. אפילו אחותי וגיסי, חוזרים בתשובה, לא יודעים כלום ושום דבר על העולם, מבחירה. ועדיין עסוקים בכך כל הזמן. הם ואחרים סביבם כאמור. לא רק חוזרים בתשובה.
אה, ועוד נקודה בעצם. זה שלא שומעים אישה שרה בפומבי. לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכח במקום חרדי בו שמעו אישה שרה. לא בתחנות רדיו חרדיות, ועדיין. קיבלתי גם הרצאה למה זה מותר (לא שאלתי, אבל ראו צורך להסביר לי רק מעצם הנוכחות שלי. למען ההגינות, יכול להיות שעשיתי פרצוף מתעניין/תמוה, לפחות בהתחלה. אבל גם אחרי שהתרגלתי לכך המשיכו להצדיק זאת בפניי במפגשים מאוחרים יותר). בבניין של אחותי, יש לפחות שני אנשים עם אינטרנט (בדקתי תוך כדי למי יש ווייפיי. יתכן שיש יותר. כשיצאתי עם אחיינים שלי לטייל ברחבי העיר, נתקלתי בהרבה יותר. כולם יודעים, ולמען האמת, למרות שטיפה מעקמים את הפרצוף, זה לא באמת מפריע, ולפעמים משתמשים בזה כשצריך. עוד אחד מהזמרים שהם מקשיבים לו, ואוהבים אותו, הוא חנן בן ארי. אחד מהדברים הדי מעטים בעולם התרבותי שלהם שמשותף גם לי. לא רק המשפחה שלי, גם באופן כללי, לפי מה שראיתי. כלומר, העולם החיצוני חודר פנימה, בקושי, מתחת למעטפת האטומה והסגורה, גם בקרב מי שבוחר לא להתחבר לאינטרנט, ולא לראות שום דבר חיצוני לעולם שלהם.
אני יודע שאתה מכיר את העולם החרדי הרבה יותר טוב ממני. זה ברור לי שאני מדבר מפוזיציה שהיא חיצונית בשלב זה של חיי, ולכן מסייג את דבריי ושם אותם בפרופורציה הראויה, שהיא די למטה. אבל דווקא מה שאתה מתאר כלא אותנטי, נשמע לי אותנטי מאוד.
יש לי כמה דברים להגיב לך, מכמה זוויות
אבל ספק אם אגיע לזה בימים הקרובים, מצטער. מבטיח להשתדל בכל זאת, ואם לא, לחזור לכאן גם יעבור זמן מה.
תודה בכל מקרה על התגובה. מעריך את הנימה המכבדת, ואפילו הסקרנית, אם יורשה לי.
אם יש זמר שבאמת מסוגל לאחד את כל המגזרים סביבו
זה ישי ריבו.
את חנן בן ארי יש חרדים שלא ישמעו (יש לו כמה שירים שנתפסים כבעייתיים, כמו ״מה אתה רוצה ממני״, שעקב כך נאסרו להשמעה ברשתות הרדיו החרדיות), אבל אני לא חושב שיש חרדים שלא ישמעו את ישי ריבו.
אני די בטוח שגם בתוככי מאה שערים שומעים את ישי ריבו, כשבמקביל הוא להיט ענק אצל החילונים.
השיר ״תוכו רצוף אהבה״ הגיע למקום הרביעי במצעד העשור של כאן גימל ובמצעד העשור של רדיו קול חי.
מה הסיכוי שדבר כזה היה יכול לקרות בכלל? זה פשוט הזוי.
אותו שיר שמככב באותו המקום בדיוק במצעד העשור של רשת כללית ובמצעד העשור של רשת חרדית, ומוכיח שישי ריבו מצליח איכשהו לאחד את כולם סביב השירים שלו, יותר מכל אחד אחר.
לא יודע אם את כל המגזרים. במעגלים שאני נמצא בהם הוא נחשב ״זמר לסאחים״.
קצת כמו השיר שבט אחים. לא מתכוון לפגוע או משהו, אני בקושי מכיר אותו אז אין לי דעה בנושא.
טוב, ברור שלא התכוונתי שכוווווולם אוהבים את השירים שלו
אלא שהוא פופלרי בציבור החרדי, בציבור הדתי לאומי, בציבור המסורתי ובציבור החילוני באופן שווה.
ואגב, ״שבט אחים ואחיות״ (שגם אני לא מתחבר אליו כל כך. חרשו עליו יותר מדי) היה אחד הלהיטים הגדולים בארץ בשנים האחרונות, כך שזה אומר שהמעגלים שאתה נמצא בהם, בלי להעליב, לא ממש מיצגים את הדעה הרווחת בציבור.
אין לך מספיק נתונים כדי לקבוע
מה המגמות שלהם כלפי הדעה הרווחת. אלו מעגלים שמהללים את סהרה (או כל שיר טונה אחר) ואפילו את סתלבט בקיבוץ. המאד מיינסטרימים.
ישי ריבו ובכללי הפופ האמוני מצליח מאד גם אצל חילוניים אבל לא יודע לכמת את ההצלחה הזו, אני יודע שהתת ז'אנר הזה מקבל תווית של "מוזיקה סאחית" בכל מיני חוגים (כמובן שלדעתי דעות קדומות נכנסות לתמונה. שונא תיוגי ז'אנרים ולרוב מי שעושה זאת אפילו לא טורח לשמוע את האומן).
שבט אחים ואחיות הוא שיר שמנסה להיות מגבש ומאחד באופן מאד כפייתי ומלאכותי כך שהוא הפך למטרה נוחה לחיצי לעג. אני זוכר שהמ"פ בחר בו כדי ללוות איזה סרטון של הגדוד ופשוט מלא חיילים צחקו על זה.
בכל מקרה קשה מאד להגיד אם משהו קונצנזוס בכל המגזרים באופן שווה כי ב99% הטענה הזו לא תהיה נכונה.
ובזאת נראה לי אסיים להשתתף בדיוני מוזיקה בזמן האחרון.
אגב סיבה שלי שאני מאד לא מחבב את שבט אחים ואחיות
היא כי הוא שיר שאמור לגבש אבל בפועל מפלג. מתוך הכמות העצומה של האומנים אפשר לראות שלא מעט מגזרים בארץ מודרים מהשיר, כאילו הם לא חלק מהאתוס של המדינה. בתור שיר שהמטרה שלו להיות מייצג וייצוגי הוא בפועל שיר מאד מחנאי.
שזה בעצם חלק מהבעיה שלי עם התגובה המקורית שלך. קראת לו שיר חוצה מגזרים אבל בעצם הבאת רשימה מאד חלקית ולא מייצגת של מגזרים במדינה.
(ל"ת)
כמו שכתבתי, לא כולם שומעים את ריבו
אבל בעיני עצם העובדה שחילוני אתאיסט יכול ליהנות מאותו זמר שחרדי נהנה ממנו, מעידה שזה משהו מיוחד.
עצם העובדה שהמאזינים של כאן גימל והמאזינים של רדיו קול חי נתנו לאותו שיר (תוכו רצוף אהבה) את אותו מקום במצעד השנתי, אומרת הרבה, גם אם זה לא כל המגזרים במדינה.
ולגבי שבט אחים ואחיות, עליו לא טענתי שהוא חוצה מגזרים.
אבל אם כבר הזכרת, אז אציין שהוא בהחלט חדר לציבור החרדי.
המגזר החרדי הוא אחד המגזרים שהודרו מהקליפ המקורי, אז מה הם עשו? פשוט הפיקו קליפ משלהם. (מה שמעניין, אגב, זה שהמילים נשארו אותם מילים, פרט לשינוי קטן: ״המסיבות של תל אביב״ הפכו ל״השקיעות של תל אביב״. בכל זאת, חיי הלילה של תל אביב זה טו מאץ׳ בשביל החרדים)
*במצעד העשור
אם זה היה קורה במצעד שנתי זה היה פחות מרשים, אבל זה קרה במצעד העשור, לא פחות.
גם ישי ריבו עלה כמה פעמים.
והן באמת אוהבות אותו יותר. גם גיס שלי. הוא אוהב את בן ארי ואת ריבו לא מבין את בן ארי וחושב שהוא "לא סגור על עצמו" (לדבריו). אולי זו הסיבה שאני אוהב אותו, כנראה. שמחתי שהם אוהבים אותו למרות השיר הזה שהזכרת, והוא עזר לי מאוד לתווך את הרגשות שלי בנושא. כשהסברתי את ההבדל בין ריבו לבין בן ארי, ולמה אני לא אוהב את ריבו, זה גם עזר לי אולי לעבור את מסך הקלישאות והסיסמאות הרגיל.
זה נהדר בעיניי. בדיוק התפקיד של אמנות לתווך ולשקף רגשות אוניברסליים, באמצעות מופעים ספציפיים שלהם. ואולי עדות לתהליך ישראליזציה שעובר חלק מהציבור החרדי היום, אבל זה כבר סיפור אחר לזמן אחר.
בקיצור, שני זמרים סופר גלג"לציים, שהגיעו גם למיינסטרים החרדי (במידה כזו או אחרת) שמעידים, אולי, בעיניי, על מורכבות מעניינת של הזהות החרדית, שיכולה להכיל גם את מי שאולי מעט "בעייתי" עבורה (אבל גם להשתמש בו כדי להציב את גבולות המיינסטרים החרדי).
מדובר בתהליך הדדי
כי עצם זה שאתה מכנה את ישי ריבו וחנן בן ארי ״זמרים סופר גלג״לציים״, בזמן שהם שרים מוזיקה אמונית (בעיקר ישי ריבו), רק מעיד על התהליך שעובר על הציבור הכללי בישראל שמוכן כיום לקבל תוכן אמוני שבעבר פחות היה מקבל (בראשית הזמר העברי דווקא לא הייתה בעייה עם תוכן אמוני, אבל עם השנים זה התמעט ונעלם, כך שכשזה חזר, ועוד הפעם עם זמרים דתיים / חרדים, זה בהחלט מעיד על תהליך של שינוי בחברה הכללית).
לא ציינתי פה, אבל באותו סקר עשור בכאן גימל בו תוכו רצוף אהבה קיבל את המקום הרביעי (והיו עוד שירים של ישי ריבו במקומות גבוהים), השיר שזכה כשיר העשור הוא ״מי שמאמין לא מפחד״ שהוא ללא ספק שיר אמוני.
כך שיש פה התקרבות הדדית בין הציבור הכללי לציבור החרדי.
מסכים בגדול. זו אכן תנועה הדדית
עם כמה סייגים.
קודם כל, הייתי מבחין בין ריבו לבין בן ארי. בן ארי מזכיר לי הרבה יותר את נרקיס מאשר את ריבו, ברמת העומק, והעיסוק בעולם הפנימי, כולל חיבוטי הנפש, הספקות והתהיות האישיות בנושאי דת (אבל לא רק, וזה בהחלט לדעתי אחד ממוקדי המשיכה, ולדעתי מהווה אינדיקציה לאותנטיות אמיתית). ריבו לא שונה מהרבה זמרים דתיים אחרים בתחומי העיסוק שלו, בתכנים ובסגנון, כמו יונתן רזאל, והכניסה שלו למיינסטרים מבחינה זו מעידה הרבה על מה שכתבת למעלה. בן ארי הרבה יותר קרוב, כמו נרקיס, לנתן גושן (לפני החזרה בתשובה), למשל, או אפילו לטונה או רביד פלוטניק, במובנים אחרים לגמרי (בעיסוק היותר פסיכולוגי פנימי שלו), ולכן ההצלחה שלו הרבה יותר טבעית בעיניי בקרב חילוניים. הדתיות שלו מוסיפה לו עוד נדבך של אותנטיות לדעתי שמסייעת לפופולריות.
כמו כן, ממה שאני מכיר, מדובר בתהליך יחסית חדש, שבוודאי לא היה קיים בתחילת ימי הזמר העברי. החל משנות ה-90 יש יותר ויותר פתיחות למה שנקרא תנועת ההתחדשות היהודית, כולל מוזיקה אמונית. בראשית המדינה הייתה הרבה פחות פתיחות דווקא, והמוזיקה האמונית הייתה סגורה בגטאות ולא נחשבה ישראלית כללית (יש לתנועה שורשים כבר קודם, אבל תחילת הפריצה שלה למיינסטרים היא בשנות ה-90).
ההדדיות שאתה מדבר עליה היא בדיוק זה, המרחב המשותף של חילוניים ודתיים, שיוצר זהויות מורכבות, מתוך רצון לאתגר את הדיכוטומיה הדתית-חילונית. וזה אכן קורה, בכל מיני מקומות, לא רק במוזיקה.
היה בשעתו את פסטיבל הזמר החסידי
ולמרות שמו, הוא היה אירוע של המוסיקה הכללית ולא של המוסיקה החסידית.
הופיעו שם מיטב זמרי ישראל כשהם מבצעים שירים מהמקורות או בהשראת המקורות.
וזה רק דוגמא אחת.
מספיק לעבור על שירי נעמי שמר, לדוגמא, כדי לראות כמה שירים אמוניים או כאלו המבוססים על התנ״ך היו במוזיקה העברית של פעם.
הרבה מאותם שירים חדרו רק בשנים האחרונות לציבור החרדי והם מושרים כיום בהופעות של אברהם פריד, יעקב שוואקי ואחרים.
ההבדל בין אז לעכשיו הוא שאז היה מדובר על מוזיקה אמונית של יוצרים חילונים, בעוד והיום היוצרים הם דתיים / חרדים בעצמם.
יש הבדל בין אמוני לבין מבוסס/בהשראת מקורות
פסטיבל הזמר החסידי הוא לא ראשית הזמר העברי. הוא נוסד בשנים הרבה יותר מאוחרות, כשהזמר העברי היה יחסית בשל. בכל מקרה, גם אז, מה שאתה מגדיר "אמוני", כפי שאני מבין את דבריך, שונה מאוד מהאופן שבו נתפס החיבור למקורות באותה תקופה. יש הבדל תהומי בין אז להיום, ביחס לשימוש במקורות והחיבור למקורות. בראש ובראשונה התנ"ך. התפיסה שלך היא, סליחה, לתפיסתי אנכרוניסטית, ומושפעת יותר מדי ממה שקורה היום. קריאה יותר ביקורתית באותם טקסטים, וההקשר שבו נוצרו, מראה תמונה אחרת, ומורכבת, של היחס ליהדות, הגדרת היהדות, למי שייכת היהדות, ובאילו כלים ניתן לפרש ולהשתמש במקורות היהודיים. ניכוס של השירים האלה היום מתאפשר רק בזכות הניתוק מההקשר, והריקון של השירים האלה מהמשמעות המקורית שלהם. אבל במידה רבה, זה מה שעשו גם אותם פזמונאים, כולל (חלקית) נעמי שמר, אז זה סוג של סגירת מעגל.
אני לא התייחסתי לזמרות
אלא למוסיקה קלאסית, וצריך לציין שבשונה מ"חטאים" אחרים שכולם עושים אבל לא מדברים על זה (כמו צפיה בסרטים, נניח) מוסיקה קלאסית נמצאת לגמרי על השולחן. כשהייתי ילד עיתון ילדים של "משפחה", שאמנם נמצא בצד הפתוח יחסית של המיינסטרים החרדי, אבל עדיין מיינסטרים, היה מפרסם כתבות על יצירות קלאסיות כמו "קרנבל החיות" או "ארבע עונות" של ויואלדי. הספר "קשר גורדי" שהיה רב-מכר עצום וגם הוא מיינסטרימי לחלוטין, עוסק בחזן-זמר יהודי שמפתח קריירה בעולם האופרה, והשירה הקלאסית ולא נמנע מתיאור נרחב של יצירות, שמות של מלחינים קלאסיים ועוד. הוא לא היה מתאר באותו אופן סרטים, או תכניות טלוויזיה ואפילו לא שירי פופ לא-יהודיים. ציינתי את הרב נויגרשל, שגם הוא לא נמנע מלהזכיר את זה באופן פתוח בהרצאות שלו.
זה ראוי לציון, למרות שאין כל עבירה בהאזנה למוסיקה קלאסית, הרי שמדובר במשהו שהוא במהותו חלק מהתרבות הגבוהה הלא-יהודית, שחרדים לוקחים בו חלק באופן גלוי ומוצהר (לא כולם, כמובן. זה נפוץ שם כמו שזה נפוץ בחברה הכללית, כלומר, לצערי לא מאוד).
כן, טעיתי, התגובה שלי לא כוונה אליך
לא אתה הבאת את זה לדיון.
ברור ששומעים הרבה מוזיקה קלאסית. אבא שלי גדל בבית של יוצאי גרמניה ומכיר את כל היצירות של מוצרט בעל פה. אני מתקשה כעת להבין איך בכלל זה עלה לדיון – רוב הסימפוניות והיצירות הן אינסטרומנטליות, ולא אמורה להיות בהן שום בעיה הלכתית שאולי יש לכאורה בשירת נשים.
על מוסיקה קלאסית אינסטרומנטלית לא היה שום דיון
אני חושב שכולם פה מסכימים שיש חרדים ששומעים מוסיקה קלאסית אינסטרומנטלית, המחלוקת הייתה בנוגע לאופרה, וספציפית לזמרת אופרה.
אם הסצינה עליה דיברתי בשטיסל הייתה מראה את שולם שטיסל מאזין ליצירה אינסטרומנטלית של מוצארט, אני בספק אם הייתי מביא את זה בכלל כדוגמא לחוסר אמינות.
אבל אופרה היא לא אינסטרומנטלית, וכשהאופרה מושרת על ידי אישה זה בפירוש נכנס תחת הקטגוריה של ״שירת נשים״.
אגב, לגבי הביקורת על החברה החרדית
צריך לציין שמדובר בסרט שמלא באהבה למגזר החרדי.
הביקורת שלו לא באה ממקום של לתקוף כמה רע אצל החרדים, אלא ממקום אוהב שניתן לראות שהמבקר הוא חרדי ולא אחד שיצא החוצה.
אין אנשים רעים בסרט.
הסרט מתאר את המציאות הבעייתית, אבל גם מראה שהאנשים עצמם לא בהכרח מודעים להשלכות של מה שהם עושים, והם פשוט עושים את זה מכורח ההרגל מדור לדור.
אין שם אף אשכנזי שממש גזען כלפי עדות המזרח וחושב שהם באמת נחותים מהאשכנזים.
האשכנזים שם לא גזענים מתוך התנשאות על האחר, אלא מתוך איזה מקובעות שהם אף פעם לא עצרו לחשוב לעומק על ״למה זה ככה״.
ואני חושב שדווקא בגלל שהביקורת על החברה החרדית לא מגיעה ממקום תוקפני של ״תראו איזה גזענים הם, זה לא יאמן״, אלא ממקום יותר אוהב שמגיע ממישהו שהוא חלק מהמערכת אותה הוא מבקר (יקי רייסנר מספר שהוא חיתן את ילדיו בשידוך ושלמרות הכל הוא מאמין במוסד השידוכין), הביקורת יכולה הרבה יותר בקלות להישמע ולהתקבל כי אנשים לא ישר יאטמו את אזניהם לנוכח הביקורת.
ביקורת שבנויה כך שהאדם אותו מבקרים יכול לשמוע אותה בלי ישר להיות אנטי כלפיה, היא הביקורת שמשפיעה.
כשאתה בא להגדיר סרט כסרט על הציבור החרדי אתה חוטא לאמת.
מה זה חרדי?
חרדי מתחלק (בהכללה גסה) לחסידי/ליטאי/ספרדי. ובכל אחד עשרות סגנונות. לא הרי ליטאי בריסקער כליטאי חברונער. ולא הרי חסיד ויז'ניץ כחסיד חב"ד וכן הלאה.
ולכן, אם יצירה מסוימת מתיימרת לייצג ציבור חרדי, סביר למדי שהוא ייצג סקטור אחד מתוך כמה, וגם בזה הוא יכניס וישלב כמה הגדרות ממגזר אחר.
ולצורך העניין (ובהתייחס לגוף הכתבה). שטיסל הייתה סידרה על הירושלמים (צ'אלמר בהגייה חרדית). ובזה היא דיי כיוונה לאמת והייתה יחסית אוטנטית. נכון שהיא נפלה לקלישאות, אבל היי, אנחנו גם עושים זאת לפעמים. אמנם הסדרה הציגה סיפור שלא באמת יכול להתרחש בחברה החרדית. אבל בסופו של דבר, זה טבעו של סרט (ובלי קשר, לא היה מזיק קצת להאריך בעונה האחרונה ולתת לדמויות להתפתח).
בהיפוך מזה, שבאבניקים מציג את עולם הישיבות הליטאי. אך הוא, בשונה משטיסל שהיה רציני, סרט קומדיה, ומשכך הוא לא רואה את עצמו כמחוייב לאמת המגזרית המוחלטת. אבל בהחלט הוא מצליח להציג נכון את דמות הישיבישער שמנסה להינות בחיים (א"כ לא היה מזיק לעשות עלילה יותר הגיונית ולמחוק את כל הקו עלילה של לייזר בעונה האחרונה שלא יכול להתרחש גם לא כאגדת עם).
המורדת, מתייחס לקהילה החסידית מווליאמסבורג (וגם בברוקלין לא דומה קהילה לרעותה). ושם הצליחו להכניס נכון את הסלנגים המקומייים והקו מחשבה הרווח שם. אך בגלל שזה סרט שעוסק במסע יציאה מהחברה, אז כסרטים נוספים הדומים לזה, זה מוצג מאוד בקווים של שחור ולבן ולא משהו אוטנטי.
אוטונומיות זה סיפור אחר. יצירה שכביכול מתרחשת בציבור חרדי, אך בזה לה (ולא יאמן שזה הגיע מהיוצרים של שטייסל שכ"כ מתחברת למגזר). לא ברור איזה ציבור הוא מייצג, אך הבחירה לעשות את האוטונומיה החרדית כאילו זו ברית המועצת, פוגמת בחווית הצפייה. אני אישית לא,הצלחתי להשלים צפיה.
לסיכום, קשה להגדיר מהו סרט שמייצג חרדי (את הסרט נשוא הכתבה לא ראיתי, אך מהטריילר זה נראה עמוס קלישאות). אתה צריך להיות חרדי בעצמך בשביל להבין ולדעת עד כמה הסרט מייצג (וגם אז, להיות שייך לתת מגזר שמדברים עליו). אחרת, זה כמו שתנסה להבין בדיחות של אנדרדוס בלי להיות מפד"לניק (מזרוחניק בהגיה חרדית) או אמריקאי שמנסה להבין הומור של בריטים.
ברור לי שחרדי זה מטרייה רחבה, לא ציפיתי לאחידות בין כולם.
אבל עדיין למי שנמצא בקבוצה כלשהי שקשורה לעולם יש יותר ידע כדי לדעת בערך אם יצירה קולעת מאשר חילוני. לא יודע אם הדוגמה על אמריקאי שמנסה להבין הומור של בריטים קולעת, המרחק בין אמריקאים לבריטים גדול מדי. אולי כמו לונדוני שמנסה להבין הומור של מישהו מגלאזגו.
זה נכון שלאחד שמגיע מתוך מגזר מסוים יותר קל לדעת האם תת מגזר מיוצג נכון או לא. אך בסופו של דבר הוא תופב את זה לפי הסטריאוטופים שלו, כפי איל שמגזר x מסתכל על מגזר y. ולכן, גם בזה קשה לשאול האם זה מייצג נאמנה או לא.
ואם נחזור לדוגמאות, זה כמו ששחקנים דרומיים ינסוה לשחק דמויות ניורקיות והצופה הקנדי (שיותר קרוב מנטלית לתושבי ניו יורק) יגיד אם זה נראה אוטנטי.
אני משתגע בכל פעם שמדברים על כך ששטיסל כביכול אותנטית
ניסיתי לצפות בסדרה ואחרי כמה פרקים פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל מרוב שחוסר האותנטיות מרגיזה.
כמה דוגמאות שאני זוכר (לא יודע אם זה נחשב ספויילרים, לכן אסמן את הכל):
נערה שמספרת לאחיות שלה את אנה קארנינה כשהיא משנה את זה ל״חנה קארנינה״.
אלמנה מסירה את כיסוי הראש שלה באופן די אינטימי לבחור שמחזר אחריה (וכן, אני יודע, היא אלמנה, ועדיין).
הבחור עצמו עוקב אחריה בצורה מטרידה ביותר.
האבא שומע ברדיו שיר של זמרת אופרה.
והשיא: בחורה אחת שומעת רדיו באוזניות בשבת! (וכן, יש התייחסות קטנה לעניין, ועדיין מדובר בסה״כ על בחורה חרדית שלא יצאה בשאלה ועושה משהו שגם דתי לאומי לא יעז בחיים שלו לעשות. מאיפה הבאתם את הקשקוש הזה?)
זה מרגיש לא אמין כל הזמן, עד רמה שלא יכולתי עוד להמשיך לצפות בזה.
פשוט מרגיז אותי כשמדברים על שטיסל כמשהו אמין.
ואיך יכולתי לשכוח?
אלמן ואלמנה ללא שום קרבה משפחתית שיושבים כל יום ואוכלים ביחד בביתה של האלמנה ללא שום כוונה להתחתן, אלא סתם בשביל לבלות זה בחברתו של זו.
*בחברתה
(ל"ת)
אתה צודק בכך שהעלילה לא יכולה תהתרחש בציבור החרדי. וכך גם כתבתי בתגובה.
אבל גם הוספתי שם, שזו טיבה של עלילה. אם אתה מחפש סרט על חיים סטנדרטיים של אנשים שקמים והולכים לישון, חפש אם יש לנישונשל ג'יאוגרפיק סרט דוקומנטרי על אנשים חרדים.
האוטנטיות שמייחסים לשטיסל אינה בעלילה המופרכת (הסיפור של יוסל'ה לדוגמא לא טופל נכון לאורך כל העונה האחרונה) אלא בדיאלוגים ובניאונסים הקטנים. מה שגרם לכך שכל מי שמכיר את החברה הירושלמית נהנה לראות את הפרטים.
נכון שאפשר לעשות סרט נטו על עלילות שקורות אצל חרדים (נסה לעשות מיקס בין שבאבניקים לשטיסל). אבל זה ישעמם. והרי הדברים דומים לשלילת סרטי אקשן בטענה שהדברים שמתרחשים על המסך לא הגיוניים.
למה שזה ישעמם?
ולמה לעשות סרט או סדרה על חרדים שבאמת מתנהגים כחרדים נחשב בעיניך ל״אנשים שקמים והולכים לישון״?
הרי הסרט בחורים טובים מוכיח שבהחלט אפשר לספר סיפור על החברה החרדית בו כולם מתנהגים כחרדים ועדיין הסיפור יהיה מעניין.
למה כדי שיהיה עניין בסיפור צריך או להוציא בשאלה את הדמויות או פשוט להכניס אלמנטים מהעולם החילוני לתוך העולם החרדי? למה, לחרדים אין סיפורים מעניינים שאפשר לספר?
האם הסיפורים המעניינים קיימים רק כשמכניסים אלמנטים מהעולם החילוני?
נו, באמת.
וזה נורא נחמד הקטע עם הניואנסים, אבל כשזה בא ביחד עם זה שכל אחד שם מתנהג בצורה שלא מתאימה כלל לחרדי (אם זה היה אחד-שניים מהדמויות אז מיילא, אבל זה ליטרלי כל הדמויות. לא מצאתי שם אפילו מישהו אחד שהרגיש חרדי אמיתי), אני לא רואה פה שום אותנטיות.
אבל גם אם זה לא אופייני שחרדי יעשה דבר כזה, זה לא מערער את האמינות שלו כחרדי
זה מרגיש מעשה הזוי לעשות אותו בעולם האמיתי, אבל בסרט הוא בהחלט מתיישב עם ההיגיון של הדמות ועם רצונותיו ובוודאי שלא מטיל ספק בחרדיותו.
להשוות את זה למה שהלך בשטיסל, שם העולם החילוני נכנס איכשהו לתוך העולם החרדי, זה לא נראה לי שייך.
מה גם, שפה מדובר על בחור אחד שעושה משהו לא מקובל, בזמן שבשטיסל כולם כאלה.
אני חושב שיש טעות אחת בדיון הזה
שטיסל, הוא לא סידרה על חרדים. אלא על בני אדם. וככזה הוא לא מתנהג כסרט טבע בשמורה חרדית.
כסדרה על בני אדם היא לא עוסקת ב'האם היא נאמנת למציאות בשטח', אלא מספרת לנו על ההתמודדויות של האנשים עם המשברים שלהם, על דו פרצופיות ועל האמונה של האנשים.
בסדרה יש דמות אחת שמהלכת על הגבול בין החרדי לחילוני (ליפא) וכל השאר הם אנשים שבורים שמחפשים את דרכם (רווק מתבגר, אלמן מבוגר וכן הלאה).
ובהתאם לכך, יש דמויות שמנסות להשאר צמודים למסגרת החרדיץ בכל מחיר (דוגמת צבי אריה וגיטי) ויש את אלו שמכופפים.
אמנם העלילה ךא מציאותית בהרבה קטעים, כדוגמת הקו עלילה של הרווחה בעונה האחרונה (או בקו אחר, 'סיפורים שקורים רק אצל חיים ולדר' כדברי השדכנית מנוחה. אבל כבר לא מזכירים אותו בפומבי…).
ולכן, אני לא יודע אם נכון להכנס לדיון עד כמה זה אותנטי או הגיוני.
ברור שהדברים שם מופרכים, ועוד שכולם יקרו במקום אחד. אבל זה בדיוק כמו הביקורת על מלך האריות של פאברו שאם רואים חיות ריאלסטיות אז לא הגיוני שעלילת מלך האריות תתרחש בשמורת טבע שכזו.
אגב, ממליץ על הפודקאסט 'שטיסל הסיפור האמיתי' (כאן הסכתים, וביוטיוב) שמנתחת את הסדרה לפרקיה (אן כי יותר מדי מעריצה את זה).
נ.ב. מעניין לראות פתאם כמה חרדים (בהווה או בעבר) מסתובבים פה…
התגובה סומנה כספוילר
כי למרות שהפרט הזה הופיע בטריילר, הוחלט להתעלם ממנו בביקורת בכל זאת, אז בואו נשמור על אחידות.
החלטה תמוהה, לדעתי
מדובר בפרמיס של הסרט.
אני לא רואה איך פרט כזה, שמופיע בכל התקצירים של הסרט, אמור להיחשב כספויילר.
עצם כך שהמפיצים חושבים משהו אחד
לא אומר שאסור לנו לחשוב אחרת. זה אמנם נדיר, כי הפרטים שהמפיצים מוסרים הם אמת מידה בסיסית והכרחית, אחרת במקרים רבים לא נמצא את ידינו ורגלינו. אבל לפעמים שווה למחוק פיסקה אחת מתיאור העלילה למען האפשרות שיהיה צופה אחד שיהנה כך יותר מהסרט, בפרט אם שאר הביקורת לא מתייחסת לפרט הספציפי הזה בכלל. הגירסה הראשונה של הביקורת, אגב, כן כללה את הפרט הזה, אבל אז הבנו שאין בעצם סיבה לכתוב אותו.
אגב, כבר היו מקרים באתר שהגולשים הוזהרו "לא לצפות בטריילרים". אני לא חושב שזה מקרה חמור, ובאמת שהחוויה לא תיהרס למי שראה את הטריילר, אבל כאמור – לעת עתה, ככה יצא.
טריילרים בהחלט יכולים לחשוף קצת יותר מדי
רק היום כתבתי כאן באתר על טריילר חדש והזהרתי שיש בו מה שיכול להיות ספויילר (לי אישית זה לא הפריע, אבל אני מניח שיש אחרים שיעדיפו להגיע יותר ״נקיים״ לסרט).
כך שאני מכיר את הקטע שבו השיווק חושף יותר מדי.
פשוט כאן אני מרגיש שזה הפרמיס של הסרט, זה מה שהסרט עוסק בו, כשם שלעבור את הקיר עוסק בבחורה שמתכוננת לחתונה כשעוד אין חתן (את זה אפשר לכתוב, נכון? הרי זה מה שמופיע בתקציר בדף הסרט).
נראה לי טיפשי להסתיר פרט מידע כזה.
אפילו הכרזה סוג-של מספליירת את זה.
אבל אם זאת הבחירה שלכם, אז סבבה.
ההחלטה היא שלכם, אחרי הכל.
אין לי כוונה לערער על ההחלטה שלכם, רק ציינתי את דעתי עליה.
אממ, אני לא יכולה להעיד כלום לגבי ייצוג של חרדים אבל
?
יש כל מיני דתיים לאומיים שיעזו לעשות את זה מכל מיני סיבות…
אולי דתיים מסוג ה״דתיים שמסמסים בשבת״
שאני עדיין מטיל ספק אם יש בכלל קבוצה שכזאת, או שזו פיקציה שהמציאו רשתות התקשורת הסרוגה כדי שיהיה על מה לדבר.
גם
אבל גם יש גשר ארוך בין דתי לכל דבר לדתל"ש, ויכול לקחת שנים לעבור אותו, אז באמצע בהחלט יכולים להיות אנשים שעדיין מגדירים את עצמם דתיים ו/או נתפסים ככה על ידי החברה, ומחללים שבת בפרטיות בדרכים מסוימות.
חוץ מזה, בסדרה זה הוצג בתור מנגנון התמודדות של אישה אלמנה עם הבדידות שהיא חווה בשבתות, וחילול שבת לצורך בריאות הנפש זה משהו שאנשים עשויים להתיר לעצמם על דעת עצמם, ואפילו רבנים עשויים להתיר להם במקרים מסוימים. ממליצה לעקוב בפייסבוק אחרי הרב יוני רוזנצווייג כדי ללמוד על סוגיות הלכתיות מרתקות וכואבות כמו זו ועוד הרבה אחרות שקשורות לבריאות הנפש.
כמו שכבר כתבתי, העניין הוא המכלול
אפשר לנסות לתרץ כל תופעה שכזאת בנפרד, ויכול להיות שאם היה מדובר רק בדמות אחת שמתנהגת בצורה פחות חרדית אז זה היה מתיישב עם ההיגיון.
אבל אני לא מוצא איך לתרץ את זה שכל אחד שם בשטיסל יש לו איזושהי התנהגות לא אופיינית לחרדי.
ניסיתי, באמת שניסיתי, לתת צ׳אנס לסדרה, אבל פשוט לא הצלחתי למצוא חרדי אחד שמתנהג בצורה חרדית טיפוסית בלי שיראו שגם הוא עושה איזה משהו לא מקובל.
כך שלגבי הקטע הספציפי הזה, ההסבר שנתת היה יכול לעבוד אולי אם זה היה דמות אחת כזאת, או אפילו שניים או שלושה. אבל כשכל דמות מסתירה התנהגות אחת לפחות שלא מקובלת בציבור החרדי, זה פשוט מרגיש לא אמין.
נראה שכבודו מתעלם מתופעת ה"אנוסים"
ומהספקטרום הרחב מאוד של אי-שמירת מצוות בסתר שקיים בחברה החרדית ואת זה אני יכול להגיד לך מהיכרות אישית. רובם המוחלט של אלה לא יצאו בשאלה ולא מתכוונים לצאת אי-פעם.
אני לחלוטין לא מתכחש לזה
זה תופעה קיימת וגם יצא לי לראות פעם מישהו כזה, אין לי כל כוונה להכחיש את זה.
אבל זה משהו שקיים בקנה מידה קטן בהרבה ממה שמוצג בסדרה.
בסדרה כל אחד הוא כזה באיזשהו מובן.
לכל אחד בסדרה יש לפחות התנהגות אחת שלא הולמת כלל אדם חרדי.
אין שם אפילו דמות אחת שאני יכול ממש לקבל כחרדי אמיתי.
איך אתה יודע? הרי בהגדרתה, התופעה מוסתרת דווקא מהמגזר
על פי הידע הקיים ברשויות הרווחה והרפואה, (למיטב זכרוני) מעל 15% שציינו זאת מול בעל מקצוע. מספרים אמיתיים לא ניתן לדעת כמובן. רובם לא יעשו עם זה דבר מסיבות משפחתיות וחברתיות.
מי שקופץ לי לראש דווקא במגזר הדתי לאומי הוא חנוך דאום, שהצהיר שהוא אתאיסט ודן בזה בעונה של מחוברים בה השתתף (היה שואל משפחה וחברים אם עושים כך או אחרת).
אני מניח שאחד דיבר על דתיים לאומיים מאמינים, ולא כאלה שעם רגל וחצי בדרך לצאת בשאלה
הערה שנראה לי חשוב לציין: אני דתי לאומי כל ימי חיי וגדלתי בחברה דתית לאומית. ועכשיו, לענייננו:
כמובן שדתיים שכבר לא מאמינים ובדרך לצאת בשאלה יחללו שבת כשלא רואים, הם הרי חייבים להתחיל איפשהו לא? אבל לפי ההשוואה שאחד עשה לשטיסל (שלא ראיתי, אני מסתמך על מה שהוא אמר), נראה הוא מדבר על דתי לאומי מאמין, כזה שחושב שלחלל שבת זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות. אני חושב שבמקרה הזה, זה בכלל בכלל לא נפוץ. דתי שבאמת מאמין בדרך חיים שלו ובכל זאת מסתכל בפלאפון בשבת אפילו שהוא יודע שזה הדבר הכי נורא שיש זה דבר שעד כמה שאני יודע, פשוט לא קורה, בכלל.
וזה לא שדתיים לאומיים לא עושים דברים שאסורים בפירוש לפי הדת, כן? למשל, לשון הרע זה איסור גמור מהתורה אבל אתה יכול לראות המוני דתיים שמגדירים את עצמם כדוסים לכל דבר ומאמינים באמונה שלמה ובכל זאת אומרים לשון הרע בכל יום מימות השבוע. זה לא שזה פחות גרוע מלחלל שבת, פשוט אין על זה טאבו מוחלט. שמירת שבת, לעומת זאת, זה לפי דעתי הטאבו הכי גדול בציונות הדתית. ברגע שחיללת שבת במודעות וברצון, אתה לא באמת נחשב דתי. דתי לאומי יכול לעבור על כל כך הרבה איסורים מוחלטים ולחיות עם זה בשלום ואנשים יראו אותו עובר על אותם איסורים ואף אחד לא יניד עפעף, אבל כשזה מגיע ללחלל שבת, זה פשוט דבר שלא קורה. לפחות ככה אני רואה את זה.
שורה תחתונה: יש המון דברים בציונות הדתית שאנשים "נכשלים" בהם או "נופלים" בהם. הכוונה: דברים שאני יודע שאסור לעשות אבל בכל זאת עושה, כי אני לא יכול לעצור את עצמי. יש את הדוגמה הכי קלאסית שאני לא הולך להגיד מה היא, כי אני מניח שהיא מספיק קלאסית כדי שיבינו לבד. יש את הדוגמה של לשון הרע שהיא טיפה שונה כי במקרה הזה זה כל כך נורמה עד שכבר שוכחים/מתעלמים מהעובדה שזה אסור. בכל אופן, חילול שבת זה לפי דעתי וממה שאני מכיר, הדבר האחרון ברשימת הדברים ש"נופלים" בהם. זה פשוט לא קורה.
מה מפריע לך בזמרת אופרה? הזמרת או האופרה?
הזמרת בעיקר, אבל גם האופרה
המנעות של גברים משמיעת שירת נשים זה טאבו בחברה החרדית.
אבל גם האופרה עצמה זה משהו שלחלוטין לא מתאים לחברה החרדית.
בחברה החרדית האופרה היחידה ששומעים זה חזנות.
לשמוע זמרת ברדיו זה לחלוטין לא טאבו בחברה החרדית. יש כאלו שמקפידים על זה כמובן, אבל יש הרבה שלא
חרדים אולי לא שומעים אופרה
אבל הם בהחלט שומעים מוסיקה קלאסית. זה די נפוץ, במיוחד בקרב חרדים מבוגרים ואמידים (כמו נוחעם). יצא לי לפגוש כאלה בקונצרטים של הפילהרמונית, ואחד מהרבנים שלימדו אותי בישיבה היה גם הוא חובב מוסיקה קלאסית לא קטן. אם תרצה דוגמה ממישהו מוכר, המרצה הרב נויגרשל ידוע כחובב מוסיקה קלאסית (וגם אופרה אגב, הוא די מעריץ את פבארוטי).
רק שיש הבדל בין אופרה למוסיקה קלאסית אינסטרומנטלית
מוסיקה אינסטרומנטלית לא מכילה שום טקסט שעשוי להיות לא מתאים לציבור החרדי, כך שמדובר נטו במוסיקה ולכן זה עניין אחר.
אני למדתי לאהוב מוזיקה קלאסית בפנימיה של ישיבת חברון בגבעת מרדכי. אני מתעב אופרה. אבל החלוקה שלך לא תופסת. יש המון קטעי אופרה במוזיקה קלאסית "רגילה". החרדי שאוהב מוזיקה קלאסית יקשיב לפרק הרביעי של הסימפוניה התשיעית של בטהובן (טוב, זה קטע מוזיקלי מאעפן ואפשר לוותר עליו, אז נאמר, הפנטזיה של בטהובן). היה לנו יותר דיונים אם להקשיב למיסות של יוצרים קלאסיים בגלל הקונוטציה הדתית, מאשר הזמרות שיש בהן. שלא נדבר על זה שכמות הפעמים ששמעתי שם את complicated של אבריל לוין, אתה לא רוצה לדעת (או כל להיט גדול אחר של זמרת משנות ה2000)
וואי יצחק, טוב שלא ראית את "כיפת ברזל".
אין ספק שזאת *ה*סדרה עם הייצוג החרדי הכי גרוע שיש. כאילו, רואים טוב מאוד שלא נעשה מחקר הכי מינימלי ובסיסי לפני שכתבו את התסריט, ואת זה אפשר לראות בתור חילוני אפילו.
אם כי אני בספק אם משהו יכול להתעלות בתחום הזה על 'קדוש' של גיתאי.
(ל"ת)
הסצינה הלא קשורה שמגיעה פתאום בלי הסבר, הייתה לדעתי אחת הסצינות הטובות והמצחיקות בסרט
ואני דווקא מאוד אוהב את זה שהיא באה פתאום בלי קשר לשום דבר ולא משפיעה שום דבר על ההמשך.
זאת הייתה סצינה טובה שנתנה לנו ללמוד עוד קצת על הזוג הזה (בעיקר שמלכי היא הגבר בבית) ונתנה לנו תחושה אותנטית של החיים האמיתיים, שבהם יש סצינות מוזרות ולא קשורות לכלום שנדחפות באמצע דברים חשובים.
אני אהבתי את הסצינה.
אגב, יקי רייסנר הוא באמת חרדי.
עד היום לא ממש נראו על המסך דמויות של חרדים שמגולמות על ידי חרדים.
הכי קרוב זה שולי רנד, אבל הוא חוזר בתשובה וזה משהו אחר.
יקי רייסנר, לעומת זאת הוא ממש חרדי. לא חוזר בתשובה ולא יוצא בשאלה, אלא חרדי כל חייו.
בהתחשב בכך שמדובר במגזר שלא מוציא מתוכו שחקנים (אלא אם הם יוצאים מהמגזר), וכל הופעה של חרדי על המסך הקטן או הגדול מגולמת על ידי חילוני בתחפושת, מעניין לראות חרדי אמיתי משחק בסרט דמות של חרדי.
אגב, במקומות אחרים ראיתי שדווקא מציינים את מלכי השדכנית כאחד היתרונות של הסרט ואני נוטה להסכים איתם.
יש בה המון פילפל, יותר מכל הנשים האחרות בסרט.
זה נחמד לראות דמות של אישה חרדית עם אופי ופילפל.
ועירית קפלן עושה פשוט עבודה נהדרת.
אה, ואני גם חייב לציין שאחת הסצינות היפות בסרט, זו הסצינה של הדייט בין מוטי לנחמי בחוץ.
הרומנטיקה מורגשת בצורה יפהפיה וכל זה בלי שום מגע או משהו קרוב לזה.
הצילום והפסקול בסצינה, ביחד עם המשחק של השחקנים, פשוט עושים את העבודה.
אבל מצד שני, שם נמצא הקטע היחיד שמרגיש לי לא אמין לחברה החרדית, וזה הקטע עם ״התנשאי לי״. לי זה ממש לא הרגיש מתאים לציבור החרדי. אבל מצד שני, אני לא חרדי, אז מה אני יודע?
ככל שאני חושב על זה
נראה לי יותר ויותר שבסקר סוף השנה אני אבחר בעירית קפלן כאחת מהופעות השנה.
וזאת דוגמא מצויינת להבדל בין ״הופעת השנה״ לבין ״שחקן/שחקנית השנה״.
כי מבחינת משחק נטו, אני לא יודע אם הייתי בוחר דווקא בה. התסריט לא ממש מאלץ אותה להפגין כשרון משחק יוצא דופן.
אבל מבחינת ההופעה עצמה, זאת אחת הדמויות הטובות בסרט.
לא ברור לי איך אפשר להתייחס אליה כאל החוליה החלשה בסרט, בעיני היא חלק נכבד מההצלחה שלו.
הבעיה, כמובן, היא שמכיוון שנראה שאין הרבה צופים לסרט הזה, הסיכוי שלה להגיע לעשיריית הופעת השנה נמוך עד אפסי, לצערי הרב.
אני גם חושב שההופעה שלה טובה
אבל זה לא סותר שהדמות טיפה מיותרת בתוך העלילה הכללית. ברוך היה יכול בעצם להסתדר לבד. בכל מקרה, עיקר הביקורת שלי היא על הדמות של בעלה.
מתי יגיע תורה של הציונות הדתית?
הייתי שמח לראות את עצמי על המסך.
מעט מאוד תכנים יצאו על הציונות הדתית, ואלה שכן יצאו עסקו באזורים היותר ״לייטים״ בציונות הדתית ופחות באזורים התורניים.
כמו כן, יצירות על הציונות הדתית פחות נוטות להיות צנועות ויותר נוטות לכיוונים מיניים.
הייתי שמח לסרט בסגנון של בחורים טובים, רק על החברה הדתית לאומית.
או בקיצור: אני עדיין מחכה לסרט באורך מלא של אנדרדוס.
תבקש מגזבר לכתוב תסריט
(ל"ת)
ואז אנחנו רואים את מדורת השבט,
ומתלוננים על כך שלא ככה חובשים כיפה סרוגה.
אורים ותומים
לפני עשור, דעתי היתה שמדובר בסדרה שהיא לא פחות מיצירת מופת
-הכותב למד בישיבות החרדיות מיר ואופקים, בישיבה האפורה 'מערבא', במחוז המתנחלים 'מצפה יריחו', עם הפא'יניקים ב'כרם ביבנה' ואצל הסרוגים הקלאסיים ב-מעלות'. כן, עברתי המון ואני מכיר פחות או יותר את כל הזרמים, אם כי מדובר על שני עשורים מאז
לפי דעתי מדובר ביצירה שהיא הרבה פחות מיצירת מופת
(ל"ת)
אתה מתכוון "מתי יגיע תורה של הציונות הדתית?" רק על סרט "נקי", או רק על סרט שתאהב?
כי, כאילו, סרוגים, אורים ותומים ושישו ושמחו, גם תיאום כוונות, אלה דרמות, סאטירות, מותחנים וסרטי מלחמה על דתיים לאומיים, בלי לכלול אפילו את יצירתו של יוסי סידר, למרות שההסדר, מדורת השבט והערת שוליים נעים בין סרטים טובים ליצירת מופת (הערת שוליים).
אני מבינה שלא אהבת את הייצוג הזה, אבל על המסך בהחלט מופיעים דתיים לאומיים. מהמון סוגים וניואנסים.
אדמה בוערת ממש עכשיו על המסכים וגם הוא מציג דתיים לאומיים, גם אם תופעה לא מיינסטרימית (אך מאוד מהוללת בחוגים רבים). ערבים הם אחוז קצת יותר גדול באוכלוסייה והייצוג שלהם לא אינטנסיבי יותר…
אנדרדוס היו ז'אנר ספציפי מאוד. ולא בטוחה שבכלל היה מתאים להם סרט באורך מלא.
זה כמו שאני אחכה לסרט באורך מלא על הרפתקאותיה של תפארת אמונתך בלילות, כולל עלילותיה כקומונרית התותחית של מעלה חלבנה ועלילות אחיה, חרבו על ירכו מפחד בלילות ואחותה, יציאת מצרים בלילות. זה… ספציפי מאוד. מאוד.
(בדיחת רשת מתמשכת על עידית סילמן וח"כים דתיים נוספים)
למרות שבעצם אני מחכה לסדרת מותחן פוליטי בסגנון משחקי הכס על ישיבות הקו ומרכז הרב, מלחמותיהם הפנימיות וחזיתם המשותפת מול ישיבת הגוש ומה שמתכנה ישיבות הגוש בעקבותיה, עם מלחמות של משפחות רבנים זה בזה סטייל אריאל vs מלמד.
מה הסיכוי ששניהם יקרו? אפסי, למרבה הצער, אם אני לא אפיק משהו כזה בעצמי. ככה זה.
הדוגמאות שהזכרת הם או כאלה שמגיעים למקומות מיניים כלשהם ולא כאלה שאפשר להגדיר כ״נקי״ (לפחות לא לפי דעתי)
או שמדובר בדרמות כבדות.
אני בסך הכל הייתי רוצה סרט בסטייל של הסרט הזה או של הבלתי רשמיים, רק על הציבור הדתי לאומי.
משהו שאני (וכל דתי לאומי אחר, מכל סוג שהוא) אוכל לראות, שיהיה אמין ולקינוח גם שיהיה קליל ונעים לצפייה ולא דרמטי מדי.
ואנדרדוס זה לא ז׳אנר, ובוודאי שלא ז׳אנר ספציפי, אלא אלה 4 קומיקסאים מאוד מוכשרים שהפיקו מערכונים במגוון נושאים ובהחלט יכולים להפיק סרט בכתיבתם ובכיכובם שיכול לעסוק בכל רעיון שיעלה להם בראש בנוגע לציונות הדתית.
אבל בינתיים, בזמן שאני מחכה לזה, הם באופן לא רשמי כבר התפרקו. כבר הרבה זמן שהם לא עושים שום דבר ביחד, כך שיכול להיות שכבר איחרנו את השעה.
אגב, אם מישהו חושב שאני טועה, אשמח לשמוע
אם מישהו חושב שאחד מהתכנים שהוזכרו (או כאלה אחרים העוסקים בציבור הדתי לאומי) הוא צנוע באותה רמה כמו בחורים טובים וקליל באותה רמה כמו בחורים טובים, אשמח שיכתוב פה.
מה אני יודע? אולי התפספס לי סרט/סדרה על הציבור הדתי לאומי שיכולתי לאהוב.
לא הרבה זמן, רק מאז הקורונה
וגם זה רק בפונקציה של רביעיה מלאה, כי שיתופי פעולה שלהם יש לא מעט.
באמת? אשמח לדעת איפה
כי בינתיים מה שנשאר לי זה רק הערוץ המצויין של נדב נווה עם מערכונים שלו ושל הילדים שלו בנושא הורות (אגב, בשונה מאנדרדוס, הערוץ הזה מומלץ לכולם וממש לא רק לדתיים. הבדיחות שם הם אוניברסליות בנושא הורות, אין שם עיסוק בעניינים מגזריים או דתיים).
אז אשמח לדעת איפה יש שיתופי פעולה בין חבר׳ה מאנדרדוס.
למשל
ההסכת של צור ויעקבי
תודה רבה!
זכרתי שהם התחילו לעשות פודקאסט, אבל חשבתי שהם הפסיקו כבר.
אישית, אני פחות בקטע של פודקאסטים, יותר אוהב תוכן וידאו, אבל אולי אני אנסה מתישהו. לפחות עכשיו אני יודע שיש את זה, בשונה מעד עכשיו כשהייתי בטוח שזה משהו שהפסיק כבר.
אבל בכל הנוגע ליוטיוב, נדב נווה הוא היחיד שפעיל, אני צודק?
רק הערה, הם מופיעים יחד, אז לא התפרקו.
לפני שלושה שבועות הופיעו בחריש, למשל.
זה ממש משמח התגובות שלכם
אולי עוד יש סיכוי שהם יחזרו להעלות מערכונים ליוטיוב, או שיעלו מופע חדש.
סרט נחמד
הדמויות באמת מקסימות וזה באמת סרט די מצחיק, אבל אני מרגיש שהזווית הזאת של חרדים כרומיאו ויוליה (אבל עם סוף טוב) נחרשה כבר, וגם את הטוויסט העדתי ראיתי לא מעט.
חוץ מזה, הדברים שמוטי עושה כדי להוריד את עצמו ליגה נראו לי מופרכים, במיוחד בהתחשב ברמת ההיכרות בינו לבין נחמי. איכשהו לא הצלחתי לסספנד את זה.
מה שמוטי עושה אכן מופרך ולא מציאותי
וזה באמת הקטע של "כן, נו, זה סרט". אבל זה הפרט היחיד שאינו ממש מציאותי, ו*דווקא* בגלל שהוא מוגזם הוא במעין הפוך על הפוך מסתדר עם כל מה שמסביב.
בקשר לשם של מוטי
בביקורת (המצוינת) נכתב שם לא נכון- שמו בסרט הוא מוטי ברנשטיין. וזה חשוב לעלילה- הקבלה בין משפחות ברנשטיין לביטון, שנרמזת במספר סצינות וכמובן בשמות המשפחה הדומים.
עוד דבר, בקשר לדיון באשר להצגה של החרדים בסרט: לארי שביט הייתה אבחנה מעניינת בביקורת שלו, שהביקורת שהסרט רומז אליה בנוגע לבני זוג פחות נחשבים, היא לא פחות גם על החברה החילונית. כי איך בחברות שהן לא החברה החרדית על שידוך בעל מום גופני או ממעמד חברתי/כלכלי נמוך? כנראה שלא יותר טוב.
ואני אוסיף שבסרט ממליצים למוטי לצאת עם בחורות ממשפחות עשירות כדי שיוכל להיות פנוי ללימוד תורה. לטעמי זו מחמאה לחברה החרדית, שהעושר מבחינתה הוא אמצעי ללמוד ולא אמצעי לחיי נוחות נהנתנית כמו בחברות אחרות.
תודה על התיקון, יטופל
(אם כי ההקבלה היא בין משפחה אשכנזית למשפחה ספרדית, וקירשנבוים זה גם שם משפחה אשכנזי). אבל כאמור, יתוקן כמובן.
קיבלתי כרטיסים בחינם לסינמה סיטי והחלטתי לראות סרט אתמול
ואיכשהו הסרט הזה עדיין מוקרן, לדעתי מראה על מצב הקולנוע יותר על מצב הסרט.
ובכל מקרה, הסרט ממש טוב,ֶ קומדיה רומנטית , גם מצחיקה גם מעניין, גם כיף לראות את העולם החרדי בעוד זווית(ואולי בזווית הכי אמיתית עד כה לפי המביינים פה).
*אישית זה עולם שאני מאוד מעריך (עם כל הבעיות איתו,ֶ כי אני בעד לימודי ליבה בגלל שאין ברירה, אבל אני גם מאוד בעד מה שהם עושים, גמרא, אהבה למסורת, מוסריות ועוד).
*מאור שוויצר שחקן מדהים וגם פה השחקן הטוב ביותר ביי פאר.
**רגע אם אני אשכנזי ואני אחזור בתשובה, מה ישדכו לי? אין לי בעיה עם ישדכו לי מרוקאית יפה וחכמה , רק אומר .