נהוג להגיד על הקולנוע הישראלי לא פעם שהוא "קטן", אבל "סינמה סבאיא" הולך צעד אחד קדימה. לא רק שמדובר בעלילה שכמעט ואינה עלילה – שמונה נשים, כולן עובדות עירייה מאזור חדרה, נפגשות בקורס קולנוע שמועבר על ידי במאית קולנוע – אלא שהסרט אף פעם לא עוזב את החדר שבו הנשים הללו נפגשות. כן, הוא מרמה, ואנחנו רואים לא פעם את הבתים של הנשים דרך הדברים שצילמו בבתיהן – אבל אנחנו, כצופים, נשארים בחלל לא גדול, בעוד הימים הולכים וחולפים.
מה שנחשף לפנינו באותו חדר הוא חייהן של שמונה נשים (ליאורה לוי, אסיל פרחאת, אורית סמואל, מרלן בג'אלי, יוליה טגיל, רות לנדאו, אמל מורקוס, וג'ואנה סעיד) דרך "שיעורי בית" שרונה (דאנה איבגי) שולחת אותן לעשות. חלק נגלה בפנינו בגלל מה שמצולם והדברים שהיא מספרת. חלק נגלה בגלל מה שלא נאמר ולא מצולם. חלק נגלה בעקיפין, בדרך בה הן מגיבות לסרטים של האחרות. מדי פעם מה שנגלה הוא לא על החיים שלהן, אלא על החיים בישראל. לא ש"סינמה סבאיא" מתיימר ללכוד את כל קצוות הארץ בחדר אחד ולנקז אמירה על ישראל בימינו, אבל הוא גם לא מתעלם מכך שאם תנעל תשע נשים בחדר, דעות שונות – גם פוליטיות – יצאו, והשיחות האלה כתובות היטב ואף פעם לא הולכות אל הבנאלי או הצעקני.
כאמור, הרבה זה לא. אף אחת לא מתגלה כסוכנת של הקג"ב שנשלחה להשיג את סודות נשק יום הדין שמיוצר בעיריית חדרה, והסרט גם לא מסתיים בלוויה, חתונה או ברית מילה. נגיד זאת כך – זה סרט שבו השאלה הכי בוערת היא האם אחת המשתתפות תתחיל ללמוד נהיגה. אבל דווקא המעט הזה, הוא זה שהופך את "סינמה סבאיא" לאחד מהסרטים הטובים שיצאו השנה, ולסרט הטוב ביותר בין המועמדים לפרס אופיר בקטגורית הסרט הטוב ביותר.
כי "סינמה סבאיא" מתאר את הקסם שהוא מפגש עם אנשים אחרים. את הדרך שבה קבוצה של אנשים זרים הופכת, תחת ההנהגה הנכונה, לקבוצה שמשתפת פעולה ויכולה לא רק להגיע לשיאים נפלאים ביחד אלא גם לדחוף אחד את השני או אחת את השנייה. זה לא בא בלי סיכון או חיכוך – ו"סינמה סבאיא" מדבר גם על זה – אבל "סינמה סבאיא", אולי יותר משהוא קולע להוויה נשית וישראלית, קולע להוויה הזאת של חוג יצירתי באופן שלא ראיתי עד כה על המסך.
התסריט של אורית פוקס רותם מצליח לקלוע לא רק לניואנסים של אותה היכרות שהופכת לחברות, אלא גם ליצור שמונה נשים שמרגישות אמיתיות: לא שונות אחת מהשנייה באופן קיצוני בשביל שיהיה מעניין לצופים וקל לזכור כל אחת על פי מאפיין בולט, אבל מובדלות ומובחנות ותמיד בנות אדם שמתמודדות עם סוגיות של בנות אדם: בני זוג שבדיכאון, דירות קטנות מדי, פערים חברתיים, ציפיות חברתיות ועוד.
עם זאת, סיפורן של שמונה נשים בזמן דחוס של שעה וחצי בחדר אחד זה משהו שהיה יכול להיות עמוס ודחוס. בשביל לגרום לזה לעבוד, צריך עבודת בימוי שמצליחה לגרום לכל סיפור לבלוט לעין ולהיראות שונה לעומת האחרים. כאן נכנסת אחת, אורית פוקס רותם, שכבמאית, מצליחה לקחת את התסריט של עצמה ולדעת איפה הקולנוע צריך להרים אותו ואיפה הסיפור פשוט עובד בפני עצמו.
וכמובן, נו – הנשים שלפני המצלמה. מעטות עבודות האנסמבל הנהדרות שנעשו כמו ב"סינמה סבאיא", עד כדי כך שיש משהו שמרגיש לא נכון בלפרגן רק לאחת ולא לקבוצה עצמה על עבודת המשחק הטבעית של כולן. כזאת שאף פעם לא מרגישה כמו קולנוע, אלא כמו הצצה לחיים של מישהי אחרת.
מי שכן אפשר לבודד ולציין לשבח זאת דאנה איבגי. שחקנית שלא פעם משחקת תפקידים גדולים מהחיים מלאים בפעלולים שאי אפשר אלא להעריך. כאן, איבגי דווקא נדרשת לעשות פחות: להקשיב, לשמוע ולדחוף את הנשים שהיא באה להדריך בחוג. גם כשהיא נמצאת במרכז הבמה, רונה לא מתגלה כאישה יוצאת דופן: יוצרת קולנוע מגוש דן בלי סיפור רקע טרגי או משהו שכזה. אלא שאיכשהו, דווקא כשהיא עושה הכי פחות, נראה לי שאני אוהב אותה כאן יותר מכל שאר הקריירה שלה (וזאת חתיכת קריירה).
שווה לשים לב לדבר הבא: איכשהו, ספטמבר הקרוב הולך להיות מפוצץ בסרטים ישראליים. נמצא את הזמן לדבר על כולם (או רובם, לכל הפחות) ולא מעט מהם שווים צפייה בקולנוע, אבל אם יש לכם סבלנות רק לסרט ישראלי אחד מכל המבחר שיוצא בחודש הקרוב – אז "סינמה סבאיא", בקלות.
ממש ממש טוב
הסרט מאוד הזכיר לי את 'Short Term 12' בכך שהוא מציג לנו מגוון אנשים בחלל אחד וכל סצינה חוקרת את מה שעובר על דמות אחרת. ובדומה ל-'Short Term 12' גם 'סינמה סבאיא' עושה את זה בצורה מרשימה, אנושית ונוגעת. ובדיוק כמו הסרט של דסטין דניאל קריטון, גם סרטה של אורית פוקס רותם מתהדר בסצינה מבריקה אחת אחר השנייה. כל סצינה חושפת את כאבה של דמות אחרת בצורה שונה, מעניינת, מקורית ומרגשת לא פחות מקודמתה. הכתיבה בסרט היא מהיפות שראיתי זה זמן רב ומהריאליסטיות שבהן. כל כך ריאליסטית שאני בספק שאורית באמת כתבה בעצמה את רוב הדיאלוגים. קצת קשה לי להאמין שהיא בעצמה לא ערכה קורס דומה (או שמכירה מישהי שערכה) ופשוט הקליטה את השיחות בין הנשים ולאחר מכן הסריטה את זה לסרט הזה. בעיקר כשחלק מהדיאלוגים הן של נשים ערביות המתווכחות על עניינים הקשורים בתרבות הערבית, שקשה לי לראות מישהי לא מהתרבות הזאת כותבת אותם בצורה אמינה כל כך.
לא שזה משהו נגד אורית, כן? בין אם לקחה הרבה מסביבתה ובין אם המציאה הכל זה לא משנה. התסריט הוא שלה והוא תסריט מבריק. והבימוי העדין, מתוקצב נהדר והמאוד מרשים ויזואלית (יש הרבה שוטים יפהפיים בסרט) שלה מתלבש נהדר לאותו תסריט.
השחקניות נהדרות אחת אחת. כשעבורי התבלטו שתי הנשים עם החיג'אב. המבוגרת יותר (מרלן בג'אלי) עם תזמון קומי מושלם והמון הבעה בפנים שלה והצעירה (שימד"ב לא כל כך עוזר לי עם שם השחקנית שלה) שמעבירה כל כך הרבה כאב עם תנועות הגוף והקול שלה. משום מה הרגשתי שהביקורות יהללו את דנה איבגי דווקא וקיוויתי שלא. נראלי שהסיבה לכך שיותר קל לדבר על הופעתה קשורה לזה ששאר הנשים מרגישות כמו יחידה אחת, הופעת אנסמבל, שקשה להפריד ביניהן בעוד איבגי נמצאת בנפרד, בצד. ואומנם ההופעה שלה נהדרת ממש, היא זאת שדרשה הכי פחות, לטעמי.
היו לי בעיות קטנטנות עם התסריט ועם דמות ספציפית אחת, אבל זה כבר להיכנס לספוילרים. אז אולי אעשה זאת בהודעה נפרדת.
באמת חבל שאין פה תגובות אחרות. קודם כל, כי זו אחלה ביקורת. גם כתובה היטב וגם מסכמת די יפה את המחשבות שלי. ושנית, כי זה באמת סרט שכדאי לראות. התגלגלתי מצחוק בכל רגע מצחיק, הייתי על סף דמעות בכל רגע מרגש, ובכל שאר הזמן הייתי פשוט עם חיוך מרוח על הפרצוף. וככל שאני חושב על זה אני בטוח יותר ויותר שזהו הסרט הכי טוב שיצא השנה עד עכשיו.
אחד הטובים השנה.
האופן שאורית מצליחה לשרטט דיוקנות של דמויות מורכבות עם עולם פנימי עשיר באמצעות השיעורים, ויותר חשוב, באמצעות תרגילי הוידיאו, היא לא פחות ממפעימה ומשוכללת בטירוף. מסוג הסרטים שאני מסוגל להגיד לאחר הצפייה, כזה עוד לא ראיתי. מקווה שיצליח בחול, הבנתי שhbo קנו את הסרט ומהמר שהם יעשו לו רימייק דובר אנגלית, כפי שנעשה לגננת.
סרט נשי.
חשיפה של סיפורי חיים נשיים.
כל אחת עם הרקע התרבותי, חברתי וגאוגרפי שלה. הרט בונה את המתח בעלילה על מציצנות טבעית של האדם לדעת מה קורה בכותלי הבית של האחר.
המינון המצומצם והמצונזר, כביכול, יוצר את הדחף להשלים את פערי המידע.
גלריית הנשים שהופכת לריקמה אנושית
מעוררת שאלות פילוסופיות:
– מה כוחו של הפרט לשבור מסגרות כנגד נורמות, דעות קדומות ומבנה פוריאכלי?
– מה כוחה של קבוצה לעזור לפרט השרוי במצוקה?
– האם האדם ההולך נגד הזרם אכן משבח את חייו?
הערביה המשתוקקת לרשיון נהיגה במימוש חלומה מפרה את האיזון המשפחתי. מה המחיר שתשלם על כך? אשת הים החיה ביאכטה האומנם מסתפקת בחיים על גלים ובצמידות לכלב?
הצעירה הערביה שלא נישאה האם לא עדיפים לה חיי המסורת תחת החיים של ישיבה על הגדר בין הכפר לעיר הזוהרת תל אביב?
כל אישה וסיפור חייה,
ובחיים יש סיפורי חיים קטנים מאלה וגדולים מאלה.
מעניין מה היה האפקט שנוצר אם הסרט היה עוקב אחר סדנת צילום של גברים בלבד.
מהם הסיפורים שהיו מציגים?
האם היו קבוצה תומכת אחד לשני?
האם היו פורצים דרך?
סרט מעולה,
מעורר מחשבה
וראוי לצפות בו.