היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
תשובות, שאלות, קושיות – אתם יודעים מה אפשר לעשות בתגובות.
מדורי האתר והפינות הקבועות שלו חיו באיזון ובשלום… עד ש"תמונה קבוצתית" תקפה. ראשונה נפלה "מצאנו באינטרנט" – שאמורה להיות מקום להציף בו, לצד חדשות, גם פינות כיפיות של האינטרנט שקשורות לקולנוע בצורה כזאת או אחרת. ומה עשתה תמונה קבוצתית? הלכה ושאלה את הכותבים באתר "תמליצו על פינה כיפית באינטרנט שקשורה לקולנוע".
אור ענבר: האתר החשוב ביותר (כנראה) לכל חובב קולנוע הוא IMDB, ואני רוצה להניח שקוראי האתר מכירים אותו, ואם לא, אז תלחצו על הקישור שם כי אני די בטוחה שחייכם ישתנו.
עם זאת, בשנים האחרונות את IMDB החליף אצלי כמעט לגמרי האתר (והאפליקציה) הניו זילנדית Letterboxd. לטרבוקס, כפי שאני נוהגת לקרוא לה, היא האחות הקטנה אך המגניבה יותר של ימד״ב. הרעיון הבסיסי זהה: לכם יש פרופיל, להם יש את מאגר כל הסרטים בעולם ולכן אפשר לדרג מה ראיתם ומה לא.
אבל ללטרבוקס יש כמה יתרונות שבשביל מישהי כמוני הפכו את האתר הזה לפינה הכי מוצלחת באינטרנט: למשל, מעבר לדירוג הסרטים יש את האופציה הפשוטה של פשוט לסמן "ראיתי", בלי לציין מה חשבת על הסרט – אופציה מושלמת לכל הסרטים האלה שאני יודעת שראיתי אבל מי זוכר עכשיו מה חשבתי עליהם.
בנוסף, יש את אופציית היומן שבה אפשר לסמן כל סרט שרואים וגם מתי, וככה לסמן צפיות חוזרות. בכל צפיה שכזאת אפשר לשנות את הדירוג, לכתוב ביקורת חדשה ולתת תגיות שונות. דבר נוסף הוא שלטרבוקס הוא בעצם רשת חברתית לחובבי סרטים. האינטראקציה שם בנויה על זה שמשתמשים אחרים באתר יכולים להגיב לכל ביקורת, ובדף הבית אפשר לראות את הסרטים המדוברים באותו שבוע באתר כולו, ואצל האנשים שאתם עוקבים אחריהם בפרט. בפרופיל האישי אפשר לשים באופן קבוע את ארבעת הסרטים האהובים עליכם ובכלל לספר לעולם מי אתם, והדרך שבה חברי האתר משתמשים בפיצ'ר הרשימות כדי ליצור אתגרי צפיה מראה את כוחה של הקהילה שם.
יש עוד כל מיני פנינים באתר כמו עמוד הסטטסטיקות למשתמשי פרו, אתגר השואודאון השבועי, הבלוג שלהם, האסתטיקה המוצלחת שלהם ועוד ועוד. לא חייבים להיות אובססיבים לתיוג ורישום כמוני כדי ליהנות מהאתר הזה אבל לדעתי כל חובב סרטים יהנה מהקהילה הזאת. מבחינתי? מדובר בגן עדן.
יהונתן צוריה: נתחיל בכך שאם איכשהו לא ראיתם את סרטוני After Hours או את סרטוני OPCD. תעצרו ולכו לראות אותם. לא רק כי הם פירוק נפלא של תרבות הפופ, אלא כי אפשר לראות איך האנרגיה המאנית של קראקד, שידעה לקחת דברים שטותיים ברצינות אבל לא ברצינות מדי התחילה כמשהו יותר חכם, מעניין ותמים שבעיקר נועד להצחיק במקום לנסות לשלוף עוד דעה מעוררת מחלוקת על איך "הדבר ההוא מהילדות שלכם הוא בעצם רע". העובדה שבסרטונים האלו המציאו, בצחוק, את תיאורית "כל הסרטים של פיקסאר מתרחשים באותו ציר זמן" רק בשביל שאנשים יקחו את זה מהם וינסו לטפל בה ברצינות מוחלטת היא דוגמא לדרך שבה השיח האינטרנטי מתפתח לאו דווקא לכיוונים שהיינו רוצים שהוא יתפתח.
אבל אני רוצה לדבר על הפינה באינטרנט שתמיד יודעת לחלץ אותי לעת צרה – Sporcle.
עכשיו, ספורקל הוא בכלל לא אתר קולנוע. הוא אתר חידות ומשחקים חביב למדי. אבל יש לו קטגורית קולנוע, והקטגוריה הזאת הושיעה אותי בעת חלקים מתים רבים בחיי כשהייתי חייב להעביר זמן מול מסך, ורציתי איזשהו אתגר למוח, אבל לא משהו מאתגר מדי. מה לעשות – חידות ויזואליות כמו אתגר סרטי האימה של M&M מגיע רק פעם בכמה זמן, והחיקויים המוזרים של וורדל סוגרים לך רק דקה ביום – ואני צריך משהו שהוא כמו מדור תשחצים בעיתון – רק שכולו מוקדש לקולנוע.
חלק מהם קשים, חלק מתחכמים וחלק נהדרים גם אם לא הצלחתם (חידון שמתבסס על זיהוי סרטים על פי ביקורות קוטלות שלהם הוא כיף במיוחד). אבל בעיקר: הוא נותן אישרור לכך שכל הידע חסר התועלת שלי על קולנוע משתלם כשאני מצליח לפתור עוד חידון שכזה ב-100%.
זוהר אורבך: התוכן הקולנועי-אינטרנטי השני שהשפיע עלי (לצד עין הדג) הוא משהו שנשכח כמעט לחלוטין בשש השנים הארוכות שחלפו מאז שהוא רץ: סרטוני ה"Snap" של לואיס וירטל.
וירטל הוא כתב תרבות, קומיקאי ותסריטאי מהסוג שמטופח באמת רק במקומות כמו לוס אנג'לס, שם אם תגיד משהו כמו "אנג'לינה ג'ולי ביססה את 'לא נשבר' על חוויית ההישרדות שלה בסט עם פיי דאנאוויי", אנשים יגיבו בצחקוק יודע ח"ן. וירטל נשא מול המצלמה מונולוגים קצרצרים על הפרשנות שלו לענייני תרבות הפופ, בין אם מדובר באוסקר 2015 או ההנחיה של דונלד טראמפ את "סאטרדיי נייט לייב" (כן, עבר כל כך הרבה זמן).
הנונסנס הקווירי שאיתו הוא בחר להסתכל על הוליווד גרם לי לעצור שנייה ולהבין שאפשר להיות סינפיל גם בלי לדבר כל היום על "הסנדק", ושאולי אפשר לחשוב על קולנוע מזווית אחרת; כזאת שרואה את הרצינות התהומית שבה נעשה בגדול כל סרט שני ולומר "אוקיי, אבל תשתו כוס מים ותבינו שאתם בסופו של דבר סטרייטים ולכן אוטומטית יותר משעממים".
הוא מבקר קולנוע מהסוג שלא משתמש בנימוקים מכובדים, אלא פולט דברים כמו ״לקירה נייטלי מגיע לזכות על משחקי חיקוי כי כשאלן טיורינג אומר לה שהוא הומו היא מצליחה שלא לשאול אותו ׳אז למה אתה כל כך משעמם?׳״ ולא אכפת לו אם הפאנצ'ים שלו לא מובנים עבור רוב האוכלוסייה, שלא אוכלת תרבות פופ לארוחת בוקר, צהריים וערב. הוא יורה רפרנסים לכל עבר ואת חלקם תבינו, את חלקם לא, אבל הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם. המחשבה שמותר לרוץ עם הדרך שבה אתה תופס את התרבות ולהניח שמישהו ילך אחריך אם תתנסח מספיק טוב נשארה איתי עד היום, ולראות איך וירטל הולך ונוסק כתסריטאי קומי שכעת מופיע עם הפינות שלו בתכנית של ג'ימי קימל רק ממלא אותי ביותר אופטימיות.
רם קיץ: בתור מי שמריץ כאן את פינת "מצאנו באינטרנט" הופתעתי עד כמה מסובכת התמונה הקבוצתית עבורי – הרי כיצד בוחרים רק פיסת מדיה אחת? לכן אצתי רצתי ליוטיוב ומבין מאות הערוצים שאליהם אני מנוי (אני באמת חייב להפסיק להירשם לכל ערוץ שחיבבתי סרטון שלו), כמעט ובחרתי ב-Every Frame a Painting – אבל עצרתי את עצמי כי זו לא חוכמה; איזה חובב אומנות יבחר את המונה ליזה כתמונה שהוא הכי אוהב? אז גוללתי ברשימת המועדפים בכרום בתור מוצא אחרון, ועצרתי על אתר שאני כמעט ולא מבקר בו יותר, אתר שהיה במשך שנים דף הבית שלי. אתר אשר שינה את הדרך בה אני מסתכל על סרטים (וסדרות) ועל הדרך בה אני כותב על סרטים (וסדרות). אני מדבר כמובן על The A.V. Club.
האתר, שקיים 29 שנים (כך מסתבר) כתב ביקורות קולנוע וחדשות בזווית מחכימה, משעשעת ונטולת קליקבייטים, ויש בו כמה מניתוחי הסדרות המוצלחים ביותר שקראתי מעודי. למעשה, את ההשראה לאופן בו כותבים ביקורת מתגלגלת קיבלתי מדונה באומן שכתבה על "שובר שורות" באופן שאני יכול רק לחלום עליו, ובתום כל פרק של "משחקי הכס" בזמנו רצתי לקרוא מה חשבו עליו ב- The A.V. Club. לכותבי האתר אף הייתה השפעה מספיק גדולה עלי כדי לשנות לכאן או לכאן דעות על סרטים שאהבתי / שנאתי, והדיונים בתגובות השאירו אותי ער לעתים עד השעות הקטנות של הלילה.
לצערי, עזיבה של מספר כותבים שאהבתי ושינוי מסוים בטון האתר (לאו דווקא לרעה, זה פשוט התאים לי פחות) הביאו אותי לבקר בו פחות ופחות במרוצת השנים, אולם הידיעה כי The A.V. Club עדיין קיים ועושה את מה שהוא עושה מביאה לי נחת. האינטרנט זקוק לאתרים כמו The A.V. Club.
תום שפירא: שני חברים מדברים על סרטים. לא בדיוק רעיון חדשני, בכל רגע נתון 90% מהפודקאסטים הם שני גברים שמדברים על סרטים. אבל Blank Check עושה את זה ממש טוב.
דבר ראשון, עוזר ששני האנשים שמעורבים מכירים את עולם הקולנוע, הן מהבחינה ההיסטורית והן מהבחינה הפעלתנית. הגריפין המדבר הוא גריפין ניומן, שחקן סמי-מוכר (אתם מזהים אותו, אולי, בתור ארתור מהסדרה האחרונה של הטיק), שמבין איך עולם הקולנוע עובד. דיוויד הוא דיוויד סימס, מבקר הקולנוע של מגזין האטלנטיק, איש שראה (כך נדמה) כל סרט שאפשר לראות (וגם כמה שאי אפשר).
דבר שני, הם אוהבים קולנוע. ציניות היא לחם חוקו של עולם הפודקאסטים, אבל הצמד חמד הזה משתדל לדבר על סרטים שמעניינים ובדרך כלל הם יצליחו למצוא משהו חיובי להגיד גם על הגרועים שבסרטים: הופעה טובה, סצנה שנחקקת בזיכרון, אפקט מרשים במיוחד. זה לא ניסיון בכוח לאהוב את הסרטים האלו, אלא הבנה שיצירת סרט היא עסק מסובך ורב חלקים שלא הכול בה מצליח אבל דברים יכולים להצליח גם בהפקות הרות אסון.
דבר שלישי, הקונטקסט. השניים הם Connoisseurs of Context (מילים שלהם), אפילו לפני שהפודקאסט נהיה רווחי מספיק כדי להרשות לעצמו לשלם לחוקר באופן מלא. הם לא מדברים על רק על הסרט אלא גם על מה שמסביב – הם יודעים על תהליך ההפקה, על אנשים אחרים שהיו אמורים להיות מעורבים בפרוייקט, על החלטות של האולפן לפני ובמהלך היצירה, על ההבדלים הכי זעירים בין כל הגרסאות האלטרנטיביות. כל פרק הוא לא סתם ביקורת סרט, הוא שיעור היסטוריה מיניאטורי. .
דבר רביעי, הקונספט. אולי זה היה צריך להיות דבר ראשון, אבל ההוכחה לכך שזה פודקאסט טוב הוא שאפשר להקשיב לכל פרק בנפרד בלי להכיר את הקונספט הכללי. ה'צ'ק הפתוח' הטיטולארי הוא כינוי לרישיון הכלכלי שניתן לבמאי לרדוף אחרי המוזה שלו אחרי שהוא מכניס לאולפן מספיק כסף. כל מיני סדרה של הפודקאסט, וכבר היו הרבה כאלו, מוקדשת לקריירה של במאי מצליח אחר ועוברת (פרק פרק) על כל הסרטים שלו – תוך כדי שהם שמים אותם בקונטקסט ההיסטורי של התקופה וכחלק מן הקריירה של הבמאי הספציפי. מסם ריימי, דרך האחיות וושאבסקי ועד לג'יין קמפיון.
דבר חמישי, הם מדברים הרבה וכיף לשמוע אותם מדברים. מי שמחפש פודקאסט מחודד ומוכוון מטרה כדאי שילך למקום אחרי. בכל פרק (שיכול לארוך בין שעתיים לשלוש פלוס) שני המנחים ידלגו בקלילות מרשימה בין תריסר נושאים לפני שהם יגיעו בכלל לעלילה של הסרט. וזה כיף לשמוע אותם, כי הם יודעים על מה הם מדברים וכי כל אנקדוטה, לא משנה כמה אזוטרית, נהיית בסופו של דבר חלק מהמכלול הביקורתי שעוזר לנו להבין את היצירה הספציפית, את הבמאי באופן כללי ואת עולם הקולנוע כולו.
מאיה כהן שלו: ניכר שללינדסי אליס (שכבר לא פעילה היום) יש רגשות מעורבים כלפי הסרטונים המוקדמים שלה, עד כדי כך שהיא הורידה אותם מהחשבון שלה, ופועלת להוריד אותם כאשר הם עולים בערוצי יוטיוב אחרים.
אפשר להבין אותה: הדברים הממש ממש ראשונים של אליס הם לא טובים מהרבה בחינות. בעיקר טכניות, אבל לא רק – הם נראים וכתובים כמו שמשהו שניסיתי להפיק בתיכון. בראייה עכשווית אפשר להגיד עליהם את הדבר שהכי קשה ליוצר לשמוע: "יש פה המון פוטנציאל".
אבל בזמן אמת, זה היה כל מה שרציתי להיות. תבינו, אנחנו מדברים פה על תקופת פרה-בת מצווה. צפייה בלינדסי אליס הייתה אחת מהפעמים הראשונות שהבנתי מה אני רוצה לעשות, גם אם לא לגמרי ידעתי איך לתת לזה שם. רציתי להיות בגילה, לדבר כמוה, ושיהיו לי חברים כמו שהיו לה. בהרבה מובנים האישיות שלי התעצבה בגללה.
לכן, למרות הסיבות הברורות, אני אוהבת את המוקדמים במיוחד בגלל שיש בהם אווירה מאוד מתוקה של אהבת הדבר, וכי הם שונים אבל גם קצת דומים לדברים המאוחרים שלה, ושונים מדברים אחרים מאותה תקופה ובכלל.
עידן זיירמן: The Filmcast (AKA The Slashfilmcast). שלושה גיקים של סרטים מדברים עליהם ומקליטים מזה פודקאסט. אפילו העובדה שמדובר בשלושה ולא רק שניים זו לא איזושהי אטרקציה חדשנית ומרגשת, אבל גם פה זה עובד. זה עובד כי הם מצחיקים, כי האינטראקציה ביניהם כיפית וכי לאורך זמן פחות או יותר לומדים להכיר את האישיות של כל אחד מהם ואת הבדיחות הפרטיות ומשם ממשיכים הלאה.
אבל הסיבה הכי חשובה, בעיני? כל פרק עוסק בסרט אחד, הם מציינים בהערות הפרק שלהם את הנקודות המדויקות שבהן הם מדברים על הסרט בהשוואה לאלה שבהן הם מדברים על דברים אחרים, והם מחלקים את הדיון עליו ל״בלי ספוילרים״ ו״עם ספוילרים״, שהופך אותו מושלם ל״להקשיב לפני שאתם רואים את הסרט״ ו״להקשיב אם ראיתם את הסרט ובא לכם לשמוע כמה שיותר חפירות עליו ועכשיו״. אני לא מאזין להמון פודקאסטים, אבל בעולם פודקאסטי התרבות – הם בין היחידים שאני נותן להם מקום.
רז גרינברג: אני לגמרי לא בטוח לגבי הבחירות של הכותבים האחרים בתמונה הזו, אבל אחרי שהודעתי על הבחירה שלי – אתר האינטרנט Star Wars Origins – חשבתי לעצמי, "רגע, לבחור באתר אינטרנט (בפרט כזה שהתעדכן בפעם האחרונה ב-2006) זה לא קצת… בומרי?"
אבל מה לעשות, אני כנראה בומר, שאין (עדיין) שום פודקאסט או איזה ערוץ ביוטיוב ששינה את חייו, והאתר הזה דווקא כן. אם Star Wars Origins, האתר שהקימה קריסטן בראנן, היה ספר, הוא מן הסתם היה כבר מתפרק ודהוי מרוב הפעמים שקראתי אותו, אבל בהיותו אתר אינטרנט, אפשר לחזור אליו עוד פעם ועוד פעם במצב פרימיום, גם עם העיצוב שלו הוא כל-כך תחילת המילניום.
העיצוב הזה גורם לאתר, במבט ראשון, להיראות יותר מכל דבר אחר כמו רשימת קניות – מה היו מקורות ההשראה של ג'ורג' לוקאס כשהוא יצר את מלחמת הכוכבים? חלק מהרשימה הזו מאוד צפוי: רוב חובבי מלחמת הכוכבים יודעים שלוקאס הושפע מ-"המבצר הנסתר" של קורוסאווה או מהספר "הגיבור בעל אלף הפנים" של ג'וזף קמפבל. אבל בראנן בוחנת לא רק את המרכיבים העלילתיים והחזותיים שלוקאס שאב מהיוצרים הנערצים עליו (למעשה, דווקא לנושא הזה היא מקדישה הכי פחות מקום), אלא מה הוא למד מכל אחד מהם ברמה הסיפורית. או כמו שבראנן עצמה מסבירה באתר: היו עוד אנשים בהוליווד שהחליטו שהם יעשו קאמבק לסרטי "פלאש גורדון" או לכתוב את התסריט שלהם על פי התבנית של "מסע הגיבור" של קמפבל – אבל למה דווקא לוקאס הצליח במקום שאחרים נכשלו?
בניסיון למצוא את התשובה לשאלה הזאת (ויש עליה תשובות רבות, למען האמת) בראנן חוקרת לעומק לא רק את היצירות שהשפיעו על לוקאס אלא גם את היצירות שהשפיעו על אותן יצירות, ומגיעה לשלל תובנות מרתקות – בין היתר, היא מציעה את ההסבר הטוב ביותר שיצא לי לקרוא למה טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" היא קלאסיקה וטרילוגיית הפריקוולים היא ממש לא. זה אחד הדברים שהופכים את האתר לקריאת חובה עבור כל מי שרוצה לספר סיפור, בכל מדיום שהוא. המטרה של בראנן היא לא להפוך אף אחד לג'ורג' לוקאס הבא, אלא לגרום לגולשים שלה להבין מה הפך את ג'ורג' לוקאס למספר-סיפורים כל-כך מוצלח, ומה אפשר ללמוד ממנו.
אני לא בטוח כמה בראנן התכוונה לזה, אבל בדרך היא נותנת גם לחוקרים ומבקרים המון דרכים להסתכל מחדש על היצירות שהם בוחנים, כחלק מאיזה מארג גדול יותר של עולם שלם של יצירה. מהבחינה הזו, לאתר היתה השפעה עצומה עלי כמבקר, כחוקר וככותב – מגילוי של כמה יצירות שלא הייתי מודע אליהן (במיוחד Silent Running, שהפך לאחד מסרטי המד"ב האהובים עלי) ועד לאופן שבו אני מתייחס לבמאים וליוצרים האהובים עלי כשאני כותב עליהם.
Star Wars Origins הוא בבחינת גלישת-חובה לכל מי שאוהב את "מלחמת הכוכבים" אבל לא רק: כל מי שאוהב קולנוע, אוהב לשמוע סיפורים, אוהב במאים ויוצרים בכלל – האתר מזמן לו חוויה מעשירה ומרתקת.
לגבי הסרטונים של לינדסי
לפני מספר חודשים, לאחר שהיא יצאה "לפנסיה מוקדמת", היא שיחררה את הסרטונים המוקדמים שלה למי שתמך בה בפטרון.
עבורי, הכי כיף ביוטיוב הם:
HISHE ו SCREEN JUNKIES
HISHE -בגלל סרטוני האנימציה המושקעים והמדובבים להפליא שלהם. הם אלו שמראים איך הסרט או הסדרה היו "אמורים" להיגמר. אני מתה על הבדיחות הקטנות והשירים שהם תוקעים באמצע.
SCREEN JUNKIES – כמובן בגלל ה"טריילרים הכנים" שהם עושים לסדרת ולסרטים.
מה שאני די שונאת ביוטיוב זה את הערוצים שמתיימרים להסביר לנו את סוף הסרט. מה נסגר? למה נראה לכם שדרוש הסבר גם לסרטים הכי פשוטים? איזה נודניקים!
הסרטים הגרועים של אריק
שכבר המלצתי פה עליו מספר פעמים. האתר כבר לא מתעדכן לצערי, אבל כולל ביקורות קורעות מצחוק על מיטב סרטי הזבל של שנות השמונים והתשעים.
https://www.ericdsnider.com/bad-movies/
יש המון, בקושי יכולה להחליט
אז אני אלך על ההתמכרות הנוכחית שלי (שברור לי שבקרוב היא תתחלף אבל בינתיים מעבירה לי את הזמן בכיף).
legal eagle – עו"ד שמגיב על כל מיני דברים, ובהקשר של קולנוע הוא מגיב על האמינות הקולנועית של כל מיני סרטי וסדרות בית משפט. אז אפשר לקבל פרשנות וחוות דעת חוקית רשמית על בן דודי ויני, לא רק בלונדינית וגם בחורים טובים (בשיתוף עם עו"ד אמיתי של JAG!)
הוא מגיב גם על סדרות, משפטיות יותר (suits, האישה הטובה, כל מיני דברים של שונדה ריימס), ומשפטיות פחות (פרק הסיום של סיינפלד). והאמת שזה רק חצי מהזמן כי בחצי השני של הזמן הוא נותן חוות דעת חוקית על כל מיני דברים אקטואלים (לאחרונה היו לו כמה פרקים בנושא של roe v. wade, ולגבי המשמעויות החוקיות של ארועי ה 6.1.21 בארה"ב).
זה לא משהו מופלא שאסור להפסיד. זה סתם עו"ד שמדבר הרבה. אבל לטעמי הוא גם מעניין וגם מצחיק ואפילו למדתי דבר או שניים מהצפייה בסרטונים שלו…
Av ממש ירד בשנים האחרונות.
כבר כמעט אין ביקורות על פרקים אלא על עונות שלמות ודווקא אני נתקל בו בלא מעט כתבות קליק בייט חסרות תוכן.
כן, טוב, זה מה שקורה
כשמחליפים את כל שיטת התגובות, מפטרים/מעזיבים כתבים בכירים שעשו את האתר מה שהוא, ומתחילים ללחוץ חזק על תוכן שיווקי.
ראיתי בזמן אמת הן את ההדרדרות של קראקד והן של מועדון ה-AV וכל מה שאני יכול לעשות הוא להתבאס, ולשמוח שהאנשים המוכשרים משם מצליחים במקומות אחרים.
(מצד שני, אני לא בטוח שאני האדם הנכון להביע את הסנטימנט הזה)
אם כבר, אגב, אתר שפחות ברור לי איך הוא צנח כל כך באיכות זה "הבצל". לא זכור לי שם על שינוי משמעותי בשיטה או במשהו, ובכל זאת איכות הכתיבה שם הפכה לרדודה באופן שבקושי מעלה גיחוך. מזל על "The Hard Times" שעונים על הפינה של אתרי חדשות מזויפים, ועושים עבודה נפלאה (אם כי אולי קצת נישתית).
The Beaverton הוא יורש ראוי וקנדי ל"בצל"
(ל"ת)
בתור קורא קבוע באתר, אני מוכרח להגיד שזו הכתבה מלאת הפנינים הכי גדולה שראיתי פה, כיף גדול. בבקשה תמשיכו!
אה, ומכיוון שתמיד התמונה הראשית היא בחירה שלא בין בחירות הכותבים
אבל לרוב היא מסרט כלשהו שעוד אפשר למצוא – אציין שהפריים למעלה לקוח מ"Joe Loves Crappy Movies": אחד הקומיקסים האינטרנטיים היחידים שהתמידו לתקופה ארוכה (14 שנה) להוציא קומיקסים מצחיקים על קולנוע באופן תדיר (אם כי פחות ככל שהזמן עבר).
הרבה מהקומיקסים שם עדיין מחזיקים וגם נותנים הצצה לחווית מעריצי הקולנוע של 2005 והלאה.
פודקסט מצוין עם כמה מותיקי AV CLUB ואתרים משובחים אחרים
The Next Picture Show – עם ותיקי אתרים כמו ה-AV (המקרטע בהווה) ו-Dissolve (הי"ד):
Tasha Robinson
Keith Phipps
Genevieve Koski
Scott Tobias
בערוץ הראשי השטיק הוא דיבור על סרט חדש בפרק אחד, שלפניו הם מדברים על סרט ותיק יותר שנותן פרספקטיבה מעניינת על החדש. למנויים בפטרון הם מוסיפים גם ביקורות על סרטים וסדרות טלוויזיה. מדי פעם יש אורחים מהמילייה (כמו למשל דייויד סימס).
מה שמזכיר לי שערוץ הפטרון של Blank Check המעולה נותנים צפיה משותפת בסדרות סרטים עם פטפטת רקע שלהם – וזה הרבה יותר טוב מאיך שזה אולי נשמע.
הכתבה הזו משום מה
גרמה לי לחשוב על אתר שהיה ואיננו, כבר הרבה שנים – Television without Pity. הם היו מוציאים ביקורות על כל פרק חדש שיצא בסדרות שהם כיסו, וזה היה שנון ומרושע וקורע מצחוק עם המון בדיחות פנימיות ואבחנות משעשעות. היו שם גם פורומים עם דיונים ברמה קצת יותר גבוה ממקומות אחרים ברשת. אחד האתרים היחידים שגם שנים אחרי עדיין קצת חסרים לי.
היום עיקר העיסוק האינטרנטי שלי במסביב של קולנוע וטלוויזיה נעשה דרך טוויטר. זו דרך מאוד מהירה וקלה לקבל תחושה לגביי הרחש שקיים לגביי כל נושא שהוא, ובפרט סרטים וסדרות חדשים. חיפוש זריז וכל קשת התגובות, הממים והמדיה נמצאים בקצות האצבעות. חוץ מזה יש כמה פודקאסטים שאני מאוד מחבבת, אבל אני מקפידה לא לפספס את פודקאסט הקולנוע של אמפייר (כמו עם רוב הפודקאסטים, השאלה העיקרית היא האם הדינמיקה בין המנחים כיפית או מעצבנת, וזה אחד הפודקאסטים היחידים שפשוט כיף לי לשמוע אותם מקשקשים, אפילו אם הנושא עצמו פחות מעניין).
אני ממליץ בחום על רדיט.
באופו מפתיע, יש שם לא מעט דיוני עומק יפים ממש כמו בימי הזוהר של הפורומים.
אני לא ממליץ בכוונה על משהו ספציפי כי אפשר למצוא פורום ייעודי לכל נושא בערך (ואני אישית ממש נהנה מהרדיט של חובבי ואספני קריטריון).
גם אני מוצא את עצמי שם הרבה לאחרונה.
פלטפורמה נהדרת לדיונים ויש קהילות כמעט לכל דבר, ברמת המיקרו תחומים.
סרקאסטים - פודקאסט של שני גברים מדברים בעברית על סרטים עכשויים
היתרון בפודקאסט שלנו הוא שהוא בעברית ושהוא מדבר על סרט שמציג עכשיו בקולונע.
חוץ מזה אנחנו גם מספרים על סדרות וסרטים שראינו לאחרונה.
https://sites.google.com/view/sarcastim/
האתר שרז המליץ עליו גורם לי פתאום לרצות שיותר אתרים יהיו בנויים כמו אתרי שנות ה2000
(וקצת להצטער שאני צעיר מדי כדי להיות נוכח בסצנה הזו). יש משהו מאד ממוקד תוכן וחסר הסחות דעת, מינימלי ופשוט.
האמת, זה מקרה לא כל-כך מייצג :-)
כלומר, הוא כן – הרבה אתרים מאותה תקופה עשו שימוש במבנה של תפריט צדדי עם טקסט במרכז המסך, אבל גם אתרים שעשו אז שימוש בעיצוב הזה התאפיינו לרוב גם בגרפיקה מחרידה (תמונות מכוערות ברזולוציה מזעזעת, פונטים בשלל צבעים על רקע בצבעים אחרים שהקשה על הקריאה, באנרים מהבהבים שהפכו את הגלישה לסכנת מוות עבור חולי אפילפסיה ועוד…). Star Wars Origins נראה "נקי" יותר כי מי שהקימה אותו היתה גם מעצבת אתרים מקצועית.
אגב, לבראנן היו תכניות גדולות בנוגע לאתר הזה – היא תכננה להרחיב את המידע שבו לספר, לפרסם ספר פרוזה משלה שהתבסס על מה שהיא למדה מהמחקר שלה על לוקאס ושום דבר מזה לא יצא לפועל. לפני כמה שנים שלחתי לה מייל להודות לה על ההשראה שהיא נתנה לי וציינתי שציטטתי את האתר שלה בספר שלי אבל היא לא ענתה. כנראה החליטה לשים את הפרק הזה בחיים שלה מאחוריה.
וצריך גם להזכיר שהיו פרסומות באתרים הישנים, בניגוד לאתר הזה
הפרסומות אמנם לא ממש היו מונפשות כמו היום, אבל הם כן כללו תמונות מתחלפות בצבעים לא ממש נעימים לעין (אחרי הכל, זאת המטרה של הפרסומת, למשוך את תשומת הלב שלך).
כך שכן, האתר הזה לא ממש מייצג את הנראות של אתרי שנות ה-90 וה-2000, מבחינת נוחות לעין.
במשך שנים היו לי שני מקומות באינטרנט בנושא קולנוע
האחד זה האתר הזה כמובן, והשני זה ערוץ היוטיוב הישראלי טופ גיק.
מדובר בערוץ שמפעיל זוג נשוי גיקי, והוא עוסק בכל מה שקשור לתוכן גיקי.
הם העלו מגוון סרטונים בנושא קולנוע גיקי, וכאחד שצורך לא מעט קולנוע גיקי מצאתי שם לא מעט דברים מעניינים במיוחד.
היתה להם גם פינה בשם ״דברים שלמדתי היום״ עם עובדות מעניינות שהם מצאו ברשת. הפינה הזאת כל כך הצליחה שהיא הפכה לשני ספרים בנושא מדע שהם הוציאו תחת השם הזה.
בשלב מסויים הם התחילו גם להפעיל פודקאסט שנקרא ״הולכים לקולנוע״ ועסק בכל מה שחדש בתחום הקולנוע הגיקי.
לצערי הם כבר לא ממש פעילים היום. הדבר היחיד שהם עושים כיום בערוץ זה פודקאסט בנושא גיימינג.
אבל שווה להיכנס ולראות את שפע הדברים שהם עשו עד היום, יש שם בהחלט דברים טובים לכל מי שמתעניין בתרבות גיקית.
התחלתי להשתמש ב-Letterboxd לפני שבוע
דחיתי את זה עד עכשיו כי כבר יש לי את רשימת הסרטים שראיתי באתר Flickchart כבר כמה שנים ודי התעצלתי להתחיל להעביר את הרשימה הזאת עכשיו לאתר אחר. סיימתי לעשות את זה היום בסופו של דבר וזה היה כיף. רק שאני עדיין רק מתחיל להתרגל לאתר ולהבין איך הוא עובד.
לא הבנתי נגיד מה היחס של האתר לסדרות. יש שם כמעט כל סדרה קוריאנית שאפשר לחשוב עליה אבל סדרות אמריקאיות לא מצאתי בכלל (מצד שני, יש את הפרקים של 'שרלוק' כל אחד מהם מוצג כסרט בנפרד).
ולא הבנתי איך אני יכול להפריד ברשימות בין סרטים ארוכים לבין סרטים קצרים (בשביל להימנע מבלבול, לא סימנתי את הקצרים בכלל).
אני אוהב את הרעיון של היומן רק שאני לא אוהב את איך שהוא מסדר את הסרטים ולכן אמשיך לבינתיים בשיטה שלי של יצירת רשימות בימד"ב עם היומן שלי שם.
אבל בגדול, אני נהנה ממנו. חוץ מהקטע הזה שאני מתחיל לגלות כמה מעט סרטים ראיתי וכמה מעט אני זוכר מכל אותם סרטים.
בכל הנוגע לטלוויזיה, הכלל של לטרבוקסד הוא: ????
לא, באמת.
עקרונית חלק מנסים להתחכם ולהגיד שחלק מהסדרות הן מיני-סדרות אז זה בסדר, וחלק מהסדרות שיש להם פרקים של שעה ומעל ועלילה נפרדת (נגיד מראה שחורה) גם מצליחים לקמבן עמוד לכל פרק, אבל השורה התחתונה היא שהפיקוח בלטרבוקסד הוא חפיפניקי, ואם תשים שם משהו ואף אחד לא ישים לב, אז הוא יישאר שם.
מה אתה לא אוהב ביומן?
כאילו אצלי זה בכלל האפשרות לשמור אחד כזה לעומת ימדב שזה רק לסמן ראיתי או לא.
אני בקושי נכנסת לפונקציה עצמה של היומן לראות מה ראיתי לאחרונה, רק שאני מחפשת משהו ספציפי, אבל אני אוהבת שיש לי את האפשרות לראות את ההיסטוריה, ובכלל שזה בסרט נתון שיש את כל הצפיות מסודרות.
לגבי ההבדל בין סרטים קצרים וארוכים, אני לא זוכרת מה בדיוק הקריטריון של לטרבוקס להבדלה אבל במיון בכל רשימה יש אפשרות לסנן על פי כל מיני דברים, בין הייתר סרטים קצרים (וסדרות)
וסתם טיפ, יש להם אופציה של יבוא נתונים מאתרים אחרים, מקל בקטלוג המאסיבי .
הדברים שמפריעים לי ביומן הם קטנוניים ונובעים בעיקר מהרגל למשהו אחר
כמו למשל שאין בסוף כל חודש סיכום לכמה סרטים נצפו באותו חודש (אפשר ללחוץ על החודש ואז המספר יופיע אבל אם אני רוצה להשוות בין חודשים זה לעבור אחד-אחד).
אבל בעיקר את זה שהכל מופיע מהאחרון לראשון כשאני מעדיף את זה הפוך (אם אני נכנס לסרטים שראיתי ב-2012 אני מעדיף לראות את הראשון לינואר למעלה ואת דצמבר הכי בסוף, בניגוד לסדר שמוצג באתר). אולי יש אופציה להפוך את זה, לא מצאתי עדיין.
אבל אני אעשה יומן בסוף ואתרגל. אז זה סתם התבכיינות כרגע.
ואיך אני יכול לייבא מאתרים אחרים?
ואללה לא מכירה דרך לעשות את מה שאתה צריך, אבל אולי יש
בתור משתמשת פרו יש נתונים לכל שבוע שעוזרים עם החישוב הזה כנארה אבל זה לא דבר שרלוונטי אלי אז לא התעמקתי.
שווה (באמת) לנסות לכתוב להם בטוויטר/איימיל ואולי הם יכניסו פיצ׳ר כזה או יספרו לך על הדרך הנוחה לעשות את זה.
יש הסבר פה על ייבוא נתונים :]
אני משתמש ב־trakt
הוא מיועד למעקב אחרי סרטים וסדרות ובעיני מאוד נוח. יש בו כמעט כל סדרה וסרט.
הנה הדבר הכי מעניין בקולנוע בעיניי
https://storycurve.namwkim.org/
אין דבר שמעניין אותי בקולנוע יותר מאשר הבנת המבנה, כי בגדול זה הדבר האחד שמשאיר אותי עם עניין בסרט אחרי שראיתי כמעט כל מבנה מובנה
האתר לא מושלם בגלל ש:
א. אין לו איזה AI שעושה הכל לבד לכל סרט וסרט
ב. אין אפשרות להשוות בין המבנה של שני סרטים רנדומליים ולמצוא נקודות דמיון למבנה שאהבת. אני תמיד אוהב להזכיר את הסרט הספרדי magical girl בתור סרט עם מבנה שאני לא זוכר שראיתי כמותו. למעשה ויזואלית מדובר כנראה בסוג של לבנים או רעפים, והייתי רוצה לדעת אם יש עוד סרט בעולם שעושה אותו דבר
ב. חסר מימד 'שלישי שמדבר על השלמת רעיון תימתי ולא רק כרונולוגי . אני תמיד אוהב להשתמש ב 'כנר על הגג' בתור סרט עם מבנה עלילתי מושלם (פורסט גאמפ קרוב אבל לא מושלם וסימטרי כמו כנר על הגג) , וזה לא יתבטא באתר הנ"ל
ד. עוד משהו שהייתי רוצה לראות באופן ויזואלי בנוסף לשני הצדדים המתוארים הוא מקצב. 'מגנוליה' זאת תמיד הדוגמה המושלמת למקצב קולנועי מטורף.
אבל זה בהחלט צעד בכיוון מאד מבורך ליכולת להראות מערכות קולנועיות מורכבות
נראה מרתק, בהחלט מתכוון להתעמק בזה. תודה!
(ל"ת)
ובכן
גם אני מקבל היום את רוב המידע הקולנועי שלי מטוויטר או אתרי הקולנוע הגדולים. אתרים שפעם נהניתי לקרוא בהם כמו סלאשפילם וסקרין ראנט הפכו להיות אתרים מעצבנים שמעלים תוכן רק לשם התוכן (במקרה של סקרין ראנט, גם לא מעט ספוילרים בכותרות).
ערוצי קולנוע / טלוויזיה ביוטיוב שאני עוקב אחריהם בעקביות: YMS, Amanda The Jedi, HISHE, IHE, Nerdwriter, Now You See It, Pop Culture Detective. נהגתי גם לעקוב אחר "טריילרים כנים" והפיץ' מיטינגס של ריאן ג'ורג' אבל לאחרונה מרגיש כאילו מיציתי אותם. ולמרות שזה לא קשור ממש לקולנוע, אני אזרוק פה גם המלצה על הערוץ של בריאן דייויד גילברט, סתם כי זה ישפר לכם את היום / שבוע / חודש / חיים.
לפודקאסטים אני לא ממש מקשיב, וכשכן זה ל-Sardonicast שמורכב משלושה מהיוטיוברים שציינתי למעלה. בקרוב מתחיל שגרה של נסיעות לא קצרות אז הכנתי לי לניסיון כמה מפרקי הפודקאסט של ברט גולדשטיין ("Films to be Buried With").
והמלצה אחרונה היא על מאמר שקראתי בזמן שהייתי סטודנט לקולנוע. אני יודע שלרוב מאמרים אקדמאים וכיף לא הולכים ביחד, אבל זה אחד שנשאר לי בראש גם שנים אחרי הקריאה הראשונה. הוא נכתב ע"י לינדה וויליאמס, הוא נקרא "Films Bodies: Gender, Genre and Excess" והוא יחסית קצר. במאמר היא משווה באופן מעניין מאוד בין שלושה סוגי סרטים: פורנו, אימה ו"סרטי נשים" (או "סרטי מלודרמה"). קריאה מומלצת.
על איזה אתרים גדולים מדובר?
כי באמת אין מנוס מלהודות שסלאשפילם מעלים בימינו בערך 65% פילרים מיותרים ו35% חדשות וטריילרים חדשים שבשבילם בעצם אני שם.
יוטיוב
ערוצים שווים ביוטיוב-
Be Kind Rewind- היא מדברת על הסטוריה של קולנוע ועל כל הדברים הנסתרים
Yhara Zayd- עשתה סרטונים על העונות האחרונות של skins ועל הריבוט הנורא וגם עשתה סרטון מעולה על הגזענות של ז'אנר סרטי המורים הלבנים בשכונות עוני
Maggie Mae Fish- סדרת הroast שלה על זאק סניידר מעולה
Jenny Nicholson Drew Gooden וhbomberguy- לא מדברים רק על סרטים אבל יש סיבה שהם ערוצים פופולריים
Overly Sarcastic Productions
ברור שEvery Frame of Painting ולינדזי אליס גם מעולים אבל לצערי כבר לא אקטיביים יותר ):
ויש גם את double toasted שהם פודקאסט מצחיק ואני אוהב לראות מדי פעם אתbest of the worst ו-re:view של רד פאר מדיה
ובריאן דייוויד גילברט וWhat's so great about that גם אחלה
אה ויש גם את ערוץ הvideo essays המעולה של פרדריק קנודסן שאחראי על Down The Rabbit Hole
אה ובגלל שאני סאקר של סרטוני אוכל אז Binging with Babish גם
(יש גם הרבה ערוצים שראיתי וניתקתי אחרי שגיליתי שהיה להם toxic behavior, למשל ערוצים כמו ELVIS THE ALIEN וYMS שגיליתי שהם חברים של EFAP (פודקאסט קרינג' של דיאט-נאצים שעושה 12 שעות של בריונות על אנשים שאהבו את סטאר וורס 8), או ערוצים שהתחילו להזכיר לי יותר ויותר את דאג וולקר שאני מניח שזה גם כן 2 הדוגמאות הנ"ל)