סרטים של באז לורמן צריכים נורת אזהרה לפניהם: לא משנה אם הם עיבוד ספרותי לקלאסיקה ספרותית, ביוגרפיה קולנועית, או גרסה לסיפור האהבה הכי מפורסם מכל הזמנים – לפני הכל, הם סרטים של באז לורמן. ו"אלביס", יותר משהוא תצוגת תכלית של מר פרסלי, הוא הסרט החדש של באז לורמן, עם כל מה שזה כולל: טרלול ויזואלי, טרלול קצבי, מאש-אפים מוזיקליים שמעטרים תקופה שאין לה חצי קשר לסגנון המושמע; באופן כללי יש תחושה שמישהו הגביר את ה"הכל" בסרט למקסימום, וכשזה לא היה מספיק עבורו המשיך ל"מקסימקסימום", וכשהעירו לו שאין דבר כזה הוא פשוט הסתכל עליהם בתוכחה והגביר את הכל ל"מקסימקסימקסימום".
השעה הראשונה של הסרט נראית כאילו לורמן חיפש כל דרך אפשרית להבדיל את עצמו מביופיקים אחרים. כך למשל, הסרט נפתח שנים אחרי שאלביס מת, כאשר קולנל פארקר (טום הנקס באיפור כבד מאוד ומבטא כבד אפילו יותר) – אדם שהוא מאוד לא אלביס – מובהל לבית חולים. שם, הוא מתחיל להזות שהוא נמצא בתוך קזינו ריק ומספר לנו, הקהל, על החיים שלו ועל הקשר שלו עם אלביס.
הסרט מציג את אלביס אחרי שהסינגל הראשון שלו זכה להצלחה מקומית לא מבוטלת ולפני שהוא התחיל להופיע בפני קהל. הקולונל מגיע להופעה כי הוא שומע את הסינגל ונדהם לשמוע שמדובר בבחור לבן. לא, באמת, הוא נדהם. הסרט טורח להדגיש את זה בשני (!) תקריבים דרמטיים על הפנים של הנקס בעודו אומר "… הוא לבן?!".
כדאי שתתרגלו לתקריבים דרמטיים: סצנת ההופעה של אלביס, שבה הוא מופיע עם שיר אחד, מפורקת לרגעי רגעים, שניות על גבי שניות שבהן השיר נקצץ לחתיכות בעוד שהמצלמה מתמקדת על שני דברים עיקריים: תנועות האגן של אלביס (זה ככל הנראה הסרט עם הכי תקריבים למפשעה שאינו מכיל עירום) והפרצופים של נשים צעירות בקהל בעודן נדהמות מהתנועות הללו. לורמן מציג את ההופעה של אלביס כמעט כמו מגפת זומבים, שבה כל תנועה מפילה עוד נערה בקהל עם רעב לעוד אלביס, וחיש מהר הן נוהרות לבמה ומוכנות לעשות הכל כדי שתהיה להן עוד שנייה עם האגן של אלביס (ומי שמחובר אליו, אני מניח).
השעה הראשונה של הסרט מתרחשת באותו סגנון כאוטי: אחרי שכבר חשבנו שעברנו את סיפור ילדותו, הסרט מרגיש צורך לחזור אחורה ולספר עוד חלקים ממנו – בעיקר את החלק שבו אלביס מושפע מאוד ממוזיקה שחורה, נקודה שחשוב מאוד מאוד מאוד מאוד מאאאוודדדדדדד להדגיש. חלק מהסיפור הזה מסופר בצורת קומיקס, כי למה לא. אחר כך אנחנו מדלגים מתחנה לתחנה בסיפור עלייתו, כאשר חלק ניכר ניסוב סביב העובדה שאלביס אמנם מאוד מצליח עם צעירים וצעירות, אבל מבוגרים פוחדים מאוד מתנועות האגן שלו ומההשפעה שלהן על נערות ונערים. כל זה, יש לציין, כמעט ובלי שנזכה לשמוע שירים של אלביס מבוצעים מהתחלה ועד הסוף כמו שצריך. במקום זה, נראה שהסרט מעדיף שנשמע את דוג'ה קאט או שלל גיבורי עבר של מוזיקת הבלוז. אני לא נגד, אבל אני בהחלט חושב שקהל שציפה לבוא ל"אלביס" בשביל המוזיקה של אלביס עלול להתעצבן קלות.
לקראת סוף השעה הראשונה הסרט מגיע לשיא של הדילמה בין הקולונל, שמתעניין בעיקר בהיבט הכלכלי של אלביס וכמה אפשר לסחוט אותו עד דק, ואלביס – שמרגיש כבול וכבוי בכל פעם שהוא לא יכול לנענע את עצמו ולאתגר את עצמו אמנותית.
וזאת בעיה. כי אמנם יש הרבה מה לספר על אלביס גם אחרי השיא הזה – למשל ההרפתקה ההוליוודית שלו או הקאמבק שלו בלאס וגאס או חיי המשפחה שלו – אבל מאותו מקום הסרט לא יכול אלא למחזר את עצמו: הקולונל רוצה לנצל את אלביס עבור כסף, אלביס נהנה מהכסף אבל רוצה לעשות משהו שיגרום לו להרגיש טוב מבחינה אמנותית – העתק, עדכן את השנים, שנה כמה פרטים, הדבק.
אולי גם באז לורמן הבין את זה, ולכן נראה שמסוף השעה הראשונה הסרט נרגע כמעט לחלוטין מבחינת ה"באז לורמן"-יות שלו. אפילו יש מוזיקה של אלביס בפסקול, אחרי שכבר ויתרנו על המחשבה שנשמע משהו שלו (ראויה לשבח סצנה שבה אלביס "מפרק" את "זה סבבה", הלהיט הראשון שלו, עם הלהקה שלו בווגאס).
הבעיה היא שאחרי שעה עמוסה שמרגישה כמו סרט שלם, שעה וחצי נוספות – ואפילו לא מאוד באז לורמניות – הן פשוט הרבה יותר מדי, בייחוד כאשר הנקודה המרכזית של הסרט (אלביס נגד הקולונל) הובהרה די טוב בסוף אותה שעה.
בסופו של דבר, נראה שהסרט גם פשוט לא כל כך מצליח להוציא את המירב מהאירוניה שאמורה להיות בסרט על אלביס שמסופר על ידי מי שעל פי רוב הדעות היה זה שאחראי לרוב הצרות שלו (אך גם ללא מעט מההצלחות שלו). הקולונל לא ממש מצליח להיות דמות שאפשר להתענג על השקרים האכזריים והאירוניים שלה כי נראה שהוא בעיקר משקר לעצמו, מה שמעניק לכל הסיפור שלו ממד עצוב ומעורר רחמים – וזאת למרות שהסרט מבהיר שהוא דמות שרחוקה מאוד מלהיות ראויה לרחמים הללו.
כל זה חבל, כי באמת שיש בסרט הזה הרבה מאוד טוב: אוסטין באטלר נפלא בתפקיד אלביס (וסיכוי לא מבוטל שאף יצליח לזכות למועמדות עבור הסרט הזה), ההתפרעויות של באז לורמן הן משהו חסר תחליף בקולנוע שאף אחד לא יודע לבצע כמוהו, והשירים טובים – הן של אלביס והן של האמנים האחרים.
הייתי רוצה להגיד שכל הטוב שבעולם לא יכול לעזור לסרט שמרגיש באמצע כאילו נגמר לו מה להגיד, אבל הוא עקשן מדי ויהיר מדי בשביל להודות בזה אז הוא מורח עוד שעה. אבל אני חושב שבסופו של דבר, אם אתם באים מוכנים מראש לכך שזה סרט ארוך ומתיש לרגעים – כן שווה לצפות בו. לכל הפחות, אין שום דבר כמוהו על המסכים הגדולים כרגע.
אמדיאוס 2.0?
סרט שמבוסס על דמויות אמיתיות, תוך נאמנות מוגבלת להיסטוריה. הסרט עוסק במוזיקאי אמיתי, 'גדול מהחיים' שמסופר ע"י אדם שליווה אותו, גרם לו לצרות ועכשיו הוא על סף מוות.
אמנם הדמויות והסגנון שונים (למרות שהשמות מתחרזים, הסגנונות של מילוש פורמן ובאז לורמן שונים), אבל מתעוררת השאלה האם מדובר בסוגה שפספסתי עד כה?
אהבתי מאוד את הסרט.
אני לא מסכים שהסרט מאבד מהבאז לורמניות שלו שעה לתוך הסרט. או שהוא נרגע עם הבימוי האנרגתי והמופרע שמאפיין אותו, וטוב שכך. לא כל כך ברור לי איך הרגשת ככה.
כבר היו במאים רבים שהפציצו עם הרבה הברקות אודיו-ויזואליות בחצי הראשון של הסרט ולאט לאט כשהעלילה מקבלת תפנית דרמתית יותר אז הם פונים לכיוון הרגוע וה-"רגיל" יותר ('אנה קרנינה' של ג'ו רייט עולה לראש. ובמידה מסוימת גם כמה מסרטיו של אדגר רייט). מרגיש לי שבמאים רבים חושבים שבימוי ועריכה מסוגננים שווה לתחושה של 'כיף כיף כיף' ושדרמה צריך לביים עם שוטים סטטיים, כמה שפחות קאטים ומינמליזם בסאונד. וזה ממש לא ככה. בהרבה מהסצינות המרגשות והכבדות ביותר שאני מכיר הבמאי מייצר את התחושות בזכות שימוש בולט מאוד בכל הכלים שיש בפניו. ובאז לורמן מבין את זה וזה נוכח בכל סרטיו. ולכן גם פה, בחלקים הדרמתיים, כבדים ועצובים יותר העריכה הקופצנית, המשחקי סאונד, התנועות מצלמה המורגשות כולם קיימים ולא נחים לרגע. רק שלורמן יודע לנווט אותם היטב ליצירת התחושה וההרגשה שמתאימה לתסריט. לכן אני אוהב אותו כל כך.
עם זאת, הסרט באמת ארוך מדי. אני לא חושב ש-"נמרח" היא המילה הנכונה. כל סצינה בסרט הייתה טובה בפני עצמה. אם היו מבקשים *ממני* לבצע קיצוצים בסרט אז הייתי מתקשה להחליט מה באמת להוריד (ובטח שלא הייתי מוריד שעה שלמה. 20-30 דק' היו מספיקות). אבל זה לא סותר את זה שהתסריט, מעניין ככל שיהיה, והבימוי, מבריק ככל שיהיה, לא מצדיקים לגמרי את האורך שלו. זה בהחלט הרגיש קצת מעייף בשלב מסוים. קצת רפפטיבי אפילו. וכנראה שלולא הבימוי החד של באז לורמן הייתי בא בהרבה יותר טענות לתסריט. אבל זה הרגיש לי מסוג הסרטים שהתסריט שלהם (שהוא די סבבה, למען האמת, עם כל בעיותיו) נכתב בעיקר כרקע לעבודת הבימוי. באז לורמן ידע איך הוא רוצה שכל סצינה תיראה ועל פי זה כתב אותה. שזה בסדר גמור. הסרטים האהובים עליי הם כאלה (והסיבה שאני מחכה ל-"בלונד" של אנדרו דומיניק כל כך).
כמו כן, קצת עייפתי מסרטים ביוגרפיים על זמרים שעיקר עיסוקם הוא הפרסום והתהילה וההתמודדות איתם. אני בטוח שזה נושא מאוד מעניין בפני עצמו אבל לא הרגשתי שהסרט הזה אומר משהו חדש בעניין. חסר לי סרט ביוגרפי על זמר ששם את הדגש על המוזיקה והמאבק שבכתיבתה. סרט שמרגיש כמו מכתב אהבה לשירים של הזמר יותר מאשר כזה שבעיקר מתלהב מהם. 'טיק, טיק…בום!' עשה את זה יפה מאוד אבל הוא התעסק בתחום יחסית שונה (ברודוויי). גם בתחומים אחרים לא חסר דוגמאות לסרטי ביוגרפיה ששמים הרבה דגש על תהליך היצירה עצמו ('למצוא את ארץ לעולם לא', 'אד ווד', אפילו דברים כמו 'הרשת החברתית'). אלביס, הזמר, לא התעסק עם כתיבת/בחירת השירים שהוא שר? זה כאילו הם נוחתים עליו מהשמיים והוא רק שר אותם. זכותו של הסרט לא להתעסק בהיבט הזה של הקריירה שלו, רק שלי זה היה חסר פה ובהרבה ביופיקים אחרים על כוכבי פופ גדולים אחרים. או שאולי פשוט לא ראיתי את הסרטים הנכונים וזה כן נושא חרוש.
זו אחת הסיבות שהייתי שמח לראות סרט על דייוויד בואי או לאונרד כהן.
שתי אגדות מוזיקליות שאצלם לטקסט היה מקום חשוב מאוד בשירים. (גם פיטר האמיל ראוי לביופיק בעיניי, אבל הוא לא שם שיביא קהל, לצערי – הוא כמעט לא מוכר מחוץ לקהילת הפרוג-רוק. אבל אמן פורה ויצירתי להדהים כבר למעלה מ-50 שנה).