ביקורת: ספיידרמן (1977)

בין אם אתם עדיין עליה או לא, הרכבת של היקום הקולנועי של מארוול ממשיכה לדהור קדימה. "תור: אהבה ורעם" מוקרן בבתי הקולנוע, "מיס מארוול" סגרה עונה ונראה שהיקום הזה ימשיך לפחות עד 2025 (גם אם כדור הארץ לא). ברשותכם, אקפוץ מהרכבת הזאת לזמן מה, אולי אתפוס אותה שוב בהמשך. עד ששידורינו המארווליים יתחדשו, בואו נדבר על משהו אחר. כמו סרטים של מארוול.

לפני היקום הקולנועי ואפילו לפני הסרטים של תחילת המאה, אי בשם בשנות השבעים-שמונים, מארוול עבדו – בין היתר – על סרטים טלוויזיוניים בלייב-אקשן, בין אם כאלו שעמדו בפני עצמם ובין אם כאלה שנועדו לשמש כפיילוט לסדרת טלוויזיה. אחד הראשונים מביניהם היה סרט באורך שעה וחצי של ספיידרמן (בארה"ב הוא שודר בטלוויזיה, מחוץ לה הוקרן בבתי קולנוע), שהתפתח לסדרה "ספיידרמן המופלא" ששודרה במשך שתי עונות.

גם בשנות השבעים סיפור המקור של איש העכביש הוא זה שאנחנו מכירים, בערך. פיטר פרקר (ניקולס המונד) הוא סטודנט ביום וצלם בשאר היום, שמנסה למכור את התמונות שלו לעיתון ה"דיילי ביוגל". אחרי שפיטר ננשך ע"י עכביש רדיואקטיבי – תקרית שמתרחשת במהלך ניסוי שפיטר עצמו עורך ביחד עם חברו למעבדה – הוא מגלה שהוא מסוגל לעשות כל מה שעכביש יכול. בהתחלה הוא משתמש בזה כדי לנסות להרוויח כסף מתמונות (בגרסה הזאת השם "ספיידרמן" והרעיון ליצור חליפה עולים לפיטר בעקבות שיחה עם ג'יי. ג'ונה ג'יימסון. ימים משונים), אבל אחרי שהדוד בן שלו נהרג, פיטר מחליט להשתמש בכוחותיו כדי לעזור לאנשים.

רק שהחלק האחרון הזה לא קורה. כן, כן, בהופעת הלייב-אקשן הראשונה של ספיידרמן אין לו דוד שאומר לו את המשפט על הכוח והאחריות. לא רק שזה לא קורה, הדמות של דוד בן בכלל לא מופיעה או אפילו מוזכרת. דודה מיי מופיעה באיזו סצנה אחת, אבל אין שום זכר לדמות של דוד בשם בן או באף שם אחר. אולי לדור הצעיר שגדל כיום עם הסרטים של טום הולנד זה לא ייראה מאוד מוזר, אבל אנחנו ראינו את זה קורה שוב ושוב! תארו לכם סרט של באטמן שבו הוא חוזר מהאופרה עם ההורים שלו וכלום לא קורה להם ויש לו ילדות שמחה ופריבילגית ואז הוא הופך להיות באטמן כי ככה. אני מניח שפיטר פרקר משתמש בכוחות שלו כדי לעזור לאנשים בסרט הזה פשוט כי זה הדבר המוסרי לעשות. איזה חנון.

ולמי ספיידרמן צריך לעזור, אתם שואלים? לאלו שנמצאים תחת שליטתו של גורו בשם ביירון, שמסוגל להפנט אנשים באמצעות תדרים שנשלחים דרך סיכות. בהתחלה ביירון משתמש ביכולת הזאת כדי לגרום לאנשים לשדוד בנקים עבורו, אבל אז מכריז שאם לא ישולמו לו חמישים מיליון דולר, הוא יגרום לעשרה אנשים להרוג את עצמם. כנראה שהאנשים שהיו תחת שליטתו הלכו לבנקים קטנים מדי או סתם התעצלו בעבודה שלהם. קשה למצוא עוזרים טובים.

ספיידרמן לא עושה יותר מדי בסרט הזה, ורוב מה שהוא כן עושה נראה די מגוחך, בהתאם לתקופה. האחיינים שלכם כנראה יכולים ליצור היום בטיקטוק אפקטים יותר אמינים מאלה של ספיידרמן "זוחל על קירות" של בניינים. כשהוא נלחם באויבים שלו – שלושה אנשים דמויי-סמוראים, כי למה לא – הוא קופץ מדי פעם אל התקרה או אל קיר קרוב והם עומדים שם ומחכים בסבלנות עד שהוא יואיל בטובו להגיע אל הפוזה המתאימה כדי לבעוט בהם. בצד החיובי, הסרט כן מנסה להכניס אותנו לנעליו של ספיידרמן עם שוטים מנקודת המבט שלו פה ושם, כמה עשורים טובים לפני שהסרטים של אנדרו גארפילד יעשו את זה. מדי פעם ספיידי גם יורה קורים, כשב"קורים" אני מתכוון לחבלים לבנים שאיזה כלבויניק בסט כנראה קנה במקס-סטוק בדרך. בפעם הראשונה שהוא מנסה אותם הוא מתנדנד מעץ בגובה חמש מטר. מצד שני, אני מניח שזה יותר בטיחותי מהניסיון הראשון של טובי מגווייר.

ואם כבר מדברים, ניקולס המונד נראה בחור סבבה והכול אבל פיטר פרקר שלו לא ממש משאיר רושם אחרי שעה וחצי במחציתו. אנשים זוכרים את ההופעות של טובי מגווייר ואנדרו גארפילד גם עשרים ועשר שנים אחרי שהסרטים יצאו, אבל את ההופעה של המונד ספק אם אזכור בעוד שבוע, וזה נכון גם לגבי שאר השחקנים פה. כאמור, המונד לא גרוע בשום צורה ואני רוצה להאמין שפיטר פרקר הטלוויזיוני שלו מפתח קצת אישיות במהלך שתי העונות של הסדרה. אבל ביחס לשלושת הפיטר פרקרים הקולנועיים, הוא סתם עוד עכביש רגיל ולא מיוחד.

מעולם לא יצא לי לנסות עיבודים של ספיידרמן שקדמו לסדרה המצוירת שעליה גדלתי, חוץ מקטעים קצרים ביוטיוב. מצד אחד, אני לא חושב שהסרט הזה יישאר במחשבותיי ליותר מדי זמן והוא גם לא עושה עבודה מאוד טובה בלגרום לי לרצות לראות את הסדרה שאותה הוא מתחיל. מצד שני, קל להגיד את זה היום, כשיש כבר לא מעט סדרות וסרטים של ספיידרמן. גם קל לקטול ולצחוק על סרט טלוויזיה ישן בלי הרבה תקציב, אבל גם אם הוא לא משהו מיוחד, אני חושב שהוא בהחלט סביר ביחס לתקופה שבה הוא נעשה. ובהחלט מרענן לראות סרט של ספיידרמן "בגובה הרחוב", בלי נבלים ומושאי אהבה מוכרים או סצנות גדושות-אפקטים. לו רק הדוד בן היה פה כדי לראות את זה.

בפעם הבאה – כשפים, חלומות וג'סיקה וולטר ב"דוקטור סטריינג'"!