כולם מכירים את "הסנדק". גם אם לא ראיתם סצנה אחת אתם כנראה יודעים שצריך "להשאיר את האקדח, לקחת את הקנולי", אתם יודעים שלפני מלחמה "הולכים למזרונים", אתם יודעים שלוקה בראצי ישן עם הדגים, ואתם יודעים מה זה אומר להציע הצעה שאי אפשר לסרב לה.
"הסנדק 2" הפיק פחות רגעים וציטוטים זכירים, ובכל זאת רבים אומרים שהוא מתעלה על המקור. מה לעשות, הסרט הזה הוא פשוט יותר: ארוך יותר, יקר יותר, שאפתני יותר. "הסנדק" הציג כמה חודשים בחייה של משפחת מאפיה אחת. "הסנדק 2" מכסה את החצי הראשון של המאה העשרים (וקצת מעבר) בסיפור שמנסה לסכם, פחות או יותר, את אמריקה כמדינה. אם בסרט הראשון עוד צחקו בעדינות שאין הבדל גדול בין סנאטור לראש משפחת פשע, כאן כבר אין מעצורים – פשע וכלכלה והמדינה חד הם.
לאחר אירועי הסרט הקודם מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו, שמתחיל להפגין כאן ניצנים של משחק יתר) מנהל את משפחת הפשע שלו ביד רמה. יש לו תוכניות ארוכות טווח ומסובכות להחריד שאמורות להפוך את המשפחה סוף סוף לארגון לגיטימי, אבל אותן התוכניות (שכוללות השקעה בממשלה של קובה של 1958, ובבקשה להתעלם מהשמועות על מהפכה) מעוררות הרבה התנגדות מתוך הארגון ומחוץ לו. בעוד אנשי הבולשת והנודניקים מהקונגרס מתאמצים להוכיח שאיש העסקים מייקל קורליאונה הוא דון של משפחת פשע, אנשים אחרים מנסים להיפטר ממנו בדרכים קצת פחות חוקיות. כשהוא לא יודע במי הוא יכול לבטוח, מייקל צריך לנווט בין שורה של מכשולים תוך חיפוש אחר הבוגד הבא וניסיון לשמור על התא המשפחתי.
במקביל אנחנו חוזרים לתחילת המאה העשרים ולמקורות הארגון. וויטו קורליאונה הצעיר (אורסטה בלדיני) נשלח מסיציליה לאמריקה אחרי שהמשפחה שלו מרגיזה בוס פשע מקומי. לאחר שהוא מגיע לארצו החדשה הוא גדל והופך לרוברט דה נירו, ומנסה לחיות את החיים ההגונים באיטליה הקטנה – שכונה שבה החוק מנוהל על ידי פושע מקומי מאיים (גסטון מוסשין והשפם שלו). יד הגורל מאלצת את האיש ההגון הזה לחבור לעולם הפשע. הוא אמנם לא בהכרח מרוצה מהמצב, אבל זה לא ימנע ממנו להראות יעילות מפחידה בשעה שהוא מתכנן איך להפוך מדג רקק בסמטאות ניו יורק לאחד האנשים הכי חזקים ומאיימים במדינה.
על שני הסיפורים הללו פרנסיס פורד קופולה מנצח ביד רמה, עם צוות מאסיבי של שחקנים (רוברט דובאל, דיאן קיטון, טליה שייר, ג'ון קזאל, לי שטרסבורג ועוד ועוד) והצוות הטכני הכי טוב שכסף יכול לקנות (עורכים כיד המלך, הצלם גורדון ויליס שחוזר מהסרט הקודם, המנגינות הנצחיות של נינו רוטה). אין פלא שהם הוציאו יצירת מופת, במובן הכי אובייקטיבי שיש: סרט שזכה בשפע של פרסים, הערכה ביקורתית והצלחה כלכלית בזמן שיצא; סרט שהזמן לא השכיח אלא רק שיבח; סרט שנחשב עד היום למדד לאיכות. סרט שהוא לא סתם סרט – הוא אגדה.
אני לא אוהב את "הסנדק 2".
אבל אני גם לא שונא אותו, ואני מוכרח להודות שבכל הרמות מדובר בסרט עשוי כהלכה. כל שחקן ושחקנית עושים את עבודתם נאמנה, גם אם התסריט לא משאיר להם הרבה מקום. דיאן קיטון נדחקת הצידה רוב הסרט אבל מתפרצת בסצנות המעטות שנותנות לה להפגין את כישוריה, ומייקל גאזו מצליח להפיח חיים בדמות של מאפיונר מהסוג המיושן שלא מבין את העולם החדש הזה של עסקים לגיטימיים למחצה. הסרט נראה נפלא, וראוי לציין את השליטה בסצנות בהן עשרות ניצבים ממלאים את הפריים וכל אחד עסוק בענייניו בתיאום הראוי למייקל קורליאונה עצמו.
השליטה הזאת פוגעת בסרט: הוא מוקפד מדי, מנוהל מדי, מלאכותי מידי. למרות שהוא יפה למראה וזורם במהירות (יחסית לאפוס היסטורי באורך שלוש וחצי שעות), הסרט עצוּר כמו הדמויות הראשית שלו. גם מייקל וגם וויטו הם אנשים שמנצחים על כל האירועים בשליטה כמעט אבסולוטית – בכל פעם שנראה שהאיום על אימפריית הפשע הולך לגמור אותם סופית, תהיו בטוחים שמייקל ישלוף אס מהשרוול. ומילא שכדור הבדולח שמייקל מחזיק מאחורי הקלעים מבטל את רוב תחושות האיום, אבל הוא גם הופך אותו לדמות פחות מעניינת מהגרסה של הסרט הראשון, כשהוא נאלץ לקחת פיקוד על ארגון שהוא לא אוהב וגילה (חלקית לאימתו) שהוא מאוד טוב בעבודה הזו.
כדי למלא את החלל הרגשי יש לנו את הגרסה הצעירה יותר של ויטו (הסנדק מהסרט הראשון). הנקודה מובנת – אנחנו רואים מצד אחד את השיא של המשפחה (לפחות מבחינת כוח והשפעה), אז אנחנו צריכים לראות גם את ההתחלה שלה. הבעיה היא שוויטו הצעיר הוא דלת סגורה אפילו יותר מהבן שלו: הוא מגיב להכל בסטואיות וכל מהלך שלו מתוכנן חמש מאות שבעים ושישה צעדים לפני כולם. לא כיף לראות אותו על המסך כמו שהיה כיף לראות את ברנדו, איש זקן שהביא נינוחות ייחודית לדמות של הבוס המאיים. כשהוא אמר שהוא רוצה שאנשים יהיו חברים שלו, יכולת להאמין לו; כאשר דה נירו חוזר על אותן השורות – הציניות ברורה.
הבחירה החכמה של הסרט הראשון – להשאיר את כל ההיסטוריה המשפחתית הזאת כמסתורין – הפכה את הדמות לאגדה. כאשר "הסנדק 2" חושף בפנינו את הסיפור המלא של דון קורליאונה – טוב, הוא די מה שהייתם מצפים מעלייתו לצמרת של מאפיונר. במקום להעשיר אחד את השני, צירי העלילה המרכזיים של הסרט מחלישים זה את זה.
אבל בסופו של דבר, כל אלו הם רק תסמינים. הבעיה שלי עם "הסנדק 2" (בעיה שהייתה לי במידה מסוימת גם עם הסרט הראשון) היא שהוא מרגיש כמו מניפסט יותר מסרט. מדובר במסה ארוכה, כה ארוכה, על אמריקה. אנשי עסקים עשירים חותכים עוגה בשעה שהם מתמקחים על גורלה של אומה זרה, ולמקרה שלא ברור לכם למה התכוון המשורר מיד תבוא דמות ותסביר לכם. וגם מובן למה הסרט נראה ככה – כולם אמרו לקופולה שהוא גאון (בתקופה שבה במאי קולנוע גם נחשבו רק קצת פחות מנביאים) אז ברור שהוא ירצה לחלוק אתנו את פירות הגאונות שלו.
התוצאה היא פחות דמויות ויותר ייצוגים, פחות סיפור ויותר תיאוריה. אני לא מתחרט שראיתי את "הסנדק 2", אבל קשה לי להאמין שאצפה בו פעם נוספת.
בחיי שאני לא יודע למה
אבל בעוד "הסנדק" הוציא ממני משיכת כתפיים בשתי צפיות – אחת גם אחרי שקראתי את הספר – "הסנדק 2" פשוט עובד עבורי לחלוטין. אולי זה כי אני באמת שלא מתחבר למרלון ברנדו כשחקן, אולי זה כי בפעם השנייה הסיפור מרגיש יותר ממוקד – אפילו אם הוא יותר מפוזר, אולי זה סתם. אבל בעוד שאני באמת לא מבין מה הקטע עם "הסנדק" ולמה דווקא הוא, אני מוכן לחתום על כל מילה טובה שנאמרת על ההמשך שלו.
דווקא אני אוהבת את אל פאצ'ינו בסנדק.
הוא מגלם במדויק את הבחור שרק רצה להתרחק מכל הווג'ערס הזה של משפחת פשע. הרגעים שבהם הוא קולט שזה בחיים לא יקרה, הם נהדרים.
הסנדקים סרטים טובים אבל
אבל משהו חסר בהם
והם לא מספיק מעניינים
ואפשר לראות את זה בהבדל הסרטים של סרקוסזי ובפרט החברה הטובים
מבין שני הסרטים הראשונים של הסנדק, דווקא לסרט שהקליימקס שלו הוא לא "ואז הם ריססו את כל מי שהם לא אוהבים לאור יום ברחוב העיר" קראת שהוא מוציא אס מהשרוול. הסנדק 2 מתעלה מעל הסרט הראשון בגלל שיש לו את המסגרת של הסרט הראשון, שהיא אחלה מסגרת, עם סיפור שהוא לא אוסף קלישאות שמקיא ים של דאוס מקינות. לסרט הראשון יש עלילה שכותבת את עצמה בקטע הרע (הבחור האגואיסט המטומטם הרברבן עם הפה הגדול הולך לחטוף כדור?! אני לא מאמין!) כאשר כל הדינמיקה של הארגון היא דבר שמדברים עליו (יש לך עיתונאים? יש לך פוליטיקאים? יש לך צבא של מליון מרצחים? אז בוא נעשה את זה ואת זה) בסרט השני מראים לך איך קורים דברים, לא מספרים לך על זה. אני ושב שאמנם פאצ'ינו התחיל לגדל ניצני משחק יתר, אבל זה עדיין לא שם, מה שהופך את המשחק שלו בסרט למצויין. שלא נדבר שדיאן קיטון הרבה יותר טובה פה. אז מבחינתי, לקחו את כל מה שעבד טוב בסרט הראשון שזה בימוי נהדר, שחקנים נהדרים, מוזיקה טובה, ולזה מצרפים עלילה טובה.
הסרט השני בהחלט יצירת מופת ומעולה בכללי.
הפייבוריט הוא עדיין הראשון בעיקר בגלל הסיפור היותר אינטימי ובגלל שמייקל הצעיר הרבה יותר מעניין. אבל בגדול אני מרגיש שאין הבדל משמעותי באיכות בין הסרטים.
מבין כל סרטי ה"טרילוגיה" של קופולה הסרט הטוב ביותר הוא "השיחה" 🙄
בסרט השני השחקנים טובים יותר בצורה משמעותית. עם כל הכבוד למרלון ברנדו וג'יימס קאן, לי שטרסברג ורוברט דה נירו עושים להם בית ספר. גם דיאן קיטון כאמור מקבלת תפקיד גדול יותר וג'ון קזאלה, כהרגלו, בעוד סרט מופתי ;-)
כשדמות כתובה טוב ומשוחקת טוב – פשוט נבלעים פנימה לתוך העולם. כזה הוא פרנק פנטאנג'לי למשל.
בנוגע לייצוגים, הסרט השלישי השלים לי חלק ניכר מהתמונה ובהיבט הזה הוא מומלץ ביותר. כמעט בלתי אפשרי לעמוד בציפיות ובשיעור הקומה של 2 הסרטים הטובים בהיסטוריה, אבל אני אהבתי את השלישי בפני עצמו. כל הסיפור סביב מייקל בסרט השלישי שם בפרופורציה את כל הנושאים שמדברים עליהם מהסרט הראשון: הגירה, אמריקה, עוני, אלימות, כסף, משפחה, כבוד.
כמו כל דבר מהותי – זה מורכב.
אפשר להסתכל על סרטי הסנדק כמקשה אחת ואפשר להסתכל על כל סרט בנפרד.
אפשר לבחון את המימד הקולנועי של הסרטים ואפשר להסתכל על כל הדברים שמעבר לסרט עם העלילה והמשחק.
כשאני קורא את מה שכותבים כאן האחרים אני לפתע מרגיש את הפער הבין-דורי.
סרטי הסנדק עבורי הם ההתבוננות הלא מחמיאה על ארצות הברית מצד מי שאוטוטו יעשה את הסרט שהוא ההגדרה האולטימטיבית של טירוף המלחמה בוירטנם.
קופולה לא מפרגן בשיט למיתוס האמריקאי, במיגוד לסקורסיזי שעבודתו עבורי הרבה פחות מתוחכמת.
הוא מגיש לאמריקאים סרט אקשן כמו שבצהרי היום היה מערבון.
זו רק הצורה – המעטפת שמסביב לסיוט שנקרא החלום האמריקאי.
כשאני בא לבחון את סרטי הסנדק אני בוחן אותם עם האג'נדה הזו…
ונקודה לסיום – הסרט השני בסדרה מביא את הדמות הטרגית ואת הטרגדיה האנושית של פרדו. ובסופו של דבר הסיפור של פרדו והפראפרזה שלו על קין והבל הופכים את הסרט לאמירה אנושית מעבר למניפסט הכללי שלו…
פרדו כאלכסנדר המילטון?
(ל"ת)
למישהו יצא לראות את הסנדק קודה: מותו של מייקל קורליאון?
למרות שהשינויים שקופולה עשה בסרט לא מהותיים בעיני, הוא מרגיש לי יותר טוב ממה שזכרתי. אבל הרסטורציה בשילוב העריכה מחדש ממש הפיחה בו חיים.
בכללי, הסרט הזה נהדר בעיקר כשצופים בכל הטרילוגיה בסמיכות (והרסטורציות לכבוד ה-50 שנה פשוט מדהימות). אחרי הרבה שנים שחשבתי שהסרט השלישי סתמי, פתאום הוא מקבל אצלי יחס אחר לחלוטין. כמו כן, זאת ההופעה הכי טובה של פאצ׳ינו בטרילוגיה הזאת.
ראיתי גם יחסית ברצף, בהקרנות סינמטק שהיו לרסטורציות
הוא באמת משתפר עם הצפיות גם לדעתי, אבל עדיין לא ברמה של 1-2.
ושינוייים באמת מאוד מינוריים, בלי השינוי בהתחלה לא בטוח שהייתי יודע להבדיל בכלל בין העריכות:
https://www.movie-censorship.com/report.php?ID=785871
אני בהחלט מסכים שהקאט החדש לבדו לא מטורף.
גולת הכותרת היא עדיין הרסטורציה החדשה. כמה אבק הם הסירו אפילו ביחס לרסטורציה מ-2007… ומיתנו את גווני האדום שחנקו את הסרטים, בעיקר בשניים הראשונים.
כן, מאוד אהבתי את מה שעשו שם
למרות שהמקרן בסינמטק לא מדהים ראו הבדל ענק.
אגב שינויים מינוריים בעריכה, שחזרו על הדרך בערך 3 שניות בפרק 2 שהלכו לאיבוד בכל הרסטורציות הקודמות, כי היו בסוף גלגל פעם:
https://www.movie-censorship.com/report.php?ID=311098
(שום דבר חשוב, סתם משהו שקולטים כשבאים להתאים כתוביות)