ביקורת: קליאו מ-5 עד 7

”קליאו מ5 עד 7" עוקב אחר קליאו, זמרת מצליחה למדי שמחכה לתוצאותיה של בדיקה רפואית גורלית. "קליאו" הוא סרט של אווירה, שמעביר תחושה יותר מאשר סיפור, והתחושה היא שיש פה אישה על סף התמוטטות עצבים שמסתובבת בפריז ומחפשת הסחות דעת, או סתם מנסה להמשיך לחיות בינתיים.

ל"קליאו" שמור מקום יקר אצלי בלב: לפני כמה שנים הוא הפך עבורי לסרט נחמה ומאז צפיתי בו מספר רב של פעמים, ובכל צפייה אני מגלה בו דברים נוספים שלא שמתי לב אליהם לפני כן. גם ל"טריק" הכי ידוע של הסרט – הוא נמשך 90 דקות גם עבור הצופה וגם עבור הדמויות – לא באמת שמתי לב עד שנאמר לי עליו. 

הסרט נפתח בסצנה עם קלפים. זו הסצנה הצבעונית היחידה בסרט, שכולו מלבדה בשחור לבן. קליאו הולכת לקוראת בקלפים על מנת לנסות להתמודד עם הלחץ בעקבות הבדיקה ולחפש תקווה, או אולי להיפך – אישור סופי על מותה הקרב. אך הקוראת מסרבת לתת לה תשובה חד משמעית. בתחילה, הסצנה הזאת נראית כמעט תלושה משאר הסרט. בכלל, בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הרגשתי שארבעים הדקות הראשונות שלו מיותרות ושהסרט הטוב באמת מתחיל כשהגיבורה מורידה את הפאה (פשוטו כמשמעו).  

גם היום אני חושבת שהחלק השני של הסרט טוב יותר מהראשון: החלק הראשון איטי יותר, מהורהר יותר ופחות ממוקד. דברים קורים בסדר מסוים וריאליסטי אבל לא ברור לאן כל זה מוביל. מלבד זאת, קליאו של החלק הראשון מצטיירת כאישה היסטרית או קפריזית (איזה כיף זה לשמוע צרפתים אומרים "קפריזית"), ילדותית, שטחית ואנוכית שלא מעריכה את הקלפים שקיבלה בחיים. היא נראית כמו אידיאל היופי והיא מוקפת חברים, קולגות ומחזרים שנמצאים שם לרשותה בכל עת – על מה יש לה בדיוק להתלונן? 

אבל ככל שאנחנו נמצאים איתה יותר זמן אנחנו מבינים יותר לעומק את שני הצדדים באישיות שלה. כפי שאנחנו מבינים בהדרגה, קליאו איננה טיפשה כלל, ומבינה שכל החיבה, ההערכה, החיבוקים והנשיקות הם גינונים, שלא לומר זיופים חסרי ערך. האם בן זוגה אכן אוהב ומעריץ אותה או שהוא נהנה לראות אותה כמו תכשיט? האם המוזיקאים שעובדים איתה אכן מאמינים ביכולותיה או שגם הם נהנים לחשוב עליה כאל פיון נטול מחשבה עצמאית? האם מישהו בסביבתה בכלל רואה אותה כאדם מורכב? למרות התעקשות הדמויות בחייה, קליאו היא לא אישה קפריזית – היא אישה על סף התמוטטות עצבים, וההמתנה לתוצאות הבדיקה היא הקש ששובר את גב הגמל. 

יש משהו כמעט חסר מאמץ באופן בו אנייס ורדה מתארת דברים פשוטים ויומיומיים ונותנת להם את הלגיטימציה להיות מלאי פאתוס. לכאורה לא קורה בסרט שום דבר דרמטי במיוחד, אבל למרות המורכבות שלו מאוד קל ונעים לשקוע אליו. 

סרטיה של ורדה זוכים בשנים האחרונות לעניין מחודש, אבל בכל זאת יש תחושה שהסרט הזה קצת נדחק לשוליים לעומת סרטים של טריפו וגודאר (שנמצא פה בהופעת אורח חמודה ביותר ומאוד לא גודארית), וחבל. מכל סרטי ה"גל החדש הצרפתי", הוא האהוב עליי מכולם: יש בו אותם מאפיינים אומנותיים שמשחקים עם העריכה הקולנועית והציפיות שלנו, אבל הם לא נראים מאולצים או כאילו הוכנסו לשם כדי לסמן נוכחות, אלא הם משרתים את הסיפור ומכניסים אותנו אל חייה ואופן המחשבה של הגיבורה.

דבר נוסף שעוזר לסרט הוא הגיבורה העל-זמנית שלו: לא לגמרי צעירה אבל גם לא מבוגרת, שכאילו יש לה הכל אבל היא מרגישה שהחיים שלה חלולים, ומנסה למצוא משמעות, גם אם רגעית; שלא החליטה מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה למרות שהיא גדולה כבר די הרבה זמן. זה נשמע כמו תיאור מושלם של מיליאנל, אלא שזה בכלל קולנוע של אנשים שהבומרים הם ינוקא לידם. מסתבר שתחושות של תסמונות המתחזה וחיפוש משמעות לא הומצאו ב-1990. 

"קליאו מ5 עד 7" הוא סרט שמרגיש כמו זרם מחשבתי ביום שבו המחשבה היא הכי ברורה, הכי צלולה. אני צופה בו ומרגישה שאנייס ורדה הבינה את החיים, או לפחות חלקים מהם, והצליחה להעביר את זה בצורה כמעט מושלמת – בפרט ברבע השעה האחרונה, שהיא יצירת מופת בפני עצמה. יש בו עוד הרבה רגעים שיש לי רגשות עזים כלפיהם, ואני לא רוצה לתאר אותם במילים כי אני מרגישה שזה יעשה להם עוול. הסרט מזכיר לי שהחיים מורכבים ומעניינים ויפים ולא צפויים, וקליאו עוזרת לי לקוות ולהמשיך, ולהתאהב ברעיון של קולנוע ושל יצירה כתרפיה.