לוויקינגים אין ממש מורשת קולנועית. אמנם יש להם תחייה מסוימת בטלוויזיה בשנים האחרונות בזכות סדרות כמו "ויקינגים" ו"הממלכה האחרונה", אבל אם תשאלו אנשים ברחוב לגבי סרט הוויקינגים האחרון שהם ראו, במקרה הטוב הם יענו "רגע, "הדרקון הראשון שלי" נחשב?". כן, יודעי דבר יוכלו אולי להצביע על מספר זעום של יצירות שעסקו בנושא ("תקומת ולהאלה" של ניקולס וינדינג רפן, "אריק הוויקינג" של טרי ג'ונס), אבל קשה להגיד שיש סרט ויקינגים עצום שכולם אוהבים וחושבים שהוא טוב. אני לא בטוח ש"מלך הצפון" ישנה את זה. להגנתו ייאמר שהוא לכל הפחות מנסה.
הסרט מספר את סיפורו של אמלת', נסיך צעיר שבורח מהממלכה לאחר שאביו נרצח על ידי דודו, וחוזר שנים לאחר מכן כדי לנקום את מותו. אם זה נשמע לכם כמו "המלט", זה לא במקרה – שייקספיר לקח השראה מסוימת מהסיפור עבור הטרגדיה על הנסיך הדני המלנכולי שלו.
אי אפשר להגיד שזה סרט שנוצר ללא חזון. רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור") ידוע בחיבתו לדיוק תקופתי גם כשאין שום סיבה לכך ("זה חשוב מאוד שבקתת העץ בקצה הפריים תיבנה בדיוק כמו שוויקינגים היו בונים אותה, בלי כלים מודרניים", וכדומה), ויחסית למה שמשווק כסרט לקהל הרחב יש כאן כמות מכובדת של סצנות טריפים (הוויקינגים האלה ידעו לחגוג), סצנות ארוכות שקורה בהן מעט מאוד, סצנות שלא מוסיפות דבר פרט לאותנטיות או אווירה, ובכלל קשה להגיד שזה סרט שקורץ לקהל – אין כאן הפוגות קומיות או עריכה קצבית שניתן למצוא באפוסים אחרים, ואפילו לא שורות סרקסטיות שמראות שגם הדמויות מבינות שמה שקורה פה הוא לעיתים קצת טיפשי. לא, "מלך הצפון" הוא כל כולו פאתוס. ואולי זה היה ראוי להערכה אם הסיפור שלו לא היה דרעק מתמשך.
כי נניח, זה מאוד עצוב שאביו של אמלת' נהרג, באמת. אבל בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את אמלת' המבוגר הוא מילולית משתף פעולה ברציחתם של גברים, נשים וילדים קטנים, ביזה ואונס (החלק של האונס, יש לציין, רק מרומז ולא נראה על המסך). כן, הוא עצמו מקפיד להרוג רק את השומרים שאמורים להגן על אותם אזרחים – אבל מה זה משנה? הוא חלאה אנטי-מוסרית.
אבל בסדר – אנטי-גיבורים הם דבר שהיה מאז ומעולם, ואמלת' לא יהיה הפרוטוגניסט הראשון שהקו המוסרי שלו עקום, שלא לומר שבור. הבעיה היא שהסרט, כיאה לאגדה ויקינגית שיצאה מהאלף הראשון לספירה, לא מתייחס לכל הפסקה למעלה כבעיה. "חלאה לא מוסרית? רק בגלל שהוא אחראי באופן ישיר ועקיף למותם ושיעבודם של נשים וטף? אני לא מבין מה הבעיה, איך אחרת אנחנו אמורים לספק עבדים למלכים שלנו?", הסרט כאילו שואל וממשיך להתייחס לאמלת' לא כדמות שנויה במחלוקת אלא כגיבור לכל דבר, למרות שכמעט כל פעולה שלו בסרט ממשיכה להציג אותו כנבל.
אבל יודעים מה, אולי זה דיסוננס מובנה. אולי הסרט רוצה לאמץ באופן מלא את תפיסת העולם הוויקינגית בלי שיפוט, ובהחלט אפשר וראוי לשאול "…אבל למה?", אבל נגיד. הבעיה היא שאמלת', בגילומו של אלכסנדר סקארסגארד, לא מציע לנו כצופים שום דבר אחר: הוא טוב בלהרוג, הוא רוצה להרוג את דוד שלו, יש לו קוביות בבטן. עד כאן אפיון הדמות של מי שאנחנו אמורים להעביר איתו שעתיים ורבע בקולנוע. זה לא אפוס אמנותי חדשני שלא נראה כמוהו, זה סרט של ליאם ניסן שבטעות לא נשלח לסוכן שלו – וגם זה לפני טיוטה נוספת שבה ניסן מבקש שיתנו לדמות שלו איזשהו אופי מינימאלי כדי שהוא יוכל לעשות משהו עם הדמות הזאת.
המצב משתפר במעט אצל דמויות המשנה: ניקול קידמן בתפקיד אמו של אמלת' מקבלת שתי סצנות עסיסיות, ודודו המרושע של אמלת', פיולניר (בגילומו של קלייס בנג) הוא דמות מרתקת בהרבה מהאחיין הנודניק שלו – לא מישהו מוסרי באף אמת מידה מודרנית, אבל כזה שנראה שמתנהל תחת קוד מוסרי שהנחיל לעצמו. זאת בניגוד לפרצוף הסתום של אמלת' שלא מצליח לשכנע לא כשהוא אמור להיות "אכול שנאה", לא כשהוא בטירוף קרב, ולא כשהוא לומד שיש עוד דברים חוץ מנקמה בעולם. הבעיה היא שהסרט נזכר בדוד שלו לעיתים רחוקות מדי, וגם אז נראה שהוא לא קולט לחלוטין שהוא הדמות המעניינת בהרבה בכל הסיפור הזה. אניה טיילור ג'וי גם פה בתפקיד שפחה/מכשפה, אבל קשה להגיד שהיא משאירה רושם או שיש ניצוצות בינה ובין אלכסנדר סקארסגארד. ווילם דפו גם פה, והוא דווקא כן משאיר רושם, אז מובן שהוא מקבל בקושי גיהוק של זמן מסך.
אז אולי תגידו, בסדר –יש קצת בעיות בתסריט, אבל הרי באים לסרטים של אגרס בשביל אותה אווירה קסומה שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. אבל בשלב הזה, כשאנחנו או-טו-טו חוגגים עשור לאולפן A24 וכל הקלישאות שהוא הביא אותו, האווירה הזאת כבר לא כל כך ייחודית. אין שום שוט ספציפי ב"מלך הצפון" שמבדיל את עצמו באמת מיצירות אחרות באותה רוח מהתקופה האחרונה – לא באכזריות שלו (ובכלל, זה סרט די עדין יחסית לאפוס ויקינגי), לא בטריפיות שלו, ואפילו לא בשחזור התקופתי שלו. בנוסף, בשלב הזה, אותו יופי ויזואלי כבר נראה קלישאתי: וואו, עוד שוט ארוך בטייק אחד שמצולם מרחוק? על מה עוד יחשבו שם. יש כאן יופי שבשלב הזה מרגיש יותר טכני מאשר משהו באמת עוצר נשימה.
לזכות הסרט, הוא נזכר להציף דילמות ועניין בחלקו השני, אם הגעתם עד אליו. אבל גם שם אלו רגעים בודדים שמרוחקים מדי אחד מהשני. זה לא שאם נוריד ממנו שעה הסרט הזה יהפוך פתאום לסרט טוב, אבל לכל הפחות הוא יהיה סרט מעניין יותר ממה שקיבלנו.
קשה לי להגיד ש"מלך הצפון" היה אכזבה עבורי – לא נפלתי מ"המכשפה" של רוברט אגרס, כך שלמרות אהבתי ל"מגדלור" הוא עדיין במאי שאני לוקח בערבון מוגבל. בנוסף, אין לי עניין רב מדי באגדות ויקינגים (ואולי לו היה לי הייתי נהנה ומעריך את הסרט יותר), וגם מאניה טיילור ג'וי או אלכסנדר סקארסגארד אין לי ציפיות מיוחדות. אולי הדבר המאכזב היחיד הוא שהימור פרוע של אולפן גדול על במאי קטן יצא כל כך לא מעניין. אבל מכיוון שנראה שלפחות בארה"ב הסרט כן מהולל ביקורתית (קופתית נדע מה מצבו רק בהמשך) אולי נמשיך לראות סרטים שכאלה. אני בעד, רק שבפעם הבאה אולי כדאי שישקיעו פחות במחקר על תלבושות ויותר בפיתוח דמויות. סתם, זורק רעיון.
הקטע של להיפגש בוולהאלה נאמן למיתולוגיה הנורדית, וגם לזו היוונית.
בדתות הללו הייתה אמונה שגם הטובים וגם הרעים זוכים לאותו גורל לאחר המוות (אם כי נראה שאצל היוונים זה היה צבוע בצבעים קודרים יותר – חיים בתור צללים בשאול, עד שאפילו אכילס מודה שהיה מעדיף חיי איכר פשוט על חיי גבורה ותהילה שהביאו אותו לשם). אם כי ליוונים הייתה אמונה מקבילה וסותרת שהגיבורים והאמיצים יגיעו לאחר המוות לשדות אליסיום הנצחיים. טוב, אמונה זה עסק מבלבל לפעמים. בשורה התחתונה, משפט כמו "נתראה בוולהאלה" אופייני לתקופה ולדת (מעניין אם – זהירות, ספוילר ל"כביש הזעם" – הם יפגשו שם גם את נוקס ואת אימורטן ג'ו?).
אני לא דיברתי על השאלה האם הוא מאמין שהם יגיעו לשם
אלא על עצם האיחול – כאמור, אוקיי, כולם שם. עכשיו מה? הפגישה הקודמת לא הייתה מלבבת במיוחד.
Valhalla Rising של רפן מהמם בעיני.
מניח שהוא יכול לשמש כהכנה מסוימת לאיש הצפון. גם הוא סרט עם יופי ויזואלי יוצא דופן ובימוי טכני נהדר, ומעט מאד סיפור.
אצל רפן לפחות זה מגיע בגלל שהוא דיסלקט שכותב את הסרטים שלו, והוא תמיד מנסה למצוא אמצעים ויזואליים שיחליפו את מה שאפשר לומר במילים. הוא דיבר על זה לא מעט במאחורי הקלעים של רק אלוהים סולח.
הקטע הוא שהסגנון של רפן אומץ בידי הרבה במאי אינדי מאז שמייצרים סרטים עם תסריט דל והרבה תחכום טכני ואווירה. לא אתפלא אם אגרס גם הושפע מרפן.
"ויקנגים" די פופלארית (נטפליקס דאגה לה) וגם מי שלא צופה בה ידע לתת אותה כדוגמה.
רוב האנשים יקשרו את הדרקון הראשון שלי פחות לויקנגים ויותר ל…דרקונים.
ולכן הדגשתי "סרט ויקינגים"
ולא יצירה
נכון, רק רציתי להדגיש שהתחייה שלה בטלווזיה (ומשחקי וידיאו) די חזקה, כך שמתבקש גם סרט ויקנגים.
מה שכן, אני חושב שיש לויקינגים מורשת קולנועית נאה מעבר לסרט של רפן, פשוט רוב הסרטים אינם מוכרים לצופה המערבי הממוצע (כמוני למשל)ז מרגיש לי שיצאו בעיקר בעבר לא מעט סרטים ויקינגיים, רובם הגדול אירופאייים (ורנר הרצוג אולי עשה אחד? מרגיש לי שהוא עשה משהו באזור בעבר)
אני ממש אהבתי את הסרט. יצאתי נפעם.
אלכסנדר סקארסגארד מצליח לבלבל אותי כל פעם מחדש עם בחירת הפרויקטים שלו (מצד אחד באטלשיפ, מצד שני מלנכוליה, מצד שלישי מה הסיכוי? הוא עושה הכל, מסתבר), איתן הוק ו-וילם דפו חורכים את המסך בזמן המועט שיש להם, הפסקול פנטסטי ועושה חשק לשמוע אותו בלילה מוכה סופות רעמים.
אז כן, הגיבור שלנו הוא לא אדם מוסרי במיוחד בעצמו. אבל בהינתן התקופה ומה שהוא עבר, מי יכול להאשים אותו? הוא תוצר של זמנו, והסרט לא מנסה לייפות את זה. תשאלו את הרוסים שצעדו לתוך גרמניה אחרי החורבן שהנאצים המיטו עליהם בפלישה לברית המועצות. זה לא מוצדק, אבל למה ציפיתם? שיושיט את הלחי השניה? (הסרט מלגלג לא פעם אגב על הנצרות, מה שמזכיר קצת את החלק האחרון של בייוולף של רוברט זמקיס)
לניקול קידמן יש תפקיד גדול ממה שחשבתי, ומבחינתי זו הייתה חתיכת הפתעה, לגלות שהיא אוהבת את בעלה החדש, ולא זו אף זו, המניעים שלה היו גם ברי הבנה. נכון שהסרט הופך אותה בסוף למרשעת מצחקקת בזדוניות, אולי כדי שלא נאבד את האהדה לגיבור? למרות שמאותו רגע הוא בחר לצמצם את הנקמנות שלו (הרג רק את ת'וריר), וחזר לתכנית האב רק כשגילה שילדיו יהיו בסכנת נקמתו של פיולניר.
ונו, ברור שביורק תעטה על עצמה תלבושת מרהיבה וביזארית. בכלל, כל המימד המיסטי-אגדתי של הסרט היה נפלא, והשפה הפיוטית שלהם היא משהו שנדיר למצוא היום בקולנוע, ואני התענגתי על כל שנייה מכך.
כמו כן, הדנים המציאו את הפוטבול?
ועוד: השורה הכי מצחיקה בסרט שדל מאוד בהומור ("לך תשתין").
תמיהה, למרות הכל: למה הקרב האחרון בין אמלת' ופיולניר היה צריך לקרות על הר הגעש? כלומר, ברור שזה הרבה יותר אפי ודרמטי, אין ספק, אבל האם הייתה לזה איזו הצדקה עלילתית שחמקה ממני? הרי פיולניר לא ידע בכלל על הנבואה של אותה מכשפה. למה הוא לא ניסה להרוג את אמלת' ברגע שגילה את גופותיהם של אשתו ובנו בבקתה? (אגב, האיפוק שלו באותה סצינה, כשהוא מגלה שכל עולמו חרב עליו סופית, מזכיר לי משהו שכתב מישל דה מונטיין על הצער: שלפעמים הוא גדול כל כך שהאדם האבל נראה אטום כליל וחסר רגש). קצת מזכיר לי, אבוי, את לוגאן מטפס על תחנת הכוח ההיא ב"אקס מן המקור: וולברין" כדי להילחם בדדפול. למה? כי זה יותר מגניב ככה, זה למה. ף זו, היא זו שביקשה את מותו של בעלה הקודם. אבל איש הצפון הוא סרט כל כך טוב, שאני מקבל את זה.
כמו כן: למה שינו את שם הסרט למלך הצפון? אמלת' לא הופך למלך בשום שלב. הוא מתחיל כנסיך, נהיה נער נמלט, ואז לוחם חייתי שמעמיד פני עבד.
לגבי השאלה האחרונה - זה בטוח שיווק
הייתה איזו סדרה עם "מלך הצפון" שהצליחה לפני כמה שנים.
ביקורת ארוכה שיכולה להסתכם בשתי מילים… סרט פח!
איך אולפן A24 קשורים? הם לא היו מעורבים בהפקה
רשום בimdb ובויקיפדיה שפוקוס פיצ'רס ויוניברסל הפיקו והפיצו
כי בשלב הזה הם סוג של קלישאה
בסגנון, באווירה, וכן – גם בסוג האסתטיקה. הסרט הזה הוא על הנייר יוניברסל אבל נושם ונושף "A24" מתוכו. כמו ש"העז להיות טמבל" של ווירד אל הוא הדבר הכי Devo ש-Devo לא עשו מעולם.
לא יודע, נראה לי שהתחיל להגדיר את A24 בתור ז'אנר זאת טקטיקה די רעה
כן, הרבה מהסרטים שהם ממנים/מפיצים הם לא סרטים שבדרך כלל מקבלים מימון מהאולפנים גדולים יותר. אבל להתחיל להגדיר עכשיו כל סרט "אומנותי" בתור סרט A24 זה קצת רחוק מדי. להגדיר אותם בתור ז'אנר גם שולל את העובדה שבסופו של דבר יש אנשים עם סגנונות שונים שיוצרים את הסרטים וגם משחק לטובת השיווק האגרסיבי של החברה שכל הסרטים "הייחודיים בעולם" מגיעים רק מהם. זה כמו להתחיל להגדיר סרטים של גיירמו דל טורו כמו המבוך של פאן בתור "סרט A24"- זה מגוחך. כלומר בסופו של דבר הם רק חברת סרטים.
אני ממש לא מגדיר כל סרט אמנותי
אני מגדיר סרטים שנראים כמו סרטי A24. "מלך הצפון" הוא מסוג הסרטים שכשאנשים יוצאים ממנו ואומרים להם שהוא לא כזה, הם אומרים "אה, וואלה?".
כן אני עדיין לא ממש מבין למה אתה מתכוון, אתה מדבר על טקטיקות שיווק?
כי סרטים ש"הם לא מה שהם נראים" היו הרבה לפני A24. מה אם סרטים של האחים כהן בתחילת הדרך שלהם? האם אנשים ידעו למה לצפות? גם לגבי ארץ קשוחה אני חושב שאפשר להגדיר אותו בתור מותחן מאוד לא שגרתי.
דווא איש הצפון בבירור לא נראה כמו סרטי a 24 (מעמדת השיווק, לא צפיתי בו עדיין)
אני כרגע בלונדין וכל אוטובס מתהדר בתמונה של אלכסנדר שואג ומעל כתוב סרט האקשן הגדול של השנה, אממ לא הטיפול אני מצפה מסרטי a24 . הסרט היחיד שאני יכול לקשר אליו זה האביר הירוק, שנראה הרבה יותר ארט האוסי ומצאים לוייב הכללי מאשר איש הצפון.
אני גם חשבתי בהתחלה שאיש הצפון שייך לa24 והסיבה היחידה היא בגלל ששני הסרטים הקודמים של אגרס היו שייכים אליהם וחשבתי שהמערכת יחסים שלהם היא לטווח הארוך בלי זיגזוגים. מסתבר שלא
השיווק אכן מאוד לא A24
והוא אגב חתיכת סיפור בפני עצמו שכדאי להתעכב עליו, כי כשמקדמים את הסרט כ"הדייט שלך מגיע ונראה כמו אלכסנדר סקאסגארד על הפוסטר, מה את עושה" זה עלול ליצור ציפיות… שונות ממה שאנשים יקבלו בסרט הזה.
חוץ מזה
בוא ניקח למשל את ליידי בירד ואת המגדלור שאת שניהם A24 הפיקו. האם הסרטים אותו סגנון? אותו ז'אנר? אותן אסתטיקות? בכל הקטגוריות התשובה היא לא.
סגנון, אווירה ואסתטיקה? לא בטוח בזה בכלל.
מה משותף למערב איטי, החדר הירוק, דיזסטר ארטיסט, מונלייט, יהלום לא מלוטש והמכשפה?
אחרי שהעפתי מבט ברשימה של כל הסרטים שלהם, אני אפילו לא יודע אם נכון לומר שיש להם תמות כלליות ו"וייב" כללי. אז אם תנסה להוכיח שהסגנון, האווירה והאסתטיקה זה משהו מלכד ומשותף לרוב הסרטים שלהם – חוששני שהתזה הזאת לא תחזיק אם אתה תבחן את הרשימה שלהם בצורה אובייקטיבית.
בסופו של דבר המטריה של A24 מכסה כל כך הרבה גיוון וסגנונות שלטעון שהם קלישאה זה כמו לטעון שגוף העבודה של במאים כמו סקורסזה או ווס אנדרסון הוא קלישאה. שזאת טענה שאפשר לדון בה, אבל אולי היא מעט מחמירה שלא לצורך.
סליחה, השוואה יותר מדויקת:
זה כמו לומר שגוף העבודה של ג'יימס מנגולד הוא קלישאה.
אני לא יודע מה זה "בצורה אובייקטיבית"
כן, האולפן – ככל אולפן, כולל מארוול – כולל בתוכו (בטח כשהוא מפיץ כל כך הרבה סרטים) סרטים שגם מנסים באמת לשבת מחוץ לקופסה הכללית של מה שאפשר להגדיר כ"סרט A24".
אבל בגדול, A24 עושים שני סרטים: סרטי התבגרות (כיתה ח', ליידי בירד, מינארי, קדימה קדימה, גלים, שנות התשעים, פרויקט פלורידה, אור ירח, מוריס מאמריקה, הפרידה, המכזרת) וסרטי "אימה אמנותית" – שכן, יש כאן גם מדי פעם דברים כמו "סלייס" או "ניבתן" אבל הם הרבה יותר המכשפה-המגדלור-תורשתי-מידסומאר-טלה-זה בא בלילה-in fabric-X), ואני נזהר פה באובייקטיביות כי מבחינתי גם "יהלומים" צריך להיות בחלק הזה.
בין שני אלה, מתחילה להתגבש לה איזשהי אווירה שקופצת בין טרקובסקי למאליק: שוטים ארוכים, בתאורה כמה שיותר טבעית, כמה שיותר מרחוק, כנראה עם הרבה "oner"-ים.
אז כן, עדיין בין לבין יש לך את הסרטים שקשה למקם אותם כמו "מדינת בנים", "זולה" או "הכל בכל מקום בת אחת" שלא רק שעוסקים בתימות אחרות אלא גם נראים אחרת מסרטים אחרים של האולפן – אבל כן, בחייאת, כמו שאנחנו מדברים על סרטי מארוול לחלוטין אפשר לדבר על "סרטי A24", וראוי מאוד לדבר על כך – כי בעוד ששעמום והעתק הדבק מהבלוקבאסטרים שלי אני מוכן לקבל, כשזה מגיע ממה שאמור להיות המוסד שפורץ דרך ומתווה דרך חדשה – אני, אישית, מתחיל קצת לדאוג.
וכן, בהחלט יש סרטים של אנדרסון וסקורסזה שכולם קלישאות של הבמאים הללו בלי שום דבר חדש או מעניין שהבמאי הביא.
בעיני התוכן של ההודעה שלך רק מוכיח כמה האולפן הזה לא קלישאה.
אפילו אם תשווה את סרטי האימה שלהם, בעיני יש מעט מאד משותף בין זה בא בלילה, המגדלור ותורשתי, למשל. שלושה סרטים מאד שונים סך הכל.
נראה גם שאתה מתעלם מתתי ז'אנר בסוגיית האימה. טלה, מידסומאר והמכשפה הם אגדות עם. איך אתה יכול להשוות בינהם לבין המגדלור ותורשתי – סרטים שנראים שונה לחלוטין, מבוימים שונה ומתעסקים בתמות שונות לגמרי. גם בין סרטי הפולק שלהם יש הבדל לא קטן: המכשפה הוא סרט התבגרות\חניכה, טלה הוא על הורות\אלגוריה ליחס שלנו כלפי בעלי חיים ומידסומאר הוא יותר בז'אנר של "חבר'ה מהעיר הגדולה נכנסים לצרות מול כפריים".
זה קצת כמו ההשוואה לווס אנדרסון. כן, יש דבר כזה וייב ווס אנדרסוני. אבל אי הכלבים לא נראה ומרגיש כמו מר שועל המהולל. והם לא נראים או מרגישים כמו הכרוניקה הצרפתית… שהוא בתורו שונה שנות אור מממלכת אור הירח.
אני כן חושב שאפשר לומר שיש ל-A24 קו מנחה, אבל המטריה שלהם מכסה יותר מדי דברים בשביל לומר שהם קלישאה של ממש או אפילו "סוג של קלישאה".
לא יודע, אם אי הכלבים לא מרגיש לך כמו מר שועל המהולל
אז נראה לי שאתה עובד בסף רגישות שונה לחלוטין משלי (ואני אוהב מאוד את שני הסרטים האלה).
ווס אנדרסון דוגמה ממש לא טובה. הוא מהבמאים שאפשר לזהות שזה סרט שלו מפריים בודד
(ל"ת)
אז איך איש הצפון קשור לזה? כי זה לא סרט של A24
זה קצת כמו להשתמש בסרט של דיסי בשביל לבקר את מארבל. וגם המבוך של פאן זה גם סרט אימה וגם אפשר להגיד שהוא סרט התבגרות האם עכשיו הוא פתאום "סרט A24"? ברור שלא כי זה לא סרט שA24 הפיקו או הפיצו. אני חושב שהגיע הזמן להפרד מכל הרעיון המוזר הזה שכל סרט פורץ דרך בשנים האחרונות מגיע בזכות A24 כי זה לא נכון- "מוסד פורץ דרך שמתווה דרך חדשה" זאת טקטיקת שיווק שלהם נטו.
שוב, לא צריך להיות סרט של A24 בשביל להיות סרט של A24
סרטיה של סלין סיאמה, למשל – מאוד "A24"-ים, וזה למרות שהם ממדינה אחרת ורחוקים מאוד.
בנוגע לרעיון שכל סרט פורץ דרך הוא מ-A24, אני לא מדבר ספציפית על A24 אלא על סרטים עצמאיים שרחוקים מדרישות האולפנים הגדולים. A24 לא אמור להיות בפני עצמו לשאת את הבשורה (ואכן לצידו יש את ניאון ואנהפורה ועוד כמה, שלהם יש הרבה פחות "טעם וריח"), אלא להיות חלק כללי מתעשייה צידית וקטנה יותר שיכולה להרשות לעצמה להתפרע ולא להביא את אותם תוצרים פעם אחר פעם.
אז כן, A24 עוד מוציאים דברים יוצאי דופן, וגם מארוול מוציאים דברים יוצאי דופן. אבל עדיין יש סרט מארוול, ובהחלט יש גם סרט A24 – וזה לא חייב להיות סרט של האולפן באופן ספציפי, אלא סוג מסוים של תוצר – לא משנה מי עשה אותו.
לניאון אין פחות טעם וריח, אולי אפילו יותר.
נראה שהם מין חברת רכש שמפיקה סרטים עצמאיים וסרטים זרים מעולים. אני לא מכיר את המודל של a24 אבל אצל ניאון זה מרגיש שפשוט יש הרבה סרטים נהדרים שהם מפיצים (כמו אוצר אומנות במוזיאון) אבל באמצ אין קו שמחבר ביניהם יותר מדי.
אצל a24 אני לא חושב שהסרטים באמת דומים מאד אחד לשני אבל ניתן לראות בשיווק שמנסים לקשר ביניהם הרבה(הקידום של אלה הזכיר לי את המכשפה ברמה שחשבתי בהתחלה שהם קשורים באיזושהי דרך)
זה נכון שגם הסרטים של מארוול ייחודיים בשוק
אבל במטריה הזאת יש טווח הרבה יותר קטן של סגנונות והשפעות מאשר ב-A24.
תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה שאתה בכללי פחות אוהב סרטים איטיים ששמים דגש על ויזואליה ופס קול מאשר דמויות ועלילה?
ולכן בחרתי ב"כוחו של הכלב" כסרט השנה שלי?
אני בסדר עם סרטים שיש להם דגש על ויזואליה – ווס אנדרסון הוא אחד הבמאים האהובים עליי – אבל זה לא יכול לבוא במקום, זה צריך לבוא בנוסף. כל האווירה הקסומה בעולם לא מפצה על תסריט ריק. אני כן אגיד שסרטים ששוברים חזק לדמויות/עלילה ופחות ולויזואליה פחות "מציקים" לי מסרטים ששוברים ההיפך – אבל זה לא חד משמעי.
זאת גם לא הנקודה, כן? לב דיאז זה לא טרקובסקי זה לא טרנס מאליק זה לא בלה טאר. אבל A24 זה A24.
אבל אולי זאת חלק מהנקודה?
אמרת שאם אני חושב שאי הכלבים ומר שועל המהולל נראים שונה אז אני בוחן את ההבדלים בסף רגישות שונה משלך. ואם סרטים ששמים דגש על ויזואליה וסאונד, בזמן שמזניחים את התסריט זאת סוגה שאתה לא אוהב אז יש מצב שתרצה פחות לעמוד על המגוון של הסרטים האלה ולחקור את ההבדלים בינהם.
בסופו של דבר, היללת את הסרט החדש של A24 בתור סרט גאוני ממש לפני כמה ימים. כל זה בזמן שאתה מנגח סרט שהם בכלל לא הפיצו כדי להראות כמה הם עומדים במקום ולא פורצי דרך.
משהו לא מסתדר לי פה.
כי גם היללתי לפני כמה חודשים את הסרט החדש של מארוול
ואני עדיין מתעצבן מהגנריות הכללית שמאפיינת את רוב המוצרים שלהם?
לגיטימי.
בעיני המטריה של A24 הרבה יותר רחבה מסרטי התבגרות או אימה, גם אם מחליקים על חוסר האבחנה בין תתי ז׳אנרים באימה.
מה שכן, אם סרטים כמו המגדלור או אפילו חדר ירוק יכולים להיתפס כגנריים או מובנים מאליהם – אנחנו חיים בעולם נהדר ואפילו מדהים מבחינה אמנותית.
ממליץ בחום על הסדרה Norsemen
גם מחכימה וגם מצחיקה! שלוש עונות נפלאות עם הויקינגים הכי אותנטים והכי מבדרים על המסך. בזכותם למדתי להעריך את העובדה שהיום יש לנו אסלות :)
פרט טריוויה מעניין: העונה הראשונה צולמה במקביל גם בנורווגית וגם באנגלית עבור נטפליקס. כל סצנה צולמה פעמיים, בכל פעם השחקנים דיברו בשפה הרלוונטית (זה לא דיבוב).
ויש שם את הויקינגית הכי תותחית בקולנוע וטלוויזיה כאחד.
יצירת מופת.
אגרס שולט בכל אספקט כמו מלך. הצילום, פס הקול, עיצוב הסאונד, ההופעות הגדולות מהחיים של השחקנים, הדיאלוגים התיאטרליים – הוא במאי, מפיק ותסריטאי שהכל מתלכד אצלו לחזון קוהרנטי וקיצוני.
לא כל כך מבין את הטענה לגבי הקלישאות של סרטי A24. יש להם מטריה כללית עם ״וייב״ אבל אפילו אם לוקחים את שלושת הסרטים של אגרס (איש הצפון הוא בכלל של יוניברסל) שמים לב די בקלות שסגנון הצילום שונה, הסאונד מאד שונה, פלטות צבעים שונות. זה לא איזה סרט של מארוול או זאק סניידר שהרבה יותר נצמדים לגבולות קולנועיים וממחזרים את השפה הקולנועית של עצמם לעייפה.
אני באמת חושב שאתה מפרגן לסרט הזה מורכבות שפשוט לא שם
לפחות בחלק השני של ההודעה.
בחלק הראשון – שוב, העניין המוסרי הוא לא הבסיס של הרתיעה שלי ממנו, אבל הוא לא עוזר. סרט שהוא כל כך מבוסס דמות ראשית צריך לתת לי סיבה טובה לרצות לבלות עימו. מדי פעם זה בגלל הכריזמה שלו, מדי פעם זה בגלל האופי שלו, מדי פעם זה בגלל הסיפור שהוא מסתבך בו, מדי פעם זה בגלל מה שהוא חושף עליי. לאמלת' אין כלום – הוא קרש שזז ממקום למקום (קרש נאה, אבל זה לא מספיק). ואז, כאילו זה לא גרוע מספיק, הוא גם קרש מתועב שאין לי שום רצון לעשות גרם של פעולה שתיתפס כאילו אני מצדיק אותו מוסרית. ומ-0 (שזה מקום לא אדיר להיות בו לדמות ראשית אבל יש סרטים שהסתדרו עם זה), זה הופך למינוס וזה כבר אוי אברוך. בטח לסרט שכל כך צמוד לתחת של הגיבור הראשי שלו.
דווקא "הבחירה שלו מוצדקת..." זה בדיוק מה שגם אני הבנתי
אין פה שום "מורכבות"
הסרט גרם לי לתהות איך היה נראה עיבוד קולנועי של האודיסיאה.
לפי סריטה, נראה שהסרט הבא של אגרס הוא נוספרטו, ואני בטוח שהוא יוציא ממנו את המיטב, אבל לא יכולתי שלא לדמיין אותו מביא למסך את אודיסס (אגרס מתמחה בדיוק תקופתי, וזה השם היווני המקורי שלו) ועלילותיו באופן אפי ומרהיב, עם נאומים נמלצים, משחק מסעיר ותמונות נפלאות: הירידה לשאול, קירקי ההופכת-גברים-לחזירים, הנימפה קליפסו, המפגש עם הקיקלופ. וכמובן, הנבואה שהיא פנינה ספרותית יפהפיה מאת נביא בשם תאוקליאומנוס (בתרגומו המופתי של טשרניחובסקי), החוזה את גורלם של החתנים הרבים על ליבה (ורכושה) של פנלופי:
"האמללים! מה רעה נגד פניכם? הלילה
הליט ראשיכם ופניכם וגם את ברכיכם מתחת.
עולה קול התמרורים ולחייכם רוחצות בדמעות.
אגלי דם על הכתלים ועל המגרעות הנאות,
צלמי בלהות שות שתו על מלוא הפרוזדור והחצר.
אצים נחפזים אל ירכתי אופל בארבוס, והשמש
כבתה בעריפיה, ניטשו חושך וצלמוות."
אגרס יכול להיות מושלם לאודיסיאה.
יש לו את הקצב והסטייל שיכולים לתת את הטוויסט הסוריאליסטי שגלום בסצינות שתיארת. אני ממש בעד. עכשיו רק נשאר להציע לאגרס…
אגב, הוא אמר שהרימייק לנוספראטו לא סגור ועדיין מתנדנד. דווקא פה אני לא מבואס, קשה לי לדמיין נוספראטו טוב יותר מהרימייק של וורנר הרצוג.
הוא אמר שהוא כתב סרט שמתרחש בתקופה האליזבתנית
אבל אי אפשר לדעת מה יופק ומה לא.