בתור ילד בבית ספר יסודי אהבתי להעביר הרבה זמן בספרייה. לפני שהגעתי לדברים "כבדים" יותר, הייתי קורא בעיקר קומיקס – כמו "זבנג" – או ספרים של "צמרמורת". אני בטוח שיש פה מעריצים לעיבוד הטלוויזיוני של "זבנג", אבל עליי הוא לא השאיר רושם. אז במקום זה בואו נדבר על הסדרה של "צמרמורת".
למי שגדל עם ספרייה קצת שונה משלי בבית הספר, "צמרמורת" זאת סדרת ספרים של הסופר ר. ל. סטיין (סדרת הספרים המצליחה ביותר אחרי "הארי פוטר") שפורסמו מ-1992 ועד 1997 (מאז היא קמה לתחייה כמה פעמים, כמו כל מפלצת סרטי אימה טובה). הספרים לא היו קשורים אחד לשני (פרט לסדרות ספציפיות כמו "דם מפלצות"), וכל ספר עקב אחר דמויות צעירות שנתקלות במצבים מצמררים ועל טבעיים.
ב-1995 הקנדים ניסו להעתיק את ההצלחה לטלוויזיה. "צמרמורת" הטלוויזיונית הייתה מעין "אזור הדמדומים" לילדים שעודכנה לשנות התשעים: את הפרקים הראשונים ר. ל. סטיין אפילו הציג כמו רוד סרלינג, אבל עבר לו מזה מהר מאוד והוא הגיח שוב רק מדי פעם. העיבוד הטלוויזיוני לספרים לא רק היה אחד החשיפות הראשונות שלי לז'אנר האימה, אלא גם הציג לי את הקונספט של טוויסטים מופרכים שמגיעים בסוף הרבה לפני שהכרתי את מ. נייט שאמלאן.
מעבר לחדשנות שלה שחוויתי כילד, היו עוד מעלות בסדרה: העיצוב היה יצירתי, הסטים היו מושקעים והמשחק היה לפחות סביר (רוב הזמן). בין השחקנים היותר מוכרים שמופיעים בפרקי הסדרה אפשר למצוא את אדם ווסט המנוח ואחד ריאן גוסלינג (שאז היה קצת פחות מוכר). הסדרה הייתה פופולרית ורצה במשך ארבע עונות, והגיעה לקיצה בסוף 1998. לא מזמן פורסם שדיסני+ עובדים על גרסה חדשה לסדרה, ואני מקווה שהיא תעשה כבוד למקורית ולא תפחד להיות קצת (הרבה) קריפית.
לפניכם כמה מהפרקים האהובים עליי מהסדרה, שאותם אני זוכר עד היום (אם לא את הכול אז את הנקודות החשובות). אני מתנצל מראש על כך שאספיילר את הטוויסטים, אבל כאמור, שם טמון כל הכיף:
"ברוכים הבאים למחנה הסיוטים" (עונה 1 פרק 4)
ילד בשם בילי מגיע למחנה קיץ חשוד למראה. המדריכים מתנהגים מוזר, יש בקתה שאסור להתקרב אליה וגם יצור מסוכן שמסתובב ביער שמקיף את המחנה ואולי אחראי להיעלמות המסתורית של חלק מהילדים.
הטוויסט: בילי מגלה שכל המקום הוא אזור ניסוי ממשלתי וכל האירועים במחנה היו מבחנים שנועדו לבדוק אם בילי מוכן להצטרף למשלחת. לאן, אתם שואלים? למקום רחוק ומסוכן שנקרא "כדור הארץ".
"הההרפתקאה השעירה שלי" (עונה 1 פרק 9)
לארי וחבריו מוצאים בקבוק עם חומר שיזוף ומורחים אותו על עצמם. לארי מתחיל לגדל פרווה על הידיים והרגליים, ושם לב שהחברים שלו מתחילים להיעלם ומספר הכלבים בעיירה מתחיל לעלות. השחקן הראשי כאן לא מי-יודע-מה, אבל הסוף כה מטופש שהצלחתי להתעלם מזה.
הטוויסט: ההורים של לארי לקחו חלק בניסוי של מדען שהפך כלבים לבני אדם, אלא שעכשיו ההשפעה שלו נגמרה והוא וחבריו חוזרים למצבם הכלבי והרגיל שלהם. בסוף הפרק המדען מגיע ונותן להורים של לארי תינוקת חדשה ששמה ג'ספר – השם של החתול המשפחתי.
"אי אפשר להפחיד אותי" (עונה 2 פרק 6)
קורטני, תלמידה מחוננת שמזכירה קצת את הרמיוני גריינג'ר, לא מפחדת משום דבר. שני תלמידים בכיתה שלה מנסים להפחיד אותה במגוון דרכים, אך לשווא. הם מחליטים להשתמש בסיפור שקורטני מספרת בתחילת הפרק על מפלצת בוץ כדי לנסות להפחיד אותה, אבל אז מגלים שהמפלצת אמיתית.
הטוויסט: החיסרון העיקרי של הפרק הוא שאין בו ממש עלילה פרט למה שתיארתי. לכן סיום מתבקש אחד עבורו הוא שקורטני כן תפחד למראה מפלצת הבוץ. סוף מתבקש אחר הוא חשיפה שהייתה פה הערמה כפולה, או לחלופין שגם קורטני עצמה לא 100% אנושית. הסיבה שאני אוהב את הפרק הזה היא שהוא עושה לא את זה ולא את זה, אלא קורטני פשוט נואמת למפלצת במשך כל הלילה – על ההתנהגות האגרסיבית שלה והרצון שלה לאמפתיה מצד אנשים – עד שהבוץ שלה מתקשה. או כמו שאחד התלמידים אומר "רק קורטני יכולה לדבר עם מפלצת עד המוות".
"ליל הבובה החיה 3" (עונה 2 פרק 21)
זאת סדרת אימה, אז איך אפשר בלי בובות קריפיות שקמות לתחייה. הבובה העונה לשם סלאפי מופיעה בכמה ספרים, וכך גם בסדרה. בחרתי את הפרק השני של הבובה (הספר הראשון לא קיבל עיבוד טלוויזיוני, אז הם התחילו ישר מ"ליל הבובה החיה 2") גם כי אני חושב שהוא המוצלח ביותר, וגם קצת בגלל ערך נוסטלגי – כשהייתי קטן עברנו לגור בארה"ב לשנה, וכדי לעזור לשיפור האנגלית שלי, הורי קנו לי כמה קלטות, כולל את זאת. לא בטוח עד כמה זה עזר לאנגלית, אבל זה בהחלט תרם לפחדים שלי בזמנו.
הפרק עוקב אחר שני אחים – טרינה ודניאל – שאבא שלהם הוא פיתום בעל אוסף של בובות. כשהוא מביא הביתה את סלאפי, טרינה מוצאת פתק עם מילים בלטינית בכיס של הבובה. היא קוראת אותן בקול (כמובן), מה שמעיר את סלאפי. למחרת בן הדוד של הילדים, זֶיין, מגיע לביקור (שלום לך, היידן כריסטנסן). סלאפי ושאר הבובות באוסף מתכננים להפוך את הילדים לבובות, אך לבסוף אחת הבובות מחליטה לעזור לילדים וסלאפי נפגע מברק ונהרס.
הטוויסט: טוב, האמת שהפרק הזה די ישיר. באחד הקטעים סלאפי הופך את זיין לבובה, אבל הוא חוזר למצבו הרגיל אחרי שסלאפי נהרס. ברגעים האחרונים של הפרק, האחים נפרדים מזיין והוא מסובב את ראשו ב 180 מעלות כדי להיפרד מהם בחזרה. יותר בדיחה קריפית מאשר טוויסט בעל השפעה.
"החבר הכי טוב שלי בלתי נראה" (עונה 3 פרק 2)
סאמי וחברתו הולכים לבית שהאגדות אומרות שהוא רדוף. סאמי מגלה שיש אמת בסיפורים כשרוח רפאים חוזרת איתו הביתה. הרוח מציגה את עצמה בתור ברנט, שרוצה להיות חבר של סאמי, אבל בעיקר מכניס אותו לצרות.
הטוויסט: ברנט הוא לא רוח, אלא… בן-אדם! סאמי ומשפחתו הם חלק מגזע של חייזרים שפלשו לכדור הארץ. רוב בני האדם עברו לגור במושבות בחלל, וחלק נשארו מאחור. הוריו של ברנט הפכו אותו לבלתי נראה, בתקווה שזה יעזור לו לשרוד. משום מה, זה הטוויסט שאני זוכר הכי טוב מכל הסדרה. אולי זה קשור לאפקט שבו רואים את העיניים של החייזרים בצד האחורי של הראש שלהם, שהוא בו זמנית קריפי ביותר (או לפחות היה בשביל מתן הילד) וגם קורע מצחוק.
רוב הפרקים שמתן בחר (בכר?)
הם באמת הכי זכורים מכל הסדרה, וגם אלה שאני הכי זוכר. מה שמתסכל בסדרה הזאת (וכן בסדרות אנתולוגיה אחרות) זה שהיא מציגה דמויות סופר-אהיבות ואז הן פשוט נעלמות ולא תשמע עליהן אחר כך כלום יותר, כי כל פרק עומד בפני עצמו ושום דמות לא חוזרת (הייתי מת לסדרת בת בכיכובה של הילדה עם התליון העגול מזהב מהפרק של הכלבים, כמובן במצב אנושי ולא כלבי.) גם בסדרת הבת שעה מכושפת שחקניות יפהפיות ומוכשרות כמו ווילו שילדס, דבי ראיין, קת׳רין ניוטון וכדומה מבליחות לפרק אחד, נותנות הופעות מרשימות ואז נעלמות כי זה הפורמט, וזה נהדר ומתסכל בו-זמנית.
שעה מכושפת היה מפחיד ממש
(ל"ת)
ב"שעה מכושפת" אתה מתכוון לפרק בסדרה או לסרט נפרד שיצא תחת השם הזה? ראיתי את הסרט והוא אכן היה מפחיד מאוד ואפילו וויתר על עניין הטוויסט המופרך לטובת האימה הטהורה
שעה מכושפת הייתה סדרת המשך לצמרמורת.
(ל"ת)
הייתה סדרה כזו
לא בפרק סדרה הנל ולא סרט
*אני לא ידעתי שזו סדרת בת של צמרמורת , אבל את הסדרה שאסטיטיסת הבובות הזכיר אני מכיר
חברה מוחקים לי כאן את התגובה שוב ושוב
כי אני מתקן מידע שגוי בכתבה למרות שאני עושה את זה באופן מכובד. יהונתן למה הסתימת פיות?
לא בטוח על מה אתה מדבר
התגובה שלך פורסמה. יכול להיות שתגובה אחרת נשלחה אוטומטית לספאם, מדי פעם יש שטויות שכאלה.
אני לא חושבת שהייתה ספריית בית ספר ממלכתי (או ציבורי בארה"ב) שלא הכילה את הספרים האלה עד 2010, יותר מאוחר מזה לא פגשתי ספריות בבתי ספר יסודיים.
הנוסחה שלהם כל כך ממכרת שאפשר לבלוע אותם גם אם אתה קורא חרוץ וגם במקביל לקריאת הארי פוטר וספרי ז'ול וורן (חלקם בתרגומים הישנים ביותר, כך שהתעוררה בי הזדהות עצומה עם איתמר בן אב"י ב"הבכור לבית אב"י" כשהוא חוטא בקריאת המקור בצרפתית על פני התרגום האיום לעברית)
אהבתי מאוד את סדרת הספרים בתור ילד ולהפתעתי הרבה לא ידעתי בכלל שהייתה סדרת טלוויזיה.
זה הזדמנות טובה להזכיר סידרה דומה ששודרה בזמנו בערוץ הראשון בשם "מי מפחד מהחשכה" שלא פחדה להיות באמת מפחידה אבל עדיין מיועדת לילדים, מעניין איך היא שרדה את מבחן הזמן.
אני מת על הפרקים עם הבובות.
מי שרוצה עוד קצת מהנוסטלגיה הזאת, אני ממש ממליץ על Dead Silence של לי וואנל. כמו פרק של צמרמורת למבוגרים.
ג'יימס וואן התכוונת? (לי התסריטאי)
ראיתי שהוא קיים בנטפליקס והתלבטתי אם לתת לו הזדמנות כי די חיבבתי את מורעלת, מצד שני סרטי אימה עם בובות וג'יימס וואן הם לא ממש הכוס תה שלי.
כן, וואן. זה ליטרלי פרק צמרמורת למבוגרים.
ען בובות. אם זאת לא כוס התה, אז הסרט הזה לא ישנה שום דבר.
בתור ילד, וגם בתור מבוגר
כל הטוויסטים שמגלים שבעצם שהרעים מנצחים או סתם משאירים סוף פתוח עם אווירה רעה (כמו "החבר הכי טוב שלי בלתי נראה") עושים לי עד היום רע בבטן.
אני יכול להתמודד עם סרטים שמראים זוועות ולוקחים את עצמם ברצינות, אבל לראות סופים רעים בסדרה לילדים, עשה לי רע בתור ילד, וגם בתור מבוגר.
כאילו, מה קרה לברנט הבלתי נראה? מסכן, זה ממש קטע קורע לב מבחינתי
זכור לי עוד פרק שבו זוחלים משתלטים על בית הספר על ידי הפיכת התלמידים לזוחלים או משהו בסגנון, ובסוף הגיבור מתייאש וגם הופך לזוחל, וזהו, מסך שחור, לא תדע מה קרה לילדים שהיו איתו, או בכללי, וזה ממש עושה לי לא טוב
הסצנה הכי זכורה לי מהסדרה
זה שהילדה מקבלת משאלות וכל משאלה הופכת למשהו רע. באחת מהמשאלות היא מבקשת להיות הכי טובה בקבוצת הכדורסל, אבל זה לא משפר אותה אלא הופך את כל השאר לממש ממש גרועות. מישהו יודע באיזה פרק מדובר?
ודבר שני, וואו איזו נוסטלגיה. עשית לי חשק גם לקרוא את כל הספרים וגם לראות את כל הסדרה :)
לספר קראו "משאלות עלולות להתגשם". השני בסדרה כמדומני
תודה רבה! נצפה בזה. ועוד משהו שחשבתי עליו
ועוד משהו שחשבתי עליו, איזו החלטה מצוינת של המתרגמים לקרוא לזה בעברית "צמרמורת" ולא "עור ברווז"…
״הילדה שצעקה מפלצת״ - הפרק הראשון בסדרה
הפרק הזה עשה לי סיוטים במשך כל היסודי, עם המורה שהופך למפלצת ורודף אחרי תלמידה שלו.
גם הפרק עם הרוח בלי הראש גרם לי לכמה לילות לבנים
לא ראיתי מעולם את הסדרה
אבל הייתי מכורה לספרים כילדה. נדמה לי שאת הראשון או השני קראתי עדיין בעברית, ואז המשכתי לאנגלית (נדמה לי שבאותה תקופה עוד לא היו הרבה מתורגמים). עדיין זוכרת שבמהלך טיול משפחתי לארה״ב ביליתי חלק לא מבוטל מהזמן בנסיון לאתר בחנויות ספרים את אלו שלא היה ניתן להשיג עדיין בארץ.
אחד הדברים שהכי אהבתי בסדרה הזו היה שלא לכל סיפור היה סוף טוב ולא הכל נפתר באופן נקי ומושלם. בתור ילדה זה עורר את הדמיון שלי והיה הרבה יותר מעניין בעיני.
כל התגובות כאן גרמו לי להתבאס שלא קראתי את הספרים בעצמי כילד.
מרגיש שהאפקט שלהם על קהל בוגר יהיה פחות משמעוצי והוא אף עלול לשעמם אבל משהו שלגרמי הייתי רוצה כילד (נגיד קרוליין של ניל גיימן היה בין הספרים האהובים עלי בתקופת היסודי)
כשהייתי בכיתה ד'-ו' כל הילדים שהכרתי קראו את הספרים האלה, אבל גם היה קונצנזוס שהם טראש. אלה היו הספרים שהיית משאיל מהספרייה, גומע בשעה וכותב עליהם סיכום באורך עמוד (בגופן דמוי כתב-יד בגודל 14) כמטלת יומן הקריאה החודשי כדי לחסוך מעצמך את השעמום של ספרים "אמיתיים".
הספר היחיד בסדרה שבאמת חשבתי שהוא מפחיד (והוא היה במקרה הראשון שקראתי) היה "שעון הקוקיה הארור". להיות אבוד בזמן זה סוג מיוחד של בדידות, ויש משהו מאוד מטריד בלמחוק אדם מההיסטוריה.
שני הפרקים שאני הכי זוכר
הם הפרק עם המסיכה המפחידה שהגיבורה לא מצליחה להוריד ואת הפרק עם הלונה פארק של המפלצות. הראשון היה מפחיד בצורה מטורפת, השני הזה יותר מסקרן ועם טוויסטים הזויים
יש לי אותה חוויה בדיוק עם הספרים והפרקים של צמרמורת
ראיתי\קראתי כמות מטורפת מהם, אבל רק כי זה היה הדבר המעניין היחיד בטלוויזיה\ספריה, והייתי מאוד מעדיף שהיה משהו אחר מעניין חוץ מצמרמורת. כי אני לא אוהב אימה.
(סיפורי אימה זה פשוט מזוכיזם. אני בסדר עם זה שהרבה אנשים אוהבים את זה, אבל אני לא, וזה לא מרגיש פחות מוזר.)
לי מהכל זכורה הפתיחה, עם נעימה מדהימה וקליפ מצמרר
הכלב עם העיניים הזוהרות הפחיד אותי יותר מכל פרק בודד
עונה 1, פרק 15, ריאן גוסלינג משחק! :O
(ל"ת)