ביקורת: אזור הדמדומים

אתם נכנסים לביקורת על סדרת טלוויזיה ישנה.

אתם נכנסים למימד אחר שאינו מוכר לבני אנוש. מימד נרחב כחלל החיצון, נצחי וחסר זמן. הוא נקודת האמצע בין האור והחושך, המדע והעל טבעי, מימד השרוע בין הפחדים הכמוסים ביותר שלכם לבין גבולות הבינה האנושית. ביקום זה כל הרפרנסים בקומדיה, ההומאז'ים המצמררים ואפילו ארכיטיפים של דמויות בסדרות, כולם נשמעים לכם מוכרים – אתם יכולים להישבע שראיתם את קו העלילה הזה בעבר, אתם בטוחים ששמעתם את נעימת הפתיחה הזו לפני כן, אבל לא בטוחים לגמרי איפה. המימד שהגעתם אליו, הסדרה שהשיקה אלפי ניצוצות מחווה קטנטנים שאתם מכירים מכל סדרה אחרת, הוא האיזור שאנחנו קוראים לו: איזור הדמדומים.

כן‫, איזור הדמדומים‫, סדרת המופת ששודרה בין 1959 ל-1964 ב-CBS בניצוחו‫, כתיבתו‫ והנחייתו של רוד סרלינג‫, המספר היודע‫-כל עם הסיגריה הנצחית שהעביר את הקהל דרך סיפורים מצמררים‫, מבהילים ומרגשים שבוע אחר שבוע‫, כאשר בלב כל פרק נמצאה דמות אומללה שנקלעה לעולם מטורלל, בלתי אפשרי או יוצא דופן, ומוסר השכל כבד, לא פעם על טבעו האכזר של האדם.

אם אתם צעירים בהרבה מזמנו של סרלינג (ואתם ככל הנראה כאלה), סביר מאוד שההיכרות הראשונית שלכם עם ״איזור הדמדומים״ היא דרך אינספור רפרנסים. מי לא ציטט את היצירה? ממשפחת סימפסון ועד גברת מייזל המופלאה, סדרות ילדים‫, נוער ומבוגרים‫ כאחד. גם מי שמעולם לא ראה שנייה מהסדרה מכיר את עלילת האיש שיושב במטוס ורואה על הכנף מפלצת שאינה שם. גם מי שהמילה ״דמדומים״ מזכירה לו אך ורק ערפדים שמע את נעימת הפתיחה האיקונית. איזור הדמדומים נמצאת במצב הייחודי של פיסת אמנות שקהל גדול זוכר ומבין בצורה כמעט קולקטיבית‫. יצירה שהפכה לז'אנר בפני עצמה והפיקה כל כך הרבה סוגים של פארודיות עד שלפעמים קשה לקשר את כולן למקור‫.

מה היה הסוד שלה? האווירה המסתורית, המספר האפלולי עם חיתוך הדיבור המיוחד והטוויסט, הו, אסור לשכוח את הטוויסט. הרבה לפני שאמאלאן, טוויסטים ששילבו מסר, שוק וקתרזיס באפקטיביות שכותבי מד״ב ואימה חולמים עליה.

-כדי להבין את הרקע שאליו נולדה איזור הדמדומים, צריך להסתכל על המדיה של אותה התקופה. איזור הדמדומים עלתה לאוויר ב-1959, ימיה המוקדמים של הטלויזיה ועשור שהגדיר אותה במיוחד. אם בתחילת העשור רק 20 אחוז מהאמריקאים החזיקו טלויזיה בבית, בסיום העשור המספר כבר קפץ ל-90%.

הטלוויזיה הייתה קטנה וזולה יותר: לא היה מקום או כסף לטריקים קולנועיים ואפקטים מרשימים, ולכן היא נעה לכיוון האישי יותר – אחרי הכל מדובר במכשיר שנכנס לבתים של אנשים – משהו הוא חלק מהמשפחה, אז מן הראוי שיהיה אינטימי וישיר יותר‫. אם כוכבי הקולנוע היו אלים שאפשר לחזות בם על מסך ענק, כוכבי הטלוויזיה הם כמו דוד שמגיע לעשות צחוקים בסלון.

הטלויזיה הצעירה הייתה בחיפושים מתמידים אחר הסגנון האמנותי שלה, וחיפשה ללא הרף יוצרים צעירים ומסקרנים שיעצבו את העתיד שלה. אחד מהם היו צעיר יהודי נמוך וחמוד, יוצא צבא, עם נסיון מועט של כתיבה לתסכיתי רדיו בשם רוד סרלינג.

סרלינג מאוד אהב את המדיום הטלויזיוני וטען שבעוד שהקולנוע גדול ומרשים, הטלויזיה חכמה יותר וקרובה יותר ללב‫. הוא כינה את פרקי הטלויזיה "האמנות החדשה"‫: כזו שאין לה ברירה אלא לבחור את מילותיה בקפידה מאחר שהפרקים קצרים והסבלנות של הצופה קצרה אף יותר.

סרלינג ראה בטלויזיה הזדמנות לדון בחלקים האפורים יותר של דמויות, לא רק מי גיבור ומי נבל. הוא ראה ייחוד בטכניקות תסריטאות וגם בטכניקות צילום. במידה זו, הוא טען, טלוויזיה יכולה להתעלות על כל אמצעי התקשורת שקיימים באותו הזמן: כי היא משלבת את המיידיות של ההצגה עם הגמישות של הקולנוע ויכולת ההפצה של הרדיו.

כדי להדגים את מה שהוא דיבר עליו, הנה חמישה פרקים נבחרים של הסדרה:

 

The Monsters are Due on Maple Street (עונה 1 פרק 22)
בימוי‫: רונלד ווינסטון , כתיבה‫: רוד סרלינג

לא סתם הפרק הראשון שאמליץ לכם עליו מככב בראש מצעדי הפרקים הטובים ביותר של איזור הדמדומים‫. הוא מדויק‫, מושחז‫, ומציג את הפרמיס של הסדרה בצורה החכמה ביותר‫. הפרק עוסק בפחד מקומוניזם ועליית המקרתיזם ‫- התקופה בה עודדו אמריקאים להלשין על שכניהם וחבריהם הקרובים ביותר אם מתעורר בהם החשד הקל שבקלים שהם‫, רחמנא ליצלן‫, קצת פחות קפיטליסטים ממה שראוי להיות‫.

הפרק מתרחש בעיירה אמריקאית אידילית ונעימה, שתושביה נתקלים ערב אחד במעין מטאור משונה ובוהק בשמיים, ומאותו הרגע החשמל פוסק בבתים, במכוניות ובכל מכשיר חשמלי באזור. איש לא מצליח לפענח למה. ככל שתרחישים מוזרים נוספים מתחוללים, כך תושבי העירייה הידידותיים הופכים יותר ויותר פרנואידים‫, מבועתים וכועסים‫. הם מאשימים זה את זה במתרחש, נעשים אלימים‫ ומאבדים את שפיותם ואנושיותם‫.

התעמולה האמריקאית קידמה את החלום האמריקאי כנצחון הקפיטליזם‫, השפע‫, הפרברים והמעמד הבינוני הלבן‫. אם נצליח לשמור על הערכים האלה‫, אמרה‫, לא ניתן לצרות מבחוץ להפריע לנו‫.

איזור הדמדומים מרימה את השטיח ומצביעה על הלכלוך המבעית שלמטה ‫- פרנויה הרסנית‫, נוער אבוד‫, קונפורמיות חונקת וחיפוש אשמים‫. באמצעות מדע בדיוני‫, אימה ומתח‫, סרלינג אומר לאמריקאי שיושב בסלון: אתם חושבים שהאיום בא מבחוץ‫? הוא לא. הוא אתם.

 

Eye of the Beholder (עונה 2 פרק 6)
בימוי‫: דגלס הייז, כתיבה‫: רוד סרלינג

הטוויסט של ״עין המתבונן״ עלול להיהרס לכל מי שמגגל את הסדרה בתמימות מוחלטת‫, מאחר שהוא כה איקוני ומפורסם‫, ואם כך קרה לכם ‫- אני מפצירה בכם בכל זאת לצפות בו. לא משנה עד כמה סיום הפרק עלול להיות ברור‫, מוכר או מבוזבז על עיניים תבוניות שכבר ראו הכל כשלנו‫ – דבר לא יכין אתכם לעד כמה שאר הפרק נוגע ללב‫, רגיש ועוצמתי‫.

בפרק אנחנו מלווים אישה חבושה בתכריכים סביב פניה בזמן שהיא מחלימה מניתוח פלסטי‫, אחד מיני רבים שעשתה‫. ככל שהפרק מתקדם‫, אנחנו למדים שהיא חיה בעולם דיסטופי בו מי שאינו עובר את רף המראה החיצוני החברתי המקובל נשלח לגלות בכפר של מנודים כמותו‫.

הפרוטגוניסטית שלנו‫, ג׳נט טיילור‫, עייפה מניתוחים כושלים‫ ומהעולם, אבל מנסה להאחז בתקווה נואשת שיקבלו אותה חברתית סוף סוף. שאולי למרות שונותה, גם לה מגיעות אהבה, חברות ושלווה פנימית.

פרקים שסובבים סביב קונפורמיות, הבל היופי ומראה חיצוני כסממן לשעבוד הם תמה שחוזרת באיזור הדמדומים. סרלינג, שכונה ״האיש הצעיר והעצבני של הוליווד״ בפי רבים, השווה אותם לקונפורמיות פשיסטית ואנטי דמוקרטית. הרצון של סרלינג ליצור טלוויזיה פוליטית אל מול הרצון ההוליוודי ליצור בידוד קליל ונחמד לכל המשפחה היווה מקור מתח תמידי וגרם להתנגחויות בלתי פוסקות עם מצנזרים וראשי תחנה‫. הפרק הזה היה דרכו של סרלינג לשוחח על המאבק במצנזרים‫. בעיניו, הספונסרים ניסו למנוע את היופי יוצא הדופן והמיוחד של תכנים מאתגרים יותר, ולהעניק לצופה בידור שטוח שמעורבב לבלילה קלה לעיכול.

 

Walking Distance (עונה 1 פרק 5)
בימוי‫: רוברט סטיבנס, כתיבה‫: רוד סרלינג

 

פרק מלנכולי‫, שקט ונוגע ללב זה‫, נחשב אחד האהובים בסדרה‫, גם אם הטון שלו מעט שונה בנוף הפרקים המצמררים של איזור הדמדומים‫.

מרטין סלואן הוא פרסומאי ניו יורקי עם עבודה וחיים בהילוך מהיר‫. יום אחד הוא נכנס לרכבו ומגלה שנסע‫ ונסע‫, עד שהגיע לשכונת ילדותו‫. הוא משאיר את רכבו בתחנת הדלק והולך ‫(מרחק הליכה‫!) לשכונה ומגלה שהיא נשארה לגמרי אותו הדבר‫. ככל שהוא מטייל בה‫, הוא מבין שבעצם נסע בזמן לתקופת ילדותו ממש‫.

אל דאגה‫, זה לא ספוילר של ממש כי בניגוד לטוויסטים אחרים בסדרה‫ – הטוויסט הוא לא הפאנצ׳ליין‫, ולא מגיע כאן בסוף הפרק‫. אין כאן אינדיבידואל שמנסה לשנות את העבר‫, להציל את סבתא שלו או לרצוח את היטלר ‫- הגיבור של ״מרחק הליכה״ עורג ערגה אמיתית לילדותו‫, ושואל את השאלה‫: למה הכל לא יכול להיות פשוט כמו פעם‫? למה אנחנו מוכרחים להתבגר‫?

לסרלינג בעצמו הייתה ילדות אידילית ונעימה באותה מידה‫. הוא לא הותקף ע״י בריונים ויהדותו מעולם לא היוותה עניין ‫- הוא היה פופולארי‫! ספורטאי‫! נאה‫! ‫(איך הוא נהיה תסריטאי‫?!)

אבל ככל שסרלינג התבגר, הוא התחיל לראות את האפלה המבעבעת מתחת לפרברים המתוקים, את האכזריות מתחת לחיוכים והגזענות מתחת לנימוסים.

במובן זה‫, ״מרחק הליכה״ הוא אולי אחד מהפרקים האישיים ביותר של סרלינג‫. הוא לא מנסה לחשוף עוולות חברה או חוסר צדק בפרק זה‫, אלא להבהיר שאותו העולם היה קיים אך ורק בדמיונו‫, ולכן אין דרך לחזור אליו‫.

 

To Serve Man (עונה 3 פרק 24)
בימוי‫: ריצ׳רד ל בלייר, כתיבה: רוד סרלינג

אם בטוויסטים מפורסמים עסקינן‫, הגענו לאחד המפורסמים ביותר‫.

זן חייזרי מתקדם וטוב לב מגיע לכדור הארץ, בטענה ששמעו על המשברים הרבים שפוגעים בבני האדם, והם באו לפתור את כל בעיות בני האנוש‫ – המלחמות, משבר האנרגיה, והרעב העולמי. אמנם בהתחלה המנהיגים חשדנים בקשר לחייזרים, אך אט אט ההתנגדות נמוגה – עד לטוויסט‫ המזעזע שהיווה את אחד הסופים האפלים ביותר בתולדות איזור הדמדומים, וכן הזכורים ביותר.

סרלינג החשדן‫, לוחם החופש והצדק‫, קרא נגד גזענות והיה אקטיביסט בוטה כנגד מלחמת ויאטנם‫. הוא סלד משקרים ורמאות פוליטית וקרא כנגד מנהיגים כריזמטיים ‫שמפתים את הקהל בשקרים רק כדי לשרת את האג׳נדות האישיות שלהם: ״הייתי רוצה לכתוב מאמר על מה גורם לאנשים כמונו להצביע לאנשים כמו ניקסון״ צוטט אומר פעם‫.

נראה שהפרק הזה, העוסק במיליוני אמריקאים שסומכים בעיוורון על מנהיג משכנע שמבטיח הבטחות שווא, מבטא את המניפסט האנטי ניקסוני בצורה מובהקת לא פחות ממאמר ‫(ואוהו‫, כמה שהפרק עדיין רלוונטי‫).

 

Nothing in the Dark (עונה 3 פרק 16)
בימוי‫: לאומנט ג׳ונסון, כתיבה‫: ג׳ורג׳ קלייטון ג׳ונסון

 

אחרי פרק כה אפל‫, אסיים עם פרק אופטימי‫. השתדלתי להיות אובייקטיבית לגבי הפרקים שפשוט מוכרחים לראות‫, אבל לא יכולתי לוותר על מה שהוא הפרק האהוב עליי אישית בסדרה.

יותר משהיא סדרה על עולם חסר שיווי משקל ומבעית‫, איזור הדמדומים היא סדרה על איך דמויות מגיבות להמצאותן בעולם הזה‫. איך תתייחסנה אחת לשנייה‫ ומה תעשינה עם הכלים האנושיים במציאות מעוותת‫. לפעמים לא מדובר במציאות כל כך משונה‫, אלא פחד קמאי‫, פשוט וטבעי‫.

במרכז ״אין דבר בחשיכה״ עומדת זקנה ערירית שמפחדת לפתוח את הדלת‫. היא לא יוצאת מהבית‫, אין לה טלפון‫, אין לה שמץ של קשר לעולם החיצון מלבד שליח שמביא לה מצרכים‫.

יום אחד שוטר צעיר ונאה נורה מחוץ לביתה ויש לה דילמה – לפתוח לו את הדלת ולהסתכן, או לתת לו למות ולא לעשות דבר? הזקנה שלנו חיה בעיר, לא בפרבר, ובהתאם הפחד מלפתוח את הדלת לזר מוחלט הוא בהחלט חתיכת אימה מוכרת.  הזקנה ניצבת בפני קונפליקט מוסרי שמאתגר את הפחד הבסיסי ביותר שלה ‫- מוות‫, ומהצד השני‫, אדם במצוקה‫. כיצד תתמודד‫? כיצד המעשה ישפיע על הגורל של שניהם‫?

לתסריט של קלייטון ג'ונסון קראו במקור "אין דבר בחשיכה שלא היה שם כשהאור היה דלוק", ובהתאם לכך, המשך הפרק הפיוטי הוא שיח בין שתי הדמויות, שמנהלות דיון על חיים, מוות, והוויתורים שאנחנו עושים בעקבות פחד משתק.

״אין דבר בחשיכה״‫, מלבד לכתיבה רגישה‫, שימוש נהדר בוואן לוקיישן והופעה נהדרת של רוברט רדפורד הצעיר ‫(!), מציג גם את אחד הדברים הנדירים יותר באיזור הדמדומים ‫- סוף אופטימי‫.

כשאיזור הדמדומים מדברת על גזענות‫, חוסר צדק‫, אלימות ורוע‫, היא לא מרחמת על הצופה‫. היא מכריחה אותו להתבונן בזוועות המציאות בפנים‫, אם גם מיוצגות דרך חייזרים‫, מפלצות ושדים‫. כמה יפה ונאה שכשהיא מצביעה על האימה הטבעית ביותר בחיים‫ – מוות‫, היא שולחת יד מלטפת כאומרת ״זה בסדר‫. זה לא יכאב כמו שאתם חושבים".