בקרוב, תתחיל עונת הפרסים. כלומר, טקסי הפרסים עצמם יהיו רק בתחילת נובמבר כזה, אבל עונת הפסטיבלים הקרובה תזניק לא מעט מועמדים, תשחרר באזז לאוויר ותעלה שוב את השאלה שנשאלת תדיר בתגובות: "מה זה בכלל משנה מה האוסקרים האלה חושבים? סתם אקדמיה בעאלק".
עקרונית, אין אדם יותר נכון ממני לשנוא את האוסקרים בכל אש ליבו. זה לא רק שאני לא מסכים עם הבחירות שלהם שנה אחר שנה באופן אישי – אני לא חושב שאמנות צריכה להיות מרודדת לתחרות פופולריות. הרעיון שיש "הבמאי הטוב ביותר", ושהוא רק אחד, ושרק לו צריך להעניק פרס – הוא כזה שנלקח כמעין מובן מאליו כשמדברים על האוסקרים, אבל הוא טמטום אחד גדול מתמשך. מי הבמאי הכי גדול של 1976 – ג'ון אבילדסן של "רוקי" שיצר זיכיון שירתק דורות, שהצליח ליצור סרט שמעורר השראה למרות שהוא לא נגמר בניצחון מוחץ או מרטין סקורסזה שהצליח ליצור מסע אפל לתוך הנשמה המוטרדת של טרוויס ביקל ב"נהג מונית"? רגע, אבל מה עם בריאן דה פלמה שהצליח להפוך את פחדי הנעורים לסרט אימה מקפיא דם בדמות "קארי"? או סידני לומט שהצליח לנצח על קאסט מרשים שבורך בתסריט מבריק ב"רשת שידור"? או ג'ון קרפנטר שלא מוריד את הרגל מהגז ב"תקיפה על מחוז 13"? או אלן ג'יי פקולה שהצליח לקחת אירוע אקטואלי (פחות או יותר) ולהפוך אותו למותחן פרנואידי שהוא יותר מסתם "והנה איך שזה קרה", אלא ממש סרט סוחף? ומה עם אסי דיין והפיקוח שלו על הכאוס ב"גבעת חלפון אינה עונה"? התשובה היחידה הרציונלית היא: למה לעזאזל אני צריך לבחור?
ומה, מישהו הולך לטעון ברצינות שאלפרד היצ'קוק, סטנלי קובריק, דיוויד לינץ', וס אנרדסון, כריסטופר נולאן, סרג'יו ליאונה, רידלי סקוט או אדגר רייט הם לא במאים בעלי השפעה, חשובים, מוערכים ואהובים רק כי הם לא זכו באוסקר על בימוי?
בקיצור, למה בכלל צריך את כל החגיגה הצבועה הזאת (והיא צבועה), עוד לפני שנכנסים למי נבחר ומי לא? למה לא פשוט להעניק פרסים לכל הסרטים, שחקנים, במאים, תסריטאים, צלמים, אנשי סאונד, ועוד שאהבנו באותה השנה בלי להיכנס לשאלה מי יותר ממי? מי צריך את כל קרבות האגו האלו?
ואכן, התשובה לשאלה היא שהאנשים היחידים שצריכים אותם הם אותם שחקנים עצמם, ואותם במאים, ואותם מפיקים – שכולם רוצים את התהילה, ולא באותו מובן א-מורפי של "ואז 50 שנה אחר כך הוא התגלה כפנינה נשכחת וכולם אהבו אותו", אלא במובן המאוד מאוד מוחשי של "ואז כולם נתנו לי פרס ומחאו לי כפיים". אבל למי שאינו שחקן, במאי, מפיק, מעצב תלבושות, או איש אפקטים, נשאר רק לשאול למה כל הטוב הזה נחוץ.
על השאלה הזאת, האוסקרים ענו בשני מובנים: הראשון הוא ההבטחה שהכוכבים הכי גדולים מתייצבים בכל שנה בטקס נוצץ. וזאת, ובכן, הבטחה מאוד מפתה בסך הכול. כולנו אוהבים לראות כוכבים, וכמה שיותר גדולים יותר טוב. אבל ההבטחה השנייה של האוסקר היא זאת שבערב כל כך טעון באגו ואנרגיות, באמת אי אפשר לדעת מה יקרה. וויל סמית' עולה על הבמה ותוקף את כריס רוק זה אומנם אירוע חריג, אבל טקס האוסקר הוא מגנט לאירועים ובלגנים בצורה ששאר הטקסים פשוט לא – מרלון ברנדו שולח שחקנית אינדיאנית שתסרב לפרס בשמו; בחור עירום רץ מאחורי המגישים; נאומים פוליטיים שזוכים לקריאות בוז והידד; וכמובן – אנשים שמתבלבלים בהגשת הקטגוריה שלהם. לא, אני לא מדבר רק על מה שקרה עם "לה לה לנד" ו"אור ירח". בקיצור, שימו מספיק אנשים בחדר שכולם חושבים שהשמש לא זזה בלי אישור מהם, ויש סיכוי סביר מאוד שמשהו מטורף יקרה.
הסכם נוסף שהוא פחות הבטחה ויותר ברית של "סמוך על אח" היה שהאוסקרים יתנו ביטוי לסרטים שלאנשים אכפת מהם. אבל העשור האחרון (ולא רק הוא) הראה שזה הרבה פעמים פשוט לא כך – שהטעמים של ההמון הלכו לכיוון אחד, הטעמים של האוסקר לכיוון אחר וזה לא שאין מפגש ביניהם פעם בכמה זמן ("פרזיטים" נראה לי די קונצנזוס בקרב כולם), אבל תקריא לחובב הקולנוע הממוצע את רשימת המועמדים מ-2011 והרבה מהם יזכו ל"מי?" ו"אה, כן, נראה לי ששמעתי על זה. אולי." זה לא הכרח שככה האוסקר ימשיך, כמובן. האוסקר ידוע כספינה שמשנה את כיוונה לא פעם ולא פעמיים, ובהחלט אפשרי שמתישהו הם ידפקו בראש של המצביעים שלהם ויגידו "חלאס, רק סרטים שמישהו ראה".
בין ההבטחות להסכם, הקהל, גם אם לא בא, מוכן לתת לאוסקר לשמור את המעמד כטקס הפרסים היוקרתי והנוצץ ביותר. גם בשנים שבהם הדוד שלכם מדבר על איך "הטלוויזיה עקפה את הקולנוע" אף אחד לא באמת מתעניין באמי וקטעים מתוכו בקושי רב נהפכים לחומר שממנו מסופרות אגדות. הבחירות באמי הן כל כך שוליות שהן בקושי נזכרות במוחם של אנשים, גם חובבי טלוויזיה קשים. וכטקס הפרסים הנוצץ ביותר, לבחירות שלו לפתע נהיית יותר משמעות מאשר מה שאומרים בגראמי ובאמי. הבחירה בסרט הטוב ביותר, כך אמרו כולם, בטקס כמו האוסקר, היא משמעותית. וטוב, היא לא באמת משמעותית. אם סרט כלשהו מצליח לשמור על כוחו אחרי 20 שנה, או 30, או 10, או חמישים – זה לא כי הוא זכה באוסקר. זה כי הוא פשוט סרט עד כדי כך טוב שאנשים רוצים לראות אותו עשורים אחר כך.
אז למה, בכל זאת, כן האוסקר? למה לחזור אל הטקס הזה שנה אחר שנה?
טוב, ראשית כי בניגוד לתעשיית הטלוויזיה והמוזיקה, טקס האוסקר עדיין מצביע על מגמות חשובות בקולנוע – הוא מצביע על איך אחת מתעשיות הקולנוע הגדולות בעולם רואה את עצמה (או אולי יותר נכון: איך היא רוצה לראות את עצמה), ולאיזה סוג של קולנוע היא דוחפת. זה לא משהו מבוטל: הקולנוע הוא חיה תזזיתית ומשתנה והשאלה איך נזכור תקופה מסוימת לחלוטין משתקפת גם בשאלה "מה התעשייה בוחרת כנצחונות הגדולים שלה". לכן הזכייה של "קודה" משמעותית, למרות שהיא לא. את זה שמבחינת התעשייה הכיוון שאליו הקולנוע צריך ללכת הוא קטן יותר ולא גדול יותר ידענו עוד מהעשור הקודם, אבל "קודה" הוא השלמה של האקדמיה שהסרט הכי טוב שנוצר בשנה יכול להיות סרט שבכלל לא הוקרן בקולנוע לקהל הרחב. זאת קביעה לא בלתי משמעותית, שנותנת תמריצים הן לסרטי סאנדנס ואינדי אחרים לנסות את מזלם, והן לחברות הסטרימינג הגדולות להמשיך לצאת למסע הדייג שלהן.
לכן הזכייה של וויל סמית' וג'סיקה צ'סטיין משמעותית, כי היא אומרת שלמרות הכול, יש עדיין באקדמיה חלק שהטעם שלו בסופו של דבר שמרני: הופעות ביופיקיות על אנשים שנתפסים "נכונים" (אם כי בשני המקרים מדובר באנשים מתוסבכים שעשו לא מעט דברים רעים, אז יש כאן גם מימד של קבלת "אנטי גיבורים" מהמציאות ולא רק גיבורים). לכן הזכייה של "הנהגת של מר יוסוקה" בסרט הזר משמעותית: כי היא מראה שהם כן מוכנים להקשיב למבקרים, מדי פעם, ומוכנים להרחיב את הטעמים שלהם (אבל רק בקטגוריות מסוימות). לכן הזכייה של "בלפסט" בתסריט המקורי משמעותית – כי היא מראה שלאקדמיה האמריקאית יש בעצם כנופייה בריטית חזקה מאוד (דבר שהיה גם נוכח עם זכיית שני סרטים בריטיים בתסריט שנה שעברה). וכל זה אומר שנמשיך לקבל סרטי ביופיק שכאלה, ושתמיד צריך לחשוב על איזה סרט בריטי ייכנס למירוץ, ושהדיאטה הקולנועית של כולם מתחילה להיות יותר בינלאומית.
וכל זה משמעותי, אגב, גם אם בכלל מה שאתם אוהבים לראות הוא שוברי הקופות הגדולים. כי מפה נראה כרגע שהאקדמיה ויתרה סופית על הרעיון שהרחבת המועמדים ב-2009 נועדה להכניס סרטים מהטעם הרחב (כמו שהיה ב-2009 ו-2010) והכוונה היא להכניס עוד סרטים שהמבקרים והחברים שלהם אוהבים – וזה בעצם נותן לבלוקבאסטרים רשות לפנות למחנה הנמוך ביותר בלי אפילו לנסות למצוא חן עבור טקסי הפרסים. בעבר, כשהיה להם סיכוי לזכות במשהו (או לפחות להיות מועמד), הרבה סרטי בלוקבאסטר כן עשו מאמצים כלשהו לתקשר לא רק עבור הקהל הצעיר והרווחי אלא גם עבור קהל מבוגר יותר. עכשיו, כשהסיכויים האלה נראים אפסיים – אף אחד לא שוקל לשייף פעמיים את התסריט כי למי אכפת.
כל זה מסביר רק למה האוסקרים כן חשובים, למרות הכול. ואני חושב שכל המתלוננים עליהם יודעים את זה: שלא לחלוטין מדובר בצ'ק בלי כיסוי, אלא גם במשהו שכן רלוונטי לכל מי שהדיאטה הקולנועית שלו מורכבת לפחות מקמצוץ קולנוע אמריקאי. אבל אולי הדבר הכי חשוב עבורי – ולמה אני חוזר לטקס הזה שנה אחר שנה בחדווה גדולה בעודי יודע שהסרטים האהובים עליי ככל הנראה אפילו לא יהיו מועמדים – זה שהאוסקר גורם לאנשים לדבר על קולנוע. שפעם בשנה, כולם שואלים, מדברים, ומתעניינים בתוצרים הכי טובים של השנה (או, אם נודה על האמת: בעיקר של שלושת החודשים אוקטובר עד דצמבר, כי זה מתי שסרטי אוסקר יוצאים). והדיון הזה גם מאפשר לנו, חובבי הקולנוע כל השנה, להתנהג כאחרון החוליגנים ולשמוח על כל גול (כלומר, זכייה בפרס מקדים) של הופעה שאהבת או של סרט שחיבבת, ולקלל את השופט שנתן פנדל לסרט המטומטם והביזיוני ההוא, עד לגמר הגדול.
בסופו של דבר, אפשר וכדאי לדון באיך האוסקרים משפיעים על התעשייה, ולמה הם לא צריכים – אבל האוסקרים זה פשוט כיף. וכיף זה כיף.
האוסקר הם כנראה הפשרה הכי טובה בין מסחריות ואיכות.
הרבה פעמים הסרטים המועמדים והזוכים הם לא הכי טובים של אותה שנה, אבל בחלק מהפעמים דווקא כן – ובחלק מהפעמים הם בין הסרטים הכי טובים.
בסופו של דבר הניסיון לימד אותי שמרבית ״סרטי האוסקר״ בהחלט ראויים לצפייה והם מאד סולידיים, אם לא גאוניים על אמת, בהיבט הקולנועי שלהם.
התחרות על הזכייה היא חלק נכבד מהכיף שמביא איתו האוסקר
זה ספורט.
אם היו מעניקים למספר אנשים את הזכייה במקום להכריע על אחד, היה הולך חלק משמעותי מהכיף של העיסוק באוסקר.
העניין סביב ״מי יהיה מועמד?״ ולאחר מכן ״מי יזכה?״ בכל קטגוריה, הוא שנותן עניין בכל הסיפור הזה של האוסקר.
ואם שואלים למה האוסקר דווקא, אז אני חושב שאחת התשובות המשמעותיות היא הגיוון בקטגוריות.
ישנם הקטגוריות הראשיות שקיימות גם כמעט בכל טקס אחר (הסרט, הבימוי, השחקנים והתסריט), אבל האוסקר הוא מקום גם להרבה קטגוריות טכניות, שבעיני הן הרבה יותר מעניינות (צילום, אפקטים, פסקול, בימוי אומנותי, עיצוב תלבושות וכו׳). הקטגוריות האלה, לצד קטגוריות האנימציה, הן קטגוריות שהרבה יותר מעניינות אותי מאשר הקטגוריות הראשיות. זאת אחת הסיבות לכך שאני מעדיף את האוסקר על פני טקסים אחרים.
האוסקר הם לא היחידים עם קטגוריות כאלה
יש המון המון טקסי פרסים. חלק לא מבוטל מהם עם קטגוריות הדומות לאוסקר אבל עם בחירות מוצלחות הרבה יותר. הבעיה היא שהם לא מסוקרים או משודרים בשום מקום. וחבל. כי האוסקר זה כיף. אז למה יש לנו רק אותו (ואת הבאפטא)? בספורט יש הרבה גביעים ותחרויות שונות שכל קבוצה משתתפת בהן. למה "בספורט" שלנו אנחנו מדברים רק על תחרות אחת ספציפית? כלומר, אני כן מבין למה, אבל זה קצת מבאס. כי כמו שאמרת, תחרותיות זה כיף!
כן אבל גם בספורט יש תארים "חשובים" ויש שפחות
בדיוק מה שאחד אמר אני חשבתי.
האוסקר לא אומר שאין הרבההה סרטים טובים הוא אומר שיש סרט אחד "הטוב ביותר"
ובוא נניח לצורך השיחה הוא צודק וזה באמת הסרט הטוב ביותר אז זה הסרט הכי טוב באותה שנה.
לדוגמא בארסה בכדורגל תזכה בליגת האלופות- היא הקבוצה הכי טובה באותה שנה- זה לא אומר שריאל לא טובה אלא שבארה הכי טובה בשנה מסוימת, זה מה שהאוסקר אומר.
כן ספורט הוא יותר "אמיתי " כי ברור שמי מנצחת הכי מגיעה לה בגלל שיש חוקים ברורים ואוסקר זה דעה של כמה אנשים. ובכל זאת לצורך העניין נגיד שהסרט הזה הכי טוב באותה שנה בדיוק כמו ליגת האלופות או יורליג.
לגבי שיש הרבה פרסים אחרים – יש הרבה ליגות בספורט ויש את הליגה החשובה ביותר ולכן האוסקר הוא ליגת הקולנוע החשובה ביותר
אני לא מתעניין כלל בכדורגל
הזמן היחיד בו יש לי התעניינות מסויימת בכדורגל שעשוייה לגרום לי אפילו לצפות במשחקים (או בחלקים מהם, זה מאוד ארוך) זה המונדיאל.
אין לי הסבר למה המונדיאל גורם לאדם כמוני, שכל כך לא מעניין אותו כדורגל, להתעניין פתאום בכדורגל, אבל זו עובדה, ואני בטוח שאני ממש לא היחיד.
האוסקר הוא המונדיאל של הקולנוע. אפילו אנשים שבכלל לא ידועים כחובבי קולנוע מתעניינים בטקס.
בבוקר שאחרי הטקס, הכותרת הראשית בחדשות (או לפחות אחת הכותרות הראשיות) היא מה שקרה בו, וזו הפעם היחידה פחות או יותר שקולנוע נכנס לחדשות.
ספוילר?
(ל"ת)
ואגב, לא התכוונתי לחלוק עליך, אלא לחזק את דבריך
למרות שאני בכל זאת מניח שתסכים איתי שבעולם הכדורגל המונדיאל הוא מעל הכל.
אין ספוילר טעות
וכן אני הבנתי
אני איתך לגמרי
ואני הבנתי שאתה איתי לגמרי (:
לגבי ההשוואה
השוותי לליגת האלופות כי זה שמתי כמו האוסקר
אבל כם מונדיאל מוכר יותר גם לאנשים שלא מהתחום אז אני מבין למה אתה מיתכוון ומקבל את ההשוואה
ליגת האלופות זה שנתי כמו האוסקר*
שנתי במקום שמתי**
רציתי להגיב שדווקא חבל שאין בעולם הקולנוע תחרות כלשהי שמתרחשת אחת לכמה שנים, כך שהציפייה לכך גדולה יותר
אבל אז נזכרתי שאנחנו עושים פה באתר סינמונדיאל במקביל למונדיאל, אחת לארבע שנים.
ובהזדמנות זאת: אזכיר את בקשתי שיהיה השנה מוקדמות. זה משהו שהיה חסר מאוד בפעמים הקודמות, כשהמשחק היה על רשימת במאים מצומצמת שהורכבה ע״י עורך האתר.
אבל.. אה.. מה הטעם?
הסינמונידאל בפני עצמו הוא מתיש מאוד.
התחרות לפני התחרות נראה לי תוציא את כל המיץ עד שנגיע לנקודת הסיום.
אז לא צריך לעשות מוקדמות כמו שעושים בכדורגל
מספיקה כתבה אחת בה תכתבו את התנאים להכנסת במאי למשחק, ובתגובות כל אחד ירשום במאי שלדעתו צריך להשתתף (כל עוד הוא עומד בתנאים, כמובן), והבמאים שיקבלו הכי הרבה לייקים יכנסו לתחרות.
זה מאוד פשוט וקצר, אבל גורם לתחרות להיות הרבה יותר רצינית ולבחירה הסופית לייצג בצורה הרבה יותר נכונה את עין הדג, מאשר אם מראש כל הטורניר הוא על רשימת במאים שהעורך בחר על דעת עצמו בלבד.
אני גם בעד מוקדמות ואמרתי זאת גם אז
וזה לא צריך להיות דומה למוקדמות של המונדיאל
לדעתי זה יכול להיות בסגנון של סקר סוף שנה אבל עם הרבה מאוד במאים
ואז כל אחד יבחר 3-5 במאים (ויעשה אוהב לא אוהב אם הוא רוצה וכו).
ובסוף יש לכם אני מאמין די בקלות את הדירוג ואז אפשר לחלק לבתים והכל לפי הסימנדןאל (וזה אפילו יכול להיות מדורג ככה) בנוסף שאף אחד לא ממש ידע מה המקומות למעט הדירוגים של דרג א דרג ב דרג ג דרג ד אז מימד ההפתעה של הזוכה לא מתמעט.
* אני לא יודע מבחינה טכנית אם זה כזה קל , זה פשוט נשמע לי מבחינה הגיונית די פשוט.
אגב בנושא זה- בקשה מחבריי לאתר – מונדיאל נעשה פעם ב4 שנים והקבוצה הטובה ביותר של הזמן שלנו זוכה (בעיקרון) , לכן לדעתי צריך להצביע לבמאי שבשנים האחרונות נראה לכם הכי טוב ולא הכי אהוב עליכם בכל הזמנים- נניח טיפ ברטון זה במאי שאני אהבתי את העבודות שלו בשנות ה90 אבל אני לא מאמין שיש פה מישהו שאוהב את העבודות האחרונות שלו.
בגלל שסרטים זה לא כדורגל ולא כל 4 שנים מישהו עושה סרט אני חושב שטווח של הסרטים של הבמאי ב10 שנים האחרונות זה טווח לגיטימי לדעתי.
* כמובן שכל אחד יצביע לפי מצפונו ואני לא אומר מה נכון , מה לא נכון אבל לדעתי זה הדבר הנכון לעשות בתור תחרות שאמורה להיות עכשווית.
אולי
(ל"ת)
לאוסקר יש שם, אם נרצה בזה או לא
כך שלאדם מהשורה שלא בקיא בכל טקסי הפרסים, יש את האוסקר, שעליו כולם שמעו, ויש עוד איזה מיליון טקסי פרסים אחרים. מכיוון שאין לאנשים כוח לנבור בהמוני טקסי פרסים שחלקם מאוד זוטרים, ומכיוון שלאדם הפשוט אין את הדרך לדעת באיזה מהטקסים האחרים שווה להתמקד ובאיזה לא, אנחנו נשארים בסוף עם האוסקר.
צריך רק להגיד שבכל הנוגע לקטגוריות הטכניות, יש הרבה משמעות לדעתי לבחירות של האוסקר.
לא תמיד אני מסכים עם הבחירות, אבל לרוב אני לכל הפחות מבין אותן.
אני אקח לדוגמא את קטגוריית הצילום, תחום שפעם לא התיחסתי אליו במיוחד אבל היום הוא מאוד משמעותי עבורי (לפני שאני רואה סרט אני בודק בימד״ב מי הצלם שלו, לצד הבמאי המפיקים התסריטאים ומלחין הפסקול. אלה בעלי התפקידים שהכי מעניינים אותי בכל סרט): כשאני רואה סרט שמועמד לאוסקר לצילום או שזכה באוסקר לצילום, אני בדרך כלל אשים לב ליחודיות מסויימת בצילום וארגיש שזה היה מוצדק. אמנם יוצא לי להתקל בסרטים שאני לא מבין איך לא היו מועמדים לצילום או איך לא זכו, אבל אני לא זוכר מקרה בו ראיתי סרט שהיה מועמד או שזכה וממש לא הבנתי למה.
יצא לי בשנים האחרונות לעבור על זכיות ומועמדויות של פרסי האקדמיה למדע בדיוני פנטסיה ואימה. הסיבה היא שהטקס הזה נותן מקום לסרטים שאני יותר אוהב שלרוב נדחקים לאיזו מועמדות אחת באוסקר לאפקטים מקסימום.
הבעייה היא שיש להם בחירות תמוהות ברמה מטורפת, שמונעת ממני להתייחס לטקס ברצינות.
אני מבין שזו דוגמא לא מייצגת, אבל כמו שכתבתי בהתחלה, אין לי דרך לדעת איזה טקס שווה להתמקד בו ואיזה לא.
בכל הנוגע לקטגוריות הטכניות, יש לי הערכה לבחירות של האוסקר ולכן אני מייחס לו יותר חשיבות (לעומת זאת, בקטגוריות הראשיות יש לי הרבה פחות הערכה לאוסקר ושם אני מרגיש הרבה יותר פעמים את התחושה של ״איך לכל הרוחות הסרט הזה זכה / היה מועמד?״).
ברור שאני מבין למה עוקבים בעיקר רק אחרי האוסקר
לא שאלתי. רק התבאסתי. ובעצם, זה לא באמת חייב להיות ככה.
אם כבר ההשוואה לכדורגל וליגת האלופות אז זה דווקא מחדד את מה שאמרתי – כן, יש תארים שהם יותר משמעותיים מאחרים. אבל כל אוהד כדורגל אדוק לא רואה רק את ליגת האלופות. הוא יראה את הליגה הספרדית/ישראלית/איטלקית, את הגביע של אותה מדינה, את ליגת האלופות, את גביע האופ"א וגם את המונדיאל. זה גם לא חד משמעי איזו תחרות משמעותית או חשובה יותר כי זה ישתנה מאדם לאדם וכל תשובה הייתה מתקבלת באופן דומה יחסית.
אנחנו גם לא אמורים לנבור בעצמנו אחרי איזה טקסים לעקוב. כל מה שצריך הוא שאחד הטקסים האלה ימצא לעצמו משקיעים שישימו כסף על הטקס ועל הפרסום שלו כדי שיותר אתרי חדשות קולנוע יסקרו אותו וכך יוביל ליותר דיבור עליו. אני גם לא אומר שהוא צריך להיות חשוב יותר מהאוסקר, רק שיהיה קיים בשיח של חובבי הקולנוע בנוסף לאוסקר. וזה לא כאילו זה לא קיים. יש לנו את הבאפטא שהוא אחלה רק שהוא חופף לאוסקר בבחירות שלו ויש לנו את גלובוס הזהב שהוא מעאפן. אני רק אומר שלי זה לא מספיק. הייתי רוצה עוד טקסים כאלה.
אני חושב דווקא שמה שאתה אומר מחדד את מה שאנחנו אומרים
אתה אומר ״כל אוהד כדורגל אדוק …״ צופה בככה וככה .
ואדוק זו מילת המפתח.
צופה קולנוע אדוק יצפה בעוד טקסים(או שיהיה לו אכפת מהם לפחות)
אנשים שלא אכפת להם מקולנוע מדברים על האוסקר.
אנשים שלא אכפת להם מכדורגל מדברים על מונדיאל משהו, אנשים שאכפת להם רואים יותר.
אבל אנחנו לא
בחירת המילים שלי הייתה מכוונת. אנחנו צופי קולנוע אדוקים (אני מניח) ולמרות זאת אפילו אנחנו לא מדברים על כמעט שום פרס חוץ מהאוסקר. אפילו הבאפטא, שהוא השני בחשיבותו, לא מקבל פוסט משלו (ואני מבין למה, אני לא חושב שצריך). אני אפילו לא יכול לחשוב אוטומטית על שמם של יותר משלושה טקסים כאלה.
ושוב – זה לא בא כתלונה וגם לא כפתח לדיון. זה נכתב כהתבאסות על כך שכן באלי עוד טקסים מסוקרים ומפוצצי כוכבים ושבהם מחולקים פרסים בהמון קטגוריות (רק שיהיו עם בחירות שונות מהאוסקר. אם כל המטרה שלהם היא לנבא את האוסקר אז לא עשינו פה כלום).
אההה אוקי הבנתי אותך , מקבל
(ל"ת)
זכרתי שאופיר מקבל כתבה באתר כל שנה
אבל מתברר שהוא שולב ב"מצאנו באינטרנט"…
ואם כבר משווים אירועים קולנועיים לספורט, איפה זה שם את הפסטיבלים (במיוחד קאן, שהוא בבירור האירוע הקולנועי השלישי בגודלו כל שנה אחרי האוסקר ושובר הקופות)?
פרסי אופיר יקבלו כתבה משל עצמם
כשפרסי אופיר יתחילו להעמיד סרטים שאנשים ראו.
כתבה שלמה על טקס פרסים שאנשים לא ראו זה תמיד ירגיש לי חסר ערך.
אגב לה לה לנד
בשנה הבאה עולים לכיתה א' ילדים שנולדו אחרי הפאדיחה. קחו רגע לעכל.
בנוגע לביקורת על הטקס
אני אוהב את האווירה שיש לטקס הזה וחותמת האיכות שהוא שם על הסרטים שמועמדים בו.
לדעתי הוא מקבל יותר מדי ביקורת , ביקורת שאני קצת חולק עליה היא על הגיוון במועמדויות , הרי הייצוג בהוליווד , למשל של נשים בתחום הבימוי הוא פרי השוביניזם בהוליווד ולא תמיד אשמת מי שבחר במועמדים , לפעמים הם אשמים, אבל אם יש רק במאית אחת על כל חמש גברים (סתם זורק מספר ) והיא גם לא מקבלת לרוב תקציב גדול אז רוב הסיכויים שיהיו מעט מאוד סיכויים לנשים להיות מועמדות בתחום הבימוי. על אף שזה השתפר לאחרונה.
הנקודה היא שהאוסקר מייצג את הוליווד והבעיות שיש באולפנים משתקפות בטקס , אי השקעה בנשים במאיות , הירידה ברמת הסרטים המסחריים כי מה שחשוב זה הכמות ולא האיכות ולכן גם הסרטים באוסקר הפכו להיות סרטי אינדי והטקס מאבד מהפופולריות שלו . איפה שנות ה 90 ותחילת שנות האלפיים עם סרטים כמו לב אמיץ, שר הטבעות , גלדיאטור, שהיו מסחריים אבל ברמה גבוהה בשביל להיות מועמדים ולזכותת . אני חושב שהטקס לא צריך לתגמל סרטים מסחריים ברמה נמוכה רק כי הם פופולריים
מועמדים > זוכים
בדיוק הייתה לי שיחה, על זה שבמקום מסויים, אני לא תמיד מסכימה עם הזכיות של הטקס, אבל כמעט תמיד מסכימה עם המועמדויות.
לא בדיוק להגיד שלהיות מועמד זה יותר חשוב מלזכות, אבל אני הרבה פעמיים התעניין יותר מי קיבל מועמדות או היה ממש חזק במרוץ יותר מאשר מי זכה בפרס.
בהחלט יש פנינים כשמסתכלים על המועמדים בצורה רחבה.
אותי למשל הפתיע שג'ארין בלשקה קיבל מועמדות על המגדלור.
לא היה לו שום סיכוי לזכות, אבל מועמדות ראויה ביותר לצלם צעיר ומאד מוכשר.
ויש עוד הרבה מקרים כאלה.
געגועי לניינטיז המוקדמים
היתה עבורי איזו תקופה קסומה ממש באוסקר – בין 1991 ל-1994 – שבה אפשר להגיד שהטקס עשה היסטוריה, שהוא הצליח, שלוש שנים ברציפות, לתפוס במדויק את החיבור של קהל-מבקרים-קולנוע. אלה השנים שבהם האוסקרים תפסו במדויק את האופן שבו הקולנוע המציא את עצמו מחדש עם ההיסטוריה המשתנה (למרות שחלק מזה היה, כמובן, מגמות שהתגבשו לאורך שנים). "רוקד עם זאבים", עם כל הבעייתיות שבו (שהוכרה עוד כשהוא יצא לאקרנים) סימל עידן חדש באופן שבו אמריקה מסתכלת על העבר שלה; "שתיקת הכבשים"' סרט שלא היה מתקרב לקטגוריית הטוב ביותר רק כמה שנים לפני-כן, זכה בפרס ושידרג חומרים שבעבר היו מיוחסים לסלאשרים סנסציוניים למעמד מכובד (ובאותה שנה, "היפה והחיה" של דיסני היה גם מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר וסימן את הפיכת סרטי האנימציה באורך מלא לז'אנר דומיננטי בקולנוע האמריקאי כמעט עשור לפני שזה קרה בפועל); "בלתי נסלח" סיפק גם הוא מבט מפוכח על העבר של אמריקה והאופן שבו היא המחיזה אותו במערבונים, ועל הדרך נתן לקלינט איסטווד סוף-סוף את ההכרה שהוא ראוי לה; "רשימת שינדלר" נתן את אותה הכרה לספילברג בשנה שבה הוא הוכיח שהוא יכול להביא המוני צופים לראות סרט (באורך שלוש שעות!) על השואה בדיוק כמו שהוא יכול להביא אותם לראות סרט על דינוזאורים…
ואז באה 1994.
אוי, 1994. לא היתה לנו מאז שנה כזו. שנה של מאבק הטיטאנים בין "פורסט גאמפ" ל-"ספרות זולה". השנה שבה רוברט זמקיס – בן-טיפוחיו של ספילברג שהגיע מקולנוע שוברי-הקופות, ועשה בסרט הזה שימוש בכלים הכי חדשניים של אותו קולנוע כדי לספר את הסיפור של ארבעה עשורים סוערים באמריקה ולגרום לקהל לצעוק "כן, זה הסיפור שלנו!" (לא כל המבקרים אהבו את זה, אגב; התגובה הביקורתית הראשונית ל-"פורסט גאמפ" היתה מאוד מסוייגת) מול קוונטין טרנטינו, הבחור הצעיר שגדל בעיקר על תפריט של סרטי פשע ופעולה זולים והחליט להפוך אותם למשהו מתוחכם, והצליח להביא את ההמונים לקולנוע העצמאי האמריקאי (גם כאן, אגב, לא כל המבקרים נפלו – "ספרות זולה" התקבל באהדה ביקורתית ראשונית גדולה יותר מזו של "פורסט גאמפ", אבל היו כאלה שעיקמו את האף כשהקולנוע העצמאי התחיל לנוע בעקבותיו לכיוון של סיפורי אקדחים וסמים במקום לעסוק בשולי החברה בצורה מעמיקה יותר).
שני הסרטים ששינו את הקולנוע האמריקאי, בשנה אחת.
מה היה לנו מאז? אם אני מחפש סרט משמעותי שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בכל השנים שעברו מאז, אני יכול לחשוב על "פרזיטים" – וזהו. וזה בכלל סרט קוריאני. אני מסרב להאמין שהוליווד כבר לא מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, אבל באוסקרים זה לא מתבטא כבר שנים.
שיבת המלך גם עשה מהפכה באוסקר בטקס של 2004.
(ל"ת)
כאן הוא די נגרר, באיחור ניכר, אחרי הקהל והסרטים הקודמים בסדרה
והוא בעיקר הגיע בשנה של מועמדים פושרים ומטה. אין לי ספק שהטרילוגיה של ג'קסון בכללותה היא משמעותית, אבל "שיבת המלך" בפני עצמו? זה לא "פורסט גאמפ". במונחי שוברי קופות, זה גם לא "מטריקס" שיצא חמש שנים לפניו (ואפילו לא היה מועמד בקטגוריה).
Master and Commander היה צריך לזכות ב-2003
(ל"ת)
האוסקר של 1994, בעיני, הוא לא ממש אוסקר שחיבר בין הקהל והמבקרים
ולו בגלל העובדה שמלך האריות לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר או לתסריט.
מלך האריות היה הסרט המרוויח של השנה, הסרט השני הכי מרוויח בכל הזמנים לשעתו, זכה לביקורות משתפכות מכל כיוון והפך לקלאסיקה על זמנית שעד היום נחשב לאחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר בכל הזמנים אם לא ה-.
ומה הוא קיבל? מועמדויות בקטגוריות המוזיקליות בלבד. פשוט עלוב.
איך יצירת מופת כזאת לא הייתה מועמדת לסרט הטוב ביותר או לתסריט הטוב ביותר?
אז סורי, אבל לי קצת קשה להתייחס דווקא לאוסקר 94, מכל השנים, כאוסקר שהיה מחובר לקהל.
ועיבוד מחזמר בן יונה!
(ל"ת)