טקס האוסקר השנה היה אמור להיות דבר די מינורי, בסך הכול. סגירת פינה היסטורית שידענו שמגיעה (סרט סטרימינג זוכה לראשונה בפרס הסרט הטוב ביותר, שחקנית להט"ב מחוץ לארון זוכה) וכמה שפחות (סרט שבוים על ידי אישה מנצח סרט אחר שבוים על ידי אישה, שתי במאיות זוכות ברצף) וכמה זכיות שסוף סוף הגיעו לאנשים שלא היה להם אוסקר זמן רב (קנת בראנה, ג'סיקה צ'סטיין, ג'יין קמפיון על בימוי). הטקס לא הצליח לעורר השנה שום עניין, וכנראה שבצדק – כל החלטה שלו נראתה תמוהה יותר מהקודמת, כולל רשימת מציגים אקראית למדי (שכשכולם הוצגו בפתיחת הטקס היא נראתה כמו המשך למערכון "טוסטר משולשים").
היינו אמורים לדבר על זה ששוב יש מגישות לטקס ואיך הן היו (איימי שומר הייתה הטובה מבין השלוש, אבל גם לה היו רגעים ספורים מדי של הברקות. רג'ינה הול די ביזתה את עצמה עם הבדיחה על ה"חה חה חה אני לוקחת גברים ל'בדיקת קורונה' אם אתן יודעות למה אני מתכוונת"), על הנוכחות האקראית של BTS שנראה שהגיעה מרעיון למשהו חוזר בטקס שקוצץ ונשאר רק "שבעה בחורים קוריאנים מדברים בצורה מבלבלת על סרטים", על הביזיון של האקדמיה בהחלטה להעניק 8 פרסים לפני הטקס ולהכניס אותם בצורה כל כך מלאכותית שלא נשאר מהם כלום (וגם ידענו מראש מי הזוכים, אז הפתעה או מתח לא היו), על הפאדיחה שבניסיון שלהם עם החלקים של "בואו לטוויטר להצביע" (צבא המעריצים של זאק סניידר דרס את התחרות ובפרס "הסצנה הכי אדירה" זכתה הסצנה של הפלאש מ"ליגת הצדק" בקאט שלו, ובפרס הסרט הטוב ביותר של 2021 ע"פ טוויטר זכה "צבא המתים"), על חילוף המילים הכי טוב בטקס (ג'וש ברולין לג'ייסון מומואה: "אי פעם היית מועמד?" "פפפט לא"), על הביצוע המוזר ל"לא מדברים על ברונו" שלקח את הסרט ואז החליף באמצע את המילים שלו לכל דבר אחר, או על עשרות דברים אחרים.
ואז וויל סמית' קרה.
מכיוון שכנראה שמעתם חלקים מזה, ואולי גם הכול, הנה ההקשר המלא: כריס רוק עלה להציג את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. כהרגלו, כריס רוק עלה וסיפר בדיחות – חלק יותר "נאותות", וחלק פחות. אחת הבדיחות הייתה על הקרחת של ג'יידה פינקט סמית', שנובעת כתוצאה ממחלה שבה היא לוקה: "אני מתרגש לראות אותך ב'ג'י איי ג'יין 2!'." לא הבדיחה בטעם הטוב ביותר, לא המתקפה הוורבלית החריפה ביותר שנודעה בטקס. לרוק יש היסטוריה של בדיחות שלא הולכות טוב בטקס: בהנחיה הראשונה שלו ב-2004 הוא צחק על ג'וד לאו שהוא מופיע בכל סרט "אפילו כנער מים". אז שון פן עלה בשלב כלשהו לבמה ונזף קלות ברוק/הגן על כבודו של לאו. הפעם, וויל סמית' עלה לבמה והחטיף לו סטירה בשידור חי, ואז חזר לכיסא שלו בעודו צועק: "תשמור את השם של אשתו מחוץ לפה המזוין שלך". זה היה קטע כה ביזארי שאנשים חשבו שהוא מבוים. הוא לא.
מן הסתם, מאורע שכזה לא ממש יכול לעבור בלי התייחסות. הבעיה היא גם שאין ממש אפשרות לעצור את הטקס לדבר על הרגשות, במיוחד כשהחליפות מלמעלה לוחצים לסיים את הטקס כמה שיותר מוקדם (הם לא הצליחו – הטקס עדיין ארך שלוש שעות וארבעים דקות – יותר מכמה טקסים שהיו לאחרונה), אז פי דידי אמר שהם אחר כך ישלימו, ואיימי שומר אמרה מה שהיא ככל הנראה הבדיחה הכי טובה שלה בטקס ("לקח לי זמן לצאת מהתחפושת של ספיידרמן, קרה משהו? נראה שיש כאן איזה שינוי באווירה"), ובעצם הכול היה תלוי בנאומו של סמית', והאם ברגע השיא והלחץ הוא יצליח להגיד "טוב, אולי לא הייתי צריך להחטיף מכות למישהו בגלל בדיחה". הוא לא הצליח. הוא דיבר על כך שהוא מאוד מזדהה עם ריצ'ארד ויליאמס והתפקיד של "מגן המשפחה", התחיל להגיד משהו ואז דנזל וושינגטון בצד העיר לו משהו וסמית' אמר את המשפט הכי חכם בכל הנאום שלו ("דנזל אמר לי ש'בשיא שלך אז בדיוק אורב לך השטן'") ואז הוא התנצל בפני האקדמיה והמועמדים האחרים, אבל לא בפני רוק.
ותראו, בזמן שלקח לי לכתוב את המשפט הזה נאמר כל טייק על הנושא, אז אגיד זאת כך: גם בפני בדיחות בטעם מאוד רע צריך לדעת להתאפק, לחייך ואז לנצל את נאום הזכייה שלך רגע אחר כך כדי "להגן על המשפחה שלך". אלימות היא, ובכן, ותראו מופתעים – דבר ראוי לגינוי. ואם אנחנו אומרים שהבדיחה של רוק מפלרטטת עם המקום שמצריך תגובה, אז בטח שסטירה היא משהו שצריך להגיד שחוצה כל גבול. הוא יכול היה לעלות לבמה ולעשות קניה ווסט ולדרוש התנצלות, הוא היה יכול לצעוק מהכיסא שלו, הוא היה יכול לעשות הרבה דברים שהוא לא עשה.
קשה לדעת לאן זה יתפתח מפה. אפשרי שזאת הפעם האחרונה שסמית' יוזמן לאוסקר (למרות שהוא ביקש מפורשות שלא). אפשרי שזאת הפעם האחרונה שסמית' יוזמן לאנשהו שהוא לא סבב התנצלויות ארוך ומתיש. אפשרי שהוא יצליח להפוך את המקרה הזאת לטובתו. כל מה שאני יודע זה שהיינו צריכים לדבר על עשרות דברים אחרים האוסקר הזה, ועכשיו אנחנו מדברים על זה.
ובכל זאת, אם אפשר לסכם דברים שאינם וויל סמית': עונת האוסקר הזאת נמשכה הרבה יותר זמן, עם מעט מדי מועמדים שמעניינים אנשים, בטקס שניסה לעורר עניין אבל נפל על הפנים בפני עצמו, ולולא וויל סמית' לאף אחד לא היה אכפת. ראוי ורצוי שבשנה הבאה כל הקטגוריות ישודרו בשידור חי, יורידו את פרס הטוויטר שרק הוסיף בושה לכל המעורבים בדבר, וימשיכו להזמין מנחים (אבל אולי כדאי להסתפק באחת).
בפינה הקטנה שלנו כאן באתר, הזוכה ב"הכה את האוסקר", שזוכה לקבל ביקורת מטעמו, הוא TzachiG שהצליח לנחש את כל המועמדים, בטקס צפוי למדי. כלומר, חוץ מכל הקטע עם וויל סמית'.
האקדמיה לא חשבה על זה שבשביל לקצר את הטקס צריך פשוט להוריד את כל הנאומים המתישים?
ובנוגע לוויל סמית' – אשמח מאוד לא לראות אותו יותר בשום סרט, בשום קמפיין, בשום טקס. כלום. יש ילדים שמעריצים אותו וראו אותו מקלל ומכה אדם אחר רק בגלל בדיחה גרועה. בלי קשר לילדים, יש גם קוד אתי שנדרש מכל אדם, למשל לא לנקוט באלימות. טוב יהיה אם האקדמיה תיקח את הפרס בחזרה, ועוד יותר טוב יהיה אם ישחררו משהו מעבר ל"אנחנו נגד אלימות".
בול
(ל"ת)
גם ללעוג לאדם בפומבי זו אלימות
(ל"ת)
לא. זו לא אלימות
זה לא דבר נחמד. זו לא התנהגות לגיטימית, זה לא דבר שאנחנו צריכים לקבל כחברה, וזה משהו שאנחנו בהחלט צריכים לצאת כנגדו באופן מילולי. אבל זה לא אלימות. וזה מאוד חשוב כי התגובה החברתית הנורמטיבית כנגד אלימות היא שונה והתגובה החברתית הנורמטיבית לדברים שהם לא אלימות.
אנחנו לא צריכים לתייג את זה כ"אלימות" כדי שזה יהיה לא לגיטימי. זו התנהגות לא הגיונית שאנחנו צריכים לצאת כנגדה. אבל זה לא אלימות. אלימות זה משהו אחר – ומה שהיה שם, סר טעם ככל שיהיה, לא היה אלים. חצוף, מרגיז, מעצבן, חסר התחשבות, משפיל, מזעזע. יש מספיק מילים לתאר את מה שקרה שם מהצד של כריס רוק, פשוט אלים זה לא אחת מהן
אפשר לדבר על זה, אבל כריס רוק ממש לא חרג מהנורמות של האוסקר
אז כמובן שזה מעלה את השאלה האם הנורמות האלה מקובלות עלינו (לי אישית אין בעיה), אבל לכאן או לכאן וויל סמית' עשה משהו שמאוד חורג מהנורמות האוסקריות. ואפשר פשוט להוציא את שניהם מהמשחק, זה לא יפריע לי יותר מדי.
והנורמות של האוסקר בהחלט מוזרות, בלשון המעטה.
לפחות שני אנסים שקיבלו אוסקר בידיעה מוחלטת של מה שהם עשו.
אם כבר יש דיבור על להחרים את וויל סמית'
אני אשמח גם לחרם על קומיקאים שעשו את ההון שלהם מלהיות בריונים כלפי אחרים.
Second that…
עם כל הצדקנות מול התגובה של וויל סמית…לכריס רוק הגיע על אמת…להתבדח ולצחוק סבבה.
לצחוק על מחלה, נכות או מוגבלות לגמרי לא סבבה והוא הרויח את הסטירה על מלא…
כשוויל סמית ירגע הוא בטח יתנצל אבל לא שמעתי את כריס רוק מתנצל…
לא יודע אם זאת אמירה כללית או ספציפית על רוק
אבל בשני המקרים, וספציפית על רוק, זה פישוט יתר מאוד של המקצוע ושל ההישגים של האדם לאורך השנים. רוק היה קול בולט מאוד בסטנד אפ של שנות התשעים והאלפיים המוקדמות לא בגלל התנגחויות ודאחקות על סלבריטאים, אלא בגלל בדיחות ואבחנות שחלקן התיישנו מעולה וחלקן ממש לא. אבל החומר שלו הוא לא "חחח איזה אפס מיקי רוני". בהנחיות באוסקר שלו הוא קצת יותר נכנס בקהל, אבל זאת סיטואציה שונה שבה:
א. חלק מהציפייה היא בדיחות קלות על הקהל
ב. בחייאת, "להתבריין" על השחקנים הגדולים בעולם?
כלומר, אם המשפט הזה תופס על מישהו הוא תופס יותר על מנחי גלובוס הזהב כמו (בעיקר) ריקי ג'רוויס (אבל גם) טינה פיי ואיימי פולהר. אבל אני גם לא יודע אם אני בעד להחרים מישהו בכלל.
רוק לא מתבריין על אחת השחקניות החזקות בעולם.
אלא על שחקנית שיכולה לחלות במחלה שתשנה את המראה שלה, כאחת האדם.
לצחוק על נתון פיזי שאי אפשר לשנות – זה פשוט מכוער ובריוני. אין דרך לסובב את זה. זה שסמית' הרביץ לו – לא פותר את רוק מאחריות.
אגב, דוגמא נגדית שנראית לי טובה הוא ריקי ג'רבייס. הבנאדם היה שוחט את כולם עם בדיחות פרסונליות, אבל חוץ מ"מרטין סקורסזה נמוך" אני לא זוכר שהוא אי פעם נכנס במישהו בצורה כל כך מכוערת.
לג'רוויס היו בדיחות מאוד נמוכות ומאוד מכוערות
אבל אגיד זאת כך – אם סמית' לא היה מרביץ לרוק, והטקס היה ממשיך כרגיל, והיינו עכשיו אחר כך – אז בהחלט היה מקום לדון על העוול שרוק עשה.
אבל כרגע, באקלים הזה, להגיד (לא באמת כי אנחנו רחוקים ממנו שנות אור אבל נו) "טוב זה לא בסדר שקיבלת סטירה אבל זה בעצם כן אולי מגיע לך" – לא. זה פשוט מצדיק ומחזק את הרעיון ששימוש באלימות פיזית הוא בסדר כפתרון למצב שכזה. והוא לא. ויותר חשוב לי להדגיש שאלימות פיזית היא מוקצה, גם במקרה של סערת רגשות מאשר השאלה של גבולות הקומדיה ואיפה עובר הקו בין הלצה לבריונות. והשיח שמנתח כמה באחוזים היה לא בסדר כריס רוק משחק ישירות לרעיון שבעצם, בסדר, אז קצת הגיע לו. ולא. לא הגיע לו אפילו קצת.
אני לא יודע מה לחשוב בנושא
כלומר, כן, אלימות היא פסולה, ויל סמית' הוא בנאדם מבוגר ואמור לדעת את זה (וגם את העובדה שהעיתונות והרשתות החברתיות היו עושות לינץ' וירטואלי לרוק על הקטע הזה בכל מקרה). ולמרות שזה לא יפה לצחוק על בעיות בריאותיות של אנשים, הבדיחה הזו רחוקה מלשבור את שיאי הטעם הרע שהטקס חווה בעשור ומשהו האחרון – נדמה לי שהשיא היה "ראינו לך ת'ציצי" באדיבות סת' מקפארלן (ואפשר לתהות מה היה קורה אם כל הקרבנות של השיר ההוא של מקפארלן היו קמות ביחד באותו רגע כדי לעשות לו את מה שסמית' עשה לרוק. סביר מאוד שהיה צריך לפנות את מקפארלן משם באמבולנס).
מצד שני: לא נעים להודות בזה, אבל האפיזודה הזו כנראה תגרום למנחים בטקס האוסקר בשנים הקרובות לחשוב קצת לפני שהם פותחים את הג'ורה. סביר שלא נשמע יותר בדיחות על קרחות בטקסי האוסקר הבאים, וגם לא על עודף משקל או חצ'קונים, וזה בסדר גמור, כי יש הבדל בין אוסקר להופעת סטנד-אפ שבה (לכאורה) הכל הולך. ובוודאי שלא נשמע עוד שיר בסגנון "ראינו לך ת'ציצי" אז בכלל הרווחנו.
זה נראה לי דווקא אחלה דבר לחשוב על זה
כאמור, אני בעד שהמנחים יפתחו את הפה, אבל לא חושב שנושא הלעג שלהם צריך להיות המראה של אנשים אחרים (בין אם הוא מגיע מנכות או מבחירה אמנותית). יש מספיק דרכים אחרות לחגוג את האנשים שהגיעו ואת הסרטים, ויש שלל דוגמאות לכך.
אני סבור שיש הבדל - גם אם לפעמים הוא דק - בין לפתוח פה ללפתוח ג'ורה
אין שום דבר רע בלפתוח פה – כמובן שלא באופן כללי, אבל גם במובן של להתבטא בחריפות נגד עוולות כאלה ואחרות, למרות שאני לא סגור על כמה האוסקר צריך להיות במה למקרים כאלה.
לפתוח ג'ורה, לעומת זאת, זה להיכנס בצורה אישית ומלוכלכת בבנאדם. גם אם הבנאדם התנהג לא בסדר (ובמקרה הזה ג'דה פינקט סמית' לא עונה לקריטריון בכלל) – איש איש וסגנונו, אני מניח, אבל ההסתייגות מהתנהגות כזו היא מובנת.
הכי התחברתי פה לתגובות שלך . אין ספק שאלימות ותגובות רעות על דברים לא מוסריים או מרושעים לא פותרת את העניינים רק מחמירה ומסבכת אותם . רק אהבה וטוב מובילים לאור של עוד יותר טוב . אם מישהו מיגיב על רע עם רע הוא לא יוצא יותר טוב אלא חוטא גם רק בצורת אצלימות שונה . ואיזה יופי שהעולם ישתדרג ורואים בולט איך כבר לא תומכים באלימות ופתירת דברים באלימות , האינצלגציה של המין התפתחה והתקדמנו ומצפים שסמכויות גדולות בעולם הסה שנמצאות במעמד הורי כמו ויל סמית ופוטין ראש ממשלת רוסיה להתנהג בדרך בוגרת ולא אלימה . לכן הם מקבלים מכות קשות מהאבולוציה ועושים עליהם חרם וויל סמית מבין את זה ואמר אני רוצה להיות אהבה ובדרך עקיפה אמר שהוא מבין שטעה והיה בטירוף מתוך אהבה אבל זה לא אהבה , הוא לא הגן על אהבה אלא על כבוד משפחתו וזה נחות בטירוף לעומת אהבה . בכל אופן לא אכפת לי מי צודק או טועה לא פותרים דברים באלימות ורע . לכן הם יקבלו השלכות על מעשייהם מי שבוחר ברע . ואנחנו מצידנו מי שרוצה לעזור עליו לרצות להתפתח באהבה ולהשתנות לטובה ולהיות אור לעולם עם שיתוף של איך יותר מתואם לסדר של מציאות שיותר קרוב להבנת המקור האבסולוטי של הטוב .
אפשר לציין לטובה את אלן דג'נרס ויו ג'קמן
אצל אלן- בהנחיית טקס האוסקר ב2014 שהוכיחה שאפשר לצחוק על מפורסמים בצורה חביבה בלי לפתוח ג'ורה.
כנל לגבי ג'קמן- פתיחה מעוררת התפעלות והנאה צרופה מצד הקהל בבית והשחקנים בטקס.
אין לטעמי בעיה לצחוק על השחקנים שיושבים בטקס, להפך, אפשר להקליל במעט את האווירה הדרמטית והרצינית של האירוע אבל אני מסכימה שיש נטייה להגזים ולהשתלח בנוכחים באולם (כן מדברים גם עליכם סטיב ואלק- ראו ערך "מונולוג פתיחה אוסקר 2010").
אישית, אני ספגתי הרבה יותר הנאה מטקסים בהם נראה שגם השחקנים נהנים וצוחקים, ולא זזים באי נעימות בכיסאות.
מנגד- זה שוויל סמית' מקבל אוסקר אחרי שעלה לבמה והחטיף לכריס רוק (גם אם הגיע לו)….וואלה הוזיל מהפרס שלו בכמה רמות. כאילו קיבל פרס על אלימות ולא על יכולות משחק.
סלילה אבל השיר "ראינו לך ת'ציצי" לא יותר נוראי מהבדיחה על ג'דה
יש אתר שנקרא "מיסטר סקין", זה אתר שהוא בעצם מנוע חיפוש של סלבס (נשים בעיקר) שמציג תוצאות בהם הם הצטלמו בעירום. חשוב לציין שלמרות שהאתר דוחה במהותו, אין שם שום דבר לא חוקי. אותן סלבס הצטלמו בעירום כחלק מסרט, בהסכמה מלאה. ולכן הדבר שקול למנוע חיפוש של דמויות אנימה שלובשות גלימה.
מה שסת' עשה זה הקריא את התוצאות חיפוש לגבי סלבס רלוונטים נשים באותה תקופה. ניקול קידמן – עיניים עצומות ברווחה, קריסטין דאנסט – מלנכוליה, וכו'.
עכשיו חשוב לומר **זה שוביניסטי, מחפיץ ולא לעניין**. וכן, גם לי זה עשה קרינג' כשראיתי את זה בלייב בטקס. אבל עדיין – הוא לא השתמש במידע אישי על חייהם (הם עדיין הופיעו בעירום בסרט, והטקס הוא על סרטים). קטעי העירום לא דלפו לאינטרנט אלא ניתנים לצפייה חופשית בנטפליקס במסגרת הסרט.
מה שכריס רוק עשה, זה לקח את אשתו של מועמד, שלא השתתפה בעצמה בסרט, וללעוג למראה שלה עקב מחלה. זה לחלוטין לא מצדיק סטירה. אלימות לא מקובלת בשום צורה ואופן וויל סמית' נותן דוגמה שלילית מובהקת וחזקה יותר למה אסור לעשות. אבל עדיין, הבדיחה של רוק הרבה בחוסר טעם ממה שנראה על ידי סת' והשיר המחפיץ שלו.
לא רק זה, גם הסטירה של וויל סמית' לא באה מתוך כוונה רעה.
וויל סמית' סך הכל רצה להמשיך את הבדיחה ולעשות רפרנס לתפקידו בתור מוחמד עלי, אבל כריס רוק הנבזי החליט לשים את הפרצוף שלו באותו חלל שבו וויל סמית' העביר את היד שלו ולקחת לו את הפאנצ'ליין. כמו כן, כריס רוק למעשה לעג לליהוק של וויל סמית' בתור עלי, כי כמובן שאם עלי היה מחטיף לכריס רוק סטירה הוא היה נופל, וככה כריס רוק זלזל בגבריות של וויל.
מה שהופך את הבדיחה של כריס רוק לנוראית לחלוטין זה הרפרנס לסרט ג'י איי ג'יין שבבימויו של רידלי סקוט. רידלי ידוע שיש לו הברקה פעם בכמה שנים, ובין לבין מוציא הרבה זבל, ובגלל שהשנה יצא 'דו קרב' ולכן מצפים לנו הרבה סרטי זבל של רידלי בשנים הקרובות, כריס רוק בעצם צחק על הבחירה של ג'אדה סמית' בסרטים גרועים בלבד.
ובכלל, כריס רוק לגמרי הבנאדם הכי רע בעולם. פוטין לדוגמא נכנס למלחמה באוקראינה בגלל סיבות שלפי דעתו מוצדקות והוא ידע שהוא ומקורביו הולכים להפסיד כסף בגללה, אבל כריס רוק לעג לג'אדה סמית' בלי שום סיבה מלבד הרווח האישי שלו.
אני רוצה לתקן משהו קטן אבל חשוב בנוגע לשיר הזה
הוא מאזכר באופן מפורש לא רק סצנות עירום של נשים בסרטים, אלא גם את התמונות המודלפות של סקרלט ג'והנסון, מה ששומט את מרבית הטיעון המוסרי, אם לא כולו מתחת לשיר הזה. כן, זאת רק שורה אחת. אבל היא מוחקת את כל ה"בסדר אבל זה משהו ציבורי שכולנו מכירים".
מה גם שהשיר לא רק מצביע על איפה אפשר לראות עירום ואיפה לא, אלא על כך ששחקניות שנשארו לבושות הן "טובות" יותר (או מה שלא קרה שם בשורה עם ג'ניפר לורנס שהתלהבה שעדיין אין לה סצנת עירום).
להגנת השיר הזה – היי, הוא עדיין מאוד תקוע בזכרון שלנו גם עשור אחר כך. לרעה. מאוד. אבל תקוע.
תראה, אני לא אתווכח על מה יותר או פחות נורא, כי אין ספק שמה שרוק עשה זה גועל נפש
אבל בנוגע לשיר של סת מקפארלן: מה שהוא עשה זה לא להקריא תוצאות ממנוע חיפוש. זה לכל הפחות לרמוז שבהופעה של השחקניות בסרטים האלה אין שום דבר חוץ מציצי, ואולי אפילו שבהופעה שלהן, בכלל, אין דבר כזה. זה לא (רק) לחפצן אותן, זה לטעון שהקריירה שלהן כשחקניות מבוססת על הגוף שלהן.
וצריך להסתכל גם על הקונטקס הרחב יותר – מקפארלן לא ביצע שיר שנקרא "ראינו לך ת'זין" בעיקר כי הוא היה מתקשה לקושש דוגמאות מהנוכחים באולם. הדרישות משחקניות ושחקנים בהוליווד בתחום הן, איך נגיד בעדינות, עדיין מאוד שונות.
רז, מצטער שאני עונה דווקא לתגובה שלך, אבל הטיעון שלי מופנה בעיקר לסנטימנט שמובן פה מהתגובות.
כריס רוק לא עשה שום דבר שהוא גועל נפש, ולמעשה הפשע היחיד שלו היה שהבדיחה לא הייתה מצחיקה. נראה שבהוליווד התרגלו לבדיחות של 'X כל כך מוכשרת שהיא זכתה כבר ב-40 אוסקרים אז בוא פשוט ניתן לה אחד, ו-'Y כל כך מדהים שהוא עובד על 4 סרטים, 15 תכניות טלוויזיה, 43 אלבומים, 7 הצגות בית ספר, מתנדב במקלט לפנדות נטושות, ועובד על הדוקטורט שלו באוניברסיטת ייל'. בגלל זה ריקי ג'רוויס היה משב רוח רענן.
ג'אדה סמית' היא שחקנית עשירה, מפורסמת, מצליחה, ויפה שלובשת את התספורת המגולחת שלה בגאווה. היא דיברה על הקרחת שלה (ועל הרבה מאוד דברים אישיים) בפומבי, והשתלבה עם הטרנד המאוד מוצדק של נשים שחורות לא לשים פאה ולהסתיר את המצב הטבעי של השיער. כריס רוק עשה השוואה לדמות בדיונית נשית חזקה שגם אותה שיחקה שחקנית יפהפייה ומוערכת בתעשייה. הבדיחה לא הייתה מצחיקה, אבל לא חסרת טעם ולא כלום. הוא התייחס לעובדה שיש לה ראש מגולח, עובדה שהיא דיברה עליה ולא הסתירה אותה ובטח ובטח לא נראה שהיא מובכת ממנה.
וזו הבעיה עם רגישות היתר שעולה בשנים האחרונות. כאשר אנשים מריעים לבחור שמחטיף אגרוף לנאצי, ומשם עוברים להריע לאדם שהחטיף מכות למי שאמר 'ניגר', והציבור "מזדעזע" ממרצה בבית ספר למשפטים שמדבר על כנסיית ווסטבורו ואומר 'פאגוט', הציבור בעצם מתעדף את הרגישות הסובייקטיבית -ולפי דעתי המאולצת – על פני הרגשת הביטחון (וחופש דיבור, אבל בוא לא נכנס לדיון הזה). כאשר הציבור מנסה להסביר למה התייחסות לראש המגולח של אישה בעלת ראש מגולח שמוצג בפומבי זה בעצם בדיחה נבזית, אנחנו נכנסים למקום שבו יש 'פיסינג קונטסט' ומי הקורבן היותר מקופח. אנחנו בעצם עושים עיקוף מהמהות ומתרכזים בשטויות הקטנות שמסביב. בהקשר היותר רחב, זו גם הסיבה למה ארה"ב הייתה ונשארה אחת מהמדינות הגזעניות במערב, לא למרות, אלא *בגלל* תרבות הפי.סי. וההתייחסות להסחות הדעת מסביב לבעיות האמיתיות. אין פה 'כן, אבל', אין פה 'למרות ש…' ואין כלום. יש פה גבר אלים שתקף מישהו כי הוא הרגיש שהוא יכול.
אני מסכים עקרונית ואז מסתייג מיידית
כלומר, אני מניח שיש הסכמה כללית שדברים הם, ובכן, סובייקטיבים בסך הכל. שסרט שמישהו אחד אוהב השני ישנא, שהשלישי יחשיב לטוב הרביעי לזוועה, וכו'.
ואין תחום יותר סובייקטיבי מהומור – זה מעבר ל"הבדיחה הצחיקה אותי ולא הצחיקה אותו", זה גם "הבדיחה הצחיקה אותי כשהוא אמר אותה אבל לא כשהיא אמרה" ואפילו "הבדיחה הצחיקה אותי כשהוא אמר אותה בפעם הזאת, אבל לא בפעם ההיא".
היכולת לצחוק מבדיחות של אנשים עלייך נובע מביטחון שהבן אדם לא באמת נגדך. שהוא אוהב אותך, ושהוא עוקץ אותך בחביבות או מציין מאפיין של הקבוצה אליה אתה משתייך בצורה קומית אבל תמיד רואה אותך כאדם. זה למה בדיחות שואה נוטות להצחיק פחות כשמספרים אותם ניאו נאצים, כי החשש הוא שההומור לא מסווה שום דבר – אלא נטו בא להשפיל אותך.
עכשיו, נראה לי אפשרי ביותר שלג'דה יהיה חוסר בטחון מסוים בנוגע למצב השיער שלה, שלא בא ביוזמתה. זה לא הכרח: היו קומיקאים ואנשים שחטפו בדיחות קשות הרבה יותר על המראה שלהם, או על הקבוצה שלהם, או על המאורעות בעבר פשוט כי או שהם ידעו שזה רק הלצה, או כי פשוט האדם השני כל כך לא משנה ביניהם שהם הצליחו ליהנות מהבדיחה ולא אכפת להם מה אחרים "חושבים".
והציפייה הכללית היא שאם אתה שורד בתעשייה אכזרית ומלאת ציניות וארס כמו הוליווד – תדע לקחת כמה בדיחות על חשבונך, כי עלבונות אתה בטוח ספגת.
אז כל זה כדי לומר – אני לא חושב שאפשר לקבוע אובייקטיבית האם הבדיחה הזאת בטעם טוב או לא. לא רק מבחינת "טוב, ברור שאתה חושב שזה מצחיק כי אתה לא אישה שחורה עם המחלה הזאת", אלא גם מבחינת "וואלה אפשרי שיש לא מעט נשים שחורות שהיו צוחקות ונהנות מההשוואה".
אז לי הבדיחה נראית סבירה מינוס מבחינת הטעם הטוב – כזאת שהיא הימור בנוגע לשאלה איך היא תצליח, ו-טוב, אני מניח שרוק גילה. אבל אני לחלוטין לא חושב שאפשר לקבוע את זה במידה כלשהי של אובייקטיבית.
(כל זה לא משנה את השאלה שגם אם זאת הייתה בדיחה סרת טעם על אמת, או יותר – לא מרביצים לאנשים בגלל בדיחות בשום פנים ואופן סוף פסוק)
אחרי כמה פעמים שכתבת את המשפט האחרון
ואחרי ששמתי לב שכותרת המשנה של האתר היא עדיין ״לא מכבים את המוח בכניסה לקולנוע״, חשבתי שיש פה רעיון לכותרת משנה חדשה.
זה לגמרי מתבקש לדעתי.
כן ולא
כי זה נכון שלא באמת אפשר לתת הגדרה אובייקטיבית למה סביר ומה לא, אבל כן אפשר (וצריך) לקבוע נורמה.
כמו שאמרת ברמה האישית – יש הבדל בין הומור שמגיע מהמקום המכבד והומור שמגיע מהמקום הלועג/מתנשא. אני בטוחה שאם אישה שהיא במערכת יחסים טובה עם ג'יידה היתה אומרת בדיוק את אותה הבדיחה (לגבי ג'י איי ג'יין), יש סיכוי שזה היה נתפס כמשהו מעצים (איזה גיבורה היא!). ולכן ברור שאי אפשר באמת לייצר קו אובייקטיבי.
אבל זה לא סותר את העובדה שכחברה זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. זו ההגדרה של נורמה. כל איש והעדפותיו ועדיין אנחנו מגדירים מה סביר בעיננו ומה לא.
אני באופן אישי לא אוהבת בדיחות על מראה של אנשים. זה בכלל לא אכפת לי אם הם יפים או מכוערים, אם אני מעריצה אותם או חושבת שהם סכנה.
אני חושבת באופן אישי שדונאלד טראמפ הוא סכנה לדמוקרטיה בעולם ועדיין מפריע לי כשצוחקים על זה שהוא "כתום" או על קו השיער שלו או על מבנה הגוף שלו. לא כי נפגעתי בשמו אלא כי אני חושבת שסוג ההומור הזה הוא בעייתי. לצערי זו נכון להיום לא הנורמה החברתית (למרות שאני בהחלט מצליחה לראות התחלה של תנועה לכיוון הזה), כך שגם אם באופן אישי אני חושבת שבדיחות על מראה ושיער ומשקל הן סרות טעם, במקרה הספציפי הזה כריס רוק לא עשה שום דבר שהוא מחוץ לגבולות הנורמה החברתית. על הגבול, כן, אבל לא יצא ממנו. חצי שעה קודם לכן מישהי (נראה לי וונדה) צחקה על איבוד השיער של אחד השחקנים הגבים ואף אחד לא אמר לה כלום.
והדבר היחיד שטוב בכל הדיון שעלה כאן, הוא שזה בעצם מחדש את הדיון הציבורי של מה הם הגבולות העקרוניים שאנחנו מוכנים לקבל כחברה – זו בדיוק הנורמה החברתית.
ואגב, כדברי הפרק המצויין של הבית הלבן – He loughed at the joke. כך שקצת קשה לו לטעון שהיא לא טובה. סרת טעם, אולי כן, אבל לא- לא טובה.
כן, טוב, הבעיה היא שנראה לי שיותר ויותר השאלה "מהי הנורמה החברתית"
מפנה מיידית לתת סוגייה "של איזה חברה"?
כלומר, כפי שאפשר לראות רק פה: לחלק מהאנשים הבדיחה היא אפילו לא "בדיחה סרת טעם" אלא משהו שמתחכך באלימות מילולית. אז אני לא בטוח שאפשר להגיד להם "היי, לא, תקשיבו, מבחינת הנורמות החברתיות זה דווקא סבבה".
אז לחלק מהחברה פה זה עובר, לחלק זה מפריע אבל לא מאוד, ולחלק זה ממש דגל אדום. אני פשוט מרגיש לא בנוח להגיד למי שזה מבחינתו דגל אדום "לא, זה בעצם בדיחה ממש בסדר". אני בסדר עם להסביר למה אנחנו אמורים להכיל את הבדיחה כחברה, ומה כן ולא יכולות להיות התגובות שלנו לבדיחה ממש מעליבה – אבל לא להגיד "וואלה, למה נפגעת, אחלה בדיחה, קח באיזי". אפשרי שזאת טעות, ואני (ואחרים) צריכים יותר להגיד את השני.
אני לא חושבת שזה הגיוני להגיד "זו בדיחה ממש בסדר"
וצריך לשים לב שהנורמות משתנות לא רק לפי החברה אלא גם לפי הקהל.
אפילו ספציפית כריס רוק – מה שהוא יכול להגיד בהופעות שלו שהוא מוכר לקהל הרחב אבל משלמים כדי לראות אותו, ממה שהוא יכול להגיד בשידור חי פתוח לכולם. ומה שתגיד בטקס האוסקר זה לא מה שתגיד בroast.
אז אי אפשר להגיד "קח באיזי, מה אתה נעלב", למושא הבדיחה יש את מלוא הזכות להעלב ולהגיב בכל צורה שהוא מוצא לנכון (שהיא במסגרת ההגיוני מבחינת נורמות חברתיות- כמו למשל לכעוס בכל רם, לדרוש התנצלות, לכתוב הודעות ציבוריות שאתה ממליץ לכולם שלא לקנות כרטיסים של האומן הזה וכו…) אבל כן אפשר להיות כנים ולהגיד שאין הבדל אמיתי בין הבדיחה של כריס רוק על ג'יידה, והבדיחות על המשקל של דונלד טראמפ אז אם אנחנו חושבים שהשני הוא לגיטימי גם םא טראמפ נעלב, אז הראשון הוא לגיטימי גם אם ג'יידה נעלבה.
אני חושבת שחשוב לנהל את הדיון הזה בצורה עקבית. כשאנחנו מדברים על מופעים פתוחים ומשודרים לקהל מעורב – או שזה כן בסדר לצחוק על המראה של הבן אדם, או שזה לא. וזה שמי שצחקו עליו נעלב מהבדיחה זה לא השיקול היחיד. כי הרבה אנשים נעלבים מהרבה דברים, אלא מה נחשב fair game בהומור.
לצחוק על פרמטר פיזי (קרחת, משקל) זה לא אותו הדבר כמו ללחוץ על לבוש (הי טימותי שאלאמה). וסביר להניח שיותר אנשים יהיו סלחניים כלפי השני ולא כלפי הראשון, גם אם מושא הבדיחה נעלב.
יש כאן איזה בעיה מהותית שכרגע בדיחות על תכונות גוף נחשבות לגיטימיות וברגע שזה קיים, לא באמת ניתן להחריג בדיחות כזו או אחרת. הגבול הנורמטיבי כיום הוא שאסור לצחוק על נכות, אבל זה גבול בעייתי. איך מגדירים נכות? מה זו נכות ומה "סתם תכונת גוף"? יש כאן יותר מדי אזור אפור.
הגבול (המועדף עלי) אומר שלא צוחקים על משהו שאין עליו בחירה וכן לגיטימי לצחוק על משהו שהאדם בחר לעשות. אבל זה שלי, וכל אחד מגדיר את הגבול שלו, אבל כשקורה מקרה כזה כולם בעצם קמים ומנהלים את הדיון הזה עם עצמם (ועם חברים, ועם פורומים) וזה מחדד או מגדיר מחדש את הנורמות החברתיות. זה התהליך.
וגם אם החלטנו שבדיחה מסויימת היא במסגרת הנורמה החברתית, זה לא אומר שאנחנו לוקחים למושא הבדיחה את הזכות להעלב ממנה או לפעול בנושא. אנחנו רק אומרים שהחברה לא חושבת שזה משהו שנכון למנוע באופן מוחלט כמו למשל שימוש בFuck על גרסאותיו השונות. (נורמה חברתית שאני לא מסכימה איתה והנה היא שרירה וקיימת ומסרבת לעזוב).
סבבה, אבל אני רק אומר שהכאפה לא פותרת את רוק מאחריות.
זה, לתפיסתי, מייצר מציאות מאד מעוותת איפה שהפרובוקטור פטור מעונש רק בגלל שהתגובה היתה לא מידתית.
וכן, ההומור של ג'רבייס מאד נמוך.
ועדיין לא זכור לי שהוא ירד על מראה של בן אדם שנגרם לו בגלל מחלה.
אגב, צריך לזכור גם שלרוק יש היסטוריה של לנגח את פינקט-סמית', מה שמקנה נפח עוד יותר בעייתי מהצד שלו.
מה זה "פטור מעונש"?
הוא קיבל עונש. אתה שואל אם צריך להוסיף לו עונש, או האם טיב העונש צריך להיות אחר.
אבל זאת בדיוק חלק מהבעיה עם מה שסמית' עשה – הוא החליט, בפני עצמו, בדיוק מה העונש שרוק צריך לקבל, בלי שנוכל לעשות על זה שיח כלשהו. לקבל סטירה בשידור חי זה עונש. זה אולי לא העונש שהיינו רוצים, אבל זה עונש, וזה העונש שסמית' "החליט" שמגיע לו וכל שיח על הרחבת העונש שלו, ברגע הזה, משחק לידיים שמאפשרות או מחליקות על אלימות.
אוקיי, תשנה את פטור מעונש לפטור מביקורת.
(ל"ת)
אבל כן, זה קצת המצב
התגובה של סמית' היא זו שפוטרת את כריס רוק מעונש ומביקורת, וגם את זה הוא יצטרך לקחת על עצמו.
זה עוד נדבך נוסף בתגובה הכל כך בעייתית ומקוממת של סמית'.
כן – כריס רוק התנהג בצורה מעליבה, מגעילה ולא מקובלת. וסמית', במו ידיו (ליטרלי) נתן לו את הפטור מאחריות.
אין "כן, אבל…" על אלימות.
זה שהוא קיבל עונש פוטר אותו מביקורת? למה?
(ל"ת)
לי נשמע אחלה שכריס רוק יקבל ביקורת
הם פשוט מדברים על תגובה ציבורית. אם אתה רוצה כרגע לעשות ריוויזיה לכל הבדיחות שקומיקאים מספרים וקוטלות/משפילות/מתבריינות על כוכבים הוליוודים – אפשר.
יש להניח שזה לא בראש סדר העדיפויות כרגע. בעוד שבדיחה של קומיקאי היא דבר רגיל שמתרחש אלפי פעמים בשנה במאות תוכניות אירוח, ראיונות וטקסים, אגרוף של זוכה אוסקר על הבמה הגדולה מכולם הוא לא.
לכן הגיוני שהאירוע הזה ימונף לביקורת על האלימות ולא על הבדיחה.
וכמה הערות מהותיות :
א. הצחוק של סמית', ההליכה לכריס רוק, הישיבה במקום, האיפוק, זה נראה ממש כמו סצינה מסרט. יכול לגמרי להבין את האנשים שחשבו שזה מבויים.
ב. ממתי התקרחות נשית זו מחלה, אגב? והתקרחות גברית?… אפשר לומר בהחלט שעבור נשים זה קשה יותר חברתית ותדמיתית , ולכן הבדיחה משפילה בקונטקסט הזה; אבל הסמנטיקה כאן היא חשובה.. מחלה? מוגבלות? באותה מידה גם משקפיים זו מוגבלות ואי אפשר לצחוק על מישהו שעונד משקפיים?….
ג. האם ויל סמית' היה מקבל תגובות שונות אם הבדיחה הייתה על חשבונו? זה מין משהו מ'אצ'ואי כזה? כריס רוק פנה ישירות לג'אדה. אם היא החליטה שהיא שותקת, מה ויל קפץ?
תהליך איבוד השיער של פינקט-סמית׳ הוא לא טבעי.
הוא כתוצאה ממצב רפואי.
נכון,
והמצב הרפואי הזה נקרא "התקרחות" נשית או גברית. טבעי, מחלה, מוגבלות, כאמור סמנטיקה. אני באמת לא חושב שזה מכובד לדון במצב רפואי של מישהו או מישהי, אבל זו נקודה קטנה שבשטף התגובה הציבורית לא ראיתי לה התייחסות.
זה לא סתם התקרחות
יש לה מחלה אוטואימונית שהובילה להתקרחות. אני פשוט לא מבינה למה זה רלוונטי לדיון. גם אם זו היתה התקרחות "רגילה" זה לא היה לגיטימי.
אז מה.
באמת. אז מה. אז מה אם יש לה מחלקה אוטואימונית. אז מה.
כריס רוק היה אמור לדעת למה היא קרחת? זה היה צריך לעניין אותו כשהוא מבצע את העבודה שלו? מה הנוהל החדש? קומיקאי צריך עכשיו לבקש תיק רפואי של כל אדם בקהל של טקס פרסים כלשהו כדי לדעת על מי מותר לצחוק ועל מי אסור?
לא זה שהוא קיבל עונש
זה שנושא השיחה השתנה.
העניין הוא לא איזה עונש הוא כן קיבל או לא קיבל.
העניין הוא שבכל הקשור לקהל הרחב מאוד מאוד קשה להכיל שיח עם מורכבות (ואפשר לראות את זה כמעט בכל שיח בכל נושא שמנסים לנהל) ואם חייבים לבחור נושא אחד להתמקד בו – אז הנושא הזה חייב להיות "אלימות היא לא לגיטימית בשום מקרה, נקודה". אז הוא לא יכול להיות "לצחוק על אנשים חולים זה לעבור את גבול הטעם הטוב". וזה נכון שהמסר השני נכון וחשוב. אבל הראשון הרבה הרבה יותר חשוב ולכן חייבים להתמקד בו.
כן, אפשר לדבר על עולמות מורכבים שבהן אפשר לנהל דיון עם ניואנסים. אולי אפילו פה בקהילה הספציפית של עין הדג זה אפשרי, אבל מבחינת הקהל הרחב? המסרים של של התקשורת? פשוט אין לזה מקום.
אבל כל העניין זה תגובת הקהל, לא?
בסופו של דבר יש כאן גבר שצוחק לא פעם ראשונה על אישה, והפעם הבדיחה גרועה מהרגיל.
אז לדבר על זה ולפעול נגד זה שולח מסר לא נכון רק בגלל שהוא קיבל כאפה מגבר אחר?
מצטער, אבל אני באמת לא מסוגל להבין את זה.
כן.
לדבר על זה ולפעול נגד זה שולח מסר לא נכון רק בגלל שהוא קיבל כאפה מגבר אחר.
אתה מתעקש לדבר על גברים ונשים למרות שזה בכלל לא המוקד של הנושא מבחינתי – אבל אם אתה מתעקש- תאמין לנשים, אנחנו ממש טובות ומיומנות בלזהות האשמת הקורבן. הקורבן לא צריך להיות חף מפשע כדי שהוא יהיה הקורבן בסיטואציה מסויימת.
אין דרך שבו מנהלים את השיחה הזו בלי שהיא תתן לגיטימציה מסויימת להתנהגות של התוקפן. פשוט אין. אז לא מנהלים אותה.
יהיו סיטואציות אחרות (אני בטוחה) שבהן יהיה אפשר לנהל את הדיון השני. אבל זו לא תהיה זו.
לי זה עדיין לא מרגיש כמו משהו שצריך לבחור
כשאפשר לעשות גם וגם. אני לא מכחיש את זה שרוק הוא קורבן במקרה הזה גם.
אני בכל מקרה לא אניד עפעף אם וויל סמית׳ יזכה לסנקציות בעקבות האירוע, ואני מאמין שיש מקום למורכבות הזאת – לשפוט את רוק בלי לפתור את סמית׳ מאשמה.
הלוואי וזה היה נכון. ברצינות.
הלוואי והיינו מסוגלים לחיות בעולם שמסוגל לראות מורכבות של מקרים ולא לחלק דברים באופן אוטומטי לשחור ולבן.
אבל בשיא הכנות – חוץ ממקומות מאוד ספציפיים – זה פשוט לא עובד ככה. אין מקום למורכבות אז צריך להתמקד במסר היותר חשוב.
"אז לדבר על זה ולפעול נגד זה שולח מסר לא נכון רק בגלל שהוא קיבל כאפה מגבר אחר?"
כןץ כי זה מנרמל אלימות. ספציפית תקיפה.
אוקיי, זה קצת שונה
ועדיין ברגע הזה, פחות מחמש שעות אחרי שקרה מה שקרה – להתמקד ב"הוא לא פטור מביקורת" נראה לי החלק המינורי מאוד בסיפור הזה. בין סטנדאפיסט שכחלק מהעבודה הקבועה שלו מעד (לא באופן חד פעמי, אבל כאמור הוא מוזמן לאוסקר כי לרוב הבדיחות שלו לא מעוררות כל כך מחלוקת) בין הקו הטוב לקו הרע לבין אדם שהחליט על דעת עצמו לנקוט באלימות בלי שום פרובוקציה (ומצטער – בדיחה סרת טעם זה לא פרובוקציה לאלימות פיזית) יש הבדל גדול במה אמור להיות הפוקוס כרגע…. אם בכלל אמור להיות פוקוס לזה כרגע וזה לא סתם פיסת רכילות שיצאה משליטה. מה שאפשרי (על מי אני עובד, מה שזה ככל הנראה כן).
כריס רוק מלך. נקודה.
אין מה להתייחס למטומטמים ממשפחת סמית' כקורבנות. לא לבריון המכה, לא לאישתו הפריווילגית וחסרת חוש ההומור העצמי,ולא לבן הנאלח שלו (שהתגובה שלו בטוויטר היתה "And That’s How We Do It". הם לא הקורבנות פה.
זה מה שכריס רוק עשה. והוא לא עשה שום דבר רע. הוא עשה את העבודה שלו.
הוא אמר בדיחה: "ג'דה, אני אוהב אותך, מתי יוצא ג'י איין ג'יין 2 ?" בפאקינג איזה עולם זה אמור להיות פוגעני?
כשהוא ראה את סמית' עולה לבמה הוא ניסה להרגיע.
כשהוא עמד לקבל את הסטירה הוא שם את הידיים מאחורי הגב.
כשהוא כיבל את הסטירה הוא לא הגיב.
התגובה שלו אחרי הסטירה לא היתה להחטיף חזרה, או להכנס לעימות מאיזשהו סוג עם התוקף שלו, הוא פשוט אמת "וואוו" ו I just got the shit beat out of me by Will Smith
כשהבריון המשיך עם קריאות ביניים מאיימות, כריס רוק ניסה להרגיע אותו.
הוא המשיך להיות מקצוען ולעשות את העבודה שלו. הוא לא התבכיין, הוא לא נכנע לבריון או לרגשות שלו. הוא המשיך לעשות את העבודה שלו.
מי שמאשים את כריס רוק במשהו פה יוצא רע מאוד בעיני. מנרמל אלימות, חסר חוש הומור, נגד חופש ביטוי, בעד בריונות.
תגובות כאלו
הן לא יותר מהקצנה לצד אחד, ותמיכה בסמית היא הקצנה לצד השני.
מי שמאשים את כריס מנרמל אלימות? אנטי-כריס=פרו-ויל? חילקת את האנושות לשני מחנות?
כל אדם מתורבת, שלא נהנה מהומור עוקצני ומשפיל ולא מעודד אלימות, מאשים את שניהם, כל אחד במה שעשה.
תגובות כמו מה?
there are two sides blah blah blah.
כן יש את הצד שעשה את העבודה שלו באופן מקצועי, ויש את הצד הבריון שביצעה תקיפה פיזית על הבמה במהלך אירוע פומבי. נכון, יש שני צדדים.
״מי שמאשים את כריס מנרמל אלימות?״
כן. למה? כי האשמת הקורבן במקרה הזה משמעותה היא זילות של מעשה הבריונות. נירמול של אלימות.
״אנטי-כריס=פרו-ויל?״
לא אמרתי את זה.
״חילקת את האנושות לשני מחנות?״
לא.
״כל אדם מתורבת, שלא נהנה מהומור עוקצני ומשפיל ולא מעודד אלימות, מאשים את שניהם, כל אחד במה שעשה.״
מאשים את קריס רוק במה בדיוק? כי הדבר היחידי שרלוונטי הוא להאשים אותו בפרווקציה שהצדיקה תגובה מהסוג שראינו, והוא לא עשה שום דבר קרוב לזה. מי שחושב אחרת יצתרך לעבוד מאוד קשה לשכנע אותי אחרת. בנתיים אף אחד אפילו לא קרוב לזה.
ועדיין לא הבנתי למה קריס רוק עשה משהו רע. באמת. אני לא מבין. ״ג׳דה, אני אוהב אותך, מתי ג׳י איין ג׳יין 2 יוצא?״ מה פוגעני פה? איך שחקנית מוערכת עם קהל, פלטפורמה ציבורית מהותית, פריוולגית לחלוטין, הושפלה פה? באיזה אופן? איזה נזק תדמיתי או אחר נגרם לה? האם היא נפגעה באיזשהי צורה? לא מבין.
הדבר היחידי שנראה לי שקרה לה שהיא לא אהבה את הבדיחה/ההערה הזאת, סבבה. אז מה.
כריס רוק הוא שמוק
וזה בסדר, זכותו המלאה להיות שמוק, והעובדה שהוא שמוק לא נותנת לאנשים את הזכות לנהוג כלפיו באלימות.
אני כן אסכים איתך, שבניגוד לוויל סמית' – כריס רוק הוא אדם בוגר ששולט בעצמו, הוא יודע איך להרגיע את העניינים ולהמנע מאסקלציה מיותרת. אני מניחה שזה נובע מהעובדה שיש לו המון שנים לש נסיון בלהיות שמוק (אחת התכונות של שמוקים זה שהם ממש טובים בלקרוא את הסביבה שלהם, גם כי ככה הם יודעים על אילו נקודות ללחוץ ושזה הכי יכאב, וגם כי ככה הם יודעים מתי לעצור כדי לא להגיע לנקודת האל חזור). ועל זה אני נותנת לו את מלוא הקרדיט, אבל שם הקרדיט נגמר. הוא לא השמוק היחיד. יש הרבה קומיקאים וקומיקאיות שהם שמוקים (זה לא מגדרי, זה אפיון כללי שכזה). הוא לא בריון, הוא לא נוהג באלימות, הוא לא שה תמים, והוא לא מלך העולם. אם הוא לא היה חוטף אגרוף סביר להניח שאף אחד לא היה זוכר את ההופעה שלו בטקס. סתם, שמוק.
המלך הוא שמוק.
יאפ. מסכים.
הוא שמוק. אפשר לאמר שזה חלק מהעבודה שלו. כל מי שהיה באולם יודע מי זה כריס רוק. מה ההומור שלו. הוא נמצא שם לא במקרה. הוא נמצא שם למטרה הזאת.
אבל הוא מלך. הוא לא מלך בגלל שהוא שמוק. הוא מלך בגלל שאופי ההתנהלות שלו במהלך האירוע הזה מצדיקה את הסופרלטיב הזה.
לא בגלל הקומדיה שלו.
שלום, חסר חוש הומור (לפעמים) כאן
בתור אדם גבוה מקצועי כבר זמן מה, נראה לי שיש לי הומור עצמי די סבבה לגבי הגובה שלי. אפילו יש כרטיסי ביקור והכל. ועדיין, לא תמיד יש לי כוח לזרום עם שאלות / הערות של אנשים לגבי זה. זה יכול להיות כי קמתי על צד שמאל או קיבלתי חדשות רעות קודם או אלף סיבות אחרות. בהחלט היו מקרים שזייפתי חיוך מאולץ ובראש שלי גם אני רציתי לתת סטירה למישהו עם עוד בדיחה "מקורית".
וזה רק לגבי הגובה שלי, שזה ממש לא דומה למחלה שגורמת לאיבוד שיער. כאילו, סליחה, אבל זה נשמע נוראי, בתור מישהו שמאוד אוהב את השיער שלו. אם לי הייתה מחלה שהייתה גורמת לשיער לנשור בכמויות, ממש לא בטוח שהיה לי הומור עצמי לגבי זה. יכול להיות שלג'יידה אין, וזה סופר לגיטימי. יכול להיות שיש לה, אבל עדיין לא נעים לה שמריצים על זה דאחקות בשידור חי מול כל הוליווד. גם מאוד הגיוני.
נכון, הם זוג שנמצא בעין הציבורית, ונכון, באוסקר מריצים בדיחות על סלבס וכל הג'אז הזה. אבל אני מעדיף את הבדיחות שלי punching up, לא עוקצות אנשים עם מחלות (יכול להיות שרוק לא ידע, אבל עדיין יכול היה לחשוב על משהו קצת רגיש יותר). למרבה הצער, רוק התאים לתמה של שאר הטקס, שהיה מלא בדאחקות נבזיות ומרושעות, שמשום מה החליטו להעליב קולנוע במקום לחגוג אותו.
וויל סמית' לחלוטין חצה קו, אבל גם קומיקאים שעושים את העבודה שלהם לפעמים נוגעים בעצב חשוף. מותר לבקר אותם על זה – בדרכים לא אלימות – ואין שום חובה לקבל הכל בשם ההומור העצמי. לדעתי כריס רוק יצא חסר רגישות. מוזמן לקרוא לי חסר חוש הומור, אבל וואלה, לא כל דבר מצחיק אותי.
״בהחלט היו מקרים שזייפתי חיוך מאולץ ובראש שלי גם אני רציתי לתת סטירה למישהו עם עוד בדיחה "מקורית״"
אבל לא עשית את זה.
למה? אולי כי טבוע אצלך שבדיחות מפגרות לא מצדיקות תגובה פיזית אלימה.
״אני מעדיף את הבדיחות שלי punching up, לא עוקצות אנשים עם מחלות״
בסדר אבל… איפה היתה העקיצה? לא הבנתי. נמאס לי להביא את הציטוט של מה שכריס רוק אמר, כבר עשיתי את זה מספיק פעמים.
הוא התייחס באופן עקיף לקרחת, באופן חיובי לא שלילי. והוא *בכלל לא התייחס למחלה*.
אשכרה לא מבין איפה הלוגיקה של אנשים שמשתמשים בטיעון שהוא לעג לאישה חולה. כי הוא לא. פשוט לא.
״ לדעתי כריס רוק יצא חסר רגישות. מוזמן לקרוא לי חסר חוש הומור, אבל וואלה, לא כל דבר מצחיק אותי״
זאת זכותך. אני לא חושב שהוא יצא חסר רגישות. כי אני לא רואה איפה הוא היה חסר רגישות. (ודרך אגב, אני לא חושב שזאת היתה בדיחה מצחיקה, היא היתה סתמית).
שמע, הוא לקח מאפיין אסתטי שלה, שהיא לא בחרה בו, שקשור באופן ישיר למחלה ממנה היא סובלת
(והיתה ווקאלית למדי לגביה, לפי מה שהבנתי) וגרם לה ככל הנראה לא מעט סבל וכאב, והתייחס אליו בקלילות ובהומור בפני קהל של עשרות מיליונים.
ההתייחסות לקרחת לא היתה באופן עקיף – היא היתה הפואנטה של הבדיחה. זה לא היה "הי, את אשה יפה וחזקה ובדיוק מלהקים לג'י.איי. ג'יין 2, אז אני חושב שכדאי לך לדבר עם ההפקה", אלא יותר "הי, את קרחת, יש סרט מפורסם עם אשה קרחת, זה מצחיק".
אז כן, אני בהחלט יכול להבין את הפגיעה.
אם הוא היה בא לליזה מינלי ואומר לה "מת עליך לייזה, מתי רואים אותך בתור ד"ר סקוט ברימייק של 'מופע הקולנוע של רוקי'?' זה גם היה נחשב מבחינתך לבדיחה לא פוגענית?
(כל זה, כמובן, לא בא בשביל לסנגר על סמית'. אני מתמקד במה רוק עשה לא בסדר כי זה הנושא של תת השרשור הזה)
אני לא חושב שיש פאנצ'ינג אפ יותר מלצחוק על אישה עשירה, פריוולגית, מוערכת, ויפה שיש לה מחלה שאינה מהווה סכנת חיים ואינה גורמת כאב אבל גורמת לשיער לנשור.
(ל"ת)
היא אכן עשירה ופריוולגית
ולכן כנראה שלא חסרים נושאים אחרים לצחוק עליהם לגביה שהם לא המחלה שלה. צריך זה יהיה כואב / מסכן חיים כדי שיחשב מוגזם? נשמע כמו קו קצת שרירותי.
כל הקווים שרירותיים.
למה דווקא מצב פיזי של בנאדם שאין לו שליטה עליו הוא מחוץ לגבול? למה לא להעביר את הגבול גם על בדיחות של 'מרטין סקורסזה/ליאונרדו דיקפריו היה מועמד הרבה פעמים ולא זכה באוסקר'? למה לצחוק על שחקנים שהשתתפו בסרטים שהיו כישלונות שאין להם שליטה עליהם? למה לצחוק על סרטים גרועים שכנראה האשמה היא על הבמאי או האולפן, ולא השחקן, הצלם, נער המים? איך שחורים מעיזים להעביר בדיחות על לבנים שלא יודעים לרקוד? למה לצחוק על האלכוהליזם של מל גיבסון שגרם לו להשמיע את דעותיו האנטישמיות?
אבל הקו תמיד שרירותי
כמו שנאמר כאן, כבר 5 שנים שכל מנחי תכניות הבידור צוחקים על המראה והשיער של דולנד טראמפ. חברה מאוד אהובים (גם עלי) כמו סטיבן קולבר או ג'ון אוליבר עושים מזה קריירה. ועדיין, תרשה לי לנחש שאם כריס רוק היה צוחק מול אנשי הוליווד על המראה של טארמפ (עדיין היה יותר רלוונטי מבדיחת הג'י אי ג'ן שלו), הוא היה מקבל תשואות ואף אחד לא היה אומר "רגע, זה היה מוגזם".
אין מה לעשות, לכל אדם יש גבול שונה וכל אחד נעלב ממשהו אחר. אפילו בישראל, אתה יכול לומר למישהו שזה מוגזם להיעלב מהחיקוי שלו בארץ נהדרת? (נניח מירי רגב מהחיקוי של יובל סמו) או לאדם שומר מסורת לא להיעלב ההומור של היהודים באים? ואם אנחנו מקבלים שהפגיעה אמיתית מבחינתם, הם זה צריך להשפיע על הזכות לצחוק עליהם?
אז מותר לבקר ומותר לדון בגבולות, אבל זה דיון כללי שאסור שיתקיים בתוך שיח שמשווה בין הבדיחה של כריס רוק אל מול האלימות שבה נהג וויל סמית.
הדבר הכי פשוט זה לומר "שני הצדדים אשמים" ולהמשיך הלאה, אבל דווקא ההשוואה בין שני האירועים והניסיון לתלות אותם האחד בשני, היא שמרדדת את השיח לדעתי וחבל שכך (תגובה לביטלג'וס מתחתי).
ובכן, הנה דוגמא נהדרת לרידוד השיח, שלא נאמר חיסול מוחלט שלו, בתגובה אחת.
גישת ה"אם אתה לא אתי אתה לא בסדר" היא ברירת המחדל של הבינאריות.
ואללה
תלונה שמתלוננת על דיכוטומיה, דיכוטומית בעצמה, לא עניינית ולא מתייחסת לדיון בכלל, תודה על ההשתתפות בדיון.
תלונה שמתלוננת על תלונה שמתלוננת על דיכוטומיה
דיכוטומית בעצמה ו…
לא, אני לא יכולה לעשות את זה
Well…
🤷🏻♂️
ריקי ג'רווייס זכור לי במיוחד מהבדיחה "השנה זכינו לראות את ג'יימס קורדן ככוסית שמנה. והוא גם שיחק ב'קאטס' ". והאיש הזה הוזמן חמש פעמים להנחות את גלובוס הזהב. ובאותו המקרה אותם אנשים שהריעו אתמול לוויל סמית' ישבו אז ונחנקו מצחוק.
אם לפני הטקס היה חשש שיזכה סרט שלא יזכרו בעוד כמה שנים
עכשיו כבר אין ספק שלא יזכרו אותו, מלבד בשאלות טריויה ובתאי זכרון של עכברי אוסקרים. עכשיו כשסיימתי עם מכסת התסכול שלי לעונה מהזכייה של ״קודה״, צריך גם להגיד שעד רגע השפל של הטקס היה נדמה שהדבר שהכי נזכור מהטקס היה הנאום הבאמת מרגש של טרוי קוטסור (שזכה על ״קודה״).
לא הבנתי מה השתנה, וויל סמית'?
כי זה בסך הכל אנקדוטה מבחינת הזכייה של "קודה". בניגוד לבלגן "אור ירח"/"לה לה לנד", זה קרה מספיק רחוק מחלק הענקת הפרס כדי שהניצחון שלו יהיה "נקי".
ועדיין, אנשים מדברים רק על סמית'
(ל"ת)
אני מבין את הסנטימנט
אבל "בספר דברי הימים", נגיד זאת כך – "קודה" לא ייזכר בצל סמית', אלא פשוט כסרט הקטן והחמוד שניצח סרטים גדולים וחמודים פחות. כמו שאמרתי (כאן? במקום אחר?) ה"אנשים פשוטים" או "תנאים של חיבה" של שנות העשרים.
אם היה זוכה בלי התקרית ברקע
כנראה היו מגלים בו עניין גם אנשים שלא מתעניינים בטקס, נגיד במדינות בהן אפל טיוי פלוס לא הכה שורשים, והיה צובר עוד קהל. בשעות שעברו מאז האזכור של הזכייה נמצא בצל התקרית.
אוקיי, מבין מה אתה אומר
אבל אני לא בטוח שמה שהיה חסר לסרט זה דווקא קהל. כלומר, כן, אפל עושים כל שביכולתם לקבור אותו – אבל אני חושב שבסך הכל זה אחד הסרטים היותר נצפים מהסרטים שהיו בטקס הזה, לא הפחות.
או...
שבגלל התקרית פתאום כל מיני אנשים שקודם לא טרחו לקרוא על האוסקר קוראים עליו ומגלים גם קצת על הסרטים….
תראי
נכנסתי לאתר כדי לקרוא דעות על הבחירות בטקס וכל מה שקורה פה זה עיסוק אובססיבי בחלק הכי זניח בטקס (לדעתי). אם באתר של אנשים שמתעניינים בקולנוע זה נושא העיסוק היחיד (או לפחות העיקרי) קשה לי להאמין שהספקולציה שאת מעלה קורית איפשהו בקרב אנשים שפחות מתעניינים בטקס, ואם כן היא כנראה שולית. ברק יש גם דיבורים על זה שמסתמן כי מדובר באחד הטקסים הכי פחות נצפים בתולדות האוסקרים.
אני חושבת שזה העיסוק העיקרי
פשוט כי שאר האוסקר היה די צפוי ולא ממש מעניין…אנחנו מדברים על האוסקר כבר די הרבה זמן, כולל העדפות והימורים, אז הזכיות לא ממש משנות אף אחת מהדעות שהיו כאן קודם.
שאני שוב אכתוב שהזכייה של וויל סמית' לא מוצדקת ואנדרו גארפילד היה צריך לזכות? ששוב ינהלו דיון שלם על זה שCODA זה סרט הולמרק שבכלל לא ברור מה הוא עושה באוסקר? been there, done that. אנחנו כבר באמת טחנו את השיח על הסרטים, מה שנשאר זה ארועי הטקס עצמו ותחת ההגדרה הזו – זה אירוע די משמעותי.
מבחינת הציבור הרחב, שבקושי זוכר שיש דבר כזה טקס אוסקר,הכותרות הראשיות של "דרמה בטקס האוסקר, וויל סמית' הרביץ למנחה" עם כותרת משנה "והזוכה בפרס הסרט הטוב הוא בODA של אפל פלוס" – גורם לאנשים שקודם לא היו מודעים בכלל לעובדה שקיים סרט כזה, להכיר אותו.
צר לי לומר אבל זה באמת האירוע המשמעותי היחיד בטקס (והרגע המקסים עם לייזה מינאלי וליידי גאגא בסוף)
הטקס ממש לא מספק לחובבי קולנוע (מלבד לספק כמה פריטי טריוויה או לשמוח במקרים הנדירים שהם עושים בחירה כן נכונה) ואנשים שפחות אכפת להם מקולנוע גם לא ימצאו בו עניין. כך ששני הקבוצות מתאחדות בכך שעיקר עניינם הוא בשערוריות סלבים. וחייב להגיד שמבחינת עניין, האירוע של האוסקר הנוכחי לוקח כל מיני פאשלות חינניות כמו לורנס מועדת במדרגות.
אוקיי מישהו צריך להגיד את זה.
תארו לכם שכריס רוק היה מעליב ככה שחקן לבן על אותו רקע, וזה בתגובה היה נותן לו מכות. ספק שהשחקן הזה היה מקבל את הגב שסמית' מקבל, כי זה היה נראה, בואו נודה, די אחרת. קצת מרגיש לי מאוד כמו מקרה קלאסי של גזענות של ציפיות נמוכות, מעין "נו הם ככה מהשכונות. ווסט פילדלפיה בורן אנד רייזד, אמ איי רייט?"
אני לא בטוח בזה בכלל
גם שחקנים לבנים אלימים זוכים לגב לא קטן מהתעשייה כשדולפים מקרים של צעקות או דברים חמורים יותר על הסט.
קודם כל לא דיברתי על התעשייה אלא על הציבור (שהוא חלוק, לא טענתי שכולם בעדו כמו שאני לא טוען שכולם נגדו).
בכל מקרה, כשהאלימות היא של לבן נגד שחור, בטח היום, היחס בדוק יהיה יותר בעייתי.
למה לעצור שם?
אם כבר מדמיינים תרחישים, בואו נדמיין ששניהם היו לבנים, שאחד היה לבן והשני היספני, שאחד היה שחור והשני היספני, וכו' וכו'. התרחיש ההיפותטי הספציפי שאתה בוחר להתמקד בו הוא החלטה שלך וכך גם המסקנה.
מוזר שרק התגובה נתפסת כשערורייתית
כי זו בדיחה באמת דוחה. במיוחד כשהוא יודע שהיא קרחת בגלל מחלה של נשירת שיער ולא מבחירה אופנתית, וששיער זה נקודה מאד רגישה אצל הרבה בני אדם. לפחות מארגני הטקס יודעים שידברו על השטות הזו וכולם ישכחו שהם סירבו לזלנסקי סרטון או שיחת וידאו של דקה. אני מסכים עם שון פן זו באמת תעודת עניות להוליווד.
זה לא שרק התגובה נתפסת כשערורייתית,
אלא – כמו שנאמר למעלה – שהתגובה היא בסקאלה כל כך שונה, שהבדיחה עצמה בכלל לא נכנסה לדיון. ונכון שבמסגרת כל הסיבות להכות מישהו, הבדיחה הזאת היא אחת הקרובות ביותר ללגיטימיות – רק שבכל מקרה לא יכולה להיות לכך סיבה לגיטימית.
אני מקווה שסמית' ייענש על כך בחומרה, ואפשר אפילו לנצל את זה לקמפיין נגד אלימות בהשתתפותו ובמימונו, שיעשה רק טוב לאווירה. אני מקווה שהוליווד מספיק בוגרת בשביל שזה לא ישרוף אותו לנצח בלי יכולת כפרה.
מי יעניש אותו בחומרה, אמי פוהלר? אני לא מצדד באלימות פיזית אבל זה לא בית ספר והוא בסופו של דבר לא עשה משהו פלילי
(או שכן? אין לי מושג אם רוק יכול לתבוע אותו). בכל מקרה קמפיין נגד אלימות בהשתתפותו לא ימגר את האלימות בשום צורה, אבל בהחלט רק יהפוך את המצב ליותר מביך ודבילי. נראה לי פשוט כל אחד יתקדם בחייו והאירוע הזה יזכר כדבר שהציל את העניין הנמוך בטס. אבל אם כבר נכנסים לענייניםפ של גינויי אלימות, האלימות שמתרחשת כרגע ביבשת אחרת כרגע קצת יותר קריטית מאגרוף של וויל סמית (למרות שהוא שיחק את מוחמד עלי), והסירוב לזום הזה באמת מטריד אותי.
טעות באיימי
(ל"ת)
אגב, לצורך הדיון - חד משמעית עשה משהו פלילי
רוק בחר שלא להגיש נגדו תלונה במשטרה, ובצדק – אבל הוא היה יכול להגיש (וזה לא היה דווקא "פחות" מוצדק).
ג'י איי ג'יין היא אחת הדמויות החזקות אבר-
במיוחד בתקופה שלא היו כמעט גיבורות פעולה בסרטי אקשן.
הסיפור שלה כדמות חזקה, ווינרית שמוכנה להקריב הכל כדי להיות ביחידה קרבית הוא סיפור של העצמה נשית. וכל זה בתקופה שאף אחד לא דיבר על העצמה נשית.
אני זוכרת את הסרט כי ראיתי אותו בתור ילדה בת 13 בערך וחשבתי שדמי מור גילמה את הדמות באופן מעולה ומעורר השראה.
אז אני לא רואה את זה כעלבון. וויל סמית' יצא דביל.
הוא היה יוצא דביל אם הוא היה רואה בעלבון הזה מחמאה.
מן הסתם הסיבה שהוא קרא לה כך הוא סממן חיצוני שהיא לא בהכרח שלמה איתו ולא בכלל משהו שקשור לסרט, שמי יודע אם הוא בכלל צפה בו. אפשר לדוש במי יותר גרוע די הרבה אבל אני חושב שיש הסכמה די רחבה שזו "בדיחה" מזעזעת.
שים עצמך בנעליה, תחשוב איך זה להגיע לאירוע שמאד ציפית לו (כמה פעמים יהיו לג'יידה הזדמנויות ללוות את בן זוגה בדרך לזכייה) ולתת לאידיוט אחד להוריד לך את כל האופוריה בבדיחה פוגענית על מראה חיצוני. והכי גרוע שמצופה ממנה להמשיך לחייך ולהעביר את כל הערב בסבבה שבתוך תוכה הערב התחרבן והעלבון הוא מה שנשאר.
בטעות סימנתי ספויילר בתגובה:(
(ל"ת)
איכשהו אני לא מצליח להתרגש יותר מדי.
יכול להיות שזה קשור לידיעות שרוסיה משתמשת בפצצות "עשן מתפוצץ" באוקראינה? או למלחמת העולם המתקרבת בצעדי ענק? או לזה שבזמן שלוקח לי לכתוב את הפוסט הזה אילון מאסק הרוויח עוד 217 מיליון דולאר (עליהם הוא ישלם למס הכנסה 236.8 דולאר)? או לזה שהחדש והמדהים של מישל יואה יוצא בארץ רק עוד חודש?
אבל זה אתר על סרטים שמלווה את האוסקרים, מה נסגר עם הצדקנות?
(ל"ת)
יותר דכאון מצדקנות.
(ל"ת)
החלק השני של ההודעה שלי היה מיותר
כן, יש הרבה חרא בעולם ובארץ, עכשיו אפילו יותר מהרגיל. אבל מותר, ואפילו מומלץ, קצת אסקפיזם וקצת טראש של אנשים עשירים שמרביצים אחד לשני באמצע טקס מחוייט וסנובי כאילו הם וייט טראש בג'רי ספרינגר זה אחלה אסקפיזם. בין אם אתה רוצה לצחוק על זה, ובין אם אתה רוצה לנתח את זה מנקודת מבט מגדרית/גזעית/סוציואקונומית או מה שלא יהיה. בכל מקרה את הסכסוך באוקראינה לא יפתרו בעין הדג. כנראה.
כאילו לא יודע אם זה בסדר להגיד את זה, אבל היה לי לילה ממש לא משהו בגלל הדברים שקרו ולראות בבוקר את השטויות באוסקר אפילו עודד אותי, רק התבאסתי שלא ראיתי את זה בשידור חי
קיבלתי, אכן היה מיותר.
אני מנסה לא לשפוך את הדכאון על סביבתי הקרובה, אבל לנסות לעשות את זה לאנשים זרים באינטרנט – שבסך הכל מנסים קצת לשעשע את עצמם – זה גם כן לא פתרון.
מישהו יכול להסביר לי איך הבדיחה של כריס רוק
קשורה למחלה של ג'יידה סמית'? לא הבנתי
ג'י איי ג'יין הוא סרט משנות התשעים עם דמי מור
שבו בפוסטר שלו דמי מור מופיעה עם קרחת. הבדיחה משווה בין התסרוקת של מור לסתרוקת של סמית' (שכאמור, בגלל מחלתה אין לה שליטה עליה בשום צורה).
טוב, אפשר גם להתייחס בדיון לשאלה- "האם זה מה שהייתי רוצה שיעשו כדי להגן על כבודי? שבעלי יעלה לבמה ויכה את המנחה עם הבדיחות המגעילות?" (או אשתי, כן?)
התשובה שלי היא לחלוטין שלילית. לא כי אני אדם שוחר שלום ונגד אלימות בכל מצב שהוא- סיכוי טוב שאם מישהו יאיים עליי באלימות, ארגיש מצוין אם אדם קרוב עליי יאיים עליו באלימות בחזרה, ואם מישהו יפעל כלפיי באלימות פיזית, אני ארגיש מצוין כשאגן על עצמי באלימות או כשאדם אחר יגן עליי באלימות.
אבל מה שסמית עשה היה רק לבזות יותר את אשתו ומשפחתו, בעיניי. עכשיו אף אחד לעולם לא ישכח את הבדיחה הזאת. התגובה שלו בהחלט ראויה לגינוי כי היא לא מידתית- כי לרוב האנשים האלימים יש איזה תירוץ עובדתי או לא לאלימות שלהם, כולל לוולדמיר פוטין. יש לו תזה שלמה שמצדיקה את ההפצצה של מריופול כבר שבועות תמימים. מידתיות זה בדיוק הפואנטה בכל הדיון על אלימות באשר היא (ואצטט קבוצת ילדים בני 7- "איתן, אסור לך להרביץ לילד שמרביץ לך, מותר לך להחזיר לו כדי שיפסיק". זה היה דיון מרתק). כן, מידתי היה להגיב במילים, ואם אפשר לא בקללות, ואם אפשר בנאום של סמית.
בנוסף, זה לא הכבוד של וויל סמית שנפגע, זה הכבוד של אשתו. אנחנו בטוחים שזאת התגובה שהיא רצתה? יש הרגשה קלה בדיון שלא מפרידים ביניהם בכלל. אבל מעצם העובדה שהפגיעה הייתה באדם שהוא לא סמית, בכלל יש לו פחות "חופש" להחליט על כל תגובה שמתחשק לו.
חוץ מזה, כואב לי שבלפסט לא זכה אלא קודה. בעיקר כשכל הביקורות על בלפסט התרכזו בכמה הוא סרט קטן וחמוד שלא מגיע לו לזכות באוסקר. אבל רק מקודה משניהם היה אפשר לסחוט רגעים היסטוריים ויותר PC, וזה נאמר בלי ציניות.
טקס גרוע מאוד.
להערכתי,
סביר יותר להניח שחברות ההפקה יסתמו למגישים ולמנחים את הפה בטקסים העתידיים. מינימום חופש יצירתי וספונטניות בהגשה מחשש לפגיעה בבלוטת העלבון של אחד מהמוזמנים בקהל ולמעשה התכופפות בפני הבריון האלים.
ניתן האות לכניסת השכונה והתופעות הנלוות לה אל לב ליבו של טקס מכובד ונוצץ (שאינו אטרקטיבי כפי שפעם היה)
'כניסת השכונה והתופעות הנלוות'
שישה גברים היו צריכים להחזיק את ג'ון ויין כאשר סאצ'ין ליטלפאדר נשאה נאום בשמו של של מרלון ברנדו באוסקר של 1973.
לא הבנתי מה בדיוק קרה
הוא ראה ילידה מקומית על הבמה ואיבד את זה או שהוא ממש ממש שנא את ברנדון ?
ברנדו שלח אותה כדי לסרב לפרס ולשאת נאום על זכויות ילידים (ספציפית – על הדרך בה ילידים אמריקאים יוצגו בתעשיית הקולנוע).
סיפור, אגב
שיש סיכוי טוב שלא קרה.
ממש מבאסת אותי הזכייה של 'קודה'
וזה סרט שאני ממש ממש אוהב. מנגד, את 'כוחו של הכלב' לא אהבתי. ועדיין, העדפתי שהסרט המעניין, זה שאני אוהב הרבה פחות, יזכה ונורא הרגיז אותי לשמוע שהאקדמיה הלכה על סרט כמו 'קודה'. טוב ככל שיהיה.
לא שאני חושב שהסרט המעניין יותר צריך להיות הזוכה בלי קשר לאיכותו, כן? אבל במקרה הזה גם הדעה הרווחת היא ש-'כלב' הוא סרט טוב יותר (מה אני חושב הוא לרוב לא שיקול ב-'מי אני רוצה שיזכה'). ובמקום זה באוסקר נתנו את הפרס לעוד 'ספר ירוק'.
מה הקטע עם קטגוריות 'בחירת הקהל'? למה קטגורית 'הסצינה הטובה ביותר' מורכבת מסרטים שלא יצאו השנה? ולמה יש שם סרטים כמו 'Dreamgirls' (אין לי משהו נגד הסרט. לא ראיתי, אבל ככה גם אף אחד)? ואיך סרט זניח שלא הוקרן בשום מקום כמו 'Minamata' קיבל מועמדות?
הזכיה של 'חולית' בקטגורית העריכה היא אולי ההפתעה הכי גדולה מבחינתי בטקס. והזוי בעיניי שסרט *שזכה* גם על העריכה וגם הצילום וגם מועמד על הסרט לא מועמד על בימוי.
והחל מאיזו שנה יהיה אפשר לראות את האוסקר בארץ בשידור חי דרך האינטרנט ובלי הצורך במנוי של יס (כי 2021 ואני מכיר בדיוק אפס אנשים {וזה אם אני מעגל כלפי מעלה} שיש להם עדיין טלוויזיה עם ערוצי טלוויזיה וכבלים)?
מה טוב בכוחו של הכלב?
אני לא מנסה להתחכם. זו לא שאלה רטורית, אני באמת סקרנית.
אני התאמצתי לראות את הסרט עד סופו ובקושי החזקתי מעמד. ובדרך כלל אני כן די טובה בזיהוי איכויות גם אם זה סרטים שאני באופן אישי לא נהנית מהם. לרוב אני מבינה מה היה עשוי טוב וממה ההתלהבות, גם אם אני באופן אישי לא מרגישה באותו האופן. אבל בסרט הספציפי הזה אני פשוט לא מצליחה להבין.
כשאומרים שזה סרט טוב, למה מתכוונים?
אני מסכים איתך, כן?
אני גם חושב ש-'טיק, טיק…בום!' הוא הסרט הכי טוב של השנה ואחד הטובים שראיתי מזה זמן רב. ואני גם לא נהניתי ב-'כוחו של הכלב' בכלל (חלקית בגלל שראיתי בלי כתוביות ולא הבנתי 80% מכל מה שבנדקט קמברבאץ' אמר. אבל גם את כל מה שהיה מסביב לא אהבתי).
אבל אני כן מודה שאנחנו בדעת מיעוט כאן. אם הקהילות המתעסקות בקולנוע שאני מכבד את הדעה שלהן חושבות שזה אחד הסרטים הכי טובים של השנה אז מבחינתי הוא עובדתית אחד הסרטים הכי טובים של השנה (שוב – על פי דעת קהילות מסוימות שאני מזדהה איתן לרוב. לא עובדתית מוחלטת) ולכן אני סבבה עם זכיה שלו גם אם עליי באופן אישי הוא לא עבד.
זה כמו אם מישהו ישאל אותי אם 'Se7en' זה סרט מומלץ. ברור שאני אמליץ עליו למרות שאני אישית לא כל כך אהבתי. או נגיד, אם 'אראגון' היה מועמד לאוסקר הטוב ביותר. אני ממש אהבתי את הסרט בזמנו (בזמנו! בזמנו!) ועדיין הייתי מתאכזב אם הוא היה מקבל מועמדות כי זה היה אומר שלאוסקר יש טעם גרוע כמו שלי (מצד שני, אולי זה טוב כי זה היה אומר שיש להם טעם *כלשהו* וכרגע הבחירות שלהם מאוד לא אחידות מהבחינה הזאת).
כן, זו הסיבה ששאלתי אותך
דווקא בגלל שלא אהבת אותו חשבתי שאולי תוכל להסביר לי מה אותו פרמטר שכן אפשר להעריך גם כשלא אוהבים… אמרת שאתה לא אוהב אבל מבין, אז תהיתי מה החלק שאתה מבין, ומה הצלחת לזהות שאני פספסתי…
הרעיון ש"כוחו של הכלב" אהוב ומכובד יותר מ"קודה"
הוא קצת פיקיציה של קבוצה מצומצמת של אנשים שאשכרה טרחו לראות את "כוחו של הכלב" עד הסוף.
קצת כמו עם "רומא" ו"הספר הירוק", הבחירה ב"רומא" היא לא סימן שהאקדמיה "בכיוון הנכון" אלא "קולעת לטעם של איזשהי בלוגספירה ספציפית מאוד שרוב האנשים מתרחקים מהטעם שלה", וכך גם "כוחו של הכלב" מול "קודה".
לצורך הדיון (ולא הדוגמא המושלמת, אבל נו): פה באתר, עוד לפני המועמדויות לאוסקר ולפני שהובהר כמה גדול הוא יהיה, "CODA" עקף את "כוחו של הכלב" בסקר סרט השנה (אף אחד לא היה בעשירייה, אבל גם למעקף ב-5 מקומות יש משמעות).
כל זה בשביל להגיד: אל תמהר לשים את עצמך בדעת מיעוט כל כך מהר. יחסי הכוחות כאן הם לא דווקא התמונה שאתה מצייר.
אני באמת שמח לשמוע כי נוצר אצלי הרושם שגם כאן 'כלב' הוא סרט אהוב יותר מ-'CODA'
לא על סמך הסקר כי את 'כוחו של הכלב' ראו מעט מאוד אנשים אבל מהתגובות של האנשים שכן ראו אותו פה באתר זכורה לי התלהבות גדולה משל 'CODA'. וגם באתרים אחרים שאני בודק ומסתכל בהם מדי פעם נראלי שראיתי את 'כוחו של הכלב' מופיע בהרבה מהעשיריות של המבקרים שם. ויכול מאוד להיות שאני טועה וזה סתם הרושם שנוצר אצלי נטו כי דיברו עליו בתור המוביל לזכיה באוסקר עוד בשלב יותר מדי מוקדם (וכנראה הנחתי שאם הוא המוביל לזכיה באוסקר עוד לפני שחולק ולו טקס פרסים משמעותי אחד אז זה כנראה בגלל שהוא אהוב יותר מכל האחרים).
וכתגובה ל-mip, אז זה לא שמצאתי בסרט משהו ספציפי להעריך. אלא ההשלמה עם זה *שיש* בסרט מה להעריך רק שאני פספסתי אותו (בין אם בגלל תנאי צפייה לא נאותים או כי הטעם *שלי* לא מפותח מספיק) כי אנשים אחרים שאני מעריך את הדעה שלהם (לרוב זה הקהילה של עין הדג) הצליחו למצוא את זה בו.
אם כי אני די לא יודע איך להגיב לגבי ההשוואה ל-"רומא". אני לא זוכר איך הוא התקבל פה באתר. אני כן יודע שמבחינתי זה אחד הסרטים הכי טובים של אותה שנה וזוכה מוצדק. ובכלל אולי הסרט הטוב ביותר של קוארון. אם הבחירה בו גם "קולעת לטעם של איזשהי בלוגספירה ספציפית מאוד שרוב האנשים מתרחקים מהטעם שלה" אז אולי אני כן נמנה יותר לכיוון אותה בלוגספירה? ולמה זה נשמע כמו עלבון?
זה לא אמור להיות עלבון
כי זאת תת קבוצה עם טעם משלה ככל הקבוצות, וזה לא טעם טוב יותר או רע יותר בפני עצמו. אם יש אצלי תסכול, זה בגלל שהקבוצה הזאת מדי פעם מתנהגת שהיא גדולה יותר מהבועה שהיא, ומתנהגת בתדהמה כל פעם כשהיא מגלה שיש טעם אחר לאנשים ופוסלת אותו כמשהו אנטי-קולנועי.
תודה על התשובה!
כנראה שזה אחד מהסרטים שאני אצטרך פשוט לחיות עם חוסר הידיעה…
מתישהו נגלה את הסוד, אני מניחה.
איך סרט שאף אחד לא שמע עליו עם ג'וני דפ הגיע למקום שלישי בבחירת הקהל?
(ל"ת)
כמו במקרה של סניידר - קמפיין מעריצים.
(ל"ת)
השאלה היא למה בכלל יש מעריצים לדבר הזה? כת סניידר זה דבר ידוע ומוכר אבל לא ידעתי שנשארו לדפ מעריצים.
(ל"ת)
גם הדיון הזה די נחרש פה באתר.
אבל בגדול, עם המידע שדלף במרוצת השנים נראה שלדפ ולהרד היתה מערכת יחסים רעילה בקטע יותר הדדי ממה שהרד בחרה לצייר בהתחלה, ואנשים לקחו קשה את זה שהוא פוטר מחיות הפלא אבל היא לא פוטרה מאקווהמן 2.
הבנתי
התכוונתי לכך שהוא כבר שנים שחקן לא משהו עם בחירת תפקידים בעייתית (שנובעת בין היתר מכך שכבר אף אחד לא רוצה לעבוד איתו) ושזה סרט עם אפס באזז גם בחוגי חובבי הקולנוע הכבדים. מניח שהאקדמיה תסיק מהטקס הנוכחי שרעיון בחירת הקהל לא הכי מותאם לעידן הנוכחי, עם כל הכתות של מעריצים משועממים. כלומר, למה להשקיע מאמץ באג'נדה "צדק לדפ" שיש כל כך הרבה עוולות אמיתות בעולם שאפשר להתנדב כדי לנסות למזער אותם?
זה לגמרי מה שאני חושב.
הוא שקע הרבה לפני הפרשה הזאת.
אתה טוענים שהוא בחר?
(ל"ת)
כמעט כאילו
האג'נדה היא לא "צדק לדפ" אלא "פרס לדפ".
כמה שאנשים אוהבים להביע "דעות". הם אוהבים להביע דעות על מצבים פוליטיים מסובכים של מדינות רחוקות, ששורשיהם טמונים מאות שנים בעבר על בסיסם של כמה דיווחים שטחיים של אנשים זרים. הם אוהבים להביע דעות על החלטות כלכליות, על תופעות חברתיות שאינם מבינים ואינם מסוגלים להבין. הם אוהבים לקחת סיטואציות לחוצות, לשפוט את התנהגותם של אנשים ספציפיים, ולהשליך את זה לאיזה כלל אוניברסלי, אבסטרקטי, הדן את גורלו של היקום כולו.
הדרך המהירה ביותר של האדם להילחץ מחייו הקטנים, האומללים והמשעממים היא להדביק את עצמו אל איזה אירוע בקנה מידה גדול, אליו התוודעו גם אחרים. והדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הבעת "דעה". 'אני חושב ככה!' 'לא, אני חושב ככה' חה! תחשבו איזה יפה זה. כל חיינו אנו חיים בנפרד זה מזה. לאחד יש את הבית שלו. לשני את משרד העבודה שלו. אבל אז משהו יוצא דופן קורה, ופתאום כולנו קופצים אל הביצה, מתאחדים צד נגד צד. איזה איחוד מרגש של ציוויליזציה בודדה!
אז כאשר אירוע כזה מתרחש, האנשים עטים על זה. כמו נשרים בנווה מדבר. זה המעיין שלהם. נוצץ באור השמש, לאורך המרחבים הצחיחים של חייהם האישיים. הוא נאסף עבורם, ממתין רק ללשון הארוכה שלהם, לצאת מפיהם המיירר. ללקלק וללקלק, עם ההשקפות הבנאליות שלהם, עם הקונספציות הקלישאתיות שלהם. כמה מרוות הלגימות! עד שלא יישאר כלום. למטה עד העפר. עד שיימאס.
אני כשלעצמי מעדיף להישאר מאחור במצבים כאלה. להביע דעה מורליסטית זה קל. זה מנת חלקם של הפשוטים והמשעממים. אני מרשה לעצמי פשוט ליהנות מהביזאריות של מה שקרה. אני ממליץ לכם לעשות גם. בכול מקרה, ממתי דעה של אחד ממכם, אי פעם שינתה משהו בעולם הזה?
נכון אנשים אוהבים להביע דעות. בייחוד אתה שבוחר להביע דעה על אנשים שאתה לא מכיר ולצקצק ולהתנשא על כל פשוטי העם.
אולי כדאי שתשמור את הדעות שלך לעצמך במקום לשתף אותנו בפניני החוכמה שיוצאות מהמקלדת שלך.
אני לא חושבת שהלשון של נשר ארוכה מספיק בשביל מה שאתה מתאר
(ל"ת)
הדבר הכי טוב בערב שDon't Look Up לא זכה בכלום!
כל מי שאמר שספיידרמן NWH לא ראוי להתמודד על הסרט הטוב ביותר, עזבו שהוא לדעתי טועה אבל אם נתנו לשטות הזו DLU התמודדות, הטיעון להעמיד את ספיידרמן נהיה יותר רציני. גם סמטת הסיוטים לא כזה מגיע, המבקרים בעצמם קטלו אותו, אבל לפחות החצי הראשון היה מעניין.
תראו כמעריץ מארוול לא חושב שכל סרט שלהם אמור להיות מועמד, אבל NWH נתן לאנשים להרגיש את 'חוויית הסרטים' בצורה שאפילו שאנדגיים עשה דבר דומה, הוא עדיין הרגיש מיוחד. הבסיס של הסיפור שלו היה מעולה ושימוש של הדמויות של הספיידרמנים האחרים היה מעולה. ובזמן שכל הסרטים מתנדנדים בכוח לעשות כסף במולטיפלקס, ספיידי הוכיח מהו בידור ההמונים שמחזיר את כולם הבייתה. אז לא לתת לסרט כזה מעומדות אפילו זה כאילו לא להבין לשם מה התכנסנו בכנס. ולהעמיד את DLU פשוט עוד יותר הדגיש את הבחירה הלא משמעותית.
(עוד טיעון קטן יש כאלה שאומרים שאווטאר מעולם לא היה מתמודד ראוי, אבל טכנית הוא הביא משהו שלא נראה בקולנוע. אז גם ספיידרמן עשה זאת, איפה ראיתם מפגש כל כך איכותי בין דמויות ותיקות וחדשות? היו מפגשי נוסטלגיה לפני אבל שהרגישו לא מנוצלים כמו סטארווס החדשים. בנוסף, טכנית הוא החזיר אנשים לקולנוע בדרך ענקית, אז לא לתת מעומדות זה שוב מרגיש שגוי ואנטי).
הבדיחה המטופשת של הערב, שסניידר בוטס ניצחו 'צבא המתים' lol ועוד סינדרלה מקום שני WTF ואז רגע שהכי הריעו לו אחת הפלאש, שזה בהחלט רגע מקסים, אבל באמת הספיידרמנים מתעופפים ביחד ליטרלי הקהל צרח יותר מהווליום של הרמקולים של האיימקס. הודות לזוכים המעומדות המפוקפקת מלכתחילה לא תחזור ותיזכר לדראון עולם. כל הכבוד אקדמיה התאמצתם כל כך לרצות ולא לרצות ונכשלתם בשניהם.
אגב קודה זכה מאותן סיבות שהזכרתי, אני שמח אבל ברור מה הסיבה ומה מטרת התוצאה. אני חושב שהוא גרם להרגיש ולחשוב באופן מיוחד כמו ששאר המתמודדים לא עשו, הוא בעצם קצת גם החבר הנכון השכונתי ומוכיח שעם כוח רב (של שפת הסימנים) גם מגיעה אחריות גדולה – להעמיד אותו ולתת לו את הזכייה.
לא מדברים על אנקנטו
ובפינת הדברים שבכלל אף אחד לא יכול לשים לב אליהם עם כל הבלאגן.
"רגע, איזה סרט זכה באנימציה, אנקנטו? איזה שיר לשים בזמן שהם עולים לבמה?"
"נו, את השיר הזה בספרדית!"
#NailedIt
בספרדית?
אני די בטוח שהשיר בעברית בכלל.
אין לכם מושג כמה השיר הזה, בגרסתו ה״מגויירת״ חזק בעולם הדתי.
אפילו יצא לו סיקוול.
למעשה יש לי תחושה שדתיים יזהו את המנגינה יותר מאשר לא דתיים.
ומסתבר
שזו לא היתה הבחירה היחידה של הדיג'יי שהרימה כמה גבות.
"אז איך נוכיח להם שהאוסקר לא "לבן"?"
נזמין שני מגישים שחורים וננגן ברקע את השיר "אפריקה"!
"אתה גאון!"
אם נרד לרזולוציות יותר קטנות
אני חושב שבאופן כללי עובר משהו על וויל סמית בשנה ,שנתיים האחרונות . ההצהרה על הנישואים הפתוחים, התוכנית עליו עושה דיאטה ומספר על הקשיים שלו בתהליך , יש שיאמרו שזה סתם עוד ניסיון להיות קרדישאן בימינו ולהפוך את חייך לפתוחים לציבור , אבל לי זה לא מרגיש ככה אלא מרגיש כמו זעקה לעזרה,ניסיון לקבל סימפתיה. ראיתי הרבה שיורדים עליו לאורך השנים בפומבי והוא לא לקח את זה קשה וגם בטקס הוא בהתחלה צחק מהבדיחה ואשתו נראתה נעלבת ואז הוא חש צורך לצאת להגנתה אבל בצורה מוגזמת . נראה היה שהיא מעודדת אותו לצאת להגנתה . משהו בקשר שלהם מרגיש לי לא בריא וזה כנראה משפיע על הבנאדם. ככה זה נראה לי מהצד .
אני גם אגיד שכריס רוק היה צריך לעשות את המחקר שלו לפני שהוא יוצא למסע העלבות אישיות , כדי לא לפגוע בפצעים של בנאדם. באופן כללי אני לא אוהב סטנדאפיסטים שיורדים על אנשים מהקהל או על עדות , אפשר להצחיק אנשים בלי לפגוע במישהו .
אין שום צורך לעשות מחקר. אתה רואה אישה עם קרחת- אתה לעולם לא תזרוק על זה הערה או תהפוך את זה לפאנץ' של בדיחה עלובה. בסיסי
(ל"ת)
אני די מופתע מהסלחנות היחסית כלפי סמית
כמו שאני רואה את זה, ויל סמית הוא בריון עלוב, שבעולם מתוקן היה לומד על הזכייה שלו מאחורי סורג ובריח, אחרי כהיה נעצר בעוון תקיפה.
לא מעניין אותי מה כריס רוק אמר וכמה ויל סמית נעלב ממנו, עצם ההשוואה שחלק עושים כאן וברחבי האינטרנט בין בדיחה סרת טעם ובין אלימות פיזית או "ההבנה" למעשיו של סמית, בעיקר מטרידה. כמו שכבר נאמר כאן, מעניין היה לראות מה היו התגובות אם שחקן לבן ופחות אהוד (נניח כריס פראט שהרבה שונאים בגלל שהוא, אולי, רפובליקני רחמנא ליצלן), היה עולה לבמה ומכה אדם שחור. אני מרשה לעצמי לנחש שעוד באותו ערב הקריירה שלו הייתה מסתיימת.
ולא שזה באמת חשוב, אבל לפחות בעיני, הבדיחה של רוק הייתה "פרווה" לגמרי ואפילו לא התקרבה לבדיחות באמת "קיצוניות" מטקסים קודמים. אני אפילו לא מדבר על ריקי ג'רוויס, אלא על קומיקאיות "לכל המשפחה" דוג' איימי פולר וטינה פיי (ראו הבדיחה על ג'יימס קמרון ב- 2:40 לוידאו).
https://www.youtube.com/watch?v=noFL5OXFhx0
🎯🎯🎯
הנסיך המדליק הוא ביריון קשקשים שהאגו המנופח שלו מילא חצי אולם
הסלחנות המערכתית (ההפקה, הקהל) כלפי האלימות המופקרת הזו בשידור חי בפני עשרות מיליוני עדים היא הזיקוק של סובלנות שערורייתית כלפי התנהגות בלתי נסבלת, מזיקה ולא חוקית כל עוד המחולל שלה הוא חבר בקבוצה ה"טעונה" העדפה מתקנת כפי שרואה אותה האליטה הפרוגרסיבית המקומית המנותקת
בקיצור: דוגמה דוחה במיוחד לגזענות של ציפיות נמוכות
הבדיחה על קמרון מבוססת על משהו אמיתי?
כלומר, אם היו מספרים עלי בדיחה כזו כרוסט כללי, לא הייתי נעלב. הבדיחה של רוק הרבה יותר ספציפית ונוגעת במשהו אמיתי לגמרי, ולכן מרגישה קיצונית הרבה יותר.
כמובן שזה מבוסס על משהו אמיתי
כדרכן של כל הבדיחות.
במקרה הזה זה מבוסס על העבודה שקמרון ידוע כאדם לא נחמד במיוחד, סוג של דושבאג, שבגד בכל נשותיו לרבות קתרין ביגלו.
אבל האמת, שזה בכלל לא חשוב, כי השאלה איננה האם ההיעלבות של סמית מהבדיחה מוצדקת. אפילו שבעיני זו הייתה בדיחה "פרווה", אני מאמין לסמית שהוא באמת נעלב, בדיוק כמו שאני יכול להאמין שאדם יכול להיעלב אם מישהו צפצף לו הכביש והחווה לעברו תנועה. עדיין, אני לא חושב שהרבה אנשים יגנו על אותו אדם ויביעו כלפיו סימפטיה, אם הוא ייבחר לצאת מהרכב ולהכות את הנהג השני.
תפקידם של קומיקאים לספר בדיחות וכריס רוק סיפר בדיחה. יכול להיות שהיא הייתה סרת טעם בעיני אנשים מסוימים, אבל אם אנחנו מצדיקים או אפילו סתם מוכנים לקבל את ההתנהגות של סמית, ידע כל קומיקאי וכל סטנדאפיסט שבכל רגע מישהו יכול לעלות לבמה ולהכות אותם, בלי שיהיו לכך השלכות.
נראה לי שאמרו כל מה שאפשר לומר על האירוע
(ואני כמובן נגדו לחלוטין)
וזו האירוניה בכל הסיפור: התגובה של סמית' יצרה אפקט סטרייסנד. אם סמית' לא היה קם מהכיסא שלו, מי בכלל היה מדבר על הבדיחה? וכמה אנשים (בעיקר מחוץ לארה"ב) יודעים או זוכרים מי זו ג'י איי ג'ן כדי לעשות את הקישור? וכמה מאיתנו ידעו עד הבוקר שג'יידה פינקט סמית' סובלת מנשירת שיער? וכל זה ללא הכביסה המלוכלכת מהזוגיות שלהם שהאינטרנט עכשיו חוגג עליה.
זה לא משהו שהם ניסו להסתיר בדיוק.
היא דיברה על זה בפתיחות בראיונות בעבר, בטענה שגם ככה זה יישאל אז עדיף לשתף. וכאשר מישהו פגוע הוא כנראה יפעל ממקום פחות רציונאלי ויותר רגשי ככה שקשה לשפוט אותו ברגעי זעם ועלבון על כך שלא חשב על מה ההד התקשורתי שזה יגרום.
וחוץ מזה, הוא יצא המנצח הגדול של הערב וממש לא בגלל הפרס. אני לא מצדד בהתנהגות הזו אבל אני חושב שהתגובה הנפוצה ששמעתי מאנשים היא "ראית איך וויל יצא גבר אתמול" (מזעזע שלצאת גבר זה לנהוג באלימות אבל ככה זה). רוב בני האדם הרבה פחות מזועזעים מהאגרוף מהתקשורת. וכריס רוק בעצמו יצא בריון אז לראות אותו חוטף לא ממש הוציא אותי משלוותי.
כריס זה שיצא בריון?
לא כתבתי שהוא היחיד שיצא בריון, הוא בהחלט גם יצא בריון.
הבן אדם אמר אמירה זדונית ודוחה למישהי באחד מהימים שהכי ציפתה להם, בעלה סוף סוף זוכה באוסקר, סתם כדי לתקוע בדיחה על חשבונה. מה ג'יידה אמורה לעשות עם הבדיחה הזאת? פשוט לסתום את הפה ולהמשיך לחייך כרגיל, למרות שבאותו הרגע הוא חירבן לה את הערב הגדול בהערה אחת. העקיצות הקטנות האלו, במיוחד על מראה חיצוני, הם לחלוטין הדבר שיכול למוטט את כל השמחה ולהפוך את המצב רוח לעגום ביותר. אז כן, זו בהחלט התנהגות בריונית שיש לגנות אותה,בלי קשר לכל הטררם שהגיע אחרי.
קודם כל, בנוגע לשאלה: כן
סלבריטאים בטקס פרסים הם מטרות לבדיחות. מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. בני הזוג סמית' הם לא הראשונים שנתקלו בבדיחות שחצו את הקווים, ועד כה היה נוהל מאוד מוצלח, שעבד, בנוגע לבדיחות האלה וסגירת החשבונות איתן – מדברים בזמן הטקס ואומרים "לא", מדברים אחרי הטקס ודורשים התנצלות, מדברים באופן ישיר עם מי שעשה ומסבירים למה זה לא לעניין. אבל מילת המפתח היא זאת – מדברים. למען השם, היא לא שחקנית צעירה וחדשה בעסק הזה. "מצב רוח עגום בטקס" צריך להיות משהו שהיא לוקחת בחשבון, והוא לא מצדיק הדרדרות לאלימות.
בנוגע לסיווג כבריון – לא. רוק לא היה בסדר, אבל בריון זאת מילה חזקה מאוד שצריך לשמור למקרים חזקים ביותר. השימוש שלה פה כאילו אומר "טוב אבל זה בסדרררר כי" ולא. זה לא בסדר. רוק יצא, אולי, לא בסדר. סמית' יצא עשרות מונים מתחת לזה. אין לזה הצדקה, ולקרוא לרוק "בריון" זה בדיוק הצדקה שכזאת. (לצורך הדיון, אגב, אני גם לא בטוח שסמית' יצא "בריון". כאמור, זאת מילה טעונה שאני לא חושב שצריכה להיות בשיח הזה).
סמית' עשה דבר שהוא הרבה פחות מקובל חברתית. האם לתת אגרוף פחות מוסרי מלעלוב בנכות של בן אדם? אני לא יודע.
השורה התחתונה היא ששניהם לא התנהגו בסדר ושהמעשה של סמית' לא אמור להוריד מחומרת המילים של רוק. אולי יש בעייתיות מסויימת בעובדה שבחברה שלנו אגרוף זה טאבו מוחלט אבל להשפיל בן אדם על סמך סממן או מגבלה חיצונית מסתכם בלא לעניין. מבחינתי זה שקול לכך שהוא היה יורד על חרשות של אחד מהשחקנים בקודה.
אני לא איזה פילוסוף שיודע לקבוע מידות של צדק ומוסר , אז אולי גם קביעה סתמית ששניהם יצאו דושבאגים היא בסדר לגמרי. אני לא מגן על סמית' (בכללי אני לא חובב שלו כשחקן, והיו לו כבר מקרי אלימות בעבר) , רק רציתי לאזן את הזעזוע מהמעשה שלו עם קצת זעזוע מהמילים של רוק. ואני רק חושב על איך ארגיש אם מישהו ירד על מראה חיצוני של קרוב אלי באירוע פומבי. אני לא אדם של מכות וממש לא דוגל באלימות אבל מצד שני קשה לי לדמיין את זה נגמר ב"שיחת פלאפון עם דרישת התנצלות ולהסביר שזה לא לעניין". עד כמה שזה שטחי, מראה חיצוני זה בין הכפתורים הכי רגישים שבקלות אפשר לגרום לאדם להתפתל מבושה אם אתה יודע לעשות זאת נכון, וכריס ידע. אז אולי אפשר להבין ששני צדדים יצאו לא בסדר ולא להתנהג כאילו אלימות פיזית היא בהכרח קו אדום אבל ללעוג לנכויות של אחרים זה בסדר כי אפשר להתנצל אחרי.
אבל, נו, אלימות פיזית היא בהכרח קו אדום
כן, העלבות ועקיצות זה לא משהו, ורוק לא מלאך, אבל כמו שאמרו כמה פעמים פה – יש דרכים להתמודד איתן. אבל ברגע שאתה עובר לאלימות פיזית זה משנה לחלוטין את התמונה.
אז אפשר לדבר על זה שהבדיחה של רוק לא משהו, ואפשר גם להנכיח את זה על רקע השיח של מה שסמית' עשה. אבל כן, בהשוואה ביניהם סמית' חצה קו אדום בוהק ורוק לא. אפשר אולי וראוי לדבר על סוג ההומור שהולך בטקסים האלה ומתקבל כלגיטימי, אבל בזמן שנחצה קו שכזה, האיזון לא בדיוק קיים.
זה הפואנטה- מי אמר? בעיניי שניהם קו אדום.
יש אמירות שיכולות לרסק אותי הרבה יותר מאגרוף. לדעתי העניין במקרה הזה הוא בכלל לא האלימות עצמה, אלא ההשפלה. ספגתי הרבה אגרופים בחיי (צבא), מניח שזה לא כואב כמו ההשפלה בלספוג אגרוף בשידור חי. אבל אני מניח שגם לספוג עלבון בשידור חי זה די כואב. אתה מגדיר את זה כ"בדיחה לא משהו" אבל זה פשוט עלבון על רקע סממן חיצוני/ מגבלה פיזית/נכות. אין דרך אחרת להגיד את זה. שניהם חמורים ולא רואה סיבה להאשים אחד ולזכות את השני. שניהם עברו קווים אדומים מבחינתי, ופחות מעניין אותי מה נחשב קו אדום מבחינת כללי הטקס האוסקריים או החברתיים. אם בעבר היו "בדיחות" אחרות דומות בטקסים האלו אז גם הן לדעתי מחרידות. זה שמשהו מקובל ונהוג לא הופך אותו לתקין, צודק או מוסרי.
כי אנחנו לא פותרים דברים עם האגרופים שלנו
כי אנחנו, למען השם, אנשים מתורבתים. נפגענו? אנחנו מדברים על זה. לא מחטיפים מכות. כי עלבונות יכולים להדרדר לעוד עלבונות ומילים קשות, אבל אגרופים יכולים להדרדר למכות שיכולות להדרדר לאלימות שיכולות להדרדר לפציעה או מוות.
אני מתישהו אמרתי שפותרים דברים עם האגרופים? סך הכל טענתי שגם עלבון זה קו אדום.
והטענה שלך בנוסח דרדור אמצעים אינה מוכיחה כלום כי לרוב עלבונות מאד קשים לא מובילים לעלבונות מאד קשים, אלא למה שקרה כאן. אני לא מסכים עם זה שמאחר והמעשה של סמית' עלול להוביל למוות אז הוא יותר גרוע. שניהם מחרידים ושניהם היו רחוקים ממוות. ובכל מקרה מצבים מוקצנים זה תמיד דרך מאד קלה להוכיח טענה אך גם מאד חלשה. הקנה מידה של האירועים אינו תואם למה שהצגת ואם תמיד נשפוט דברים לפי חשיבת "התרחיש הקיצוני" אז הרבה עוולות ייפלו בין הכיסאות פשוט מהסיבה שקשה לדרדר אותם האופן היפוטתי למצבי קיצון.
טוב, בהצלחה עם זה
אם אתה חושב שפציעות ומוות שקולות דעת לרגשות מאוד פגועים – מה אני אגיד. כן, בטקס זה לא הדרדר למעבר לזה, אבל האקט הזה נוטע את הרעיון ש"וואלה, כן, זה סבבה לתת סטירה בשביל להשתיק מישהו. או אגרוף. או בעיטה. או כיסא. או סכין. הוא מאוד פגע בכבוד של אשתי, אתה מבין. הייתי חייב לדקור אותו".
אם אתה אומר "לא אבל זה לא מצב שיכול להיות" אז יש לי עשרות מקרים של אלימות (לא רק בחברה הערבית) על "כבוד המשפחה" להציג בפנייך.
אז כן, הרעיון שאלימות שמגנה על כבוד המשפחה מסמנת משהו חמור הרבה יותר זה לא איזה רעיון הזוי ולא מקושר למציאות, וההתנהגות של סמית' קשורה ישירות לשם. זה למה אלימות פיזית זה קו חמור יותר מבדיחה.
ובפעם העשרים. לא אמרתי שאלימות זו דרך להגן על כבוד המשפחה או שהיא לגיטימית בשום מצב. טענתי ששני המעשים איומים.
"אם אתה חושב שפציעות ומוות שקולות דעת לרגשות מאוד פגועים "- לא אמרתי את זה בשום מקום. אמרתי שלא ניתן לדון בדברים כאשר רק מקצינים ומביאים השלכות היפוטתיות של מקרי קיצון (הדרך מאגרוף לכל אחד מהדברים שתיארת ארוכה). ואמרתי שלא באתי למדוד ולהשוות את חומרת מעשיהם של כל אחד. סך בכל באתי להגיד שגם מה שרוק אמר זה חתיכת דבר זה להגיד, אפילו זדוני. זה שזה נאמר במסגרת בדיחה ובחיוך לא הופך את זה לפחות זדוני.
אם כל מה שאתה רוצה להגיד זה
"הבדיחה של רוק הייתה לא משהו" (לא יודע מה זה "זדוני" בהקשר הזה), אז סבבה.
עלבונות והשפלות לא יכולות להסתיים במוות?
רציני?
להזכיר את כל הילדים והנערים שהתאבדו כתוצאה מהשפלות ועלבונות?
אז נכון, זה במקרי קיצון כמובן, אבל מצד שני גם סטירה אחת מובילה למוות רק במקרי קיצון.
אני לא מבין למה אי אפשר לגנות הן את האלימות הפיזית של סמית׳ והן את האלימות המילולית של רוק.
כי ג'דה היא לא ילדה
אבל גברים מבוגרים בהחלט נקטו אלימות חמורה יותר בשביל להגן על כבוד בת הזוג שלהם (ואגב, האלימות הזאת מתגלגלת גם לא פעם ולא פעמיים לאותם אנשים עליהם הם "מגנים").
אבל עזוב, אני מרגיש שאם "למען השם, אנחנו לא מגיבים לבדיחה סרת טעם באלימות פיזית" זה לא משהו בסיסי שאנחנו יכולים להסכים עליו אין מה להמשיך.
אני מרגיש שאם אנחנו לא מסכימים שלצחוק למישהי על קרחת שנגרמה לה בעקבות מחלה הוא מעבר לבדיחת סרת טעם אז גם אין מה להמשיך.
ואתה מכניס טענות שפשוט לא אמרתי לפי.עוד פעם, לא הצדקתי אלימות פיזית בשום סיטואציה שהיא ולא טענתי בשום מקום שזו תגובה לגיטמית. אני מאד מסכים איתך על זה. בוא נחזור רגע להנחת הבסיס- אלימות פיזית זה לא טוב. אפשר להמשיך הלאה מכאן?
לנפח את הבדיחה הזאת ל"אלימות" זה מעשה מאוד מאוד מסוכן
שצריך לשקול טוב טוב לפני שעושים אותו. לא כל מילה לא יפה היא "אלימות מילולית". אני חשוב שרוק התנהג בחוסר טעם, אבל לא חושב שהוא חצה את הקו לאלימות.
וכן, כשאתה אומר "אלימות פיזית ואלימות מילולית הן היינו הך ושניהם קווים אדומים שנחצו" אז אתה מצדיק את המעשה של סמית', כי טוב – מי אמר שמעשה אחד גרוע מהשני בעצם? אולי זה טוב שהוא סטר לו! מדי פעם חייבים להגיב לאלימות באלימות!
בקיצור, אם אתה רוצה להגיד שהבדיחה של רוק היא מעפנה מאוד, או זדונית – סבבה, נרשם. כל המשך אחר בשיח הזה מצדיק את ההתנהגות של סמית' כי הוא מפסיק להיות "כן" והוא נהיה "כן אבל".
לא אמרתי שטוב שהוא סתר לו. על כל מילה שלי אתה מוסיף עוד מאה שלא אמרתי.
אין שום דבר מסוכן בלהגיד שכדאי שאנשים ישמרו את ההערות המטומטמות שלהם על מראה חיצוני או מגבלות פיזיות של אחרים לעצמם. יחסוך הרבה תאקלים (ובתקווה שאם זה קורה, שאנשים לא יגיבו באלימות פיזית כמו אחרון הפרימטיבים).
אתה קצת מיתמם
חצי מהדיון פה נגרם בגלל המשפט שאתה כתבת:
"כריס רוק בעצמו יצא בריון אז לראות אותו חוטף לא ממש הוציא אותי משלוותי".
אולי זאת סמנטיקה, אבל בהחלט נראה שאתה הגעת לפה מנקודת מוצא שלכריס רוק "הגיע" מה שקיבל (הגנת בהמשך על התואר "בריון" שנתת לו). אתה לא יכול להיתמם כעת, לסגת ולומר "לא ברור שאסור אלימות פיזית ורק רציתי להצביע על כך שהבדיחה הזו היתה נוראה ופוגענית", כי אם זאת היתה העמדה שלך, בהחלט היית יוצא משלוותך לראות את האלימות הזו על המסך.
תראה, לאור האירועים בימים האחרונים,
מישהו שחטף אגרוף בטקס פרסים הוליוודי לאחר הערה דוחה זה לא מה שהסעיר את נשמתי. צריך לקחת דברים בפורפורציות. זה לא אומר שהאגרוף היה מוצדק או שמגיע לו לקבל אלימות פיזית או שאלימות פיזית היא בעצם ממש סבבה אן משהו כזה. לא צריך לקחת כל משפט סתמי שנכתב בדיון אינטרנטי ולבנות עליו תזה שלמה.
אבל אני דווקא כן מסכים
זה למה אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי בדיון פה באתר על ״מי יותר צודק״ ו״מה יותר חמור״.
כי אני מרגיש שכשמנסים לומר שההעלבה של רוק חמורה יותר אז יוצא מזה שזה בעצם בסדר מה שסמית׳ עשה, וכשמנסים לומר שהסטירה של סמית׳ חמורה יותר אז יוצא מזה שזה בעצם לא כזה רע מה שרוק אמר.
בעיני שניהם התוקפים ושניהם ראויים לגינוי.
כשאני מגנה את שניהם אני לא מצדיק אף אחד מהם.
כך שאני לחלוטין חותם על המשפט ״למען השם, אנחנו לא מגיבים לבדיחה סרת טעם באלימות פיזית״ וגם חותם על המשפט ״למען השם, אנחנו לא צוחקים על נכות שנובעת ממחלה, גם אם בראש שלנו זה נשמע מאוד מצחיק״.
ואגב, המחשבה שלך שפגיעה והשפלה של אדם יכולה להביא אותו במקרי קיצון להתאבדות רק אם הוא ילד או נער, היא בעיני מוטעית.
כשאתה מעליב ומשפיל מישהו בשידור חי מול חצי עולם, אין לך מושג איך הוא עשוי לקבל את זה וכמה זה עשוי להשפיע עליו.
הבאתי כדוגמא ילדים ונוער, פשוט כי עליהם שומעים בתקשורת, אבל אני ממש לא חושב שאלה המקרים היחידים של התאבדויות בעקבות יחס משפיל, פשוט אצל ילדים זה יותר מזעזע ולכן זה מה שנכנס לחדשות.
לטעמי השיח על הבדיחה של רוק עצמה נופח מכל פרופרוציה
אני מרגיש כמעט מטופש לנתח אותה, כי בקושי יש פה פאנץ', אבל כריס רוק סיפר בדיחה (מיותרת וחסרת טעם) שמצביעה על דמיון בין הקרחת של פנקט-סמית' לשל דמי מור בסרט ההוא. איך שאני רואה את זה ובטח יאשימו אותי בהיתממות, הוא לא ירד עליה או לעג למראה שלה בשום צורה (אז היה בוחר בדמות פחות אטרקטיבית מדמי פאקינג מור), ולראיה התגובה הראשונית של וויל סמית' שבהתחלה זרם עם הבדיחה לפני שאשתו גלגלה עיניים ואז כנראה הבין שהיא מאוד נפגעה. עכשיו, אני לא אומר שהייתי רוצה שיתייחסו על המראה החיצוני שלי ועל דברים שלא בשליטתי בשידור חי מול כל העולם, במיוחד כשמבינים שמדובר בסימפטום של מחלה כרונית, אבל להציג את זה כאילו היה כאן roast אכזרי על המראה שלה זה די מנותק מאיך שאני תופס את מה שקרה שם, במיוחד כשכאילו, באמת אין מה, כל אדם עם לפחות עין אחת יעיד שהיא מהממת בצורה יוצאת דופן ולטעון אחרת גם אם כאילו "בצחוק" סתם יוציא את הבדחן אידיוט.
בריונות.
השתמשתי במילה בריון במהלך הדיון פה, וההודעה שלך גרמה לי לחשוב על זה שוב.
ביריונות לא מתארת פעולה בודדת, היא מתארת דפוס של פעולות. מהבחינה הזאת זה לא נכון להתייחס לפעולה של ויל סמית כבריונות, מכיוון שלא ידוע לי שהפעולה בטקס מהוות דפוס פעולה שחוזר על עצמו בההתנהלות של סמית.
זה עניין סמנטי, כמובן שלא מוריד מהחומרה של המעשים.
לפי ההגיון הזה אז כריס רוק הוא כן בריון
כי יש לו דפוס של בדיחות (עוקצות או משפילות) ספציפית כלפי וויל וג'יידה…
סמנטית, אולי..
(ל"ת)
בעצם.. לא.
לבריונות יש אספקט של מצוקה ברורה של מושא הבריונות לנוכח הבריונות. לא קיים במקרה הזה.
לא יודע אם פעמיים זה "דפוס"
כלומר, אין ספק שהם בכלליות על הראדאר של הבדיחות שלו – אבל אני לא בטוח שיש כאן איזשהי נטייה יותר קשה מאנשים אחרים. רוק לא ממש מאזכר את הסמית'ים, נגיד, במופעים שלו לאורך השנים.
אלופציה היא לא ״נשירת שיער״!!
בואו לרגע נצחים לדייק, מדובר במחלה שבה תאי החיסון של הגוף הואגים את זקיקי השיער
בשלבים מודמים יש נקודות של התקרחות ובשלבים מתקדמים אנשים מאבדים גם את הגבות והריסים שלהם. בנוסף לחולי אלופציה סיכון גבוה למחלות אחרות, למשל סוכרת סוג 2, והפ סובלים מעוד כל מיני תופעות של מחלות אוטואימוניות. אנשים (גם גברים, אגב) שמתמודדים עם המחלה מתמודדים עם קשיים די מחורבנים כי הנראות של הפרצוף שלהם מתעוותת (נסו לגלח את הגבות שלכם פעם לצחוקים), אצל נשים זה כמובן מנגן על כל הנקודות הרגישות של נשיות ושיער (וג׳י איי ג׳יין היא סימבול של אישה גברית מאוד, כך שזו עקיצה ישר לבטן הרכה)
זו לא נשירה מוגברת שאפשר לקחת קצת אבץ, הניסוח הזה ממש מכעיס
סליחה
(ל"ת)
אשמח למחקרים על כך שאלופציה מעלה סיכון לסוכרת סוג 2.
רק להעשרת הידע הכללי. הכרתי קשר בכיוון ההופכי ולא הצלחתי בחיפוש קצרצר למצוא מאמרים המצביעים על סיבתיות, אלא רק כאלו המעידים על מתאם בין השניים באוכלוסיות. מניח שלך יצא לקרוא ולהכיר, ואשמח כאמור.
יתכן ומדובר רק במתאם
מכיוון שלמרות החשדות (המוזרים, מעולם לא סבלתי מהתקרחויות- נראה שזה פשוט מה שהם מכירים בלי להתאמץ) הוסכם שאני לא סובלת מאלופציה, זנחתי את הכיוון הנ"ל בקריאותי. בגדול יש מעט מאוד מחקרים על מחלות אוטואימוניות עוריות, יש תת אבחון מטורף כולל מאמרים שמראים שבהמון מקרים הפציינטים, בעיקר פציינטיות, מאבחנים את עצמם אחרי מלחמות ארוכות במערכת הבריאות- לא רק בישראל זו בעיה במערכות הבריאות, וברופאי עור שבוחרים במקצוע כי "זה לא שמישהו ימות לי" ולא חלילה מתוך מחשבה שהם גם יכולים לתרום. עדין רוב רופאי העור מתעקשים, גם כשיש סיימפטומים או ביופסיות עם תוצאות, שמדובר בעצבים ולא בבעיה רפואית שדורשת התערבות. אני לא יודעת אם הקשר הוא מתאמי או מוכח, אבל בגדול מוצאים קשר בין רוב המחלות האוטואימוניות של העור לסוכרת סוג 2. לא יודעת למה, מקווה שזה לא נכון :)
במחילה, אין לי יותר כח לחפש/לשלוף מאמרים רפואיים על מחלות עור, מיציתי את התחום הזה הרבה מעבר לכח הסיבולת הסביר.
אם זה רלוונטיי: יכולה להגיד ששמעתי דברים טובים יחסית על המחלקה באיכילוב, וקיבלתי אישוש מעוד אנשים שבביילינסון יש נטייה לגזלייט, זו לא אני המשוגעת.
זו לא נשירת שיער
אבל זה לא שונה במהות מהתקרחות גברית טיפוסית, מה שקורים אלופציה אנדרוגנית, איכשהו נראה לי שאם כריס רוק היה משחרר בדיחה כזאת על גבר קירח אף אחד לא היה מתרשם במיוחד.
רוצה שנחשוב ביחד על ההבדל? נו באמת.
(ל"ת)
זה קצת כמו להגיד שקוליטיס זהה לכאבי מחזור
בוא, זה לא.
שמח מאוד שקנת בראנה זוכה אוסקר
הוא גם זכה בפרס הנכון. אם הוא היה זוכה על הבימוי זה היה מוגזם, והוא זכה על התסריט האישי והמעולה שהוא כתב לבלפסט, מה ששימח אותי מאוד.
ואם כבר לצאת עם משהו שהוא בכל זאת קולנועי מהאוסקר המיותר הזה-
ג'יי איי ג'יין שווה צפייה? גיליתי על הסרט הזה בבימויו של סקוט רק בזכות הטקס. רידלי הוא מאד היט אנד מיס. אני מבין שדמי מור הייתה ממש חזקה בניינטיז אבל בקושי יצא לי לתפוס סרטים בכיכובה. מעניין שזה שסרטו הקודם היה תלמה ולואיז, יחסית למישהו שאני תופס בתור שמרן וממש לא בכיוון של פמינסט הוא כן הראה נטייה לדמויות נשיות חזקות בכמה מסרטיו.
בהחלט לראות את ג'י איי ג'יין
סרט חזק
מצד אחד
הוא האיש שהביא לנו את אלן ריפלי, שהיא אחת הדמויות הכי קשוחות ובאדאסיות שנראו אי פעם, לא רק בתור אישה אלא בכלל. גם סרטים כמו תלמה ולואיז (שנכתב על ידי אישה) והדו-קרב האחרון (שנכתב על ידי אישה ושני גברים) הם די פמיניסטיים.
מצד שני, הוא צילם את אותה ריפלי בגופייה צמודה ותחתונים ללא שום סיבה מוצדקת.
השאלה עכשיו היא האם (או יותר נכון יהיה לשאול: איך) האוסקר הולכים לצחוק על כל הסיפור הזה בטקס בעוד שנה
כי קשה לי להניח שבשנה הבאה הטקס יתנהל בלי אפילו בדיחה אחת בנוגע לתקרית השנה, גם אם זה עלול לעצבן הרבה אנשים ולהרגיש לא לעניין בכלל.
זה יהיה מאוד תלוי באיך כל העסק יתגלגל בימים הקרובים
כרגע נראה שבסך הכל יש לסמית' תמיכה הן מדעת הקהל (שלאו דווקא "בעדו", אבל מוכנה לשמוע את הצד שלו) והן מצד התעשייה, בה פרט לכמה קומיקאים (לא זניחים, אבל בכל זאת קומיקאים) יש אמירות רפות לגבי זה ש"זה ערב מאוד רגשי" ו"ככה מתנהגים בפילדלפיה".
אז יש בעצם ארבע תרחישים, בהתאם לשאלה האם סמית' עדיין ימצא חן בעיני הצופים ומה יחשבו על רוק. אידיאלית עבור האוסקר, סמית' יסכים להגיש ביחד עם רוק קטע התנצלות וחיבוק. אני לא בטוח שאני רואה דבר כזה קורה. פרקטית, סמית' מסורתית אמור לחזור שנה הבאה ואילו אין סיבה עקרונית שרוק יחזור (למרות שהם אוהבים אותו שם). אז נראה לי סביר שסמית' יבוא להגיש את הפרס, ואז בהתאם לאיך הלך הרוח או שהוא יגיש נאום בפנים חתומות ורציניות על כמה השחקניות המועמדויות נפלאות, או במידה וכל הנושא ירגיש כמו עבר רחוק ומשעשע הוא יזרוק עקיצה בנושא. לא בטוח אם יזמינו את רוק לטקס באותה שנה, ושנתיים מעכשיו זה בטח יראה כמו זכרון עמום.
רק מזכיר שזאת עדיין אותה אקדמיה שידעה מה וויינשטיין עושה כל הזמן שפעל.
(ל"ת)
כלומר זה נכון
אבל אין לי מושג מה ההקשר המיידי פה
יהיה תהליך של התפקחות לגבי המשמעות של המקרה.
כרגע אנשים עדיין בשוק, ורואים את ההשלכות המידייות. בו נחכה שבוע עד שאמנים שאינם קומיקאים כמו ג'ים קארי או קאטי גריפין, יחשבו קצת ויתחילו לנסח את הדעות שלהם על המשמעות של שבירת הקיר הדמיוני בין אמן שמופיע על במה לקהל שלו.
הקריירה של סמית נגמרה.
אז אני מבין שכרגע אי אפשר יהיה להפיק ״מדגסקר 4״
תנחומי ליוניברסל, שכל כך רוצים לחלוב כל פיסה אפשרית שניתן לחלוב ממנה בדרימוורקס, שיאלצו לחפש סרטים אחרים לחלוב מהם המשכונים.
גם לא "תפוס ת'כריש 2"
לא שמישהו ביקש, אבל גם את ההמשכונים של השנים האחרונות איש לא ביקש…
למה אי אפשר יהיה לעשות ״תפוס ת׳כריש 2״?
נראה לי שהבדיחה שלי לא הובנה נכון.
העניין לא היה שכריס רוק משחק ב״מדגסקר״, אלא שהוא משחק שם לצידה של ג'יידה פינקט סמית' (הוא הזברה והיא ההיפופוטם), מה שעכשיו קצת יהיה קשה לעשות.
וואלה לא זכרתי
אז מתברר שג'יידה פיקנט סמית' שיחקה דמות קירחת על מסך הקולנוע, והיא הייתה נהדרת… וכנראה שאכן יש סיכוי להמשך ל"תפוס ת'כריש", כך חיפוש של "Will Smith Oscar" בגוגל יוביל לתוצאות שונות לגמרי… אגב, סרט כזה יכול להצליח אם יחליפו את סמית' במישהו כמו אידריס אלבה למשל, ואת הכריש ידבב… לא יודע, מה סילבסטר סטאלון עושה עכשיו?
___________________
מוגש מטעם קרש – בדיחות מתחת לפנס בע"מ
האם אתם בטוחים שלא מדובר במשהו מבוים?
כאילו, על סמך התגובות פה וברשת, גם אם זה כן מבוים אני לא בטוח שזה השיג את המטרה של זה, אבל עדיין זה נראה לי קצת מוזר שהטקס פשוט המשיך כאילו כלום
אם זה היה מבוים
אף אחד לא היה מקלל בשידור חי, ועוד בערוץ שאני מאמין ששייך לדיסני
לא, כי וויל סמית'
אני יכולה לחשוב על מקרים אחרים בהם הייתי חושבת שזה מבויים, אבל וויל סמית' הוא אחד השחקנים שכל כך דואג לשם הטוב שלו שלא משנה כמה היו משלמים לו הוא לא היה מסכים.
כנראה שנגלה את האמת עוד עשרים שנה כשיוציאו את הסרט על החיים של וויל סמית'. מעניין מי יככב בו.
ג'יידן
(ל"ת)
זה לא יכול להיות טוב לאף כוכב קולנוע
בניגוד לכוכבי מוזיקה, שיכולים להתפרנס מפרובוקציות כיוון שהם מוכרים את התדמית שלהם לקהל יעד מסויים, כוכבי קולנוע מוכרים מוצרים שהם לא הם. ולכן כוכב הקולנוע האולטמטיבי הוא "לוח חלק" או קראוד פליזר שאפשר לבנות עליו כמה שיותר סרטים בלי להכעיס אף אחד. שימו לב שאפילו כשסרט הוא סופר פרובוקטיבי השחקנים שלו מגיעים להתראיין באולפנים ובמקום "לחגוג" את הפרובוקציה הם מרככים אותה ומתייחסים אליה כמעט בהתנצלות. יש יוצאי דופן, אבל הפרובוקציות/חוסר היציבות שלהם או חיסלו להם את הקריירה (ג'וני דפ ולהבדיל ג'ים קארי) או התרככו עם הזמן (חואקין פיניקס)
לגמרי.
מסכים עם כל מילה.
מחשבה שעלתה לי במקלחת
למה זה תמיד האוסקר? הרי יש השד-יודע-כמה טקסי פרסים בעולם. למה, למשל, בטקס איגוד המפיקים לא התבלבלו מעולם בפרס הסרט הטוב ביותר, ובאנני תמיד אמרו נכון את השם של אידינה מנזל? ומדוע הבאפט"א נטול סטירות לחי? זה לא שהבריטים מאופקים יותר (להפך אם כבר). אז פעם ב- יש איזה פטריק סטיוארט שגוער בג'יימס קורדן בטקס סוג ז', וכשמזמינים את סטיב הארווי להנחות עושים את זה בציפייה ובתקווה שהוא יפשל.
אבל האוסקר, בשנים האחרונות בעיקר, נהיה כר פורה של אירועים כמו אמש, עד לרמה שנרשמת אכזבה קלה אם הטקס מסתיים ללא תקריות. ולא, אני לא רומז שזה מבוים כי אי אפשר לזייף תגובות כמו הפרצוף של רוק או הזעם של סמית'. רק תוהה מה יש באוסקר שמוציא כותרות שכאלה.
קארמה על הזכייה של "נאום המלך" על פני "הרשת החברתית"
(ל"ת)
בואו נדבר רגע על ברונו
אנקאנטו זה סרט חביב מאוד. אבל מכל הזוכים בתואר סרט האנימציה הטוב ביותר, אני חושב שהוא החלש ביותר (ראיתי את כולם למעט אמיצה). לוקה ובטח שמשפחת מיטשל היו הרבה יותר ראויים לפרס.
בעצם את Happy Feet ראיתי לפני המון שנים אז יכול להיות שאנקאנטו לא אחרון בדירוג שלי
(ל"ת)
תלוי, איך אתה עם פינגווינים ממש חרמנים?
(ל"ת)
הספיק לי בבאטמן חוזר
(ל"ת)
תזיזו את הרגליים סרט גרוע ממש אבל התחרות שלו הייתה מול מכוניות ומפלצת של בית …
(ל"ת)
מפלצת של בית היה הרבה יותר טוב.
אשכרה סרט אימה לילדים. לא מדהים, אבל חמוד לאללה וטיפה יותר מקורי.
אני מסכים אבל בגלל סגנון האנימציה הלא אהוב על ידי האקדמיה
והעלילה הלא רגילה לתקופה נראה לי שהאקדמיה לא יכלה לבחור בו.
אני אישית מאוד אהבתי אותו בתור ילד
מצד שני,
"מעבר ליער" ו"הנערה שקפצה בזמן" כלל לא הועמדו לאוסקר…
הם לא יכלו לבחור ב"נערה שקפצה בזמן"
כי הוא לא הוגש (לא שהם היו בוחרים בו בכל מקרה)
בלי קשר קטגוריית האנימציה היא אחת הקטגוריות היחידות שהופכת לקצת פחות בינלאומית עם השנים
בעיקר בגלל שעד 2015 המועמדים לפרס היו נבחרים על ידי שלוחת האנימציה/סרטים קצרים של האקדמיה ומאז היא נבחרת על ידי כל חברי האקדמיה.
ועדיין כל שנה יש לפחות מועמד אחד שאינו אמריקאי
ולרוב זה יותר מאחד.
זו עדיין אחת הקטגוריות שהכי משלבת סרטים לא אמריקאיים.
אני בהחלט חושב שהוא בין הזכיות הכי חלשות והכי לא מוצדקות
אבל אף אחד לא יקח לצעצוע של סיפור 4 את התואר של ״הזוכה הכי חלש בקטגוריה הזאת״ ו״הזוכה הכי לא ראוי בקטגוריה הזאת״.
אפילו ״קסם של מפלצת״ ״מרגלים לא רגילים״ ו״לגו 2״, שלא זכו למועמדות אפילו באותה שנה, עולים עליו בהרבה. גם ״לשבור את הקרח 2״ עם כל בעיותיו היה יכול להיות זוכה ראוי יותר.
ואם נשווה לסרטים שהתחרו מולו באוסקר, אז ״מיסטר לינק״ היה צריך לזכות ללא ספק.
״צעצוע של סיפור 4״ הוא לטעמי אחד מסרטי האנימציה החלשים של 2019, ספק אם בכלל הגיעה לו מועמדות.
וואו אני ממש לא מסכים איתך
צעצוע של סיפור 4 הוא אמנם לא ברמה של השלושה הראשונים (מעטים הסרטים שכן, בין אם אנימציה או לא) אבל הוא עדיין סרט טוב מאוד. גם ביום חלש פיקסאר יותר טובים מכל השאר. קלאוס והיד האבודה גם אחלה סרטים אבל צעצוע 4 היה זוכה ראוי (אלה 3 סרטי האנימציה היחידים שראיתי מאותה שנה).
אני מסכים בהחלט
*כבר כמה פעמים דיברתי על זה פה ובהחלט אנקאנטו הסרט החלש מבין המתחרים הראשיים לזכייה
הוא אחד הזוכים הפחות ראוים בפרס (מבחינת התחרות שמלו) ואחד החלשים שזכו
(הוא לא רע פשוט שאר הזוכים יותר טובים) .
*אני כן מסכים עם אחד שצעצוע 4 פחות טוב ממנו לדעתי (ואמיצה יותר טוב משניהם לדעתי) אבל עדיין צעצוע 4 היה לדעתי הכי טוב מהתחרות שלו, אנקאנטו אולי מקום שלישי השנה, לכן צעצוע עוד זוכה ראוי מהבחינה שלי גם אם הוא סרט חלש ביותר
* אמיצה גם זוכה לא ראוי בגלל התחרות שלו מצד ראלף ופרנקנוני
*אני זוכר שהתחלנו לדבר על סרט האנימציה פה ומישהו אמר שלוקה יזכה בגלל הקידוד שלו כיביכול לקהילה(אלא אם אנקאנטו יהיה סרט ממש טוב) באופן משעשע משהו לוקה לא היה מתחרה ראשי בכלל ואנקאנטו זכה בקלות יחסית
הממשלה לא רוצה שתדעו את זה
אבל לוקה לא זכה כי יש קונספירציה באוסקר נגד כל דבר שג'ייקוב טרמבלי נוגע בו
בהמשך לנושא הכאפה, אך בשולי הדברים
אני חייב לציין שבתור אחד שמאוד נהנה לצפות כל שנה בטקס, ובין השאר כי זה נחמד לחוות רגעים כאלה בשידור חי, בשנייה שהדבר הזה קרה ההנאה שלי מהטקס צנחה למינוס. אני מניח שאני באמת יותר רגיש מהרבה צופים אחרים, אבל כל שלב בדבר הזה, מהבדיחה עצמה, השוק של הסטירה, התהיות עם עצמי של רגע, מה בעצם הגג פה לאן כל זה אמור להוביל, ההבנה שכל הדבר הזה לא היה מתוסרט וזה באמת קרה עכשיו ויותר מהכל הפאקינג standing ovation שוויל סמית' קיבל מהקהל כשזכה היה פשוט… לא יודע איך לקרוא לזה, ההפך מבידור? במקום להנות מהמשך הטקס ומדברים כמו הזכיות של ג'יין קמפיון וג'סיקה צ'סטיין הראש שלי היה עסוק במחשבות של איזה שיח זה עומד ליצור, איך הטקס יתמודד עם הפאשלה הזאת, איך סמית עצמו יתייחס לזה בנאום שלו ובעיקר למה הייתי צריך לראות מישהו חוטף כאפה מכוכב על בבמה הכי גדולה בעולם בשידור חי מול כל העולם (ולא משנה עכשיו מה הסיבה). בניגוד לרגעים כאוטיים אך מבדרים כמו אדל דאזים או הזכייה המשמחת של "אור ירח" (שהובילה לנאום הזכייה הכי מרגש שראיתי בשידור חי של בארי ג'נקינס), הקטע הזה היה פשוט מדכא. ולראות את התגובות שמיהרו להגיע שמצדיקות בצורה חד משמעית את וויל סמית' רק חיזקו את התחושה הזאת. מעבר לעמדות המוסריות השונות על הנושא, הרבה מהתגובות שקראתי נהנו מה"אקשן" שהיה על הבמה, אבל אישית סיימתי את הצפייה בטקס בתחושה הכי פחות אסקפיסטית שיכולתי לדמיין ממשהו שבסוף אמור להיות פחות או יותר בועה מזהב ושמלות יפות.
אז רשמית אפל השיגו זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר לפני דיסני
חברה שנכנסה לעסקי הסרטים ממש לאחרונה השיגה את הפרס היוקרתי לפני אולפן סרטים מהגדולים ביותר שקיים כבר עשרות רבות של שנים.
ואני לצורך העניין לא מחשיב סרטים זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר שרטרואקטיבית הפכו להיות של דיסני בשל רכישת פוקס, אלא רק סרטים שבשעה שזכו היו של דיסני וכאלה פשוט אין.
דיסני לרוב לא ממש מכוונים לפרס הסרט אז זה לא שוקינג.כל עוד ספיידי וחבריו מכניסים כסף השמפניות ממשיכות להיפתח.
(ל"ת)
עם יד על הלב
לדיסני (וגם לא סוני, למקרה ואתה מדבר עליהם) בדרך כלל אין סרטים מספיק טובים כדי להתחרות על פרס הסרט של השנה. דיסני שולטים בקטגורית האנימציה, איפה שמתחננים לשחרר קצת ולתת דגש לעוד אולפנים.
גם אנשים קצת שוכחים את העובדה שקודה הוא לא באמת סרט של אפל. הם המפיצים.
בניגוד לכוחו של הכלב שמההתחלה מומנה ונבנתה כהפקה נטפליקסית, אפל פשוט רכשו את זכויות ההפצה של קודה אחרי שהסרט המוגמר כבר הוקרן בסאנדאנס. אז זה קצת מוריד מההישג ומראה בעיקר כי יש להם עין טובה ברכישות.
דיסני היו הבעלים של מירמקס לתקופה מסוימת
כך שטכנית טכנית כבר היו סרטים של דיסני שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר.
וויל סמית' ממש אידיוט
כאילו, אולי הגיע לכריס כאפה וגם אם לא זה באמת הייתה בדיחה לא בטעם טוב וויל היה צריך להגיב איכשהו.
אבל פאק זה האוסקר מה לעזעזל חשבת לעצמך, אתה מועמד מוביל לזכות באוסקר הראשון שלך, רגע שכנראה חיכית לו כל החיים ואז חצי שעה לפני הרגע הזהאתה מוודא שאף אחד לעולם לא באמת יזכור את זה, ובמקום שידברו על איך קיבלת אוסקר אחרי כל כך הרבה שנים של קריירה וכמה הופעות גדולות, לקבל את היוקרה שבאה עם התואר הזה ולהיות אורח כבוד לעד באוסקרים, במקום זה כולם מדברים על כמה אתה אידיוט ואלים וכנראה לא תוזמן לאוסקר בעתיד הקרוב.
מת להבין את הקבלת החלטות שלו ומה הוא באמת חושב על מה שעשה.
מספיק ללכת שנה אחת אחורה כדאי לסתור את הטענה שלך
ארץ הנוודים לגמרי יצא לגמרי בהפצה של דיסני,
ככה שבהרבה מובנים הוא הרבה יותר סרט ״של״ דיסני מאשר קודה הוא סרט של ״אפל״
לצערי אני שומע לא פחות גינויים לרוק מאשר לסמית', והמגמה ממשיכה פה
אני חייב להודות שאני לא מצליח להבין איך זה בכלל נושא לדיון.
האם הבדיחה של רוק הייתה בטוב טעם? ממש לא. האם זה פסול לעשות בדיחות בטעם רע? עניין של דעה. אני אישית לא אוהב בדיחות על מצב קשה שבן אדם נקלע אליו (בין אם זה התמכרות, מחלה או מוות של אדם קרוב), אבל אני גם מאוד מתחבר לרעיון שאפשר להגיד הרבה מאוד דברים בשם הבדיחה וזה בסדר, אפילו אם זה לא נעים לכולם (כולל אני). מניח שיהיו לא מעטים שיחלקו עלי וזה גם בסדר.
אבל כל זה בגבולות הדיון הלגיטימי. אלימות? איך זה לא קו אדום עבור כל אדם נורמטיבי? אנחנו נתקלים בכל כך הרבה סיטואציות קשות ולא נעימות בחיי היומיום שלנו, אבל איזה אדם שפוי בוחר להגיב באלימות?
וכן, מה שוויל סמית' עשה צריך להסיט את הדיון מביקורת כזו או אחרת כלפי כריס רוק, וזה נטל שהוא צריך לשאת. כל דבר אחר בעיני זה קצת כמו להגיד: "כן, פוטין ממש לא בסדר עם הפלישה הזו לאוקראינה, אבל גם ארצות הברית בוחשת שם בפוליטיקה".
השאלה אם אתה אומר
שלאוקראינה לא מגיעה עזרה, כי הם מפעילים אלימות נגד הצבא הרוסי…(?)
רוצה לומר שאני עדיין חושבת שווים סמית טעה אבל (פה בהחלט יש אבל) מאוד מופתעת מהגל הפציפיסטי שמציף אותי מכל עבר. הניסוח הזה קצת משונה
לא, זה ממש לא כמו המצב עם רוסיה. פוטין באמת בצד הלא נכון של ההיסטוריה, דיקטטור משוגע.
וארה״ב עדיין בוחשת בפוליטיקה באזור. זה לא תירוץ לפלישה אבל זאת עובדה. עולם המערב תמיד יהיה עדיף על פני ציר רוסיה-סין-אירן אבל המערב גם לא חף מפגמים.
האם איבדנו כל דרך לייצר שיח שמצביע על מורכבויות, או אפילו עובדות?
מחלק מהתגובות כאן נראה שהשיח שבור, אם יש רצון עז לבטל חלק מהשיח רק למען המסר ״הנכון״.
לא בדיוק המקום הנכון בשרשור
יש שני פרטים חוזרים בשרשור ששמתי לב עליהם:
1. כמה פוטין אכזר ומפתיע באלימות כלפי האוקראינים וכו.
2. איך מוותרים לוויל כי זו אלימות שחורים-על-שחורים ושאם זה היה מישהו לבן זה לא היה עובר כך (סוג של גזענות "הם כאלה").
אז רק מזכיר שבכמה שנים האחרונות יש מלחמה בתימן, בה נעשים מעשים שלא יעשו, ברמות מהנוראיות שהיו בהיסטוריה.
אבל הילדים בבית החולים שהופצץ הם שחומים עם שיער מקורזל ולא בלונדיניים. זו מדינה ב"מזרח התיכון האלה" ולא מטר מאירופה. המדינה הזו לא מייצאת הליום או עובר איזה צינור גז בשטחה. הם אפילו לא שחורים-שחורים, אז אין להם את הקלף של "הבושה העצמית ונסיון כפרה" של לבנים במערב שהניעו אותם בעזרה למדינות אפריקה.
המדינה התוקפת פה היא ערב הסעודית, שבצד שלה נמצאים ארה"ב וישראל.
אז למי אכפת?
וזו הסיבה האמיתית למה לא מדברים על ברונו
כי הוא תימני!
וואו רגע אז בעצם עופרה חזה מתה כי... וואו...
(ל"ת)
זה אפילו לא קצת מצחיק
הערה מגעילה וגזענית
אני חושש שלא הבנת את הכוונה שלי
זאת לא היתה בדיחה.
אז בוא תסביר לכולנו למה התכוונת
אם זאת לא בדיחה
לא חושב שזה מאוד מסובך
ביקורת על היחס של העולם המערבי לאנשים שונים מהם, ובמקרה הזה – מזרחים. יותר ספציפית – אישה תימניה משכונת התקווה, שלא קיבלה את מה שהגיע לה בטיפול רפואי בטורקיה. זה הכל.
בשנה הקרובה צפויים למות בתימן 5 מיליון בני אדם ממחלות ורעב שקשורים למלחמה.
(ל"ת)
אבל למי אכפת?
כמה התייחסות יש במדיה? הדבר היחיד שאני זוכר זה איזה פרק פודקאסט של חיות כיס.
מזכיר לי מחקר שבדק מי קיבל יותר עונשי מוות על ביצוע רצח בארהב: לבנים או שחורים. יצא שלבנים, וכולם שמחו על מערכת המשפט השיוויונית.
אז בדקו מה העונש לפי צבע הנרצח: יצא שעונש מוות ניתן כמעט רק לרוצחי לבנים. פשוט לבנים לרוב רוצחים לבנים ושחורים רוצחים שחורים.
בדומה, כל ה black live matters מאוד מתמקד בשוטרים לבנים על שחורים. אבל כשבודקים, זה לא יותר גרוע ממיעוטים אחרים, אלימות משטרתית זה רעה חולה בכללי.
רוב מקרי הרצח של שחורים הם על ידי שחורים, ושם לא טורחים כל כך עם הקמפיינים. מזכיר במעט את מצב הפשיעה בחברה הערבית בישראל…
אנחנו מתחילים לגלוש רחוק מנושא הדף
לא יודעת עד איפה זה תקין (הגבתי עם פרט ה״טריוויה״ כי זה קצת מחליא שאף אחד לא מדבר על תימן)
לגבי BLM אני לא לגמרי מסכימה עם הפסקה שלך. אני חושבת שהמחאה הזו נדלקת באלימות משטרתית משום שזה מפגש של אדם מול מי שמיצגים את המדינה בתפקיד רשמי. בזמן המחאות עצמן וגם בaftermath האקטיביסטי, יש התיחסות די רוחבית לקידום שחורים ומיעוטים בכלל. לדוגמה, אחת התגובות למחאה היתה למשל שיח ער על הGRE ומי עדיין משתמשים בו (המון מוסדות אקדמיים הפסיקו). אז אמנם לא נוגעים בשיא התחתית אבל כן עוסקים בקידום מיעוטים ביותר מנקודת החיכוך מול המשטרה.
אלך לי לקרוא על ה gre
ונעצור פה. תודה!
הנקודה פה היא שהתמקדות בפרטים האלה כאילו רומזת שיש נסיבות מקלות
ואין, לא עבור וויל סמית' ועל אחת כמה וכמה שלא עבור רוסיה.
ולהגיד שוויל סמית' טעה זה אנדרסטייטמנט המאה. אנשים טועים כל הזמן, ללכת בשידור חי ולתקוף פיזית את המנחה של האוסקר? זה פחות.
כנראה שעבור אנשים מסוימים האלימות נוכחת בחיי היומיום גם אחרי גיל 14 וזה נראה להם סביר.
טוב, אז ההתנצלות הגיעה
מתוך המבזקים ב-YNET:
וויל סמית' מתנצל: "הגבתי באמוציונליות, אלימות מכל סוג היא רעילה והרסנית"
השחקן וויל סמית' התנצל בפני הקומיקאי כריס רוק על כך שסטר לו בטקס פרסי האוסקר לאחר שרוק סיפר בדיחה על אשתו של סמית'. סמית' כתב באינסטגרם כי ההתנהגות שלו "אינה מקובלת ולא ניתן לתרץ אותה". לדבריו, "אלימות בכל צורותיה היא רעילה והרסנית. בדיחות על חשבוני הן חלק מהעבודה, אבל בדיחות על מצבה הבריאותי של אשתי היו יותר מדי בשבילי". השחקן מסר בנוסף כי הוא מתנצל בפני רוק ובני משפחתו, אנשי האקדמיה והצופים, והסביר כי הגיב ב"אמוציונליות".
מניח שאם סמית' היה נותן לרוק כאפה באיזו מסיבה סגורה בלי מצלמות לאף אחד לא היה אכפת
וכנראה בגלל זה יש נטייה לאנשים מסוימים להצדיק את סמית' ולהגיד מה הביג דיל?
הביג דיל זה המעמד, כשזה נעשה בטקס שהוא השיא השנתי של עולם הבידור מול מיליוני צופים, זה מנרמל את האלימות. מכות זה פתאום מה שאייקון תרבותי נורמלי עושה מול עלבון על אשתו.
זה כנראה גם מרגיש הרבה יותר מאיים עבור הקורבן, שהרבה פחות מצפה לתגובה כזו במקום כזה.
אז בגלל שזה באוסקר, יש כאן סכנה לתגובת שרשרת שבה הלגיטימציה של האלימות עולה בחברה.
וכולם עכשיו צריכים לשבור את הראש איך לפרק את המוקש הזה. למרות שבין חברים, כאפה בתגובה לבדיחה רעה זה משהו יחסית פתיר.
קראתי את רוב הדיון המיותר והמשמים למדי באירוע הסטירה או שאולי אירוע הבדיחה – בטח יצמידו לזה שם קליט בעתיד.
זה נראה לי אחד הדיונים הארוכים ביותר אי פעם באתר.
אז במסורת הנסיון להכיל מסרים מורכבים כי אין מה לעשות – העולם הוא מקום מורכב וזה היופי שלו ואין רק שחור ולבן או היספני ולבן…יש לי שני דברים לומר…
זה יפה שאנשים קוראים וכותבים באתר ומעורבים ודעתניים בכל דבר ודבר אבל מצד שני – זה לא קשור באמת לקולנוע…
זה יפה שלאנשים יש דיעות אבל באמת שלא חייבים לטרחן את כולם בדיעות שלהם שככלות הכל הן רק דיעות…ואני כולל את עצמי ברשימה הזו…
ויפה שלכולם יש דיעות אבל הם עסוקים בעיקר בלהשתלח בדיעות המנוגדות להם – וגם זה סוג של אלימות בעולם החדש וה"לא אלים" הפיקטיבי והדמיוני שהוא רק יציר המחשבה המטריקסית של התרבות המערבית…
והיי – אם אתם לא אוהבים את הדיעות שלי – אני יכול להחליף אותן – יש לי גם דיעות אחרות…
ואלה היו 2 הסנט שלי…אני מקפל את קופסת הסבון…
עשר הערות על האוסקר (בערך...)
ועכשיו אחרי שהשלמתי פערים על האוסקר כולו ולא רק את ההיילייטס, כמה הערות על האוסקר.
1. האוסקר ארוך בעיקר כי מורחים אותו ובגלל הפרסומות. כשצפיתי והרצתי את הפרסומות וההמריחות של התחלה וסוף כל סגמנט זה יצא בערך שעתיים.
2. הם לא הגבילו אורכי נאומים השנה? בכלל? כל נאום הרגיש כאילו הוא חמש דקות וחצי.
3. אני דווקא חיבבתי את מרבית השינויים – זה היה נחמד שהיתה התייחסות לסרטים האהובים על ידי הקהל, ולסצינות האהובות על ידי הקהל. זו היתה התייחסות בדיוק בכמות הנכונה בעיני.
4. גם חיבבתי את ה in memoriam שהרגיש יותר כמו השלב של השבעה מאשר השלב של ההלוויה עצמה. שנזכרים באנשים האהובים בצורה נוסטלגית.
4.א. כן, חיבבתי גם את ג'יימי לי קרטיב והכלב.
4.ב. אבל לראות את השם של הלינה האצ'ינס מעך לי את הלב.
5. הבעיה העיקרית בקטע של לא מדברים על ברונו היתה באלאנס ברמה של מסיבת סיום כיתה ט. לא היה אפשר להבין כלום אז אפילו אם היו שם כל מיני התחכמויות חביבות היה בלתי אפשרי להבין אותן. אולי אם זה היה ברור זה לא היה מרגיש כזה גרוע.
5.א. זה משעשע במיוחד בהתחשב בעובדה שהשם המקורי של הדמות היה אוסקר, לפני שהחליפו אותו לברונו.
6. איימי שומר ספיידרמן.
7. הבדיחה הכי טובה בערב היתה בעשר שניות הראשונות שלו (למה באוסקר הזמינו שלוש נשים להנחות?)
8. הבדיחה הכי גרועה – רג'ינה הול והבדיקות קורונה. זה היה מעליב. וכל הקטע עם ג'וש ברולין אחר כך כבר היה מטריד ברמות אחרות.
9. ג'סיקה צ'סטיין מהממת.
10. ואנדרו גארפילד הוא מתנת האל לאנושות. בעולם מתוקן היו לו היום שלוש מועדויות וזכייה אחת (קראש? אני ? מה פתאום, אתם מדמיינים!)
ירד בעריכה
ההערה ה11- אפילו את נושא הפרסים המקוצרים חיבבתי. אלו גם ככה פרסים שגם בשנים קודמות לא היו נותנים להם הרבה זמן, מריצים גם את ההצגה וגם את הנאומים. ככה חותכים את כל השלב הארוך של ההליכה הלוך חזור והנשיקות ומתמקדים בקבלה ובנאומים עצמם.
אני לא יודעת אם במשדר האוסקר עצמו אמרו מי הזוכים בזמן השטיח האדום, ואם כן אז על זה הייתי מוותרת, שכן יהיה אלמנט הפתעה מסויים (סביר להניח שרוב הצופים לא יושבים ליד אתר חדשות ומתעדכנים בלייב), אבל לתחושתי, בעריכה קצת יותר מדוייקת, זה יכול לתת יותר כבוד לזוכי הפרסים הללו, לא פחות.
נראלי שזו התגובה הראשונה שמתייחסת לטקס עצמו
ואני מסכים עם כמעט כל מה שאמרת. בעיקר עם 3 (הבחירות של הקהל היה הזויות אבל זה עדיין שינוי מרענן שלא גזל יותר מדי זמן), 5 (הבאלאנס בסאונד היה נוראי לכל אורך הטקס ולא רק בשיר של 'ברונו'), 7 (לגמרי הבדיחה הכי מצחיקה), 8 (הקטע עם הבדיקות קורונה היה משעשע קצת בהתחלה אבל עבר את גבול הטעם הטוב ובסוף נהיה מטריד ולא נעים לצפייה), 10 (אני רוצה גרסה של הטקס שהיא כל כולה שוט אחד ארוך של אנדרו גארפילד ואיך הוא הגיב לכל מה שקרה לאורך הטקס).
פחות מסכים לגבי ה-In Memoriam. ובכללי, הבחירה ללכת על מוזיקה שהיא upbeat ועל נעימות שהן earworms גם ב-Memoriam וגם ברגעי הזכייה צרמה לי נורא והרגישה מנותקת רגשית מהמתרחש.
נוסף לבחירות המוזיקליות הרנדומליות והלא קשורות שהורסות את הרגע גם הקצב הכללי של הטקס היה מאוד לא אחיד. היו חלקים שנמשכו הרבה יותר מדי זמן (המונטאז' של ג'יימס בונד, למשל. או כל מיני מונולוגים ארוכים מדי) בעוד אחרים היו קצרים מדי ונקטעו באופן פתאומי.
חוץ מזה היה טקס נחמד בסך הכל. היו לא מעט בדיחות שהצחיקו, היו כמה וכמה רגעים חמודים (השחקנית מ-'מינאר' מתלהבת מהזכיה של קוסטר. אם כי ממש באלי לדעת מה היא מלמלה בקוריאנית לפני שהכריזה על הזוכה), היו רגעים מוזרים (המתורגמנית של האמגוצ'י שעלתה לבמה בשביל לתרגם את נאום הזכיה של הבמאי רק שבסוף הוא דיבר אך ורק באנגלית) וכמה נאומים יפים (אהבתי את של מעצבת התלבושות של 'קרואלה' מאוד משום מה). אה, ואני מת על וונדה סייקס. היה יותר טוב אם הייתה מנחה את הטקס לבד, לטעמי.
הפרסים המקוצרים היה חביב (עדיף שלא היה צורך בזה אבל כדרך אחת לקצר את הטקס זה עשוי לא רע) רק שהייתי מעדיף אם זה היה מבוצע בקטגוריות פחות מעניינות או מותחות כמו הסרטים הקצרים (דוקומנטרי, עלילתי ואנימציה). מצד שני, *לי* אכפת מהפסקול, תלבושות, תפאורה ועריכה יותר מהסרטים הקצרים (באופן כללי גם אכפת לי מהקטגוריות הללו יותר מפרס הסרט או השחקנים, למען האמת). לא בהכרח אומר שזה הדבר הנכון לעשות בשביל להנגיש את הטקס יותר לקהל הרחב.
אומה תורמן וג'ון טרבולטה ביצעו על הבמה את הריקוד מ-'ספרות זולה' ובמקום לראות אותם רוקדים הבמאי בוחר להראות לנו אנשים מוחאים להם כפיים. facepalm.
אני אשמח להבין פעם מה הטעם בלהודות לאנשים בנאום הזכיה. עבור 99.9% מהקהל זה סתם name dropping חסר משמעות וחסר עניין. זה באמת מרגש את האנשים האלה לשמוע את השם שלהם נאמר? הם באמת ייעלבו אם הם לא יוזכרו? לא עדיף לזוכה לספר איזה אנקדוטה משעשעת או רקע על עצמו או סתם משהו כללי על החיים או על נושא כלשהו שאכפת לו ממנו במקום סתם לזרוק רשימת שמות שלא אומרת כלום לאף אחד? כלומר, אם הזוכה רוצה לדבר על בן אדם אחד או שניים אחרים שעזרו לו אבל גם *להרחיב* (גם אם במשפט או שניים) על איך הם תרמו לעבודה שלו אז זה רעיון מעולה. סתם לזרוק שמונה שמות ברצף? פחות.
רק נדמה לי או שאחת הנשים שעלו לבמה עם הזכיה של 'CODA' עלתה יחפה כשהיא מחזיקה את הנעליים שלה בידיים?
קצת לא נעים שלא נתנו לאחד משלושת הזוכים *בפרס הסרט* לדבר והתחילו עם המוזיקה. וויל סמית' דיבר להרבה יותר זמן והיה הרבה פחות מעניין.
ובאוסקר צריכים להירגע עם הספוילרים שהם חושפים בקטעים מתוך הסרטים (זה תמיד היה נכון ולא השתנה עדיין).
היו עוד כמה קודם, אבל יותר נקודתיות...
מבחינת הin memoriam – זה לא הרגיש לי כמו סתם upbeat. זה יצר אצלי תחושה של גוספל ובגלל האופי הדתי של השירה זה דווקא כן הסתדר לי כמו משהו שמתאים לארוע. אני כן זוכרת שהיה שלב שזה היה טיפה יותר מדי מבחינת הריקודים, אבל בהתחלה (עד לנאום של ביל מורי) זה היה מבחינתי בדיוק ברמה הנכונה.
בין הקטעים המוזרים – יש סיבה למה מעלים את אל פצ'ינו ורוברט דה נירו ונותנים להם להם לעשות תפקיד של עציץ? בכל זאת, שניים מהשחקנים הגדולים בדורנו (גם אם הם לא האהובים עלי אישית….) נראה לי מגיע להם קצת יותר יחס…
הפרסים המקוצרים גם היה חביב בעיני, ואם לא היו עורכים את הנאום עצמו אלא רק את כל השלב של העלייה לבמה והירידה לבמה- זה לדעתי לגמרי היה עובר כלגיטימי. גם בשני שעברו הקציבו את הנאום של הפרסים הקצרים ל30 שניות, והשנה הציגו 10 שניות מכל נאום, אז אם היו מציגים 30 שניות מכל נאום במקום עשר (כמה פרסים מקוצרים היו? 10? זה הפרש של 200 שניות- זה לא מה שהיה עושה הבדל באורך הטקס) – זה לחלוטין היה יכול להיות מכבד.
כן, לאנשים שמוזכרים זה משמעותי, ולאנשים שלא מוזכרים זה גם משמעותי. בשנה של ארגו נראה לי שבן אפלק זכה בפרס הבמאי (אאלט), ושכח להודות לג'ורג' קלוני שהיה אחד מהמפיקים. ג'ניפר גארנר (שהיתה אישתו באותו הזמן) עלתה אחר כך להגיש פרס והתנצלה בשם בן אפלק ששכח להזכיר אותו. אחרי כל העובדה שזה סלבריטיז ורייטינג- זה אנשים שמקבלים כבוד, ככל הנראה הכבוד הכי גדול שהם יקבלו בחיים שלהם, בטח בחיים המקצועיים שלהם, והם מתרגשים ורוצים לחלוק את הכבוד עם מי שלדעתם הובילו אותם לנקודה הזו. זה כן נחמד אם בוחרים בן אדם אחד או שניים להרחיב עליהם במשפט אבל השאר זה יהיה רשימת שמות וזה בסדר וטבעי בעיני.
(וכן, הנאום של המלבישה של קרואלה היה חמוד ממש, גם אני שמתי לב אליו)
לגבי הדוברים בפרס הסרט – מסכימה, גם אני שמתי לב לזה וזה הטריד אותי. בטח אחרי הזוועתון הזה שהיה הנאום של וויל סמית' שאני לא מבינה איך בכלל נתנו לו להשאר בבניין, בטח שלא לדבר.
ואפשר בבקשה גרסה שהיא כל כולה שוט אחד ארוך של אנדרו גארפילד ואיך שהוא הגיב לטקס? בבקשה בבקשה בבקשה? אני חייבת לציין שעכשיו כשהאוסקר נגמר תדירות הופעת סרטונים חדשים על אנדרו גארפילד ביוטיוב ירדה משמעותית וכמה אפשר לצפות בראיונות הישנים שלו אצל קולבר (כאילו, יש את הטריילר למיני סדרה החדשה, אבל אני פשוט לא מצליחה לקנות אותו בתור שוטר שחוקר מקרה רצח. זה תפקיד משעמם מדי בשבילו).
בן אפלק זכה רק בפרס הסרט, לא הבמאי
הוא לא היה אפילו מועמד על בימוי באותה שנה.
היה איזשהו פרס
צדקתי בסיפור, טעיתי בפרס, זה היה בגלובוס הזהב
כן, אם אתה מתחיל להודות לאנשים אז מי ששכחת להזכיר עלול להיעלב
עוד סיבה למה הייתי מעדיף לא לעשות את זה בכלל אם הייתי צריך לנאום אחרי זכיה. אבל אני כן מסכים שזו התנהגות טבעית והגיונית. לא אמרתי שלא. סתם לא מאוד חכמה (בעיניי!). מצד שני, אם האנשים המוזכרים ממש מתלהבים לשמוע את השם שלהם נאמר אז אוקיי, מגיע להם. זה הרגע של הזוכה ומגיע לו להגיד מה שבא לו. גם אם זה קצת בא על חשבון הצופים.
גם משום מה הרגיש לי שלכולם ממש חשוב להודות לכוכבים הראשיים של הסרט (בעיקר אם מדובר בכוכבים) יותר ולפני כל אחד אחר (יכול להיות שאני סתם מגזים אבל זה קרה כמה פעמים ונחקק לי במוח), גם כשהם לא מאוד קשורים לעבודה של הזוכה.
נכון, ה-In Memoriam התחיל בסדר בהתחלה עם הסגנון הגוספלי שלו, ואף ריגש. אבל איפשהו באמצע הם נסחפו יותר מדי עם הקצב והריקודים וקצת הרסו את הקטע עבורי. אבל זה לא היה נוראי. עדיין נחמד לראות שהם מנסים דברים אחרים. גם אם זה לא תמיד עובד בשבילי.
ולמקרה שפספסת. הנה אנדרו גארפילד עושה חיקוי של הסתירה של ויל סמית:
https://www.youtube.com/watch?v=fb3mDCL7m_M
אני חושבת שהכוכבים הראשיים של הסרט הם תמיד משפיעים
בטח כשמדובר על שמות גדולים.
לכוכבים הראשיים יש המון כח בלהכתיב מה יקרה, ויש הבדל אם הם משתפים פעולה או לא, מתעניינים במה שאנשי צוות אחרים עושים או לא, מגייסים את כולם למטרה המשותפת או לא, ולכן הרבה פעמים הכוכבים הממש גדולים של הסרט הם חלק מהמפיקים. בספיידרמן NWH היה שלב שהראו איך טום הולנד נואם אחרי שסיימו איזה חלק והיתה התרופפות במשמעת הקורונה ושלחו אותו להגיד כמה מילים לכל הצוות, ולהבדיל בתחילת הקורונה היה את השלב ששמעו הקלטות מאיזה סרט של טום קרוז שהוא צעק בטירוף על הסט על עובדי במה שלא שמרו טוב על ההנחיות. זו גם הסיבה שהיתה איזשהי ציפיה מאלק בולדווין להגיד משהו על הסט של ראסט. לא כי הוא נשק והתפקיד שלו להתנהל עם נשקים, פשוט כי יש לו אחריות מסויימת על מה שקורה שם.
להיות ראשון בדף קשר (באנגלית זה נשמע יותר טוב first on the call sheet) זה משהו שיש לו משמעות מעבר לעובדה שאתה מופיע בהכי הרבה סצינות. והרבה פעמים תהיה להם השפעה משמעותית על הלך הרוח על הסט. כל זה להגיד שהרבה פעמים סרטים יכולים לקום וליפול על השחקנים הראשיים אפילו בלי קשר לפרמטר הספציפי של עד כמה טוב הם שיחקו ולכן הם גורם משמעותי עבור כמעט כל ממלא תפקיד בסרט.
אני חושב שהציפיה מבולדווין לקחת אחריות היתה בעיקר כי הוא אחד המפיקים של הסרט.
(ל"ת)
אכן ג'סיקה שולטת
אומנם זו לא ההופעה הטובה של השנה, או של צ'סטיין (תמונות מחיי נישואים הטופ שלה ושל אוסקר אייזק לדעתי), האישה פשוט מלאת קלאס, אלגנטיות וגלאם .מצליחה להביא נאום שמצליח להרגיש אישי וגם לעורר מודעות בנוגע לנושאים חשובים ופחות מדוברים. והשמלה שלה מופתית.
חלק מהנטיה
שלנו לדון על האירוע הזה הוא לא רק הדיון על צדק אבסטרקטי או סתם רכילות, זה גם בגלל שכחברה אנחנו קובעים את הנורמות של הדברים שמקובלים או לא מקובלים עלינו. את הצורה שבה אנחנו היינו רוצים שהמרחב יתנהל. הדיון האינטנסיבי הזה הוא חלק מהצורה שבה אנחנו מיישמים את זה, פגיעה במוניטין היא הצורה שלנו לגבות מחיר מאנשים שמתנהלים בצורה שאנחנו חושבים שהיא לא ראויה.
מהבחינה הזאת כריס רוק לא רלוונטי בכלל. הוא שילם מחיר. הוא אמר בדיחה בטעם רע, בדיחה שאולי אנחנו כחברה לא היינו רוצים שאדם יאמר והיינו תיאורטית רוצים לגבות עליה מחיר, אבל זה יצא מתחת השליטה שלנו. גבו ממנו מחיר, זה גם כואב וגם מאוד משפיל לקבל סטירה בשידור חי. בנוגע לאכיפת בדיחות בטעם רע, מסתבר שיש מחיר.
אבל עכשו אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אדם סטר בשידור חי למישהו שאמר בדיחה בטעם רע. אף אחד לא גבה ממנו מחיר. זה המחיר אותו הוא משלם, הדיון הזה. והשאלה היא, האם אנחנו רוצים שזה יהיה מקובל להגיב בסוג כזה של תגובה לסוג כזה של פגיעה. לכן הדיון הזה מאוד רלוונטי, ולכן כל אחד דאומר "כן, אבל…" בעצם מתווכח על הדבר הזה, כי זה לא עניין של חוסר יכולת להכיל מורכבות. אילו אחרי הטקס וויל וג'ידה היו עולים לשידור, עושים לרוק שיימינג ודורשים ממנו התנצלות. הוא היה משלם את המחיר שהיינו רוצים שישלם וכלונו היינו מוחים כפיים. אבל כל נסיון להביא את רוק בחזרה לדיון עכשו, הוא בעצם אמירה שזהו סטנדרט מקובל. שלא אכפת לנו לראות מחיר כזה נגבה. כמו שאם אחד הולך לבר ונותן למישהו אגרוף וההוא קם ושובר לו את האף, אנחנו נמשוך בכתפיים ונאמר "כן, זה היה מגיע לו, פעם הבאה אל תעשה את זה" כי זה מחיר שאנחנו חושבים שהוא סביר ואנחנו מוכנים להכיל אותו. אבל אם בתגובה לאגרוף אדם קם ורוצח את השני, אנחנו לא נדון בכלל במה שההוא עשה, למרות שזה היה לחלוטין לא ראוי. בגלל שאנחנו לא מוכנים לקבל שבתגובה לסוג כזה של פגיעה התרת דם של הפוגע. מורכבות העניין לא רלוונטית
לא מסכים שכריס רוק שילם מחיר
לקבל סטירה במעמד כזה זה לא משפיל כיוון שאף אחד מצפה לסטירה, והסטירה רק הסבה את תשומת הלב הרחק מהבדיחה שלו. אם ויל סמית' ואשתו היו קמים ויוצאים מהאולם, ופרס השחקן היה מוגש ללא נאום, כולם היו מדברים על זה, אבל כל תשומת הלב הייתה על הבדיחה של כריס רוק ולא על התגובה, והמחיר שהוא היה משלם היה גבוה בהרבה.
מה שכן, כמו שכבר צויין למעלה, כל תגובה של סמית' מפנה את תשומת הלב לבדיחה של רוק, שאני משוכנע שלא הייתה מובנת לרוב הצופים, ובכל מקרה לא הייתה מופצת מחוץ ל-3 אחוזי הרייטינג של הטקס, ולכן התגובה הכי טובה של סמית' עבור אשתו היתה לחייך ולשתוק.
כנראה הכי חכם זה לשתוק ואם אתה במוד של נקמה הוא היה יכול לזרוק עקיצה נגדית בנאום.
התגובה שלו לא העידה על חוכמה רבה. מצד שני, אם אתה שייך למשפחת סמית נראה שאתה מעל לשיקולים של בני אנוש רגילים. רק המשפחה הזו מסוגלת לנצל מעשה מביש כזה ולגרום לזה להפוך לחגיגה. הבן מצייץ ״ככה אנחנו עושים את זה״ כאילו הם טיזה משפחת קורליאנה, המשפחה רוקדת בלי בושה באפטר פארטי כשוויח מנופף בפסלון , כמובן לצלילי שיריו של סמית, אלא מה. משפחה ביזארית סך הכל.
האוסקר זה כאילו המקום שבו מתקבצות כל הבדיחות דוד הבומריות הלא קשורות.
להגיד לחאבייר שאם הוא יזכה הערב הוא בעצם יפסיד בגלל שפנלופה תעשה לו את המוות. באיזה שנה אנחנו שהבדיחות על הנשים הקנאיות והממורמרות עדיין אמורה להצחיק מישהו?
2022
עוד שנה שבה פגיעה באישה היא פגיעה בכבודו של בעל האישה.
עוד שנה שבה גבר משתמש באישה כהזדמנות להכות גבר אחר.
מסכים לחלוטין
ועוד יותר עצוב שזה היה אמור להיות טקס היסטורי-שנה שנייה ברציפות שבמאית זוכה, הסרט הטוב ביותר של אישה, שחקנית מחוץ לארון זוכה. אבל מי זוכר את הדברים האלו כשיש גבר מכה גבר אחר כי עלב באשתו, לרגע חשבתי גיידה הפכה לגודי קומר מהדו קרב האחרון.
מסתבר שהיה צריך להחליף את חברי האקדמיה בגולשי ימדב
אז התוצאות באוסקר היו קצת יותר לטעמי:
סרט: כוחו של הכלב (חולית שני ולא קודה)
שחקן: גארפילד וצמוד אליו קאמברבאץ (וכמובן נחסך מאיתנו אחד מהרגעים המבזים בתולדות הטקס, נאום מלא רעל בזמן שמיטב שחקני הוליווד מריעים לגבר אלים)
שחקנית: קריסטן סטיוארט
דאנסט זוכה כשחקנית משנה
וקמפיון וקוצור זוכים כמו באוסקר.נחמד דווקא
אתה סותר את מה שכתבת בתגובה מעל
אם אלו היו התוצאות זה לא היה טקס כזה היסטורי. אבל למה בכלל הקהל צריך להתרגש מתקדימים היסטורים בדמות הזוכים . אני נוטה לשמוח בזכייתו של שחקן אם אהבתי את הסרט שלו(אחד הסיבות שיש פחות עניין באוסקר- הסרטים המועמדים לא כאלו נצפים).
מה גם שהוליווד מכוונת לזכיות האלו . לאורך עונת הפרסים לא הייתה תחרות לג'יין קמפיון ואריאנה דבוז בניגוד לקטגוריות אחרות כמו שחקנית ראשית , הסרט הכי טוב ועוד כמה קטגוריות .לאף אחד בתעשייה לא הייתה דעה אחרת? וכאילו וויל סמית באמת הרס את הבועה – מתחת לפני השטח יש שם עדיין מיזוגניות(איפה כל השחקניות מעל גיל 40), סינטולוגיה וצורך חולני בתשומת לב.
אני לא סותר כלום. דבר ראשון עדיין סרט שאישה ביימה היה זוכה בפרס הסרט וכנל בבמאית.
הבדל היחיד מבחינה תקדימית הוא שאריאנה דבוז לא הייתה זוכה ועדיין לא הייתה לי בעיה עם זה. אני שמח על תקדימים אבל בסופו של דבר אני רוצה שהשחקנית האהובה עלי או השחקנית שהכי אהבתי את ההופעה שלה תזכה. אם במקרה היא או הוא גם מייצגים פלח באוכלוסייה שעד עכשיו לא זכה באוסקר, עוד יותר טוב. במקרה הזה באופן אישי הייתי שמח לראות את דאנסט זוכה כי היא שחקנית שאני אוהב שלרוב קיבלה התעלמות בוטה מהממסד ופשוט כי אהבתי אותה בכוחו של הכלב (לא ראיתי את סיפור הפרברים, יכול להיות שצפייה בו תשנה את דעתי).
וחוץ מזה עם קריסטן סטיוארט הייתה זוכה אז למעשה בגל זרת היה פרס למישהו מחוץ לארון, כך שלמעשה כל התקדימים היו נשארים ולא סתרתי את עצמי באף סעיף.
(ל"ת)
אם אני הייתי הסוכן של סמית׳
אז (כלומר בהנחה שלא הייתי פורש מלייצג אותו) הייתי אומר לו:
תשמע, יצאת רע מאוד מהסיפור הזה.
ברגע אחד הפכת את מה שהיה אמור להיות הרגע הגדול של הקריירה שלך לרגע שיכול לסיים את הקריירה שלך.
אם אתה רוצה לתקן את מה שעשית, התנצלות לא מספיקה.
הציבור צריך להבין שאתה באמת מתחרט על איך שפעלת והדרך להוכיח זאת היא על ידי הקרבה של משהו שלא הגיוני שתרצה להקריב.
לפיכך קח את פסלון האוסקר שקיבלת, תמכור אותו במכירה פומבית ואת הכסף תתרום לארגונים שעוסקים במלחמה באלימות.
כך גם תראה כנות בויתור על משהו שחלמת כל חייך לקבל וגם תתקן באיזשהו מובן את מה שעשית עם כל הכסף הרב שיתרם לארגונים שעוסקים במניעת אלימות.
צעד כזה יכול להציל את הקריירה של סמית׳ מהתרסקות טוטאלית, השאלה היא רק אם מישהו יציע לו דבר כזה ואם הוא יהיה מסוגל לקבל הצעה שכזאת.
אסור לזוכי אוסקר למכור את הפסלון בלי להציע אותו קודם לאקדמיה במחיר של דולר אחד.
גם להתיך אותו הם לא מרשים, סתם דרך אגב.
והקריירה של וויל סמית' תשרוד.
טוב, אז מזל שאני לא הסוכן של סמית׳
כי אם הייתי הסוכן שלו והייתי מציע לו הצעה שכזאת שהייתה חושפת את בורותי בעניין, יש מצב שהקריירה שלי הייתה זאת שמתרסקת.
נראה לי עדיף ללכת על
My basic diagnosis of your fundamental problem is: you're an asshole
אז היה כבר שחקן חירש שזכה באוסקר?
כי עם כל הזכיות התקדימיות שמדברים עליהם, אני לא שומע אף אחד שמזכיר את העובדה שטרוי קוטסור הוא שחקן חירש שזכה באוסקר, מה שגורם לי להניח שהוא לא הראשון.
אז מישהו פה יודע מי היה החירש הראשון שזכה באוסקר ומי היה השחקן החירש הראשון שזכה באוסקר?
אשמח לדעת.
מרלי מטלין ב-1987.
(ל"ת)
ולכן הוא עדיין השחקן החירש הראשון שזכה, בהתחשב בעובדה שמטלין היא שחקנית :)
כמובן שזאת התקטננות ומטלין באה לפניו, אבל כן. אגב, בסרט העדפתי אותה על פניו, בין השאר בגלל שאני מאוד אוהב את העובדה שהיא בעצם הכוכבת החירשת הראשונה ואחת היחידות (ובגלל שהיא מזכירה לי את אמא שלי, אבל זה כבר באמת מאוד סובייקטיבי).
מרלי מטלין זכתה על "ילדים חורגים לאלוהים".
לא יודע אם היא היתה הראשונה, אבל אני די בטוח שכן.
תודה על התשובות
השאלה באמת אם היא הראשונה.
כי בימד״ב לא מופיעה שום הערה על הזכייה שלה, ובדרך כלל כשיש משהו תקדימי בזכיה הם רושמים את זה בהערה לצד הזכייה.
כך שיכול להיות שיש עוד לפניה.
אין
לפניה, לואיז פלטשר נאמה את נאום התודה שלה גם בשפת הסימנים כהוקרה להורים החירשים שלה (היא CODA בפני עצמה), האלי ברי חירשת ב-80% מאחת האוזניים שלה ו-וופי גולדברג נעזרת היום במכשירי שמיעה, אבל מאמין שזה התחיל אחרי הזכייה שלה.
גם ג'ודי דנץ' קצת עיוורת וחירשת
היא צריכה שיקריאו לה את התסריט ובריאיונות היא שמה יד מסביב לאוזן בשביל לשמוע. אבל גם היא זכתה לפני שזה התחיל.
קוטסור הוא השני בהיסטוריה
אם אני לא טועה, רק שלושה שחקנים עם מוגבלות זכו באוסקר (והיו עם המגובלות בזמן הזכיה): קוטסור, מטלין והרולד ראסל, שאיבד את ידיו במלחמת העולם השניה וזכה בשני פרסים (שחקן משנה ופרס לשם כבוד).
הכמות המביכה הזאת היא לא באשמת האקדמיה אלא יותר באשמת מלהקים שמעדיפים להביא שחקן "רגיל" לשחק דמות נכה מאשר להביא שחקן עם הנכות הזאת בדיוק. בשנים האחרונות המגמה הזאת משתנה (מיליסנט סימונדס, קוטסור ודומיהם) אבל עדיין יש בעיות. הדוגמה הכי קיצונית שיש לי בראש היא הסרט "מיוזיק" של סיה שחטף, בצדק, הרבה ביקורת מכיוון הקהילה האוטיסטית. הוא גם הציג אוטיסטים בצורה מאוד פוגענית וגם הדמות האוטיסטית לא גולמה בידי שחקנית אוטיסטית אלא בידי מאדי זיגלר. אני מאוד מקווה שבשנים הקרובות נראה יותר הופעות של שחקנים עם מוגבלויות שונות, וממש לא מעניין אותי כן אוסקר או לא אוסקר. פשוט ככל שיהיו יותר שחקנים מהקהילה שלנו יהיו גם יותר שחקנים עם מוגבלויות שיזכו בפרסים השווים באמת ולא בפרסים צולעים של ארגונים מסוימים שמרגישים כמו פרס ניחומים יותר מאשר פרסים רציניים.
הלוואי.
בזכותך גיליתי על הארולד ראסל ודי מרתק מה שהולך שם. הוא גם קבע תקדים בתור אחד משני השחקנים הראשונים הלא מקצועיים שזכה באוסקר מסתבר. והוא היחיד שזכה בשני פרסים על אותו תפקיד (השני היה פרס לשם כבוד).מצער לקרוא על המשך חייו המאד לא פשוטים (ועל כך שבאופן לא מאד מפתיע לא ממש נוצרה לו קריירת משחק אחרי הזכייה).
ואולי זה המקום לשרבב את שמו של פיטר דינקלג' לשיחה, שלפי הביקורות היה נהדר בסיראנו ובאופן כללי הוא שחקן מעולה ונראה בן אדם טוב. הוא היה יכול להוסיף הרבה לעונת האוסקר הזאת ובהחלט הייתי שמח לראות אותו בין המועמדים. לפי דעתי זה יקרה מתישהו, צריך רק את התפקיד הנכון שיאפשר לו להראות את כישוריו.
אני חושב שהרימייק שלו ל"הנוקם הרעיל" יכול להיות טוב
מצד שני הוא לא ממש נראה חומר לאוסקר. נחכה ונראה.
עוד שאלה
CODA זכה בפרס הסרט בלי להיות מועמד לבימוי וגם פה אני לא רואה התייחסות לנושא, מה שאומר שדבר כזה כבר קרה.
אז אשמח לדעת, מתי קרה בעבר שסרט זכה בפרס הסרט בלי להיות מועמד לבימוי?
זה קרה עם
"כנפיים",
"גראנד הוטל",
"הנהג של מיס דייזי"
"ארגו",
"הספר הירוק"
וואו, זה קרה הרבה יותר פעמים ממה שחשבתי
וזה עדיין נראה לי מוזר לחלוטין.
איך יתכן שסרט יחשב ע״י האוסקר כסרט הטוב ביותר של השנה, אבל הבמאי שעמד בראש ההפקה לא יהיה מועמד בכלל לבימוי הטוב ביותר?
ולמה עדיין יש פרסים נפרדים לסרט ולבמאי?
מה שהגיוני זה שיהיה פרס אחד אליו יהיו מועמדים הן הבמאי והן המפיקים, בדומה למה שקורה לדוגמא בקטגורית האנימציה.
עצם ההפרדה יוצרת מציאות מאוד מוזרה.
סרט ובמאי לא חד הם.
היה על זה שרשור לא מזמן.
כדי לתמצת, עשה זום אאוט לסדרות (יותר שעות מסך) ותראה שלא נותנים שם כמעט קרדיט לבמאים. עבור לסדרת הסרטים של מארוול, ואז זום אין חזרה, לסרט יחיד רגיל, שאינו חלק משום סדרה או עולם.
חשיבות הבמאי משתנה מאוד, גדלה וקטנה, אבל הוא אף פעם לא היחיד.
פרס הסרט מוענק למפיקים, אלו שהביאו את הסרט לעולם.
החל מהשנה שעברה איחדו את פרס עריכת הסאונד ופרס מיקס הסאונד לפרס אחד
בתכל׳ס מדובר בשני דברים שאין ביניהם כל קשר (האחד יוצר את אפקטי הסאונד שניתן לשמוע בסרט והשני מרכיב את ערוץ השמע של הסרט מהסאונד הפסקול והדיאלוגים), אבל מכיוון שאנשים נוטים להתבלבל וקשה לאנשים להבין את ההבדל, איחדו את זה לפרס אחד.
אני לא רואה סיבה לא לעשות את אותו הדבר עם קטגוריות הסרט והבימוי.
בתכל׳ס אנשים לא מבינים איפה עומד ההבדל בין הבמאי למפיק, איזה החלטות הבמאי מקבל ואיזה המפיק מקבל.
אני מניח שכמות האנשים שמבולבלים לנוכח החלוקה בין סרט לבימוי גדולה אפילו יותר מאלה שמבולבלים לנוכח החלוקה שהיתה בין עריכת סאונד למיקס סאונד.
את ההבדל בין שני פרסי הסאונד אפשר להסביר בקלות רבה, אבל הרבה יותר קשה להסביר איך סרט מצטיין בבימוי הטוב ביותר אבל הוא לא הסרט הטוב ביותר או ההפך.
ושוב, כמו שכבר כתבתי, הדבר כבר נעשה בקטגוריית האנימציה (ואולי גם בקטגוריות הדוקו והבינלאומי, לא בדקתי), אז אני לא רואה סיבה למה לא לעשות את אותו הדבר גם בקטגוריה הראשית.
זה לא משנה מי אמור לקבל יותר קרדיט, הבמאי או המפיק, כי שניהם יקבלו את האוסקר לסרט הטוב ביותר.
אם עורכי סאונד ואנשי מיקס סאונד יכולים לקבל ביחד את הפרס, למרות שהם עושים דברים שונים לחלוטין, אז אין שום סיבה שהבמאי והמפיקים לא יוכלו לקבל ביחד את פרס הסרט הטוב ביותר.
ואגב, סדרות זה סיפור שונה לחלוטין, מאחר ובחלקם הרב יש במאים שונים לפרקים שונים, מה שאומר שהבמאי מוגבל רק לפרקים שהוא מביים ואין לו שליטה על התמונה המלאה. בסרטים, לעומת זאת, הבמאי מביים את כל הסרט, מה שנותן לו הרבה יותר שליטה על המוצר השלם. כך שהשוואה לסדרות לא שייכת פה.
אין לי כוח להיכנס להבדלים ולהגדרות תפקיד. מה שכן, החלוקה מעולה כי היא מאפשרת הזדמנות לתת מעין מקום שני.
ובשנים האחרונות יש מעין עקביות של לתת את הפרס לסרט שעוסק בנושא יותר "חשוב" או טרנדי, וגם יותר נגיש. ולרוב פרס הבימוי ניתן לסרט שהיותר אומנותי, מאתגר, מעניין, קולנועי. אני חושב שהשנה החלוקה הזאת הודגמה באופן די ברור. בכל מקרה, זה יהיה די דבילי לחלק פרסים בדברים משניים או אפילו איזוטריים כמו השיר הטוב ביותר אבל להחליט לדלג על הפאקינג במאי. אומנם הטקסים האלו, ובמיוחד השנה, לא ממש מרגישים כאילו הם חוגגים את אומנות הקולנוע (זורקים קטגוריות מחוץ לשידור, המנחות מתגאות בכך שלא טרחו לצפות באף מועמד), אבל יש גבול לזלזול.
ואגב
כשם שחשיבות הבמאי משתנה מסרט לסרט, גם חשיבות המפיק משתנה מסרט לסרט.
יש סרטים שבהם המפיק הוא הביג בוס, אבל יש גם הרבה מאוד סרטים בהם המפיק נותן לבמאי לקבל את ההחלטות החשובות ומתמקד בלאפשר לבמאי להוציא לפועל את החזון שלו.
כך שלהגיד שהמפיקים הם ״אלו שהביאו את הסרט לעולם״ זה ממש לא תמיד נכון.
הרבה פעמים הם אלו שאפשרו לבמאי להביא את הסרט שלו לעולם.
לא מסכים.
אתה משווה שני פרסים שאף אחד כמעט לא יודע על קיומם (אפילו לא שמתי לב שאחד חסר כי איחדו אותם) ואפילו לא משדרים אותם, לפרס של המקצוע מאחורי המצלמה הכי ידוע שיש. אולי היחיד שידוע.
תחשוב קהל רחב: אנשים ידעו לומר טרנטינו, שפילברג. אפילו מי עשה מה. כמה אנשים יודעים מי המלחין? הצלם? איש אפקטים? תלבושות? מפיק? נדה. זה הבדל של כמה סדרי גודל.
ברמה של מקצועות מול המצלמה יש פעמיים פרס שחקן כפול 2, לפי מין. אם כבר תציע לאחד את ארבעתם. אתה לא מציע, כי שם יש את מרבית תשומת הלב, אז יש סיבה לפצל.
במקרה של אנימציה, סרט קצר, תיעודי, בינלאומי – המצב הפוך: אם הם יתחרו ברשימה של של ליגה א' הם לעולם לא יזכו. יצרו פרגמנטציה כדי שיהיה עוד זוכים. במקרים האלה מקבלים את הפרס כמה מקצועות יחדיו.
זה היה על האוסקר. בכללי, המפיק מביא סרטים לעולם, אחרת כל המקצועות האחרים היו מובטלים, והתסריטים היו סיפורים למגירה. פרס הסרט הוא פרס לאולפנים: עד לרמה שאולפנים מאשרים סרטים מסוימים רק בשביל הפרסטיז'. המפיק הוא נציג האולפנים.
לא חשבתי על זה אבל מעניין מה האוסקר יעשו עם שחקנים א. בינאריים מבחינת שיבוץ לקטגוריה. יש משהו מעט מיושן בהפרדה, אבל עדיין הגיוני (כפי שאמרת, אלו הקטגוריות שמביאות רייטינג)
(ל"ת)
אני בהחלט הייתי מקצץ את קטגוריות המשחק
או יותר נכון הייתי משאיר 4 קטגוריות למשחק, רק שבמקום שהם יהיו 2 לגברים ו-2 לנשים, אני הייתי מחלק את זה אחרת: המשחק הראשי הטוב ביותר, המשחק המשני הטוב ביותר, המשחק הקולי הטוב ביותר וההנפשה הטובה ביותר (שני הפרסים האחרונים לא מוגבלים רק לסרטי אנימציה, מאחר וכיום יש לא מעט סרטי לייב אקשן עם דמויות מונפשות).
קצת הזוי בעיני שקטגוריות המשחק מופרדות לגברים ולנשים, מה שלא קיים בשום קטגוריה אחרת באוסקר, בזמן ששחקני קול ואנימטורים (שהם גם שחקנים) לא מקבלים שום הזדמנות לזכות בפרס על המשחק שלהם.
אבל כל זה לא קשור.
אני לא הצעתי לאחד את פרס הסרט והבימוי כדי לחסוך זמן או כדי לפנות את הזמן לקטגוריות חדשות (למרות שבהחלט יש תחומים שמן הראוי שייחדו להם קטגוריות, כמו פעלולים או ליהוק), אלא כי המצב כיום מבלבל ולא מובן.
וזאת הסיבה שהבאתי כדוגמא את הסאונד.
לא באתי להשוות בין החשיבות של הקטגוריות, אלא להסביר שההיגיון שעמד מאחורי ההחלטה לאחד את פרסי הסאונד תקף גם כאן.
הסברתי שפרסי הסאונד אוחדו כדי למנוע את הבלבול של האנשים בין מיקס הסאונד לעריכת הסאונד, ולכן גם כאן צריך לעשות את זה על מנת למנוע בלבול.
כי רוב האנשים לא מבדילים בין המפיק לבמאי, וכל החלוקה הזאת מרגישה מוזרה.
מה אני אמור להבין מזה ש”CODA״ הוא הסרט הטוב ביותר אבל אפילו לא אחד מחמשת הבימויים הטובים ביותר?
איך אפשר להבין איך סרט הוא ״הטוב ביותר״ אך הבימוי הוא לא הבימוי הטוב ביותר או להפך?
כך שהסיבה שאני מציע לאחד את הפרסים היא בסך הכל כדי שהעניין יהיה קצת יותר פשוט להבנה.
אני בהחלט יכול להבין את ההבדל בין שחקן משנה לשחקן ראשי או בין שחקן לשחקנית, אבל אני מתקשה להבין את ההבדל בין סרט טוב לבימוי טוב, מבחינתי שניהם זה אותו הדבר.
ואני די בטוח שיש רבים כמוני שמרגישים את הבלבול הזה.
רוב האנשים זורמים יפה עם הבלבול הזה, אתה די מיעוט בנושא
ובכל מקרה זה לא משנה באיזו קטגוריה תחליף, לבטל אחד משתי הקטגוריות הראשיות זה הזוי בעיני (אתה רוצה שיהיה טקס קולנוע בלי פרס לבמאי?וואט?). לגבי משחק, כפי שכתבתי למעלה, יש צורך לעשות שינוי כלשהו. השינוי שהצעת ממש לא הכיוון. כפי שכתבתי, גם ככה קטגוריות המשחק הם אלו שמביאות את מירב העניין הציבורי. לא רואה כיצד צמצומם ב2 יעזור לטקס שגם ככה העניין בו בדעיכה.י להביא פרס להנפשה (מניח שהכוונה לצוות אנימטורים) במקום לעוד שחקן זה פשוט משהו שהאוסקר לא יעשו. הם ממש השנה זרקו הרבה אנשי קראפט מחוץ לשידור, נראה לך שזה הכיוון שלהם. בכל מקרה, להקדיש שתי קטגוריות משחקיות לאנימציה ושתיים ללייב אקשן זה מעט טיפשי בהתחשב בכך שהיחס בין כמות סרטי הלייב אקשן ואנימציה הוא ממש לא 50 50. זה מאד מצמצם את המבחר שממנו אפשר לבחור והופך את את כל הקטגוריה לקצת פחות מותחת (כמו שקטגוריית אנימציה פחות מותחת, כי בסוף יש מבחר סרטי אנימציה מצומצם יחסית ותמיד מקום אחד שמור לפיקסאר והשני לדיסני)
איפה כתבתי ״בלי פרס לבמאי״?
אני אמרתי שצריך לבטל את פרס הבמאי? ממש לא.
אני בסך הכל הצעתי לאחד אותו עם פרס הסרט ולהעניק את הפרס לבמאי ולמפיקים ביחד.
ושוב אני מזכיר ששתי הקטגוריות שהצעתי לאנימטורים ושחקני קול ממש לא מוגבלות רק לסרטי אנימציה, בטח לא כיום כשכל כך הרבה סרטי לייב אקשן מכילים דמויות מונפשות.
בסופו של דבר שיקולי הרייטינג האלה לא מעניינים אותי.
לדעתי טקס חלוקת פרסים למקצועות הקולנוע צריך לחשוב קודם כל על איך לתת לכמה שיותר מקצועות קולנוע חשובים ייצוג בלי לקפח חלק, ורק אחר כך על שיקולים אחרים כמו שיקולי רייטינג.
אני מבין שהאוסקר רוצים להיות האירוע שכולם מדברים עליו (מהבחינה הזאת, הסטירה השנה רק עשתה להם טוב), אבל חבל לי שזה בא על חשבון אנשים בתעשיית הקולנוע שעושים דברים מאוד חשובים ואף פעם לא זוכים לקבל על כך הוקרה.
אני הייתי מעדיף אוסקר עם פחות רייטינג אבל יותר כבוד למקצועות הקולנוע השונים.
בכל זאת הבמאי צריך לחלוק את הפרס שלו עם עוד מפיקים, נראה לי די בסיסי שבטקס חלוקת פרסי קולנוע קודם כל לבמאי יהיה פרס משלו.
כמה סרטי לייב אקשן יוצאים בשנה עם דמויות מונפשות ששווה להעמיד אותם על פרס? ספייס ג'אם? טום וג'רי?איזה כמה סרטי קומיק סעם דמויות מונפשות? קצת מגוחך בעיני. לתת ייצוג זה יפה אבל גם צריך לחשוב פרקטי, איך בדיוק ממלאים את הקטגוריות האלו. כל שנה יוצאים אלפי סרטים עם שחקנים בשר ודם ומתוכם אחוז הרבה יותר נמוך של סרטי אנימציה או עם דמויות מונפשות. יהיה בעיה להצליח למצוא מספיק מועמדים ל2 הקטגוריות שהמצאת, וזה פחות ירגיש כמו כבוד להיות מועמד אלא זה ירגיש מתוך כורח, כי אין יותר מדי מבחר. הבעיעה שלי עם חלוקה מגדרית היא יותר חברתית ופוליטית (כמו סוגיית השחקנים הא.בינאריים) אבל היא בסופו של דבר מאפשרת לכלול 20 שחקנים בטקס, שבנוסף לרייטינג הם כולם קריטיים מאד בהצלחת הסרט (ג'סיקה צ'סטיין היא הדבר הטוב היחיד בתמי פיי לדוג', בלעדיה הסרט לא שווה צפייה).
אם אתה רוצה אוסקר שחולק כבוד למקצועות הקולנוע השונים אז יש עוד המון קטגוריות נוספות שאפשר להפנות זרקור אליהם (ליהוק? פעלולנים? אנשי לוקיישנים? אומני סטורי בורד?), מה שנוגד לרצון לקצר את הטקס. בסופו של דבר צריך להבין שיש הרבה אינטרסים שונים ומנוגדים וצריל לקבל מעין פשרה. האוסקר יחסית נותנים ייצוג די רחב לאנשי הקולנוע השונים מתחום רחב של מחלקות (השנה הם פיקששו בזה). אתה מוזמן להשוות את הטקס שלהם להרבה טקסים אחרים בעולם או פסטיבלי קולנוע, רוב הקטגוריות באוסקר בכלל לא קיימות. השינוי שאתה מדבר עליו לא פרקטי בשום צורה וקצת חס רהיגיון, לא ברור לי איך הטקס אמור להיראות לפי הרעינוות שהצעת (במיוחד 2 קטגוריות לדמויות מונפשוץ, אם זה יקרה זה פשוט יראה מגוחך).
וגם שים לב שרייטינג זו לא מילה גסה. אם הטקס יהיה חסר עניין לציבו ראז זה לא משנה איזה כבוד הוא יחלוק למקצועות השונים, כי לאף אחד לא יהיה אכפת מהטקס. מה יבדיל אותו מהמוני טקסים מחופפים אחרים שאין להם קהל? יוקרה וכבוד דורשת גלגלי עיניים צופות, ככה זה.
למידה רודולף מגיע פסלון על בערך שלושה רבעים מהתפקידים שלה
והשנה היה גם את אמה ברמן ב"לוקה" שהיתה בערך המשחק הקולי הכי טוב שראיתי בשנתיים האחרונות. אולי במקום פרס נפרד כדאי להוסיף מועמדות בקטגוריות המשחק שתהיה שמורה לאנימציות או משהו.
לא שללתי זאת. אתה מסכים איתי שלקצץ בחצי את מועמדויות המשחק לטובת שתי מועמדויות שקשורות לדמויות מונפשות היא לא שיא ההיגיון?
חוץ מזה, לדעתי פשוט במקום קטגוריה נוספת צריך לאפשר למדבבים להיות מועמדים כמו שחקנים וזהו, כמו שסרט אנימציה יכול להיות מועמד בפרס הסרט הטוב ביותר. או לעשות טקס שעוסק רק באנימציה שיקביל לאוסקר (יש כזה אני חושב אבל הוא לא מאד מכובד או מתוקשר). הוספת קטגוריות פשוט לא נשמע משהו חכם, בייחד שנראה שאפילו לצלמים אין כבר מקום בטקס הזה.
אני אישית נגד הוספת קטגוריות
אבל אני כן בעד למצוא איזושהי דרך לשלב שחקנים קוליים באוסקר.
אתה קצת סותר את עצמך
קודם כל צריך להגיד שעצם זה *שאתה* לא מבדיל בין קטגוריית הסרט לבימוי לא בהכרח אומר שאין הבדל. יש הבדל עצום. מה יעשו האנשים שכן מבדילים בין שתי הקטגוריות שיצטרכו להצביע בקטגוריה המאוחדת החדשה? יצביעו לאיפה שהבימוי היה יותר טוב או שיצביעו לאיזה סרט אהבו יותר? כי זה שני דברים שונים לגמרי!
אתה גם סותר את עצמך כשאתה אומר "טקס חלוקת פרסים למקצועות הקולנוע צריך לחשוב קודם כל על איך לתת לכמה שיותר מקצועות קולנוע חשובים ייצוג בלי לקפח חלק". כי לאחד בין פרס הסרט לפרס הבמאי זה לגמרי לקפח אחד מהם על חשבון השני. בעיניי זה לא שונה מלאחד בין פרס 'הפסקול' לפרס 'העריכה'. יש *המון* מהמשותף בין השניים בזמן יצירת סרט. אבל לאחד ביניהם יהיה פשוט מגוחך.
לגבי קטגורית המשחק- אני אישית הייתי מאחד את פרסי השחקן והשחקנית אבל הייתי מרחיב את מספר המועמדים בכל אחד מהם ל-8 מועמדים. סתם רעיון.
לקפח באמת זה לא לתת אופציה בכלל לקבל מועמדות או זכיה
קצת מצחיק בעיני שאתה משווה בין אנשים שכשאני אומר שהם מקופחים אני מתכוון שאין להם כל חלק בטקס ואין להם שום אפשרות להיות מועמדים או לזכות על מה שהם עושים, לרעיון שלי לאחד שני פרסים ובסופו של דבר להמשיך להעניק פרסי אוסקר גם לבמאים וגם למפיקים.
קיפוח ברמה של לא לתת את מלוא הפוקוס לזוכה / מועמד אבל עדיין לאפשר לו להיות זוכה / מועמד, לא דומה בשום צורה לקיפוח ברמה של פשוט לא לאפשר לבן אדם להתחרות בכלל באוסקר.
אוקיי, מבין אותך
זה פחות קיפוח מלא לקיים את הקטגוריה בכלל ועדיין זה קיפוח. כי יהיו שיבחרו בזוכה על בסיס 'הסרט הטוב ביותר' ובכך הפרס ילך לבמאי *של* הסרט הטוב ביותר אבל לא יילך לבמאי שעשה את עבודת הבימוי הטובה יותר באמת. ויהיו מקרים הפוכים.
אם השניים יהיו חופפים אז אחלה. אבל זה לא תמיד המצב (לדעתי רק לעתים רחוקות הם חופפים עד בקושי אבל זה פחות משנה מה אני חושב פה).
תמיד יש אלמנט של מזל
לפעמים אפשר לקבל את ההחלטות הכי נכונות עבור סיטואציה מסויימת אבל בגלל אלמנט של מזל עדיין לא ניצחת.
אם נקביל לכדורגל – המפיקים הם הבעלים, הם אלו עם הכסף, הם אלו שמחליטים את ההחלטות לטווח הרחוק (בדגש על – את מי להעסיק).
הבמאי הוא המנג'ר – הוא המילה האחרונה בהחלטות שצריכות להתקבל באופן מיידי.
הסרט הוא התוצאה הסופית של המשחק. והרבה פעמים התוצאה של הרבה החלטות טובות שוות זכייה, אבל לא תמיד. לפעמים אנחנו רואים איך רצף החלטות מסויים יכול לקחת קבוצה שהיא בינונית ולהפוך אותה למצטיינת גם אם היא לא זו שזכתה באליפות – האם זה אומר שלא מגיע למנג'ר קרדיט על מה שהוא עשה עם הקבוצה.
במילים אחרות – פרס הסרט הטוב זה לשלם הכי גדול. פרסם הבמאי הטוב זה למי שמצליח להגדיל את השלם הכי הרבה ביחס לסך חלקיו. לפעמים זה יהיה אותו האחד, אבל לפעמים לא, ודווקא במקרים שבהם זה לא – דווקא שם הכי חשוב, ומעניין, כן לתת פרסם לבמאי על העבודה היוצאת דופן שהוא עשה, גם אם זה לאו דווקא הסרט שזכה באליפות.
דווקא הזוכים השנה הם דוגמא טובה
"קודה" הוא בעיני סרט מצויין, אבל בעיקר בזכות התסריט, המשחק והכימיה בין השחקנים. כמובן שלבימוי יש חלק בזה, אבל מבחינה "קולנועית" הוא רחוק מאוד מ"כוחו של הכלב", שבו המגע של קמפיון מאוד בולט, אבל אפשר להבין מדוע מצביעים רבים התקשו להצביע לסרט כל כך קר ואכזרי.
הנה מבחן פשוט – קח את שני הסרטים ושים אותם בידיים של במאיות אחרות. ניתן להניח שההבדל בתוצאה עבור "כוחו של הכלב" כנראה הייתה גדולה בהרבה מזו של "קודה". אני הייתי מצביע ל"כוחו של הכלב" גם לפרס הראשי, אבל אני יכול להבין את מי שחושב שכמכלול "קודה" הוא סרט טוב יותר
עקרונית הבעלות על הסרט היא של המפיק,
ככה זה עובד. מי שחתום על הסרט על כל המשמעויות של זה זה המפיק, לא הבמאי. המפיק הוא הבוס. בין היתר, הוא מחליט מי יהיה הבמאי, הוא שוכר אותו. הוא משלם לו.
לא במאה אחוז קשור לשיח הזה אבל כן קצת. ברוס ויליס פורש ממשחק עקב מחלה נוירלוגית.
הוא אובחן באפאזיה, פגיעה נוירלוגית בשפה שמקשה על היכולת לדבר, בעקבות פגיעה מוחית. עצוב. קצת גורם לי להרגיש לא נעים עם כל הבדיחות על הקריירה שלו בשנים האחרונות, שבחלקן הייתי שותף. אז רציתי רק להגיד שבסופו של דבר הוא השאיר מאחוריו מורשת מכובדת למרות דעיכת הקריירה והוא גילם כמה דמויות אייקוניות שליוו אותי בילדות (מת לחיות, החוש השישי, בלתי שביר, ספרות זולה, לופר,12 קופים). מאחל לו בריאות.
ועכשיו גיליתי שיש בראזי קטגוריה "ההופעה הכי גרועה של ברוס ויליס ב2021"
עם 8 מועמדויות. הופך את כל העניין לבדיחה עצובה. סביר להניח שכבר אז סבל מבעיות רפואיות וקצת קשה לרדת על הופעה של מישהו שנראה שבבירור איבד עניין במשחק. הוא שיחק בשנים האחרונות בכמות אסטרונומית של זבלונים שהגיעו ישר לVOD (לא במובן היוקרתי של היום, אלא כמו שפעם היו סרטים שמגיעים ישר לדיוידי) ונראה שהסיבה היחידה שהוא שם זה לקחת צק ולעוף מהסט (אולי ידע כבר זמן מה שהקריירה שלו לקראת סיום). למעשה התחילו לצוץ ידיעות מכל מיני אנשים שעובדים באותם זבלונים שהוא לחלוטין לא היה במצב כשיר, לא הצליח לזכור שורות (הייתה לו אוזניה), צמצמו לו דפים מהתסריט, חלק ניכר מהצילומים היו עם כפיל והוא לא יכל להיות בסט יותר מ4 שעות. מתואר מקרה שבו לפתע ירה בזמן לא קשור באקדח עם כדורי קליע והבהיל את כל הנוכחים בסט. גורם לי לתהות לגבי כמה זה מוסרי לאפשר לאדם שסובל מבעיות רפואיות כאלו להמשיך להגיע לצילומים, רק בשביל לנצל את שמו לפוסטר. מצד שני, זה נעשה לפי רצונו וכנראה מצורך לעשות סכומים אחרונים לפני הפרישה.
ולנושא אחר, עברתי על המועמדויות של הראזי וביאס אותי לראות את איימי אדאמס מועמדת פעמיים. כלומר, האישה בחלון היה מזעזע ולא ראיתי את החיים על פי אוונס אבל אף פעם לא שייכתי את אדאמס לראזי (היא בין האהובות עלי, החל מ"חפצים חדים" ועד ל"מאסטר" היא פשוט פנטסטית). גם היה מוזר לראות שם את בן אפלק. ההופעה שלו הייתה כל כך מרעננת עם הרבה מודעות עצמית שזה מרגיש בחירה דבילית להעמיד אותו. מה שכן, זכייה נכונה של לטו על בית גוצ'י.
על החלק הראשון דיברנו קצת לפני כמה מצאנו-ים
לגבי החלק השני: הראזי הם לא טובים בעבודה שלהם בכלל, ואין להם שום דבר מקורי או ייחודי להגיד או להצביע עליו. בהתחלה הרעיון היה שהם יצביעו על כשלונות מפוארים או השפלות של הוליווד הצבועה אבל עם הזמן הם סתם מתנהגים כבריונים (כאן אני בהחלט יותר נוח עם המילה כי הם חוזרים לאותם אנשים שוב ושוב) שמזלזלים בכל סרט אקשן שלא מצליח, בכל סרט עם אפילו טיפה אחת של קאמפ, וסתם בסרטים שלא הצליחו שהם בוחרים בהם אלמנטים אקראיים להתאכזר אליהם. איימי אדמס ב"אוון הנסן היקר" סבבה לחלוטין.
היא גם לא גרועה באישה בחלון . זו לא הופעה מדהימה אלא סבירה, בסרט שאף שחקנית לא הייתה מצליחה לצאת ממנו טוב (שבעצמו מרגיש קצת קמאפ ואפילו קצת פארודי)
אני גם לא רואה ערך בשטות הזו, מאז ומעולם הרגיש כמו פרובוקציה. כמו כן, צריך לקחת בחשבון שהופעה גרועה בסרט יכולה להתברר מאוחר יותר כחוויה טראומטית על הסט. לא שאני חושב שזו הופעה גרועה, אבל לדוג' המועמדות של שלי דובאל רק מרגישה יותר בעייתית לאחר שבמהלך השנים היא דיברה על המצוקה שהייתה לה בצד ועל ההתעמרויות של קובריק.
אני חושב שהיה ניתן לזהות שמשהו עובר על וויליס, ושהוא אפילו לא מנסה, אז עוד לפני שהתגלה כי הוא סובל ממגבלה רפואית היה ניתן להבין שהוא מטרה טיפה קלה מדי ולא הכי הוגנת.
הרגע קראתי את מה שנכתב על ויליס במצאנו-ים. לפיכך, כבר היה ניתן לזהות שהוא סובל ממשהו והוא לא ממש מטרה הוגנת לחצי הראזי. צעד מביש שלהם.
(ל"ת)
בטח מוסרי
הוא אדם בוגר שמחליט מה הוא עושה.
הם משלמים לו, אין פה כפייה. זו עסקת חליפין: קבל כסף, קבלו את השם שלי. ניקלוס קייג' עשה זאת בלי קשר למוגבלות.
אין שום הבדל בין זה לבין העסקת בעלי מוגבלויות בכללי. אתה לא נגד העסקתם כי העבודה היא מאתגרת, נכון?!
אני חושב שהוא התכוין לכך שויליס אולי סיכן אחרים.
(ל"ת)
כן משהו כזה.
לא יודע אם מוסרי המילה הנכונה אבל נראה שהעבודה הזו סיכנה את עצמו ואנשי צוות נוספים (ואחרי מקרה בולדווין אנחנו מבינים כמה חשוב בטיחות על הסט). אני לא בטוח אם הוא האדם שהייתי רוצה על הסט איתי, בייחוד סרטי אקשן שמערבים נשק. מצד שני אני מניח שהיא לא נכפתה כלפיו. לא התכוונתי שלא צריך להעסיק אנשים עם מגבלות בהכרח, אבל תיאורי העבודה איתו על הסט נשמעו בעיתיים. אין לי באמת עמדה חד משמעית בנושא כי אני לא מכיר לעומק את התנהלותו של ויליס ואף פעם לא בעד למנוע ממישהו לעשות משהו כל עוד הוא מסוגל נפשית ופיזית.
אני אצטט מישהו אחר שאמר פעם
'אתם שחקנים, אז פשוט תשחקו!'
הקטע הלא מוסרי ספציפית לנושא הזה, שבכלל מגיעים כלי נשק לסטים.
יש איזה דוקו על הסודות מאחורי סרטים (סביר להניח שבנטפליקס, אבל לא מתחייבת). מסתבר ששקיות ניילון בסרטים הן מזוייפות- שקיות בד עם נראות נכונה, כי ניילון אמיתי עושה רעשים שממש דופקים את הסאונד. מסתבר שכסף בסרטים הוא תמיד מזוייף, תמיד מודפס רק מכיוון אחד, ותמיד מזוייף לא מספיק טוב- כדי להמנע מזיופים או שימוש לא נאות וכו'
כלומר הוליווד ממש טובה בלזייף דברים שיש עליהם פיקוח או שיש בהם אילוצים. ומאיזושהי סיבה, לצד כל הזיופים המושלמים, כשזה מגיע לנשקים וביחוד לרובים ואקדחים, שם יש איזו התעקשות הזויה מאוד לעבוד עם הדבר האמיתי. אז הבעיה לא שברוס ויליס מאבד את צלילות הדעת בגלל מחלה נוירולוגית, וגם לא שהיה אחראי נשק פסיכופט שהחליט לשחק בכדורים חיים. הבעיה שבכלל יש נשק כזה מסוכן על סט של אנשים שעושים בכאילו. מי שיכול לצאת לשופינג עם שקית בד ולשלם למוכרת בשטר חד צדדי ואז לתת חיבוק הורי אוהב לילד של מישהו אחר שבכאילו הוא הילד שלו, צריך גם להיות מסוגל להחזיק אקדח צעצוע ולהתנהג כאילו שהוא אקדח אמיתי.
בשנים האחרונות התחלתי לחשוד שיש כל כך הרבה נשק בהוליווד כי זו אחלה תעמולה עבור חברות הנשק. אני לא יודעת אם זו האמת או שאלו מחשבות קונספירטיביות שלי, אבל בכל מקרה אני לא הייתי מוכנה להגיע לעבוד במקום שבו לצידי בחדר יושב אדם ומשחק בנשק אמיתי. לא מתאים.
אחרי תקרית בולדווין היו קולות על שינוי יסודי בהתנהלות אבל לא יודע כמה מזה באמת יצא לפועל.
(ל"ת)
דה רוק הודיע שכל ההפקות שלו עוברות לנשק פלסטיק.
נראה לי שג'יימס גאן גם, אבל יש מצב שהוא עשה את זה עוד לפני.
נשק זה פשוט פטיש אמריקאי, זה הכל
חלק מהתרבות. ניהלתי שיחות רבות עם אנשים שאני מאוד מעריך את דעתם במרבית הנושאים בעולם ומתעקשים שהזכות לשוטגאן בבית זה בסיסי (כך שאולי אני לא מבין עד הסוף).
נגעת פה בנקודה מעניינת, כשאומרים "אתם שחקנים, פשוט שחקו". יש איזה מוסר כפול שכזה, כי לפעמים אומרים שזו העבודה שלהם, לעשות כאילו: לזייף מבטאים, מקצועות, רקע תרבותי, רגשות וכו'. ולפעמים אומרים "צריך מישהו מהרקע האתני או שיש לו את הנכות בכדי לשחק את הדמות. יש התנגשות בין רצון לייצוג קבוצות למהות התפקיד של "לעשות כאילו".
לא מסכימה עם שני החלקים
הזכות לנשיאת נשק וכל האושר הזה היא סוגיה פוליטית שמתחלקת בעיקר בין רפובליקנים לדמוקרטים. אני באמת לא יודעת מספיק על ההסטוריה של הקולנוע כדי להגיד משהו חכם וודאי, אך כפי שסיכמתי את ההודעה הקודמת שלי, התחושה שלי היא שיש שת"פ בין חברות הנשק להוליווד כי זה משרת את חברות הנשק ביצירת תחושה של נורמליזציה. לא ברור לי מדוע אנשים לא מערערים כל כך. אני חושבת שזה הכה בי לראשונה עם הסרט על הצלף האמריקאי שמסתובב עם נשקים מחרידים (ומופלל בנסיון התנקשות בנשיא) משום שהמסר שם בוטה- הבעיה היא לא הנשק אלא מי שמטפל בו, ופטריוט אמריקאי הוא איש שצריך נשק הזוי במסוכנותו.
אני חושבת שרוב האמריקאים פשוט לא חושבים על זה מספיק/בכלל (ולא, אין פה בוולמרט נשק למכירה).
לגבי טענתך על המוסר הכפול, זו בעיניי פרשנות לא נכונה לקריאה ליצוג מיעוטים. הרעיון בקריאה הזו מורכב משתי סוגיות שונות:
1. הרבה מאוד מיעוטים מופלים, לא מקבלים הזדמנויות שוות או כמעט בכלל, כי לאנשים יש נטיה להעדיף את המוכרים וה"רגילים". אחד הטיעונים הנפוצים שפשוט אין תפקידים למיעוט כזה או אחר, והמיעוט לא מתאים לתפקיד גנרי (שם קוד ל-לבן). לכן כשכבר יש תפקיד שמתאים למיעוט, זו הזדמנות לאפשר למיעוט את ההזדמנות שרוב הזמן "לא מתאימה" משיקולים "ענייניים". בעולם שבו כולם מקבלים הזדמנות שווה, אני לא חושבת שיש צורך בליהוק דווקא מתוך השיקול הזה. אני כן אציין שלדעתי הרבה מאוד צעירים מדור הwoke לא מתמודדים עם מסר מורכב ולא מצליחים להבין שהטיעון הענייני הוא לא שחובה על שחקן להיות זהה לדמות, אבל לדעתי זה יפטר מעצמו בימי שיוויון.
2. בנוסף (למעשה, עוד לפני) השימוש בהתחזות למיעוטים מסויימים נוטה להיות נגוע בסטראוטיפים או לחזק סטראוטיפים. למשל, בלאקפייס שנגוע כמעט בכל מה שרע בתפיסת שחורים (אפילו ברמת הגוון שבו צובעים את השחקנים), או יצוג טרנס* בקולנוע, משום שבאופן קבוע, עד כמה שאני זוכרת בכל סרט הוליוודי שכלל דמות טרנס* שחקן מהמגדר הלא נכון התחפש למגדר של הדמות, וכך למעשה מחזקים סטראוטיפ מאוד מכוער שאישה טרנסית היא גבר בתחפושת. כשהשחקן מזדהה עם הדמות, יש פחות סטראוטיפיזציה, פחות משחק מזוייף וכו' ויותר שימוש בתכונות אמיתיות וניואנסים רלוונטיים ולא פוגעניים.
אני לא חושב שאנחנו כל כך שונים בדיעה
חלק ראשון, נשק: כתבת הרבה, אבל בסך הכל זה באמת חלק תרבותי. גם העובדה שהרוב לא חושב על זה פעמיים: זה בגלל הנרמול של זה. עצם העובדה שפרודאקט פלייסטמנט של פאקינג נשק הוא הגיוני למישהו, זה חלק מהתרבות. כשיש דיון ער על למה צריך לאסור נשק אוטומטי או בקליבר גבוה: זה מראה שנקודת הייחוס היא (בשבילי כישראלי) מטורפת לגמרי.
לאנקדוטה שלך שאין אצלך בוולמארט נשק, אומר שבמקומות אחרים יש. והמשפחה המעורבת שלי בארה"ב יודעת לא לנסוע במקומות מסוימים מהפחד של לינץ' (כי יש להם נשק), והשחורים שיקגו אצלנו הולכים עם נשק בתירוץ "להגן על עצמם מאלימות משטרתית". כמעט תמיד הנשק הזה בסוף יירה על שחורים אחרים. דפוק מהיסוד.
לנושא השני, המוסר הכפול: שוב, אני מציין את זה כהתרשמות. שוב, את נימקת למה זה ככה, וכשזה אחרת היה יותר גזעני, ואת טוענת (אולי בצדק, אני צריך לחשוב על זה יותר) שהדור ה woke מרדד הכל.
אני מסכים לגמרי שכשיהיה יותר שוויוני בכללי, אז זה יהיה פחות "אישו". אני מוצא את זה דומה לאפליה מתקנת: השם ממש מודע בהגדרתו שיוצרים אפליה, כי המטרה היא להסיט את המטוטלת לאיזון בעיות קודמות. נראה לי שאפילו כתבתי (והצדקתי) זאת בשרשור לאחורה מול מישהו שהתלונן על יותר מידי להטב וצבעוניות של דמויות בזמן האחרון.
העדפה מתקנת
היא ממש לא הסטת מטוטלת ולא קונטרה.
היא נכנסת לתחומים שבהם קיימת אפליה, ומאלצת לכל היותר איזון.
עם ה pc שינו את השם :)
היא נכנסת איפה ששרירותית החליטו, והתוצאות מאוד מאוד תלויות באופן היישום.
יש סיפור מעניין איך יצירת האפלייה המתקנת בברזיל בהעסקה למשרות ממשלתיות גרמה לגזענות להרים את הראש מצד אחד , ומצד שני הביאה למקרים מצחיקים של 100% בהירים עם טענות ל 1% כהים בעברם, במקום שבמקור היה 10-15% כהים באמת.
אלו ששותקים
כששווים (בתאוריה) מקבלים יחס שונה, נזכרים לזעוק "אפליה" מול ניסיון לתקן. הם נוטים להשתייך לצד שנהנה מהאפליה ומקבלים אותה כמצב תקין ומובן מאליו.
היישום גרוע הרבה פעמים, לפעמים מחוסר אכפתיות ולפעמים מסיבות פרקטיות (כללים פשוטים).
נדיר שהיישום מזיק. אותם זועקי "אפליה" פשוט לא מרוצים מצמצום הפער, או חלילה וחס, מפער לכיוון ההפוך (גם אם הוא קטן מזה שהיה לפניו).
את (?) תוקפת במקום הלא נכון
אם היית שמה לב לדיעותי מהודעות אחרות.
זו הדגמה מאוד יפה לרידוד מורכבות שהעירו עליה בהודעות אחרות בשרשור. אולי זה כל הקטע של ה woke , למרות שאני נוטה לחשוב שאף דור לא יותר או פחות מורכב מאלו שלפניו. יש שינויים , אבל זה לא שדור אחד פחות יכול לבצע מחשבה מקודמו: ככלל, ברמה של קהלים שלמים, צריך נושאים הרבה יותר פשוטים, מונגשים והחלטיים. גם את זה הזכירו לפני, בנוגע של אם יתקיים דיון (לגיטימי לגמרי) על הבדיחה של האחד, זה יסיט את תשומת הלב מהדיון (החשוב בסדרי גודל) על השימוש באלימות פיזית של האחר.
אפליה מתקנת היא שימוש גס של יצירת שיוויון בתוצאות, במקום לעבוד קשה על יצירת שיוויון בהזדמנויות. הזכרתי בהודעה אחרת את נושא ה STEM בנשים כדוגמא לקושי. לא יודע למה לא אהבו את הדוגמאות, אני לרוב אוהב להדגים בנושא אחד מנושא אחר, כי זה גורם לפתיחות המחשבה: ללמוד על הדמיון בין קשיים/בעיות/מאבקים וליישם, במקום לחשוב שכל מאבק הוא 100% ייחודי ולהיות פחות יעילים בפעילות.
בחירה שלך
לשים את עצמך בקבוצה שכתבתי עליה.
שוויון הזדמנויות הוא המטרה.
הדרך המושלמת והתאורטית למטרה מתאימה לדיונים תאורטיים.
כדי לשנות מציאות חשוב לפעול בדרך מעשית.
קצת פסיבי אגרסיב, אבל בכל זאת אענה
שימוש בהקצאת מקומות שמורים לקבוצה ספציפית היא בעייתית מאוד. אני בכלל נתתי דוגמא של רקע אתני שהדרדרה, לא מגדרית.
בעולם האמיתי, לא האקדמי ולא ממשלתי (שנותן לעצמו הנחות לפי רצונו), מאוד קשה לבצע העדפה מתקנת, כי זה חופף לאפליה כמעט באופן מלא, כך שזה בעצם לא חוקי.
אני מנהל מגייס. כחלק מניסיון העלאת אחוז הנשים בארגון, נתנו הוראות כמו לזמן נשים למרות שקורות החיים שלהן לא עומדות ברף. עשינו מעשה בו כח אדם אצלנו יצר נרמול של קורות חיים: הורדת שם ומין ורמזים (גרם למחיקת השירות הצבאי מקו"ח) כדי ליצר איזון בכח (קו"ח באנגלית אז אין הטיות של שפה). כל המעשים שלנו נמצאים באזור הגבול האפור של החוק, כי המועמדים יכלו לתבוע אותנו על אפליה, והיו מנצחים- מחלקה משפטית עזרה לנו לנווט בסבך. יוזמות קידום יוצאי אתיופיה, מגזר ערבי ומגזר חרדי היו יותר קלים כי היה שיתוף פעולה עם עמותות או משרדים ממשלתיים שנותנים גושפנקה לאפליה. ההצלחה בכל המקרים קטנה.
הבעיות הן שורשיות: צריך להתחיל עם כל הילדות, לא עם שתיים וחצי הנשים ששרדו את מכבשי הלחצים של 25 שנות הסללה.
אני לא זה שנמצא במגדל השן של לימודי מגדר. אני מנהל שרוצה את העובדים הטובים ביותר ולא בוחל באמצעים. אני אב לילדים שרוצה שיהיו להן/ם את האפשרויות לעשות הכל.
ומדוע
הסתרת שם ומין ורמזים היא יצירת איזון בכוח?
כי המציאות מורכבת יותר מהתיאוריות
לדוגמא בישראל, יש הרבה אנשים עם נסיון צבאי, שהנתונים בו מסגירים מין. אם תסתירי את זה, עיוותת את הניסיון של המועמד (תחשבי 8200, תלפיות, עתודה). בחו"ל עוד יש הרבה קולג'ים לנשים בלבד, מה תעשי אז? אני יצרתי מעין קידוד של מוסדות לרמה (תחשבי טכניון, תל אביב 1, באר שבע 2 וכו' – לא מתחיל ריב על מוסדות לימוד!).
אני עוד נמצא במצב טוב, כי קו"ח החיים אצלנו באנגלית. זה הרבה יתר קשה בעברית.
אני מגייס גם בחול, ספציפית בהודו, פיליפינים וגרמניה. איפה יש הכי הרבה אפליה בשלב הראיונות? גרמניה.
בעולם שלישי הבעיות הן בסיסיות, כמו לשכנע שנשים בכלל ראויות ללמוד 12 שנות לימוד.
בגרמניה מגיעים לתקרת הזכוכית בה הנורמות אומרות שאשה צריכה לפרוש או לרדד דרסטית בקריירה לאחר הבאת ילדים. אז המראיינים אומרים "היא אחלה, אבל התפקיד הזה לא בשבילה, אני לא רוצה לפגוע בילד שלה/שיהיה לה" (ממש אומרים זאת בשיחות סגורות, ומגיעים ליחס של 1:100 נשים לגברים, בגרמניה). זה נושא ידוע גם ביפן: הולך יד ביד עם ממוצע ילדים נמוך למשפחה.
אני לא יודע מה הניסיון שלך בנושא, כי אני כותב הודעות ארוכות ומושקעות ומקבל עקיצות חזרה, וזה מתחיל לעייף.
העדפה מתקנת, זה לא רק עניין של PC
יש הבדל בין אפליה מתקנת להעדפה מתקנת. אפליה מתקנת זה אכן כלי לתיקון גס בתוצאות, וככזה הוא מונע מכוונה טובה אך בעייתי.
העדפה מתקנת זו ההבנה שלאנשים מרקעים שונים היו הזדמנויות שונות במהלך החיים, ולכן יש סיכוי גדול יותר שלא אפשרו להם לפתח את הפוטנציאל הטבעי שלהם.
אפליה מתקנת מדברת על העבר, העדפה מתקנת העתיד. אלו שני דברים שונים במהותם.
עם נשים (נערות) בSTEM דווקא יש לי מספיק נסיון כדי לדבר על זה. ניהלתי מבחינה אקדמית והייתי חלק מתכניות מצטיינים בתחומי ה STEM (למי שמכיר: אלפא ואודיסאה, בהתאמה). הייתי חלק המיונים ומהצוות שמקבל את ההחלטות, כל הילדים שהתקבלו לתכנית הם ילדים שנבחרו בפינצטה על בסיס ההשגים שלהם, ואני יכולה להגיד לך שברמה האידיאליסטית – אני באופן אישי הייתי מאוד מוטה לכיוון הגדלת ההשתפות של נערות בSTEM. וכשפתאום מגיעה ילדה שהציונים שלה כמעט מספיקים, ואני רואה מאיזה ישוב שכוח אל היא הגיעה כשברור לי שלא היו לה שום הזדמנויות להתפתחות מעבר אין דבר שיותר קורץ לי מאשר לפרוש לפניה שטיח אדום לתוך התכנית.
ומצד שני, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה to set her up for failure. כי ילדה כזו שאין לה באמת את היכולת/תמיכה/פוטנציאל להצליח בתכנית – לקבל אותה כדי שתנשור בסופו של דבר רק מחזק את תחושת הכשלון. זה להכניס אותה ללחצים שבכלל לא בטוח שהיא מסוגלת לעמוד בהם. ואחד הדברים שהיה לנו הכי קשה זה באמת למצוא איפה היה פוטנציאל רק לא היתה הזדמנות לממש אותו ואיפה עם כל הרצון הטוב הפוטנציאל לא קיים וזה עלול רק ליצור נזק לילדה (וזה תמיד יוצר אחר כך נזק נוסף מסוג "רואים שלא צריך לקבל ילדות כאלה", אבל זה דיון אחר).
העדפה מתקנת נובעת מהעובדה שאנחנו מצפים לאיזשהו סט השגים מסויים שמתבסס על נסיון החיים שלנו, תחת ההנחה שמי שאין לו את נסיון החיים הזה לא כשיר לעשות תפקיד מסויים, וההבנה שמי שהגיע ממסלול חיים שונה לא היתה לו הזדמנות להגיע לסט ההשגים הזה, וזה לא אומר שאין את היכולת וצריך ללמוד לבחון אותם בפרמטרים המתאימים להם כדי לבחום את הפוטנציאל האמיתי שלהם.
קשה? כן. מנסיון. זה חלק מעניין השיח המורכב שדיברנו עליו קודם (הרבה יותר קל פשוט ליצור רף אחד לבנים ורף אחר לבנות) אבל לעשות את זה לא ישיג את המטרה האמיתית שהיא קידום של כולם. כשעברו מאפליה מתקנת להעדפה מתקנת זה לא רק כי שינו את השם. כל נקודת ההסתכלות השתנתה.
וכדי לסגור מעגל נחזור לשחקנים – בדברים שמתבססים כל כך על כימיה אישית, יש הרבה יותר סיכוי שאנשים (מפיקים/במאים/מלהקים) יתחברו לאנשים שהם מכירים, שדומים להם, שהכימיה שלהם היא טבעית, אבל זה לאו דווקא אומר שאלו האנשים שבאמת יתאימו יותר לתפקיד. הכימיה הבינאישית יוצרת אצל כולנו blindspot שהוא הכי טבעי בעולם ולכן חשוב להיות מודעים אליו. אבל סביר להניח שלבעלי מוגבלויות, שלמיעוטים, שללהט"בק+, א. היו הרבה פחות הזדמנויות להוכיח את עצמם. וב. יש להם סיכוי להביא ערך מוסף לתפקיד שאנחנו בכלל לא מסוגלים לחשוב עליו, אבל המהלהקים בכלל לא יכולים לראות את הערך המוסף הזה כי הם מסתכלים על התפקיד מהפריזמה שלהם שהיא בדרך כלל די חדגונית, ולכן יש מקום להעדפה מתקנת גם בעולם הספציפי הזה.
תודה על עבודת הקודש שלך!
באמת קשה להעביר את חשיבות הנקודה לאנשים: רק כשיגיעו יותר נשים למשרות מתגמלות בתעשייה (נאמר הנדסה), יתחיל השינוי האמיתי.
כל עוד נשים עובדות במשרות עם שכר נמוך (השכר נמוך במקור, לא בגלל שהן נשים), לא יהיה השינוי החברתי האמיתי: ברמת התא המשפחתי לדוגמא, ימשיכו להעדיף שאשה תיקח את כל חופשת הלידה ומעבר לה, שהיא תרד באחוזי משרה, שתמשיך להיות תלויה בבן הזוג המממן וכו'.
השינוי צריך להיות ממש בבסיס, עם תוצאות בעוד 20 או 30 שנה. מאוד דומה לנושא מהגרים/עולים, ששם הרף לבדיקה הוא איכות החיים של הדור הבא.
לצערי אני כבר לא שם
עברתי לעבודה אחרת לפני חצי שנה, והיום אני עובדת עם מרצים ומרצות, ורמת ההשפעה המגדרית המקסימלית שלי כרגע זה להתעצבן למה כל המרצים (בעיקר החדשים) שאני עובדת איתם הם גברים, ומראה לבוסית שלי אחוזים, ואנחנו מתמרמרות יחד, אבל לא מקום שיש לי בו השפעה פעילה על החלק הספציפי הזה (אני משפיעה, אבל על דברים אחרים…)
בכל מקרה כן, זה אחד הדברים העיקריים שאני הכי מצטערת שנאלצתי לעזוב כי הרגשתי שם תחושת שליחות אמיתית. וכששיבצנו את הילדים למעבדות – תמיד ניסיתי את הבנות לשבץ אצל החוקרות, שיהיה להן מודל לחיקוי, שיבינו שאפשר גם אחרת.
לא יודעת מה קרה בברזיל
יש הרבה מאוד אנקדוטות שאנשים אוהבים לזרוק ודווקא המציאות מלמדת שככל שמקום יותר מגוון, תהיה גם נטיה להפסיק לתעדף מגזר ספציפי.
צריך להבין שאם יש 10 משרות פתוחות, ופעם רק גברים קיבלו את המשרות ופתאום 30% מהן שמורות לנשים, זה אומר שהיום יש 7 משרות פתוחות לגברים. אז בהחלט, גברים מפסידים הזדמנויות, אבל לא משום ששללו מהם זכויות, לא בגלל הטיית מטוטלת אלא משום שנלקחו מהם הזכויות העודפות. לשאלתך האם זה הוגן, לדעתי לא, נשים הן 51% מהאוכלוסיה ועדיין כדי למצוא עבודה תלויות בכך שמדינות וחוקים ישבו למעסיקים על הראש.
ההעדפה בדוגמה הזו
תבוצע לעיתים קרובות במקומות שבלעדיה היו 10 גברים, ובדרך כלל תוביל ל-3 נשים בדיוק, מכסה דו-צדדית.
במקרה החלומי תהיה השפעה חיובית: שוויון הזדמנויות גם מעבר למכסה, ומכאן שוויון בתוצאה.
פריווילגים שמכחישים אפליה מתקשים גם לזהות שוויון. הם יהיו משוכנעים שה-7:3 היה שוויון ועכשיו הם מופלים.
זה יותר מורכב מזה
כמעסיק, אני רוצה מקסימום תמורה להשקעה שלי בעובד. אם נשים מקבלות פחות שכר, אני אעדיף להעסיק נשים… אם מקומות אחרים לא מקבלים נשים, אני יכול לקבל יתרון ע"י ליקוט כשרונות שאחרים מפספסים.
ההגיון הזה פועל גם עם מיעוטים אחרים (משפט מצחיק, כי נשים הן הרוב).
פרק פודקאסט נחמד בנושא. בכללי, למתעניינים בנושא, אני ממליץ לעקוב אחר פרסומים של ד"ר טלי רגב שחוקרת את הנושא פה בישראל. לא תיאוריות, נתונים.
עם נתונים ניתן לבצע פעולות נכונות, לא ללכת אחר משאלות לב וכוונות טובות. כולנו יודעים לאן הן מובילות בסוף.
פירטתי בהודעה קודמת
אבל רק בהקשר הספציפי הזה- הבעיה היא שכמעסיק יותר קל לך לדמיין תרומה של מישהו עם קו"ח X, ויותר קשה לך לדמיין תרומה של מישהו שמגיע מעולמות אחרים, במקרים מסויימים זה קצת חתול בשק, ומצד שני זה יכול להיות חתול מאוד מאוד מוכשר רק שבגלל החור הקורות החיים אין את היכולת להבחין בזה.
אני משער שהתגובה היא לקהל הקוראים ולא אליי
כי אני חושב שהדגמתי פה איך עשינו התאמות.
במשרה קודמת לקחתי חלק בפרויקט העסקה נשים חרדיות הגדול בישראל (יוזמה של המנהלת שלי דאז).
הרצון בגיוון הוא ממש הכרח בתעשייה שלי (תכנה), שם השיטה השלטת היא "חבר מביא חבר", דבר שמדיר אוכלוסיות שלמות, בתעשייה שצמאה לעובדים.
איכשהו אני נעלב אישית מהתגובות אליי פה בשרשור. זה מכעיס, כשטהרני מקלדת יוצאים בהצהרות גורפות, כשהעולם מורכב יותר ואין פתרונות קסם של זבנג וגמרנו. הדגמת זאת יפה בתיאור שלך על הפרויקטים שבהם עסקת.
קיצר, תודה שאת הופכת את העולם למקום טוב יותר לבת שלי.
אני חושבת שפשוט התבלבלו לי מגיבים
אז לא חיברתי בינך לבין ההודעות הקודמות. חשבתי שהתכוונת למשהו אחר. היוזמה של העסקת הנשים חרדיות היא יוזמה ברוכה וחשובה שלא רק שהיא נכונה מבחינה מוסרית וחברתית, לטווח הרחוק היא גם טובה כלכלית וכולנו נרוויח ממנה.
אני בהחלט חושבת שאנחנו באותו הראש, זה פשוט עולם כל כך מורכב ולפעמים זה מרגיש כאילו נלחמים בטחנות רוח…
תיעלב
אתה חושב שאתה מגלה לי שהמציאות מורכבת?
אני יודעת שהאפליה מוטמעת בחברה ולא מתחילה בתעסוקה. אני יודעת גם ששוק העבודה מרחיב את האפליה מהבית ומעודד אותה. בין אם אלו שעות העבודה, מתן הזדמנויות נוספות רק לאלו שזכו להזדמנות או כל סינון שיוצר יתרון לא הוגן.
אני באמת נעלבתי.
את יודעת שהמציאות מורכבת ועדיין בוחרת לענות באופן כזה? למה לתקוף אדם שאת לא מכירה? מה זה נותן לך?
ומצד שני דיברתי עם מישהי שהיתה בתגלית והתפלפה בישראל
כי כמות החיילים והאנשים נושאי נשק שצועדים ברחובות הצפופים ובברים ובאוטובוסים וכו׳
הסכמתי איתה שי-ם עיר מאוד אינטנסיבית
רק שהסתבר שכך היא חוותה את תל אביב.
נקודת היחוס לגופו של נשק קשוחה באמת, אבל לא צריך גם להשתגע. גם אני גרה בעיר שנחשבת לאחת עם הרבה מאוד מקרי שוד ורצח, לא כל האמריקאים נושאי נשק משוגעים
לגבי וולמארט, תלוי איפה את גרה (למרות שאולי שינו את זה)
לפני כעשור באריזונה בהחלט היה אפשר למצוא את מחלקת הנשקים בוולמארט.
לא כל כך הבנתי...
האמריקאים מספר אחת בעולם בנשק לנפש, פי 2 מהבא בתור, בערך פי 20 יותר מישראל.
לומר שיש התפלגות לא אחידה של אחזקת נשק במדינה בגודל יבשת עם איזה 330 מיליון איש זה לא איזו חדשה מרעישה…
יש להם שריטה עם נשק, נקודה. גם אם בקליפורניה ואזור ניו יורק והסביבה רוצים לחשוב אחרת.
קיצר, נוכחות נשק אמיתי בסרטים מגיעה מנורמה. כולי תקווה שהיא בתהליך שינוי מתקדם, כמו שאת רומזת. הרי כולנו יודעים שאקדח במערכה ראשונה, יירה במערכה שלישית. וזה כבר הפך לבדיחה בארה"ב על מקרי mass shooting
והערונת על וויליס
אאל"ט הוא ידוע בתור אחד האנשים הפחות נעימים על סטים, בלי שום קשר למחלה שתקפה אותו עכשיו. עד כמה שאני זוכרת הוא תמיד קיבל תאורים של שחקן די דיוואי ומתעמר בצוות וגם בשאר הקאסט.
עם כל הצער על מחלה לא נעימה, השמועות על כמה לא נעים במחיצתו כניראה לא קשורות
אז הקטגוריה שמוקדשת לברוס וויליס?
כבר לא…
גם את המועמדות של שלי דובאל הם ביטלו. שילכו עם זה עד הסוף וביטלו את כל הטקס הלא רלוונטי הזה
(ל"ת)
חבל ש"האב" לא יוצא שנה הבאה
כי אם זה כן, יש לי בדיחה בילט אין עבור כריס רוק על ברוס וויליס.
וואו
תודה על הזכייה ב"הכה את האוסקר",
(שאגב, זו הזכייה השנייה שלי),
אני שמח שהצלחתי לנחש את הכל, כי הייתי ממש רחוק בשאלת שובר שוויון
וויל סמית' התפטר מהאקדמיה
ברשימת המהלכים הבלתי נמנעים אחרי תהליך שכזה – וויל סמית' הגיש התפטרות רשמית מהאקדמיה, או כפי שאמרו באחת הרשתות – הוא לא יוכל להחליט אם להצביע למריסה טומיי ב"בן דודי וויני 3" באוסקר של שנה הבאה…
אני אשאיר את ההודעה הזו ריקה מפרשנויות, כי הפרשנות שיש לי לעניין היא מאווווד שלילית, וחבל להכנס כאן לדיוני #Metoo. (לא, זה כמובן לא מקרה ספציפי של Me too אבל אפשר ללמוד מהמקרה הזה הרבה).
דווקא הפרשנויות הן החלק הכי מעניין
צינית מטבעי, אני חושדת שזה לא נעשה מבחירה. כלומר מהרגע שהוא עלה לבמה ובחר להכות את כריס רוק, הונעו הרבה מאוד מהלכים. אני לא מאמינה כמעט לשום דבר מהאופן שבו מתואר כל מה שקרה אחרי האירוע הנקודתי. כולל הטענה החדשה שבכלל התכוונו להרחיק את סמית מהטקס והוא סרב ללכת (אני מהמרת שהיה שם שיח, והחליטו שזה לא שווה את הטירחה.) מי שממש רוצה להרחיק מישהו, לא מעלה אותו על הבמה בהמשך אותו אירוע, גם אם יש הבטחה להתנצלות (וזו לא היתה התנצלות)
הצעד הזה הוא לא הקרבה כל כך גדולה. עשה כדי לצאת ידי חובה.
אנשים מצפים ממנו להחזיר את הפרס. חברות באקדמיה לא שווה יותר מדי, הוא יכול להמשיך להיות מועמד ולהיות מוזמן לאירועים האלה ברמת העיקרון. כמו שמיפ ציינה, הוא פשוט לא יכול לקבוע מי יזכה בפרס.
לא פרשנות הסוג הזה.
האמת היא שוויל סמית' עצמו מעניין אותי כקליפת השום דאשתקד. (כן כן, אפילו פחות מהשלג).
אבל המשמעויות של המקרה הזה הן הרבה מעבר ל"מליונר אחד שהרביץ למליונר אחר".
אני מדברת יותר על המצב שבו יש כאן מישהו, בעל כח, שפועל באופן שאמור להיות באופן ברור וחד משמעי לא חוקי, לא לגיטימי, לא קביל מבחינה חברתית. הוא עושה את זה מול קהל של מאות אנשים, גם הם בעלי כוח, מצולם ומוקלט. ואף אחד לא עושה כלום.
אז יש לנו כאן האשמת הקורבן ("אסור היה לו להגיד את זה!") וגם קצת מיזוגניה טהורה (כבר יצא לכם לקרוא פרשנויות שמאשימות את ג'דה בכל המקרה הזה כי אם היא לא היתה בוגדת בוויל סמית' מול כולם הוא לא היה מתחרפן ככה? אני הקאתי קצת בפה), ובסופו של דבר איש בעל כח שלא מוותר על הכח שלו אפילו לא לרגע. לא בשלב ההתפרצות שהוא הרשה לעצמו לנהוג בצורה לא סבירה. לא בשלב ש(לפי דיווחים) ביקשו ממנו לצאת והוא סרב. לא בשלב שלמרות הכל הוא קיבל *פרס* והחליט לנאום את הנאום הארוך בתבל שבו מה שהוא עשה בתכלס זה להצדיק את האלימות (כן, הוא צודק, זה בדיוק כמו ריצ'רד וויליאמס. זו אחת הסיבות שהסרט ההוא כל כך הכעיס אותי), וגם לא עכשיו בשלב שבו הוא אמור לשבת שנייה בשקט ולחכות ולתת לחברה להגיב. גם בהתפטרות הזו הוא שומר את הכח אצלו, ענווה אמיתית תהיה להגיד "חטאתי, פשעתי ואני מוכן לחכות לכל עונש שתתנו לי" אבל הוא לא עושה את זה.
והסיבה שזה כל כך מעצבן כי זה קורה למרות ההוכחות החד משמעיות. מה קורה כשזה מישהו שניצל את הכח שלו לעשות משהו שבאופן חד משמעי עאסור לו לעשות אבל הוא עשה את זה בחדרי חדרים? טוב, אנחנו לא באמת צריכים לענות על השאלה הזו. אנחנו רואים את התשובה.
לגבי הפסקה האחרונה שלך
בהנחה ומדובר בוויינשטיין – לא צריך ללכת רחוק. פולנסקי זכה באוסקר אחרי שנמלט ממשפט בו הואשם באונס.
אדריאן ברודי הטריד את האלי ברי לעיני כולם. היה שיח מטורף סביב זה. הוא לא התפטר ולא לקחו לו את הפסלון.
כן נו, הפסקה האחרונה היתה רטורית
(ל"ת)
המארגנים לא ידעו שסמית׳ יזכה.
מה הם היו אמורים לעשות?
למנוע ממנו לעלות כשמכריזים את שמו? להזמין משטרה בהנחה והוא לא מסכים ללכת?
קודם כל- ברור שהם ידעו שהוא יזכה. כולם ידעו שהוא יזכה. כל המנחשים ואתרי ההימורים הימרו עליו ובסדרי גודל מעל האחרים. לפני האוסקר היה דיבור על זה שאם הוא לא יזכה יהיו מהומות. אז כן. ידעו שהוא יזכה.
מעבר לזה- כן. להגיד "הזוכה הוא וויל סמית היתה לו הופעה מצויינת ואנחנו נקבל את האוסקר מטעמו" זו צורה מצויינת להבהיר שמה שקרה כאן עכשיו לא יעבור בשתיקה במקום לתת לו לברבר ולהצדיק את עצמו במשך חמש דקות שלמות.
גם להביא את האבטחה שתוציא בן אדם אלים ותוקפן מהאולם זה לא רעיון כל כך רע. אבל כל כך דואגים לרגשות שלו שהוא נשאר עם כל הכח. בן אדם שהפגין אלימות ותוקפנות בשידור חי ואנחנו כמעט שבוע אחר כך ועדיין אף אחד לא עשה לו כלום.
עוד שבועיים יגידו שמאחר והוא התפטר מהאקדמעה הוא את העונש שלו כבר קיבל. הוא יודיע שהוא לוקח פסק זמן מהמשחק כדי לעבוד על עצמו, ועוד שנתיים הוא יחזור עם ספר שבו הוא מספר על הצד שלו וכמה החיים שלו קשים ויעשה קאמבק, ובשם שלב הוא לא יקבל עונש אמיתי על מה שהוא עשה.
הלוואי ואני אוכל את הכובע. באמת. הלוואי שעוד שבועיים/חודשיים/שנה תוכלו להקפיץ לי את ההודעה הזו ולהראות לי איה שטויות דיברתי. אני לא עד כדי כך אופטימית.
לבנתיים כל סרט בכיכובו ההפקה שלו הוקפאה, אז אני מניח שהיא גם הולך לקבל עונש
(ל"ת)
למה לא
(ל"ת)
לי כאמור אין בעיה עם זה.
אבל מאגרני הטקס חיפשו למזער נזקים ושערוריות.
ובכל מקרה, האמת? העונש שהוא יכול לקבל מהאקדמיה עצמה (לא להזמין אותו יותר לטקסים או למשל לבקש ממנו להחזיר את הפסלון) גדול יותר מכל עונש שהוא עשוי היה לקבל מהמשטרה.
ברור שהם רצו להימנע מדרמות.
וזו בדיוק הבעיה, לא? על כמה ואיזה התנהגויות אנשים מחליקים כי לא נעים להעיר, כי למה לטלטל את הסירה, כי למה שיידעו. ראיתי לא מזמן שוב את "עוזרת אישית" ו-וואלה, הדיאלוג שם בנושא הזה מבריק.
וקיים בקליפורניה עונש מאסר על תקיפה, אז בהחלט אין שום דבר שהאקדמיה יכולה לעשות לו שגרוע יותר. וזו עוד הקבלה למי טו: אנשים מניחים שהביטול של קווין ספייסי זה העונש שלו, אבל זה לא. הפרסום והתהילה הם לא שלו בזכות אלא בחסד. המון אנשים חפים מפשע חיים בלעדיהם – הם לא נענשים על כלום. כלא זה עונש, קנס זה עונש, עבודות שירות זה עונש – אף אחד מהם לא מושלם והייתי אפילו אומרת שהם רחוקים מזה, אבל בשום מערכת משפטית אפשרית אין כזה דבר עונש שהוא לא לככב בסדרה של נטפליקס או לא לבוא לאוסקר או לא להחזיק בבית פסלון חמוד.
הנה הבעיה: השוואה של כאפה לתקיפות מיניות.
האחד לא גרוע כמו השני. זה מעוגן בחוק, ובצדק.
במקרה של ספייסי – טוב היה אם היה הולך לכלא. אני לא מבין למה המשטרה לא פתחה בחקירה.
במקרה של סמית׳ – זה מאד נאיבי לחשוב שהוא היה מרצה שנת מאסר על התקיפה הזאת. גם לתקיפות יש דרגות חומרה שונות, אז בטח שלתוקף עם עורך דין חזק.
למרות שיש מצב שאת צודקת – בהנחה והטיפול היה משטרתי בלבד הוא היה מקבל עונש משמעותית פחות מזה שהוא מקבל עכשיו. היה מקבל תנאי עם שירות אולי, בזמן שעכשיו הוא משלם הרבה יותר מזה בתכלס.
אגב, חייב להתעכב על זה שעזרא מילר התברר כתוקף סדרתי ואפילו נעצר לפני כמה ימים. קשה לי להאמין שהוא ישב. הוא יקבל עבודות שירות, ילך למוסד גמילה כי נראה שאלכוהול זאת הבעיה (או חלק מהותי ממנה) ויעשה קאמבק מתישהו בעתיד.
סיפור הפרברים והסדרה החדשה של מייקל מאן יוצאים עם כיכוב של אנס, אז לא נראה שזה יפגע במילר והפרויקטים בהם כבר הספיק להצטלם.
ההנחה הזאת שאם סמית׳ ישפט ויענש במערכת תפתור את כל הרעות החולות של הוליווד היא מאד נאיבית. ויש מקרים הרבה יותר גרועים שעדיף להלם עליהם. זה אפילו יוצר הסתה נאה מהנושא – בתעשייה שמלאה בניצול, אלימות ואונס, העיסוק הפומבי הכי גדול, ממש ברמת תקופת מי טו הוא בכאפה.
אה... חוץ מהעובדה שהפכת את זה - אתה צודק.
כי אם כבר ההשוואה היא לא כאפה לתקיפה מינית. ההשוואה היא תקיפה להטרדה מינית, ולמרות ששתיהן בתיאוריה מעוגנות בחוק, הסיכוי להוכיח הטרדה מינית בסף המתאים להרשעה (מעבר לספק סביר) הוא לא מאוד גבוה כי אנחנו תמיד נשארים בסופו של דבר להוא אמר, היא אמרה. אבל גם זו לא הנקודה.
הנקודה היא אחרת, תדמיינו שיש איזה מעריץ שרוף של ג'דה שאיכשהו נכנס לאוסקר והתפרץ לבמה ונתן סטירה לכריס רוק. ברור שהוא היה נעצר באותו הרגע, בלי קשר לאם כריס רוק כן או לא הגיש תלונה. המארגנים של הטקס היו מביאים משטרה ועוצרים אותו. הנקודה היא שיש כאן איש בעל כח, ולמרות שהוא עשה משהו שאמור להיות מוקצה מבחינת כולם – בשום שלב אף אחד לא דרש ממנו לוותר על הכח שלו, וברמה מסויימת הוא קיבל יותר כח.
כי לא רצו לעורר מהומות (עאלק, הם ידעו שהרייטינג של הנאום שלו יהיה הרייטינג הכי גבוה באוסקר בשנים האחרונות), כי פחדו מהמשמעויות של זה, כי לא היה שם אף אחד שהסכים לקבל את ההחלטה.
ההודעה שהם ביקשו ממנו לעזוב והוא לא הסכים רק מחמירה את הסיפור בעיני, כי זה אומר שהם הבינו שיש שם משהו לא תקין והחליטו לוותר.
אני לא צריכה בית משפט עם קנס ומאסר (בואו, גג עבודות שירות, שיהיו להופיע בכל מיני מקומות לעודד אנשים וגם זה לא יקרה). אני רוצה שבאיזשהו שלב יקרה משהו שטיפה יזיז אותו מעמדת הכח שהוא נמצא בה והוא השתמש בה בשביל לפעול באלימות כנגד אנשים, ולא ממש אכפת לי מי האנשים. no accountability. זו הבעיה שלי. העניין החוקי הוא מינורי, ממש לא מעניין אותי כן משטרה לא משטרה. העובדה שבכל רגע נתון, עד עכשיו, הוא עדיין זה שמקבל את ההחלטות – זו הבעיה שלי.
זה שנתנו לו לקבל את הפרס זה הרע במיעוטו. זה שנתנו לו לדבר במעבד קבלת הפרס זו חרפה. וזה שהם מגיבים כל כך לאט (בעיקר בשביל לתת לו מספיק סולמות לרדת מהעץ) עד שיגיעו לסיטואציה שיוכלו להגיד "הוא כבר קיבל את העונש שלו", ולא יצטרכו להגיב בפועל- זו הבעיה שלי. ואני ממש לא מבינה איך לא מצליחים לראות את ההקבלה בין זה לבין אותם מנהלים שמתעמרים ומטרידים את העובדים והעובדות שלהם, ובסוף במקרה הכי גרוע מבקשים מהם לפרוש בשקט, כדי חס וחלילה לא לנענע אף סירה. (שלא לדבר על המקרים שפשוט מפטרים את אותם עובדים ועובדות). זה לא בפרטים. זו דינמיקה של בעלי כח.
הדינמיקה פה מדומיינת.
פלוני אלמוני שפורץ לטקס כדי לסתור למישהו זה תרחיש כל כך לא מציאותי שאין שום הקבלה. עובדה שזה לא קרה. נניח והייתי בתור בסופר ומישהו דחף אותי או אפילו סתר לי בגלל שהתפרץ ויכוח. למישהו יש אשליה לגבי מה יקרה אם הייתי מזמין משטרה?
סמית' בטקס הסגור הזה לא נמצא בעמדת כוח מיוחדת – שם הוא שווה בין שווים. פחות או יותר.
ושוב, אלימות מינית וניצול עמדות סמכות זה משהו שצריך לטפל בו יותר בחומרה מכאפה. בכאפה יספיקו הסנקציות שיבחרו להטיל – ובמקרה של סמית' יש המון. רק הבוקר נטפליקס ביטלו לו סרט. וזאת רק ההתחלה. יש מצב שבניגוד לעזרא מילר, הוא באמת גמור. ויש מקרים יותר חשובים בהוליווד לטפל בהם מול מוסדות החוק הרשמיים.
הבעיה היא שבקרב האליטות בהוליווד כל הטייק-אוויי מהסיפור הזה יהיה לא לעשות דברים כאלה בפומבי.
"עובדה שזה לא קרה"
כלומר…
(אוקיי, יש כמה הבדלים – בייחוד שהדבר הזה קרה כבר אז האבטחה בימינו יותר מהודקת והכל, ועדיין – קרו דברים מעולם. סייג נוסף – לכאורה יש גם אנשים שמאמינים שהתרחיש למעלה היה מבויים).
ממש לא אותו דבר.
לא נראה גם שעשו לו משהו, אז ההשוואה ליחסי כוח בין סלבס לאדם הפשוט פשוט לא עומדת – וזה גם הגבתי.
ההיפך – הבנאדם התפרסם וקיבל עבודות מאז ״התקרית״ שנראית מאד מבוימת בהשוואה למצב של סמית׳-רוק.
ראיתי כמה ניתוחים של שפת גף של רוק וזה הרבה יותר סביר להניח שזה אמיתי.
הדינמיקה לא מדומיינת
בטקס הספציפי הזה – וויל סמית הוא לא שווה בין שווים. אתה מוזמן לחזור לטקס ולהסתכל על המדר המאוווווווווד ברור שהם עשו במקומות הישיבה, להסתכל איפה וויל סמית' יושב ועל איזה סוג של כסא לעומת 90% מהאולם, ואז להגיד שהוא שווה בין שווים.
ושוב – בפעם השלישית – אני לא מדברת על מוסדות החוק הרשמיים. אני מדברת על התגובה המוסדית (האקדמיה) והחברתית (האנשים מסביב) שבכל רגע נתון איפשרו לו להמשיך לנהל את העניינים. אתה מדבר איתי על כלא ועונשים לטווח הרחוק. כל מה שאני מבקשת זה שלרגע אחד הדברים לא יקרו בצורה שהוא יכתיב אותם. שמישהו לשנייה יעצור אותו (stop, לא arrest) ויגיד לו – תקשיב, לתקופה הקרובה אתה איבדת את הזכות להחליט על אי כל הסיפור הזה יתנהל, תשב בשקט ותעשה מה שאומרים לך. זה לא קרה בשום שלב.
תיקון שגיאה
להסתכל על ה*מדרג* המאוד ברור (שממש צרם לי עוד לפני הארוע) של מקומות הישיבה.
בכנות, אין לי כוח לצפות בסרטונים מהטקס כדי להשוות
את מקומות הישיבה. מחיפוש קצר שעשיתי, לא הצלחתי לאתר שוט שתופס את מקום הישיבה שלו ביחס לבמה.
אשמח אם תכתבי לאיזה מדרג את מתכוונת.
אפילו לא צריך לראות את הסרטונים כדי לראות כמה קרוב הוא ישב.
סמית' היה בשורה הכי קרובה לבמה, ובקושי עברה חצי דקה מהרגע שכריס סיפר את הבדיחה ההיא עד שסמית' עלה לבמה ועשה את שעשה. רוק וסמית' נמצאים באותה ליגה של סלבריטאות, וסמית' עוקף אותו בערך בקילומטר.
בתחילת המאה, סמית' הופיע ברצף היסטרי של סרטים שעברו את ה-100 מיליון דולר, כולל כאלה שממש אין סיבה שירוויחו סכומים בסגנון: "המרדף אחרי האושר" שלו עשה 300 מיליון ברחבי העולם, ומחצית מהסכום הזה בארה"ב לבדה – ומדובר בדרמה עדינה ונטולת אקשן, מהסוג שהיום ירוויח 10% מהסכום הזה במקרה הטוב. הוא לא בליגה של בנדיקט קמברבץ' ואנדרו גרפילד, הוא בליגה של טום הנקס וקרוז. ואפילו (אזהרה, תכף מבצבצת כאן סתירה פנימית) כמי שהיה זקוק לקאמבק, סמית' עדיין היה דמות אהודה שהופיע בתפקיד ראשי בסרט של מיליארד דולר רק לפני שנתיים.
אה, זה ברור שהוא בטופ של הוליווד.
לפחות מבחינת שחקנים – הוא כריש.
אבל מה הקשר בין זה לבין הדינמיקה המדומיינת של אחד האדם שתוקף ועושים לו משהו חמור?
כלומר, ראינו פה דוגמא למישהו שפרץ עירום לבמה ולא עשו לו כלום.
ואללה.
אתה יודע מה השם של זה שפרץ לבמה ערום?
ואללה.
אם כבר ביקשת
ניסיתי להוסיף תמונה, מקווה שזה יעבוד…
שורה ראשונה – ספות נוחות שפונות לבמה – כל ההכי מכובדים – וויל וג'דה במרכז צמוד לבמה הקדמית – סך הכל 20 כורסאות. של "השמות הכי גדולים" בטקס.
דרג שני – שולחנות פסיכודלים – מועמדים מהסוג המוכר (שחקנים, במאים) שולחנות לפי סרטים.
דרג שלישי- שורות רגילות – מועמדים "לא מעניינים" (צילום, תלבושות, עריכה וכו…)
דרג רביעי – יציאה – אורחים של האנשים המועמדים (שהם מעבר לפלוס אחד הנהוג).
תמונה שבאותה המידה היתה יכולה לצאת מתוך משחקי הרעב.
לא ישנתי בכלל בלילה
דרג רביעי צריך להיות יציע, לא יציאה…
כבר עניתי לזוהר שהסביר את זה.
(ל"ת)
אתה מתרכז בחלק הלא נכון של הדינמיקה
הדינמיקה היא של איש בעל כח (והתמונה מראה שהוא היה בסטטוס של בעל כח גם ביחס לכל שאר הכוכבים שם), שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ואף אחד סביבו לא עושה כלום.
אתה מסכים איתי שאחד האדם שתוקף היה מוצא מהאולם?
אתה מסכים איתי שאם זה לא היה אחד האדם, אבל נניח ה+1 של מישהו מהאורחים המועמדים בקטגוריות הקטנות – היו מוציאים אותו מחוץ לאולם באותו הרגע?
אתה מדמיין סיטואציה שמישהו מחלק אחר של הקהל, עולה לבמה סותר למנחה ונותנים לו להשאר באולם?
אני לא מדברת על שוטרים, הגשת תלונה, בית משפט.
אני מדברת על התגובה המיידית – מה עשו באתו הרגע. אם מאיזשהי סיבה אנדרו גארפילד אהוב ליבי נותן סטירה לריקי ג'רוויס (נניח לרגע שהוא המנחה לצורך איזון גזעי) – היו מוציאים אותו מהאולם באותו הרגע.
וויל סמית' לא סתם הגיע לטקס הזה כשחקן. הוא הגיע לטקס הזה כסמל. הוא הגיע עם הרבה מאוד מטען שקשור למערכת היחסים שחורים-לבנים באמריקה כרגע גם בהוליווד (כי צ'דוויק בוזמן) וגם בכלליות (תחשוב על המקום שונוס וסרינה הגיעו ממנו). זו הסיבה שלמרות הכל אחרי הכל הוא קיבל מחיאות כפיים בעמידה. הוא לא היה באותו הסטטוס כמו של שאר הקהל שם, והוא ידע את וניצל את זה (גם אם באופן לא מודע).
ברור שאני מסכים, חלקתי רק על נקודת ההשוואה.
אם משווים את זה לתרחיש של גארפילד ג'רווייס או אפילו דניאל קלויה על כריס רוק אני בהחלט יכול לראות מצב שבו המאבטחים היו נקראים להוציא את התוקף.
אוקי
אז אנחנו מסכימים שזה מעבר ל"שחקן בטופ של הוליווד" (כל המועמדים הם שחקנים בטופ של הוליווד, זו די ההגדרה), אלא משהו מעבר? מסכימים שיש פה סיטואציה שבה יש לו כוח שאפשר לו לעשות כמעט מה שהוא רוצה בלי שאף אחד יפריע לו לנהל את העניינים כפי שהוא רואה לנכון?
שגם אם רוצים "אי אפשר" באמת להגיד לו לצאת. או שאם אומרים לו לצאת הוא אומר "לא" וזה כאילו תשובה קבילה?
וזה כשההתנהגות הלא לגיטימית צולמה ושודרה בשידור חי לכל העולם?
זה לא דינמיקה של בעלי כח? אז איך תקרא לזה?
כבר אמרתי לך שמה שהפריע לי זאת ההשוואה בין סמית׳ לאדם הפשוט.
לגבי בחינה של פריבילגיות של סמית׳ מול שחקנים פחות מפורסמים – זה פחות מעניין אותי אם כי גם במקרה הזה אפשר לדון בלי להגיע להסכמות כנראה.
ולראייה, אדריאן ברודי שהיה דגיג ליד וויל סמית׳ בכל נקודה בזמן הטריד את האלי ברי במהלך הטקס ולא עשו לו שום דבר. הייתי אומר אפילו שמה שברודי עשה יותר חמור, מנקודת מבט אישית.
זה שאני משווה בין הדפוסים של התגובות לא אומר שאני חושבת שזה באותה רמת חומרה.
ממש לא, וזה דבר בסיסי לחשוב עליו לפני שמתלוננים על השוואות באינטרנט.
ואין לי שום אינטרס שוויל סמית' יישב בכלא, וגם לא ציפיתי מהמארגנים של הטקס להיות נוקשים יותר כלפיו כי אני לא חיה בפנטזיה. אני רק אומרת שהמניע "לא רוצים לעורר שערורייה" הוא אמנם המניע האמיתי שלהם, אבל הוא לא מצדיק את הבחירות שלהם. ההיפך.
ואני גם אומרת שוויל סמית' *לא* נענש, אפילו אם הוא בחיים לא יילך על שטיח אדום שוב. וגם לא דחוף לי שהוא ייענש, לא חברתית ולא משפטית. כמו שאמרת, יש צרות גדולות יותר בעולם. רק בגלל שאנחנו כבר מדברים על מי טו חשוב לי להבהיר – איבוד מעמד של כוח מופרז שאף אחד לא ראוי לו באמת זה *לא* עונש. לא לוויל סמית' אם זה מה שיקרה לו, ולא לבודדים שזה קרה להם בעקבות תקיפות מיניות שביצעו.
הוא שחקן מצליח, זאת הקריירה שלו, ובסיכוי טוב היא נגמרה
לפחות החלק שבה הוא אחד הכוכבים הגדולים בעולם. כמובן שמלכתחילה זאת פריווילגיה שאין ל-99.9999999 אחוז מהאנשים בעולם, אבל לאבד אותה זה עדיין כואב – עונש הולם ומידתי בעיני, אבל בהחלט עונש.
אתה זורק פה הנחה שאני ממש לא חושבת שהיא נכונה
לא, אני לא חושבת שבסיכוי טוב היא נגמרה. זה לא קווין ספייסי (שהוא סוג של יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל וגם לזה יש סיבה).
אני חושבת שעכשיו תהיה תקופת הרגעה, ספר עם התנצלות, ראיון על הספה של אופרה וינפרי, ועוד שנתיים הוא יחזור בדיוק לאותו המקום שהוא היה בו לפני הטקס האחרון, רק עם הכותרת "זוכרה פרס אוסקר".
הוא לא הולך לאבד את כל מה שהוא עבד עליו כל החיים, ולמען הסר ספק, למרות שההתנהגות שלו היתה חרפה אני לא חושבת שהוא צריך לאבד את כל מה שהוא עבד עליו כל החיים בגלל אובדן שיקול דעת רגעי (יש שחקנים שהם הרבה יותר אלימים בהתנהגות שלהם לאורך השנים, אני לא זוכרת שראינו דיבורים כלשהם על כך שאצל וויל סמית זו התנהגות קבועה, ואין לי ספק שאם היו עדויות כאלה הן היו צצות עכשיו) כנראה שהוא באמת איבד את זה – ולמרות שאני חושבת שהוא היה צריך להענש, אני לא חושבת שהעונש צריך להיות מאסר עולם (מבחינה תרבותית). הוא צבר מספיק קהל בהתנהגות הזו ("איזה גבר! מגן על האישה שלו!") בשביל שלא יוותרו עליו כל כך בקלות.
בואו נדבר ב2024, נראה מה יהיה מצבו אז.
אז בהנחה שעוד שנתיים יהיה סבב אצל אופרה ושות'
והוא יקבל כמה תפקידים אחרי תקופת יובש קצרה – זה נשמע שכולם מסכימים שזה מידתי.
כולם חוץ ממני, כנראה
פשוט כי את העונש המידתי האמיתי הוא כבר לא יקבל.
העונש המידתי האמיתי למה שקרה שם זה בשלב קבלת הפרס – שאחד ממנהלי הטקס יגיד "הזוכה הוא וויל סמית' ואנחנו מקבלים את הפרס בשמו". למנוע ממנו את סבב הניצחון שלא הגיע לו אחרי ההתנהגות שלו. ואז שבועיים אחר כך ראיון אצל אופרה עם התנצלות, ודמעות והכל, וחוזרים לשגרה. אם הבת שלי הרביצה לאחותה אני אקח אותה לחדר באותו הרגע. אין שום משמעות להגיד לה שמחר בערב היא לא תקבל טלוויזיה.
אבל את ההזדמנות הזו הם הפסידו. או כי הם פחדנים או כי הם תאבי רייטינג. אז בשום מקרה העונש לא יהיה מידתי. הוא יהיה כבד מדי במובנים מסויימים (שהם הפחות חשובים בעיני) וקל מדי במובנים אחרים (שהם המהותיים). אבל מידתי זה לא.
בהחלט יתכן שמה שאת אומרת יקרה
אבל להתניע בחזרה קריירה שנתקעה זה לא קל (ראי את נסיון הקאמבק של ג'ון טרוולטה). כמו שאמרו פה, וויל סמית' הוא אצולה של האצולה של הוליווד, וקשה לדעת אם זה יהיה המעמד שלו בעוד כמה שנים.
לגבי הענישה בזמן הטקס. זה בהחלט היה מאוד מאוד ראוי, אבל יש לזה הסבר הרבה יותר פשוט – סביר להניח שפשוט אין נוהל מסודר למצב הזה. הטענה היא שוויל סמית' התבקש לעזוב וסירב. ובהחלט ייתכן שבתור חבר אקדמיה/מועמד אין נוהל שיאפשר להרחיק אותו (כי לא היה צורך באחד כזה).
לדעתי זה יגמר בתקופת צינון קצרה שתסתיים בעוד קאמבק (הבחור הזה גם ככה מת על המילה הזו)
וחיבוק חומל של התעשייה. בסופו של דבר, סלחו לשון פן ומל גיבסון וגברים אלימים רבים אחרים.
הקריירה של מל גיבסון לא התאוששה מהשערוריות
סביר להניח שהיא הייתה דועכת בכל מקרה (ככוכב הוא היה מאוד ניינטיזי ולא ממש עשה את המעבר לשנות ה-2000). אבל יש הבדל בין גיבסון שיכול לעבוד עם סט מאוד מצומצם של יוצרים, לכוכבי עבר דומים כמו, למשל, קורט ראסל או סטאלון, שיכולים לקבל תפקידים גם בפרנצ'ייזים של מארוול ו-DC למשל.
נכון, הוא כנראה לא יחזור להיות הג'יני באלאדין 2
(ל"ת)
זה משמעותי. וההבדל בין שון פן לגיבסון וויל סמית הוא פשוט ברמת ההד התקשורתי
לגיבסון וסמית' היו הסתבכויות מאוד פומביות שקשה להתעלם מהם. את הסיפורים סביב פן אני מודה ששכחתי (או כלל לא הכרתי) את הדיון כאן – ואני מניח שהרבה מהקהל כמוני.
אני מניח שבאמת עבר המון זמן מאז שערוריות של פן.
נטען כי בתקופת נישואין עם מדונה הוא נהג להכות אותה ואף קשר אותה בביתם לכמה שעות פעם אחת. לא דברים סימפטיים במיוחד. מאז עברו מים תחת הגשר וכיום הוא נהיה סוג של גיבור מלחמה שמתרוצץ עם צוות צילום באוקריאנה כדי לתעד את הזוועות. הוא לא דוגמה מאד רלוונטית.
ונראה כי הוא כבר לא מרגיש רצון עז לשחק, בעיקר לביים כנראה (הביקורות לא חיבקו במיוחד את סרטו האחרון) . אבל אלי הוא בעצמו במהלכו של מניי קאמבק הוא הופיע בתפקיד קטן אבל מאד כיפי משוחרר בליקריץ פיצה ועתיד לשחק לצד רוברטס (עוד אצולה הוליוודית שכל ץפקיד משמעותי שלה מוכרז כמיני קאמבק) במיני סדרה של סאם אסמייל על מסמכי ווטרגייט.
כמה שצדקתי. כעבור כמה שנים והפרוייקטים של וויל סמית חוזרים להערם
(ל"ת)
כמו הסרט שלו אוכל ספגטי.
(ל"ת)
עוד מוקדם לקבוע
כרגע יש רק סרט אחד בטווח הקרוב שבו הוא אמור להופיע וזה הסרט הבא של בחורים רעים, בוא נראה אם הסרט בכלל יצליח בקופות או שאף אחד כבר לא ממש רוצה לראות אותו.
שאר הסרטים הם רק בתחילת ההפקה שלהם, כך שהם עוד יכולים להתבטל או לעבור שינויים, ובהחלט יכול להיות שחוסר הצלחה של בחורים רעים יכול להוביל לשינויים.
כך שעוד מוקדם לדבר על קאמבק של סמית׳.
בוא נראה מה יקרה השנה עם בחורים רעים, בהחלט יכול להיות שהסרט יכשל טוטאלית עקב חוסר רצון של הקהל לצפות בוויל סמית׳ באותה המידה שהפלאש נכשל טוטאלית עקב חוסר רצון של הקהל לצפות בעזרא מילר אחרי כל הפרשיות שפורסמו.
קאמבק מבחינת כותרות זה משהו אחד, אבל הוא לא "רעיל"
שכחו מוויל סמית' והסטירה היא סוג של דאחקה שנזכרים בה, אבל לא לוקחים את זה ברצינות תהומית. אתה לא רואה תכונה ברשתות החברתיות סביב העובדה שלוויל סמית' יש פרוייקטים חדשים. אין הודעות על "אל תלכו לסרטים של האלים הזה". (לפחות אני לא שמתי לב לכאלה בכמות גבוהה).
הוא אולי לא כזה שם כמו שהוא היה לפני שנתיים, אבל אני לא דואגת לפרנסה שלו.
דווקא נתקלתי
מנסה להזכר איפה ולא לגמרי מצליחה, באיזשהו פודקסט אמריקאי לדעתי, אולי תוכנית ראיונות.
נדמה לי שבתוך הקהילה של הסטנדאפיסטים לא שכחו לו, אבל את צודקת שרק שם.
טוב, צריך להסתכל על הסביבה והנסיבות.
קודם כל – הוליווד ככלל היא מקום סובלני הרבה יותר לאלימות מאשר למיניות, ויעידו על כך כל המקרים בהם סרטים יכלו להראות אלימות מפורשת כל עוד לא היה דם ולא נאמרה פאק יותר מפעם אחת. הרי וויל סמית' עצמו קיבל אוסקר על גילום של אדם לא חיובי במיוחד, והיה מועמד לאוסקר על גילום של דמות שהתפרסמה בגלל אלימות.
וגם ברמת האלימות – האגרוף הזה לא היה בין גבר לאשה, לא היה בין שני אנשים מגזע שונה או מכל קונסטלציה שיכולה להיחשב "פשע שנאה", לא היה בעל שום משמעויות ארוכות טווח, לא הייתה ניצול של חולשה של אחד מהצדדים, ואפילו הגיעה בעקבות הקנטה.
השורה התחתונה היא שבאמת צריך להתאמץ בשביל להסביר למה האגרוף הזה היה פסול, למעט טיעון המטריה של "אלימות פיזית היא תמיד פסולה" (עם או בלי היוצא מן הכלל של "על מנת לעצור אלימות חמורה באותה המידה").
ולכן, אם וויל סמית יסבול מהשלכות ארוכות טווח, יתחילו להגיע הקולות שיטענו שיש כאן מוסר כפול. והאתגר עכשיו הוא למצוא מהן ההשלכות המתאימות.
אני בעיקר מאוכזב מההחמצה של העורכים לקרוא לכתבה הזו
'כולם מדברים על וויל סמית', אף אחד לא מדבר על קודה'.
שזה די מוצדק. הוא אחד מזוכי האוסקר הפחות מעוררי דיון שיצא לי להיתקל בהם
(ל"ת)
רק שהרפרנס, לפי מה שהבנתי, היה לשיר ״לא מדברים על ברונו״ מהסרט ״אנקאנטו״ שגם בוצע בטקס
מה שאתה מציע היה יכול לעבוד טוב, אבל היה מחמיץ את הרפרנס לשיר המדובר של השנה (שלדעת רבים היה צריך להיות הזוכה באוסקר).
אני מניח שרפרנס לשיר מסרט שהתחרה באוסקר של השנה יותר עשוי להתאים מרפרנס לשיר של מוקי (גם אם תכל׳ס הכותרת עצמה טובה יותר, מאחר והיא מאזכרת את וויל סמית׳, שהוא בתכל׳ס העניין העיקרי פה בכתבה ובתגובות).
כן, הבנתי את הרפרנס לברונו. אבל כל פעם שאני נכנס לכתבה השיר של מוקי נתקע לי בראש לכמה שעות.
(ל"ת)
לאחד זאת אלימות מילולית, לאחר סתם בדיחה
כמה אצבעות יש בכאפה?
לא שזה בהכרח משנה לכל הדיון על התנהגות ראויה
אבל גם וויל סמית' וגם כריס רוק התנצלו במדיה החברתית יום אחרי הטקס.
https://twitter.com/DiscussingFilm/status/1508587161402105866
פייר, ההתנצלות שלו כתובה הרבה יותר טוב מזאת של סמית׳
כנראה כי את ההתנצלות של סמית׳ כתב עורך דין, וההתנצלות של רוק נכתבה בידיו
כריס רוק לא פרסם התנצלות
זה פוסט ויראלי מזויף שמסתובב לו
עכשיו אני מרגיש מלוכלך.
(ל"ת)
איזו בעסה
(ל"ת)
ועכשיו שיצא ספיישל הסטנד אפ שלו - הו וואו כריס רוק לא מתנצל
אני לא בטוח שאני מסכים עם המסגור שלו, אבל כך או כך רוק נכנס בסמית' במלוא הכוח שלו ופאקינג שיט זה הרבה כוח.
מאז הפרשה הספקתי כבר לשנות את הדיעה שלי לגבי כל מיני דברים שקשורים בפרשיה הזאת
לא חושב שיש טעם להיכנס לזה שוב, אבל יחסית למישהו שקיבל סתירה בפומבי במעמד כזה, אפשר להבין את התגובה של רוק. והיה ברור מאותו רגע שהסצינה תתדלק את סיבוב ההופעות הבא שלו.
הוא צודק
ככל שעובר זמן מהאירוע אני שמחה על המסגור של כריס רוק והרבה פחות על התהליך של וויל סמית שנמשך בערך חודשיים לפני שהוא ניסה לחזור שוב לתעשיה. לשבת בבית בהפסקה בין שני סרטים זה לא נקרא לפרוש כדי לחשוב על מה שעשית לא טוב.
קצת נרדמתי באמצע המופע של רוק, והתעוררתי לסיום אז אין לי תובנה על כולו, ולא את כל מה שראיתי אהבתי. אבל הנימה הכללית עושה מהלך מחשבתי ממש נכון.
מסתבר, כך גיליתי בשיטוט באתר של חנות ספרים, שוויל סמית׳ ללא בושה החליט להוציא לאור אוטוביוגרפיה
ואם זה לא מספיק, אז רק מלקרוא את הטקסט השיווקי שמתאר את הספר אפשר ממש להקיא:
מסתבר שאין לבנאדם בושה והוא מחפש נואשות דרכים לשקם את שמו ולהחזיר אליו את המעריצים.
מקווה שהספר יכשל במכירות בענק.
הספר יצא באנגלית לפני הסטירה - שדווקא העלתה את המכירות.
(ל"ת)
אה, אוקיי
אבל עדיין התרגום לעברית הוא חדש עד כמה שאני יודע, כך שנשאלת השאלה מי חשב, אחרי אירוע הסטירה, שנכון לתרגם את הספר הזה לעברית ולהוציא אותו לאור?
ובחיי שאני לא מבין איך הסטירה דווקא העלתה את המכירות.
האם נגמרו הערכים בעולם?
אין לאנשים בעייה לקנות ספר כזה אחרי מה שהם יודעים על וויל סמית׳?
אין לאנשים בעייה שהכסף שלהם הולך לאדם אלים כמוהו?
אין לאנשים בעייה לקרוא כמה וויל סמית׳ מתאר את עצמו כאיזה משיח (לפחות כך זה נראה מהתקציר) כשכולנו יודעים מי הוא באמת?
הזוי.
אתה שואל בציניות או בתמימות?
כי העולם שאתה מתאר נשמע ממש נחמד והייתי שמח לחיות בו. שמת לב שטראמפ היה נשיא ארה״ב ןלפי הצפי יחזור לתפקידו. או לחלופין, התבוננת מי האנשים שמרכיבים את הממשלה שלנו? לבני אדם אין בעיה להצביע, לתמוך או לשלם לאנשים אלימים ואפילו ברוח של ימינו זה כמעט טריוויאלי. כך שאנשים שקנו ספר של וויל סמית, שבוא ניקח דברים בפורפורציה, הוא נתן כאפה בסוף, זה לא מה שאמור להרעיד את העולם.
אנשים קנו ספרים מאנשים גרועים יותר. כשזה תורגם לעברית ראו את המספרים מחו״ל והתלהבו.
(ל"ת)
זה שאנשים עשו דברים גרועים יותר אומר שלקנות ספר כזה זה לא גרוע?
וזה שהוצאות הספרים חושבות רק על כסף וזה הדבר היחיד שמעניין אותם, זו גם בעייה.
כמו שאמרתי, איפה הערכים? לאן הם נעלמו? או שמא הם מעולם לא היו בעלי משקל של ממש?