כששמעתי שבסרט החדש של אהרון קשלס (חצי מ"כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע") יש השפעות קולנועיות של סאם פקינפה וערבוב ז'אנרים שנועד לכל מי שגדל על הקולנוע המלוכלך של שנות השבעים, מיד חשבתי לעצמי "מי זה סאם פקינפה?" באמת, אין לי מושג. מעולם לא טענתי לציון של יותר מאפס בבקיאות בסרטים "ישנים" או בקלאסיקות קולנועיות.
אבל למזלו של הסרט, ערבוב הז'אנרים שקשלס עושה ב"דרומית לגן עדן" (אהבתי יותר את השם הקודם, "עד המוות". חבל שמייגן פוקס גנבה אותו) פועל לא רק על סינמפילים ובקיאים בהיסטוריית סרטי המערבון/הפשע/הרומנטיקה, אלא גם על הצופים הפשוטים, כמוני.
הסיפור הוא כזה: ג'ימי (ג'ייסון סודייקיס) הוא אסיר שמבקש שחרור מוקדם מהכלא בגלל שארוסתו האהובה, אנני (אוונג'לין לילי), גוססת מסרטן. הוא מרגיש אשמה איומה על שתים עשרה השנים המאושרות שנגזלו ממנה בגללו, ומבטיח לעצמו, לזוגתו ולוועדת השחרורים שהוא רק רוצה לעשות לה טוב ולתת לה שנה אחרונה מאושרת לפני שהיא תמות.
הבקשה מתקבלת וג'ימי יוצא לחופשי, אבל אז כמובן שהוא מגלה שהפשע לא מוכן לוותר עליו באותה קלות בה הוא ויתר על הפשע. ג'ימי נתקל בהתחלה בקצין מבחן בעייתי (שיאה ווינגהאם), ובהמשך גם בגנגסטר אדיב, עשיר ואכזרי (מייק קולטר). מכאן, הסיפור הגנרי על הפושע-החוזר-בתשובה שחייו הקודמים רודפים אותו משתלב עם הדרמה הרומנטית על אדם שרק רוצה לגרום אושר לאשתו הגוססת; אז בואו נחלק את זה לשלושה: הפשע, הרומנטיקה, והשילוב ביניהם.
סיפור הפשע הוא החזק יותר. הוא מתחיל קצת גנרי, אבל התסריט שרקח קשלס יחד עם שותפו לשעבר נבות פפושדו והתסריטאי קאי מארק לוקח כמה פניות לא צפויות, ולמרות שגם התפניות הללו לא מאד חדשניות בפני עצמן, הן כן גורמות לתחושת מתח יציבה ונמשכת: אולי תנחשו איך הסיפור יסתיים, אבל תהיו סקרנים לגבי הדרך המובילה אל הסוף הזה.
להצלחה הזו תורמת העובדה שלא מעט מהעלילה של הסרט מתפתחת באופן אקראי. גם מבלי להתעמק בכך שהבסיס לעלילה הוא מחלת הסרטן – מחלה אקראית כשם שהיא אכזרית – חלק מהתפניות הקריטיות בעלילה נגרמות בגלל משהו רנדומלי מאין כמוהו: תאונת דרכים. זה יעיל כי זה מחדד את תחושת חוסר האונים של ג'ימי שמרחפת על דמותו כמעט מהרגע הראשון, וגם כי זה מוסיף נופך של תסכול לכל הסיפור הבסיסי של הנבל מול הגיבור, כי אף אחד בעצם לא ממש אשם בכל המהומה.
סיפור האהבה חלש יותר. אני מוכרח לומר שאוונג'לין לילי נחמדה והכל, אבל היא לא משחקת כאן מי יודע מה; ומכיוון שהעלילה הרומנטית תלויה בעיקר בה, התחושה קצת מאכזבת, ואין ממש ניצוצות בינה לסודייקיס. בנוסף, תפקידה בסיפור הכללי הוא בעיקר בסיס לעלילות הגיבור, ומאז היא בעיקר נמצאת שם ברקע כדי להזכיר לנו למה אכפת לג'ימי מהמצב, ואם קורה לה משהו זה רק כדי לספק מוטיבציה או עומק לדמויות אחרות.
אבל אחרי שסיכמנו את הסיפורים בנפרד, הגיע הזמן לדבר על השילוב ביניהם, וכאן בעיניי נמצא היתרון הגדול ביותר של הסרט. ראשית, קשלס שולט במבע הקולנועי על כל פרטיו, ועושה כאן פשוט יופי של קולנוע. על זה דיברתי כשכתבתי שגם הדיוטות יבחינו בערבוב הז'אנרים שנעשה כאן, כי מצד אחד הפרמיס מוגש לנו בצורה כמעט צעקנית; אבל מצד שני, זה זוחל מתחת השולחן בלי שנרגיש. קשלס משתמש ביד אמן בדרכים רבות מספור כדי להעביר תחושות ומצבי רוח נטו דרך צילום, או צבע, או זויות מצלימה, או מעברים בין סצינות, או אפילו אובייקטים ברקע. הרגעים הרומנטיים מבוימים כרגעים רומנטיים כהלכתם, ורגעי המתח והאקשן מבוימים לעילא כרגעי מתח ואקשן (יש וואן-שוט מורכב ונהדר לקראת הסוף). כל השילוב הזה לכאורה לא אמור לעבוד, אבל איכשהו הוא מצליח: הקומפוזיציות המלחיצות של סיפור הפשע מתהפכות בקלילות לתאורה רכה ואווירה איטית שעוטפת את אנני ומשרה סביבה תחושה כמעט קסומה, ובמקום שזה יבלבל את הצופים, זה מכניס אותם לאווירה הסוריאליסטית שהבמאי יצר.
ואם זה עובד, זה עובד בזכות ג'ייסון סודייקיס, שבהחלט הגיע הזמן לדבר עליו. צילומי הסרט התרחשו ממש אחרי צילומי העונה הראשונה של "טד לאסו", זו שבזכותה השם שלו הגיע לכל מקום אפשרי. הדמות של סודייקיס כאן רחוקה מאד מהדבר המתוק שהוא בסדרה ההיא, אבל יש מצב שדווקא בגלל זה הדיסוננס בין הבעל חולה האהבה לפושע חסר הרחמים מחליק בגרון. וגם כי, מה לעשות, סודייקיס שחקן טוב, כפי שהוא כבר הוכיח בתפקיד המצוין שלו ב"קולוסאל".
קרדיט מגיע גם למייק קולטר, הנבל של הסרט, שמנסה וגם מצליח ליצור דמות שתהיה "כמו אבל לא בדיוק". נבל אדיב-אך-רצחני הוא גם קלישאה, אבל קולטר עושה אותה מצוין, ולא נופל למניירות כריסטוף וולץ ששחקנים רבים אחרים היו בוודאי מנסים לחקות. הוא גם מתמודד יפה עם סצנות לא פשוטות שנועדו להוסיף לדמותו עומק, אבל היו יכולות להיות כתובות בצורה יותר מלוטשת.
ואפרופו נבלים, מילה טובה מגיעה גם לשיאה ווינגהאם, שתפקידו פחות מרכזי מזה של קולטר, אבל השחקן מצליח ליצוק בו תחושת איום מלחיצה בלי להעלות טונים.
אם לסכם, הסיפור כאן לוקה במה שאמור להיות חולשה כמעט מובנית – ערבוב ז'אנרים לא קשורים – ובעוד כמה בעיות או חורים בעלילה (ג'ימי למשל מוצג כ"פושע חד פעמי", אבל היכולות שלו, בטח במערכה האחרונה, לא מסתדרות עם זה כל כך); ואני לא בטוח שמבחינה תסריטאית הסרט הצליח לדלג מעל המהמורות הללו. אבל הקולנוע שמסביב כל כך מחושב ומדויק, ההופעות של רוב השחקנים משכנעות (ולמעלה מכך), וההפתעות הקטנות שבדרך יעילות בדרכן שלהן – כך שבסוף כל העסק מחזיק מעמד, למרבה הפלא, והופך את הפרויקט ההוליוודי הראשון של קשלס להמלצת צפייה ראויה מאד.
אני מאד אוהב את קשלס כידען קולנועי
ונדמה לי שאני גם די מחבב אותו כאדם.
אבל אני לא אוהב את הסרטים שלו. לא אהבתי את ״מי מפחד״ וממש לא אהבתי את זה. בעיקר חשבתי שסצינת האקשן המסיימת של הסרט היא מהגרועות והחובבניות שראיתי. וכן, סיפור האהבה לא עבד בכלל בכלל.
תהייה
עם כל הרצון לפרגן לאחד "משלנו" בחו"ל, הסרט הזה נקטל בכל מקום בערך: ציון של 5.7 ב imdb ו 45% ביקורות חיוביות ברוטן טומטוז. רק בישראל אני רואה שממליצים עליו.
יש סיכוי שאולי, רק אולי, ההמלצות נובעות לא מאיכות הסרט כי אם מזהותו הלאומית של הבמאי, שאם היה נניח שוודי, הסרט היה זוכה להתעלמות מוחלטת במקרה הטוב?
אני חושב שאתה צריך לחפש קונספירציות במקום אחר
לא ראיתי את הסרט אז אין לי דעה עליו אבל
א. אני יכול לתת ים דוגמאות לסרטים עם ציון נמוך בדבי שהקהל פה מחבב
ב. אני יכול לתת לפחות 5 דוגמאות של במאים ישראליים שעשו בשנים האחרונות סרטים אמריקאיים עם כוכבים וכל זה ועדיין זכו להתעלמות גורפת. זה שהסרט קיבל התייחסות (לא משנה דעת המבקר עליו) קשור יותר לעובדה שהסרט הקודם שלו היה אהוב מאוד ויצר ציפיות
הנה ציטוט רלוונטי
זה מה שכתב דורון פישלר על בחירתו ב"מי מפחד מהזאב הרע" לסרט הטוב של 2013.
כמי שנוטה יותר לציונים שימד"ב מאשר ההמלצות שנכתבו על הסרט
כאן ובשאר העיתונות והבלוגים בארץ – אני חושב שהתשובה היא "לא".
כלומר – אהרון קשלס הוא במאי שהשם שלו מעורר עניין בקרב לא מעט אנשים, ולראות איך יצא הסרט הבא שלו זאת נקודה שמעניינת אנשים. לכן, הסרט לא היה זוכה להתעלמות מוחלטת כך או כך – זה סרט שעורר עניין בעצם היותו.
עכשיו, בנוגע לשאלה האם כולם פה אוהבים אותו כי קשלס אחד "משלנו" – לא יודע. זה בוודאי משפיע כי הרבה דברים משפיעים על אנשים כשהם רואים סרט, אבל ראיתי גם מבקרים מדלגים בחינניות מעל סרטים גרועים של קולגות שהם באמת לא אהבו – אז זה לא שברגע שיש סרט הוליוודי של במאי ישראלי כולם נעמדים דום (ראה ערך, לדוגמא, הסרטים של במאי "בית לחם" שאף אחד לא זוכר שהם קיימים).
אז לסיכום, ואני אומר את זה כמי שכאמור לא "בעד" הסרט – לא. הסרט זוכה בהתעניינות באופן אורגני, והתשבחות הן לא אוטומטיות ופבלביות. גם אני לא הכי מבין אותם, אבל אני גם לא מבין את ההשתפכות על נדב לפיד, דמיאן שאזל, "סיפור הפרברים" של ספילברג ועוד לא מעט דברים שמבקרים אחרים באתר ובכלל אהבו ובעיניי נראו לא משהו.
זה כמו מכתבי המלצה
הדגש הוא פחות על מי כן דיבר ומה כן נאמר, אלא על מי לא דיבר ומה לא נאמר…
לדעתי די ברור שזה משפיע.
כמו הטררם מכל דבר שקשור לגל גדות עוד מימי מהיר ועצבני 4, כשהיו לה 5 דקות זמן מסך בסרט הבכורה שלה שם.
בכל אופן, אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט שמדורג מתחת ל-6 ב-IMDb שהיה באמת שווה להמלצה למישהו.
יש הבדל, כאמור, בין התעניינות לבין המלצה
כל סרט של גל גדות עדיין עושה הרבה רעש במחוזותינו – אבל רבים מהם לא זוכים לביקורות טובות, על ידי אוהבים ושונאים כאחד.
כמו כן – בזמנו (ואני רואה שמאז זה השתנה), "קונג פאו", אחת מהקומדיות הטובות במציאות, היה עם מתחת ל-6. אני רואה שבימינו הוא עבר ל-6.2.
כרגע, היחיד שאני רואה שנמוך ולא מגיע לו בכלל זה "סמיילי פייס" עם אנה פאריס (גם "סיפורי סאות'לנד" ירד אבל אני.. מבין את זה. לא מסכים, אבל בהחלט לא סרט לכל אחד), אבל גם "הגוף של ג'ניפר" מתחת ל-6 והרבה אנשים נשבעים שהוא יצירת מופת.
גם לי יש דוגמאות לסרטים שעניינו אותי שדורגו פחות מ-6.
אבל לא חושב שהייתי מסוגל לכתוב המלצה כלשהי עליהם לקהל.
Only God Forgives
5.7
זכור לי שבעבר גם היה ציון די נמוך ל"חנות קטנה ומטריפה" (לא מתחת ל6, אבל לא הרבה מעל, בטח בהתחשב במעמד הקאלט שלו).
רק אלוהים סולח הוא יצירת מופת מבחינתי.
אבל זה יותר קשור לעובדה שאני פאנבוי של רפן ומוכן לקבל בערך הכל ממנו. אני לגמרי מבין כל מי שיגיד שהסרט לא טוב.
אני גם מחבב את הסרט (אבל הוא ירידה אחרי דרייב)
אך אני לא חושב שהייתי ממליץ עליו למישהו בביטחון.
לגיטימי
אבל יש מרחק בין זה לבין: "לא באמת שווה להמלצה למישהו".
המערכה האחרונה היא ללא ספק עקב האכילס של הסרט
כמו עם "מהומה באגף 99" (אין לי כרגע דוגמה יותר טובה כי זה הסרט הכי דומה שראיתי לאחרונה), הסרט מתישהו שובר לגמרי את הריאליזם וזה יוצר דיסוננס שקשה להתעלם ממנו.
גם הקצב של הסרט לא היה אחיד, אבל הוא לא מאוד ארוך, אז זה פחות הפריע לי.
בקיצור, אני נוטה להסכים שהוא קצת פחות טוב ממה שעשו ממנו בארץ, אבל עדיין שווה צפיה.