היה הייתה משפחה שהלכה לחתונה בכפר פלסטיני במה שנקרא "השטחים". הם לא נהנו במיוחד מהחתונה, אבל זה זניח – הבעיה העיקרית התחילה כאשר הם ניסו לחזור לארץ ישראל, שם הוא עובד והם חיים – וגילו שהם בעוצר: אף אחד לא יכול לצאת ואף אחד לא יכול להיכנס. עד מתי? למה? מדוע? כל אלה שאלות שנותרות ללא מענה והופכות למעין רעיון קפקאי ככל שהעוצר נמשך. מה שנקרא: באסה.
זאת היא העלילה של "ויהי בוקר", הסרט מעורר המחלוקת הישראלי התורן. אתם מכירים אותו: פעם בשנה-שנתיים יש את הסרט התורן שמצליח בעולם או בפרסי האופיר אבל הוא בעצם, רחמנא ליצלן, נושא בתוכו מסרים הנקראים בלשון העם "שמאלנים" (שלא לומר "סמולנים") ועוסק במצב המצער של מדינת ישראל בהיבט פוליטי כזה או אחר.
אני לא יודע אם הצוות שעבד על הסרט שמח מהתואר הזה, אבל אין ספק שזה לא בא משום מקום: שחקני הסרט הפלסטינים לא מרוצים מהגדרת הסרט כ"ישראלי" ולכן החרימו את ההקרנות בפסטיבל קאן, ואיך שלא נסתכל על עלילת הסרט, הוא בהחלט עוסק במצב הפלסטינים בארץ – בין אם נקרא לו "כיבוש", "סכסוך", "אפרטהייד", "מצב מצער שייפתר רק כשהם יניחו את הנשק" או "משחק טוויסטר שיצא משליטה".
לכן, ולמרות שאני מבין את הרצון לפרגן לסרטים ישראליים ולהרחיק את מה שנראה בשלב הזה כמו ביקורת פבלובית של אנשים רבים שלא מעניין אותם ללכת לקולנוע ישראלי אבל להיכנס בו זה דווקא די כיף – כן, "ויהי בוקר" הוא סרט "שמאלני" שמהדהד מסרים על הקשיים הפלסטינים תחת השלטון הישראלי (ובפרט השלטון הצבאי הישראלי) ומי שאומר לכם אחרת מנסה למכור לכם משהו.
עם זאת, כאילו, חברים, זה סבבה שיש סרטים שמאלנים בעולם, כן? "ויהי בוקר" לא קורא להשמדת העם היהודי והוא אפילו לא ממש בשלב שבו הוא מציע פתרונות קונקרטים כלשהם למצב. הישראלים הם בהחלט לא "הטובים", אבל הם גם לא ממש "הרעים": הם רוב הזמן לא על המסך, ואלה שכן על המסך הן דמויות משנה שנראה שגם הן לכודות ביחד עם התושבים. בשלב הזה, כך נדמה, הסרט רומז שיותר משהשלטון הישראלי הוא מעשה ידי אדם, הוא בגדר כוח טבע. קולנוע ימני זה לא, אין ספק – ואפשר להתמרמר על כך שאין קולנוע ימני בולט בארץ שמופיע לצד דברים כמו "ויהי בוקר", אבל בין כך ובין כך – יש גם לזה מקום בעולם.
אם כבר, הבעיה שלי עם הסרט היא שאמנם בזבזתי כבר איזה חצי ביקורת על שאלת הסאטירה ש"ויהי בוקר" מציע על החברה הפלסטינית והסכסוך, ואלה אכן הרגעים הטובים של הסרט – אבל רוב הסרט הוא בעצם ממש לא כזה. במקום זה, אנחנו מבלים עם סאמי (אלכס בכרי), עוד גבר במשבר אמצע החיים שהוא בן זוג רע, אבא גרוע, במשבר סביב הגבריות שלו ועוד שלל קלישאות לא מעניינות שמחריפות ללא מעניינות כלל עם פרצוף התחת שסאמי מסתובב איתו ממקום למקום.
ובאמת, אני לא יודע, אולי זה אני – אבל קצתי בגיבורים שכאלה שמתנהגים בצורה מחפירה לכולם, מצפים שהעולם יהיה חייב להם משהו, ואז כשהם מגלים שזה לא איך שזה עובד זו אמורה להיות התגלות גדולה. ואם מדי פעם לפחות נזכרים להוסיף משהו חינני או מעורר סימפטיה לדמויות שכאלה, נראה שקצת שכחו את זה כשזה נוגע לסאמי שלנו. המצב קצת משתפר כשזולגים מסאמי אל החבר נהג המונית שלו, אשתו, או אבא שלו – אבל הסרט, לצערנו, בטוח ממש שהחיים של סאמי מרתקים ושהגישה שלו היא כל כך אוניברסלית וכולם מזדהים איתה וכך אנחנו מבלים את מרבית הזמן עם הפרצוף המיוסר שלו.
אז, כן, נו – "ויהי בוקר" הוא לא סרט טוב, ואני לא חושב שיש סיבה לראות אותו. אני יודע שיש מי שאוהב אותו (הניצחון שלו בפרס אופיר הוא יותר מרק "נראה לנו שזה יילך טוב באוסקר", למרות ש"אגדת חורבן" ו"תמונת הניצחון" בהחלט טובים ממנו). אפשרי שלמי שיש פחות אלרגיה לסוג הדושים שתיארתי כגיבורים ראשיים תהיה אפשרות ליהנות מהדברים הטובים שיש בסרט: הבימוי של ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות", "מעבר להרים והגבעות") שהוא עדיין לחלוטין ברמה משל עצמו, האווירה הפיוטית והיי – הרגעים הסאטירים המעטים שבהם הסרט נזכר שיש דבר כזה הומור ושנינות הם באמת חביבים למדי, ושוט הסיום הוא כנראה אחד מהסופים הכי חזקים שהיו בקולנוע הישראלי. אני אישית פשוט לא בטוח שהייתי צריך את כל מה שהיה לפני זה.
עוד לא ראיתי את הסרט, אבל הצלחת למנות כל כך הרבה חוזקות בפיסקה האחרונה
שהצלחת לגרום לי בכל זאת חשק לראות אותו.
כן, ראוי מאוד לציון
שבביקורת קצת הקטנתי את מידת עמדת המיעוט שלי אבל בגדול יש רבים וטובים שאוהבים – בטח יותר ממני, אבל גם בכלל – את הסרט הזה.
אני באמת הרגשתי שהניצנים של ההומור והסאטירה נרמסים על ידי דרמת "גבר במשבר אמצע החיים" גנרית, אבל למי שפחות רגיש לזה אני בטוח שימצא יותר בסרט הזה (גם אם הוא עדיין לא יחשוב שהוא דווקא "טוב").
סרט מבריק באמת
הניואנסים במשחק ובתסריט הוציאו אותי מדעתי מרוב עונג, מזמן לא ראיתי סרט כל כך מדויק בבימוי. בעולם תקין זה אמור להפוך ללהיט ענק או קאלט חדש, אבל הקארמה נגד הסרט הזה קטסטרופלית ועצובה. הרגשתי בסרט הזה הרבה יותר נשמה מבשאר הסרטים המעטים שראיתי של קולירין.
כל מילה אמת
סרט אנושי, מעניין, ראוי ופותח פתח להכרת שכנינו הפלסטינים על בעיותיהם הפנימיות והחיצוניות, שונה לחלוטין מסרט תעמולתי ושקרי כמו בית לחם המציג את הפלסטינים כטרוריסטים או מועדים לטרור. סרט שראוי שכל יהודי ישראלי יראה אלא שמתוכן לא מעט תגובות צדקניות כאן נראה שזה יתבזבז לשווא. מי שבכל זאת פתוח יותר למציאות צריך לצפות בסרט הזה.
ראוי לציין עוד סרט מעולה שנעשה עפ"י סייד קשוע – ערבים רוקדים של ערן ריקליס העוסק בבעיותיהם של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. גם הוא לא זכה לכבוד הראוי מצד הקהל ובמקרה הזה גם מצד המבקרים.
הטענה לגבי הסרטים ה"שמאלניים" שונה ממה שמוצג פה
מבלי להיכנס לויכוח פוליטי, הטענה שנטענת בשנים האחרונות מימין כלפי הסרטים ה"שמאלניים" היא לא שהם בעייתים מעצם קיומם, כמו שהתקשורת מנסה להציג (ולצערי גם הכותב פה "נפל בפח"), כיוון שכל עוד הם לא עוברים על חופש הביטוי וכו' כנראה שהם לגיטימיים. הטענה העיקרית היא שישנם סרטים שמסיתים באופן ברור נגד מדינת ישראל ו\או חיילי צה"ל ו*ממומנים באופן חלקי או מלא על ידי משלם המיסים הישראלי*. זו עיקר הבעיה.
מבלי להתייחס ספציפית לסרט בכתבה, שאותו טרם ראיתי (ולפי התיאור פה נשמע שיש גרועים ממנו מבחינת "שמאלניותו"), בשנים האחרונות יצאו מספר סרטים, שמי שצופה בהם יכול בקלות לחשוב שהם יצאו כסרטי תעמולה נגד מדינת ישראל מטעם אויביה, אך למרבה הבושה, מדינת ישראל, באמצעות קרנות הקולנוע וכו', מימנה חלק מהפקת הסרט אם לא את רובו המוחלט. אני לא מדבר על סרטים בסגנון "כיבוש זה פויה" או "צה"ל זה רע", אלא סרטים שמציגים את חיילי צה"ל כרוצחים ברברים שסתם טובחים בפלסטינים כי בא להם, את מקימי המדינה כגזענים ש"סתם" פתחו במלחמה עם הערבים כי בא להם, את המתנחלים ככאלה שקמים בבוקר ומחליטים לרצוח פלסטינים סתם כי בא להם וכו'. גם אם תגידו שהסרטים האלה עומדים בגדרי החופש האמנותי וכו' (למרות שחלקם כבר חצו איזה קו של חופש הביטוי וממש גובלים בהסתה), הרי שאף מדינה שפויה, חוץ ממדינת ישראל, לא הייתה ממננת סרטים באופן כזה שצופה זר מאירופה או כל מקום אחר שהיה רואה את הסרט היה יוצא ממנו וחושב שמדובר במדינה גזענית ואכזרית שתושביה מתעללים בפלסטינים סתם כי בא להם. גם סרטים שמתעסקים בסכסוך מראים לפעמים צד אחד באופן מוגזם, מבלי אפילו להזכיר ברמז עניין פעוט כמו הטרור הפלסטיני או שמי שפתח במלחמת העצמאות היה דווקא הצד הערבי. ושוב, גם אם מבחינה אמנותית זה מותר ולגיטימי, זה בעייתי כאשר מדינת ישראל מממנת את התעמולה האנטי הישראלית הזאת (ולצערי, חלק מהסרטים האלה באמת מאוד דלים מבחינה אמנותית וקולנועית, וניכר שנעשו רק כדי לזכות באהדת המבקרים באירופה ומדינות נוספות, שלא ידועים באהדתם למדינת ישראל..)
לא נראה לי שאפשר להגיב לתגובה הזאת בלי להיכנס לדו שיח פוליטי
אבל נראה לי שאין לכל מה שאתה אומר איזשהו קייס אם אתה רק מדבר על "הסרטים האלה" בלי לתת איזושהי דוגמה לאחד מהם. היה ואתה מתכוון, למשל, ל"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז (סרט בכיכובם של שני יוצאי יחידות קרביות ובבימויו של שריונר בדימוס, דרך אגב) – סבבה, באמת, מבין את הטענה ואני אישית לא סובל את הסרט מסיבות אחרות שקשורות לדרך שבה הוא מציג שירות צבאי. אבל אילו עוד סרטים?
"ויהי בוקר"? לא יודע, לא ראיתי, אשמח לדעת מה אתה חושב עליו במידה ואתה כן ראית אותו. "ימים נוראים"? סרט מאוד פוליטי ואכן כזה שאפילו אפשר לתאר בתור "שמאלני" (אני אתאר אותו בתור "בינוני", ואשתמש במשחק המילים החיוני "אם חשבתם שהימים נוראיים, חכו עד שתראו את הסרט", פשוט בגלל שאני נורא אוהב אותו ולחלוטין חשבתי עליו לבד), אבל לא מסית נגד חיילי צה"ל, מציג כמה מתנחלים בודדים ככאלה שהסיתו נגד רבין אבל לא הייתי אומר שהוא מסית נגד המתנחלים כקולקטיב, ובוודאי שלא גורם למקימי המדינה להיראות כגזענים אלימים ורצחניים.
כאמור, לא ראיתי מספיק סרטים ישראליים כדי לסתור אותך או להסכים איתך, ויכול להיות ש"מילים נרדפות" ו"ג'נקשן 48" למשל יכולים להיתפס כ"סרטים שמציגים את חיילי צה"ל כרוצחים ברברים שסתם טובחים בפלסטינים כי בא להם", אני באמת לא יודע ושניהם לא מעניינים אותי מספיק כדי לבדוק. אבל יש לי תחושה קלה שבקלות שיתכן ואתה מגזים. אם תרצה לנמק על סרטים שמציגים את "מקימי המדינה כגזענים ש'סתם' פתחו במלחמה עם הערבים כי בא להם" ו"את המתנחלים ככאלה שקמים בבוקר ומחליטים לרצוח פלסטינים סתם כי בא להם" אשמח לדעת אילו סרטים אלה ומאילו סצנות אפשר להבין את הדברים האלה.
בפוקסטרוט יש מחסום בצפון
והביקורת היא על טיוח, לא על הריגה או על חיילים/מתנחלים (איזו התנחלות יש בצפון?)
בג׳אנקדן 48 אכן הצבא מוצג בצורה קשה בהרס של הבית, וגם סאבלימינל מקבל שם על הראש. אין הצגה של רוע ימני בלי הסבר, גם אם ההסבר פחות סימפטי.
אפילו בתל אביב על האש הקצין מוצג כאיש טוב.
אני אשמח לקבל דוגמה אמיתית לסרט שעושה את כל המוזכרים לעי״ל כמו הצגת מתנחלים כככאלה שקמים בבוקר ו.. או את התבא כרע אולטימטיבי. אין כאלו,, אניאני כתב סתם כי זה נח להתבצר במעדה שגויה, ואתה מנהל דיון על איש קש.
אני מזועזע לקרוא שדעה שאתה לא מסכים איתה ישר מתויגת כ"דעה שגויה"
ושמישהו שאתה לא מסכים איתו ישר מתויג כ"איש קש". לעניות דעתי זה מעיד בעיקר עליך, אבל נו, שוין..
לעיינינו, באמת לא התייחסתי ל"ויהי בוקר" שאותו ציינתי במפורש שלא ראיתי, אלא לסרטים כמו שהזכרתם וגם ג'אפה, ואלס עם בשיר, דרך 181, הנערים (לא סרט אלא סדרה, זה לא באמת משנה) ועוד. אני לא מבין איך "אני באמת לא יודע ושניהם לא מעניינים אותי מספיק כדי לבדוק" זה טיעון לגיטימי. כלומר, זה בסדר ולגיטימי שלא ראית אותם, זכותך (באמת סרטים שמבחינה קולנועית הם די דלים) אבל הם בדיוק דוגמאות לסרטי תעמולה אנטי-ישראליים שממומנים (לפחות חלקית) על ידי מדינת ישראל. וכן, אפשר לטעון שבכל מהסרטים יש אולי איזו חצי זווית או פרט עלילתי קטן שכן לכאורה מציג את ישראל\צה"ל,מתנחלים בצורה ניטרלית\אנושית, אבל אי אפשר להכתחש לעובדה שהסרטים באופן כולל הם בעלי נרטיב מאוד אנטי-ישראלי, ושלצופה האירופי הממוצע שלא בדיוק מכיר את הסכסוך ונכנס לסרט עם דעה "חלקה" (אם יש עוד אנשים כאלה) יצא ממנו בתחושה שישראל היא הצד הרע בסכסוך.
זה כמו לטעון שב"הפסנתרן" הנאצים הם הצד הטוב רק בגלל הקצין הגרמני שהציל אותו.
די, נו
אז אי אפשר ליצור שום סרט מורכב רק בגלל מה יחשבו עלינו השכנים?
בעיקר אני לא מבין מה הטענה העיקרית: זה המימון? זה האנטי-ישראליות? זה ה"מה יחשבו עלינו"?
כי מבחינתי, סוגיית המימון היא מורכבת ובעייתית, האנטי-ישראליות היא הרבה פעמים פשוט ביקורת שכדאי לשמוע – גם אם לא להסכים איתם, וגם אם היא מדי פעם מגוחכת, ושאלת ה"מה יחשבו עלינו" היא כזאת שלא צריכה להיות מוטלת על כתפי אומנים. משרד ההסברה הוא לא תת-משרד במשרד התרבות, ובסך הכל טוב שכך.
סרטים זה דבר מורכב. "ויהי בוקר" מציג מצב שבו אזרחים פלסטינים מגלים שהם לפתע בעוצר (דבר שלמיטב הבנתי לא קורה ולא יכול לקרות) אבל הסרט בסופו של דבר בגישה שלו הוא ביקורתי יותר כלפי פלסטינים, ואת הסכסוך כמשהו בלתי נמנע שדופק את כולם. זה טוב ליהודים? לא טוב ליהודים? המדינה יכולה לממן את הסצנות שבסדר ואז לא לממן את הסצנות שלא? הרידוד של סרט ל"שמאל" ו"ימין" הוא מובן לי במדינה שלא ממש קיים בה כקונספט האפשרות השנייה (אני אומר כקונספט כי יש פה בהחלט סרטים ימניים, פשוט אף אחד לא מקדיש לזה תשומת לב או תופס אותם כ"קולנוע ימני" – "מכתוב" ו"מחילה" כדוגמאות), אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא קצת עקר כשהופכים אותו לז'אנר ולא מדברים סרט-סרט לגופו. "ויהי בוקר" עושה דברים שונים מ"פוקסטרוט" שעושה דברים שונים מ"ואלס עם באשיר" שעושה דברים שונים מ"תל אביב על האש". כן, בכולם יש הכרה בכך שצבא ישראל שולט על אוכלוסיה אזרחית (סוג של, "ואלס" הוא על מלחמת לבנון) ויש שם מעט מאוד מקום לנרטיב שמציג את התמונה הרחבה שהביאה אותנו למצב הזה – אבל לא כולם "אנטי-ישראלים" או מציגים אותנו כ"רעים", ואני לא חושב שהצופים בסרטים האלה בחו"ל (וקראתי כמה ביקורות על כל אחד מהם) משיג את המסקנות הללו מהם.
אז כן – מעצבנת אותי השליטה הפוליטית במה שנקרא "הברנז'ה", ואני בהחלט חושב שנטו בשביל לשמור על רלוונטיות הקולנוע הישראלי צריך לרענן את שורותיו בצורה כלשהי – אבל בסופו של דבר רידוד כל סרט לשאלה האם הוא תעמולה ישראלית טובה או לא: זה פשוט פחות בא לי. ואגיד אפילו יותר מזה – במידה ואנחנו חושבים שיש תדמית רעה לישראל בעולם (וזה נתון שהוא לא ברור בכלל) : זה לא בגלל "גן עדן עכשיו" או סרטים פלסטינים או סרטים ישראלים שמציגים תפיסה דומה. זה כנראה יותר בגלל שלמרפרף חדשות בחו"ל, "יש עם שכובש עם אחר, עזבו כל הקשר אפשרי לנושא" – טוב, אז הם יודעים כבר מי הרעים ומי הטובים.
איבדתי את הנקודה שרציתי להגיד. אולי היא "איזה באסה זה שביקורות על סרטים ישראלים שעולות בשנים האחרונות באתר כמעט אף פעם לא עוסקות בסרטים עצמם ותמיד בדברים כמו "מצב הקולנוע בארץ"".
לגבי הנקודה שלך בהתחלה
אני חושב שאם יש סרטים שמציגים את המצב בארץ באופן שגוי ושקרי
שמוציא אותנו רע וטוענים שכך באמת המצב בארץ, זה באמת חמור מאוד ואם ישראל מממנת סרטים כאלה, זה מאוד מטומטם מצידה. צריך לשים דגש על שגוי ושקרי – אם מה שמוצג בסרט הוא נכון ומבוסס על עבודות ומוציא אותנו רע, אז הכל מצויין. אבל ברגע שבסרט מוצג מצב לא נכון שמוציא אותנו רע ויגרום לצופים מחוץ לארץ להתחיל לחשוב דברים כמו, למשל, "תראה מה זה! הישראלים ליטרלי מסרסים את כל הערבים במדינת ישראל כדי שלא יהיו יותר ערבים!!!! איזה מן ברבריות!!!", זו תהייה תעמולה אנטי ישראלית חמורה מאוד ויש בעיה מאוד גדולה בקיום של סרט כזה, ובעיה עוד גדולה בהרבה אם מדינת ישראל תממן דבר כזה.
העניין הוא, שאני בכלל לא יודע אם יש קיום של סרטים כאלה. אני לא ראיתי המון סרטים ישראלים ובאלה שראיתי לא היה שום עניין כזה. יכול להיות שבסרטים שלא ראיתי זה באמת המצב (כמובן שלא קיצוני כמו בדוגמה שהבאתי, אבל כן משהו בסגנון), אבל אני לא יכול להעיד על הסרטים האלה, כי לא ראיתי אותם. מה שכן, אני כן ראיתי דוגמה מעולה למה שאני מדבר עליו לפני כמה שנים. זה אמנם לא סרט, אבל זה מדגים מעולה את הדבר שאני מדבר עליו, שלפי דעתי הוא חמור מאוד.
אני מדבר על הסדרה הנערים שעשו פה יחד עם HBO לפני איזה שלוש שנים. אני מדבר על הפרק הראשון, ליתר דיוק.
אני זוכר איך התעצבנתי על הפרק הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה (אם אני לא טועה אני חושב שכתבתי איפשהו פה באתר אל זה שאני חושב שזה הפרק הכי גרוע שראיתי אי פעם), כשהוא הציג את המדינה לאחר רצח שלושת הנערים, כשכל תושביה הישראלים הפכו לאנשים צמאי דם שמתים לצאת ולרצוח את כל הערבים עכשיו. זה היה ייצוג מאוד רחוק מהמציאות (וגם ההתייחסות לרצח של שלושת הנערים היה מזערי, מה שהוסיף לכעס) שממש גרם להתעצבן על הסדרה ולשנוא אותה ממש. אני חושב שייצוג כזה שגוי של המציאות לא צריך להיות קיים בכלל.
מה שאני הולך לומר עכשיו בתכלס לא כל כך רלוונטי לדיון, אבל אני סתם חושב שאני צריך לציין את זה: אני המשכתי לצפות בסדרה, וככל שהסדרה התקדמה, היא התבררה כסדרה ממש טובה עם סיפור אנושי נוגע ללב שמשוחק נפלא. באמת, כשסיימתי את הסדרה, היא נהפכה לאחת הסדרות הטובות שראיתי באותה שנה. הבעיות המזעזעות מהפרק הראשון נותרו, אבל בסופו של דבר הסדרה התבררה כמעולה.
אני מציע שתקרא שוב את התגובה הראשונה שלי
כי ציינתי במפורש שם שהבעיה היא לא עם עצם קיום הסרטים ו"שמאלניותם" (ובכוונה שמתי את זה במרכאות) אלא המימון שלהם. אפילו הדגשתי (באמצעות כוכביות) שהבעיה היא שסרטי תעמולה אנטי-ישראליים (וחלקם בהחלט עונים להגדרה של סרטי תעמולה, כיוון שהמשקל הקולנועי שלהם הוא אפסי) ממומנים על ידי מדינת ישראל. אתה כותב שזו סוגיה מורכבת, ואולי יש סרטים שאפשר להגיד שהם "גבוליים", אבל יש סרטים שנוצרו בבירור כדי לייצר תדמית מסוימת למדינת ישראל (וחלק מהיוצרים אף הודו בכך בראיונות) עד כדי כך שלפעמים נראה שהסרטים האלה, סליחה על הביטוי, פשוט יצאו מידי מחלקת התעמולה של החמאס. ולכן במקרה כזה אין מורכבות, שיואילו היוצרים ויממנו את הסרט באמצעות מימון של גופים אנטי-ישראליים (וכאלה לצערנו יש לא מעט) ולא מכספו של משלם המיסים הישראלי.
דיעה מאבדת לגיטימיות כשעובדות בסיסיות סותרות אותה
כמו שכתבתי, בבקשה תציע דוגמה קונקרטית (עם הסבר) לסרטים שמציגים את הנרטיב ההסטריוני שהצגת.
ואלס עם בשיר עוסק ברגשות האשמה של חיילים, כך שבטח ובטח שאינו מציג את צהל של רוצחים חסרי מוסר/רגשות.
זכותך כמובן לא לאהוב סרט או מסר פוליטי של סרט, אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם הקביעה שסרטים כאלו הם אנטי ישראלים. כמו כן, בהפסנתרן הנאצים הם לא הצד הטוב, אבל קצין גרמני שמציל יהודי מזכיר לנו שיש בחיים מורכבות גדולה יותר מההפשטה הזו של גרמני=נאצי=רע.
אוקיי, אז:
דרך 181 וג'אפה – סרטים עם נוכחות מזערית בשיח הישראלי והבינלאומי. לא ראיתי אותם, אם ראית אותם אשמח לשמוע מה חשבת עליהם, אבל בקושי אפשר למצוא טקסטים עבריים שנכתבו עליהם שלא בהקשר יח"צני.
ואלס עם באשיר – לא, זה לא סרט שמסית נגד חיילי צה"ל. זה סרט שמציג סיטואציות שגורמות לצה"ל כגוף להיראות לא טוב. נראה שאנחנו חלוקים פה, כי אני אישית למשל אחשוב על כך כ"אז מה" אחד גדול. המדינה מממנת גופים שגם מבקרים את צה"ל, זה באמת משהו שקורה וזה לא רק בסדר גמור, זה גם חיוני. הסרט הזה נעשה מזיכרונו האישי של ארי פולמן, איש שהיה חייל בלבנון. זכותו לדבר על עצמו איך שבא לו.
הנערים – אתה בדקת את מקורות המימון של "הנערים"? אין לי מושג אם קשת היא גוף שנתמך ממשלתית, למיטב הבנתי מדובר בערוץ מסחרי לכל דבר ועניין, בנוסף לעובדה שהסדרה נעשתה בשת"פ עם HBO. גם אם נבחר לראות את הדרך שבה "המתנחלים" מוצגים בסדרה כרוצחים צמאי דם (אדם גבאי גילם את הדמות שלו כנער מפוחד ואנושי, לא פסיכופת אלים; המתנחלים לא מוצגים כמקשה אחת אלא כקהילה מרובדת ומגוונת) – אין כאן סיטואציה של יצירה אנטי-ישראלית שממומנת על ידי ישראל.
מבין את המורכבות שבמימון ישראלי ליצירה שמבקרת את ישראל. זאת, עדיין, לא בעיה, גם במובן הבסיסי ביותר שלה. אבל מה שאתה מתאר הוא הגזמה פרועה ולא מדויקת בשום צורה.
העובדה שנוכחות של סרט היא גבוהה הוא נמוכה
לא אמורה להשפיע על העובדה שמימון של סרט אנטי ישראלי במוצהר, לא אמורה להתבצע על ידי משלם המיסין הישראלי. ממילא בשלב שהסרט מקבל מימון אף אחד לא יודע מה תהיה מידת ההצלחה שלו וכמה אנשים בסופו של דבר יצפו בו.
"אפס ביחסי אנוש" זו יצירה שמבקרת את צה"ל ומציגה אותו "לא טוב". ואלס עם באשיר, לעומת זאת, זה סרט שמי שצופה בו, ולא מכיר את ההיסטוריה של ישראל ולבנון לפני ובזמן המלחמה, מקבל את הרושם שצה"ל הוא צבא שנכנס ללבנון במטרה לטבוח באוכלוסיה אזרחית.
וכן, יצירה שמציגה את הרצח (הנורא) של אבו ח'דיר (שזכה לגינוי מקיר לקיר בקרב הציבור וההנהגה היהודי), אבל מגמדת מאוד את החטיפה והרצח של שלושת הנערים היהודיים (שזכו לתמיכה לא מבוטלת בקרב הציבור הערבי), מאוד חוטאת לאמת ומציגה מצג שווא נוראי. חצי אמת גרועה משקר. תחשוב מנקודת מבט של צופה אמריקאי\אירופי שלא ממש עוקב באופן אדוק אחר המתרחש במזרח התיכון ויושב לצפות בסדרה – מי מבחינתו יהיה הצד הטוב ומי יהיה הצד הרע בסיפור?
בוואלס עם באשיר לא מוצג טבח של חיילי צה"ל באוכלוסייה אזרחית
אתה התייחסת לשני סרטים שלא זכו לאיזושהי תהודה שנעשו לפני קרוב לעשרים שנה. סרט אחד אתה מתאר בצורה שכן חוטאת לאמת, בעוד שני סרטים אחרים הם מקרים מבודדים שהתרחשו לפני שני עשורים, וסדרת טלוויזיה אחת – כן, החלטת באמצע הדיון שבעצם גם טלוויזיה נחשבת – לא בהכרח מומנה על ידי משלם המסים הישראלי יותר מש"הפמליה" מומנה על ידי משלם המסים האמריקאי.
נו אבל
אתה קושר בין שני הדברים. אתה אומר שהבעיה היא רק המימון, אבל אז מציב את הסף באופן כל כך גבוה (אפס ביחסי אנוש??) שאתה בעצם מנתק את החמצן בתעשייה כמו שהיא כעת (ובהחלט כדאי לשנות את איך שהיא עובדת כעת, אבל משלל סיבות כאלה ואחרות) לבעצם כל יצירה שאומרת שביב של ביקורת.
אם הסף היה יצירות שמשקרות, מוציאות דיבה, מסלפות את האמת או אפילו מציגות תמונת מצב חד משמעית שמחבקת נרטיבים אחרים בלי לעשות את כל זה – מילא. אבל מבחינתך, כפי שעולה בהודעה, מספיק שיהיה סרט שיוציא את צה"ל "רע" וזהו מבחינתך, ולא משנה מה ההקשר, ולא משנה העובדה שאכן עבור ממרבית האנשים שעושים שירות בצה"ל ולא קרובים להגיע אי פעם לסכסוך שמתרחש פה החוויות בצה"ל היו קשות. שוב, במנותק לחלוטין מפלסטינים.
תגיד לי "אני רוצה יצירות שבהן צה"ל מוצג בצורה לא חד משמעית כנבל", זה דבר אחד. אבל לדרוש שיציגו את צה"ל רק טוב בכל המובנים, החל מהארגון הלוגיסטי, כוח האדם (בדגש על הדרג הפיקודי), וכן היחס בין חיילים אחד לשני? טוב, מה אני אגיד, שיתחילו שם.
זה שוב המקום להמליץ על הסרט המצרי 'בני דודים'
escaping tel aviv באנגלית
שלא תפתחו ציפיות, הוא לא סרט טוב, גם אם לא היה בו הקונטקסט הישראלי היה נשאר בינוני מינוס. אבל לצורך הדיון כאן, זה סרט שבהחלט מציג את ישראל, את צה"ל ואת הרוב המוחץ של הישראלים כרעים אולטימטיבים. אפשר ללמוד ממנו את ההבדל בין סרט שמאלני לסרט אנטי ישראלי, ובעיני מעניין מאוד לגלות את הפרספקטיבה שבה ישראל מוצגת (ונתפסת?) בעיניים אחרות עוינות. זה לא גרם לי להזדהות כמו שזה גרם לי להרים גבה ולגחך בעיקר, ולעיתים גם להצטער.
ממש, אבל ממש, לא הבנת את התגובה שלי
וזה גורם לי לתהות אם באמת לא הבנת או שאתה סתם מסלף את דבריי. איפה ראית שכתבתי ש"אפס ביחסי אנוש" לא צריך לקבל מימון??
להפך!! "אפס ביחסי אנוש" הוא דוגמה לסרט שאומנם שמהבחינה הזאת הוא בסדר. כלומר, הוא לא סרט בעד צה"ל, ואפילו ביקורתי כלפיו, אבל הוא לא סרט תעמולה אנטי-ישראלי, ולכן אין בעיה שיקבל מימון ישראלי.
הסרטים האחרים, לעומת זאת, חצו מזמן את הקו שבין ביקורת לגיטימית לבין תעמולה אני ישראלית זולה (או למעשה, יקרה..). ומה זה משנה אם זה סרט אחד או עשרים? ישראל זה לא הוליווד עם כמה סרטים חדשים מידי שבוע (לפחות). גם אם יש סרט תעמולה אנטי-ישראלי אחד שיוצא פעם בחמש שנים, אין שום סיבה שבעולם שהוא יקבל מימון ישראלי. ולצערי יש לא מעט יצירות ש"משקרות, מוציאות דיבה, מסלפות את האמת או אפילו מציגות תמונת מצב חד משמעית שמחבקת נרטיבים אחרים בלי לעשות את כל זה" (כמילותיך שלך) בשנים האחרונות. ממש לא מקרים בודדים שקרו לפני שני עשורים, כפי שנטען בשקר בתגובה שמעליך.
אבל אז על מה מדובר?
כלומר, שוב – אני מקבל שהדוגמא שנתת ל"אפס" הייתה אמורה להיות "זה בסדר" (לא הבנתי אותה כך בהתחלה, עכשיו אני רואה שזאת הכוונה) אבל אם הקו הוא "ואלס עם באשיר", זה קו שלדעתי יקפיץ הרבה אנשים, גם לא אנטי-ישראלים-שמאלנים-מדי כקו אדום.
אז אולי לא התכוונת ספציפית ל"אפס" אבל הזריקה שלו בקלחת היא דוגמא טובה לכך שהסף שקבעתי הוא סף שיהיה קשה להסכים עליו כי רוב הסרטים הרי במילא "משקרים", במובן מסוים. אז אפילו אם נסכים שיצירות ישראליות צריכות כן להשאיר מקום לביקורת אבל לא לדברים בוטים מדי – הסף שלנו למה הוא "בוטים מדי" הוא השאלה, וכאן בדיוק נכנס השאלה מתי סרט הוא "שמאלני מדי".
אוקיי, מה דעתך על סדרה על רצח שלושת הנערים
שעוקבת אחרי הרוצחים שלהם לאורך זמן, נותן רקע עליהם ועל משפחתם ועל המצב החברתי שדחף אותם לעשות את מה שעשו, מציג אחד מהם כגזען מוסת ואת השני כעדין נפש ונגרר אחרי הדמות הדומיננטית יותר ולא מודע לתוצאות מעשיו? זה פחות או יותר מה ש"הנערים" עשתה עם רוצחי אבו ח'דיר, ונראה לי שאם היא הייתה מציגה את המחבלים שרצחו את שלושת הנערים באור כזה היא הייתה נחשבת לעוד יותר שמאלנית.
ולגבי הטענה על מחסור בסרטים ימניים
אני לא יודע את המשפט על ה"מרמור" נכתב בציניות או לא, אבל בשנים האחרונות מתברר שזה לא במקרה שאין סרטים ימניים, כיוון שלמרות שיש לא מעט כותבים ויוצרים שמבקשים ליצור סרטים בעלי נטייה "ימנית", הם לרוב נדחים על ידי קרנות הקולנוע, שידועות בנטייתם שמאלה של היושבים בהן.. כמה חבל שכסף ציבורי שאמור להחלק באופן שווה ולייצג את החברה הישראלית באופן כולל, מופנה בעיקר לכיוון אחד.
ואולי הבעיה היא אחרת
אני לא יודע מי עשה אותו, אבל היה מם שטען שבישראל עושים רק ארבעה סוגי סרטים: חבר'ה, קיפוח, כיבוש, משפחה. ואולי גם "מי מפחד מהזאב הרע" כדי לייצג כל מה שבא פעם בעשור ומפוצץ את כל השאר מחוץ למים. יש חוסר יצירתיות ממורמר במה שיוצא לאור וכמובן כבר כתבו פה-פה באתר על "למה הקולנוע הישראלי שונא את הקולנוע הישראלי".
הנטייה הפוליטית של לקטורים כאלה ואחרים היא משנית לבעיה היותר גדולה: שמדובר במוסדות מושחתים, שפועלים די במחכשים ובלי הרבה פיקוח, שלוקחים ממך כסף על "הכבוד" לקרוא את התסריט שלך ועוד לא מחוייבים לתת לך דבר בתמורה – אפילו לא פידבק. לראייה כשרצו לסגור את קרן מקור לאחר שגילו בה "אי התאמות" מסויימות, היו מי שצהלו (כולל אני). למה? כי קרן מקור כל כך קטסטרופלית וכל כך מזלזלת ביוצרים שלה שאולי כדאי שתיעלם. בסוף טרופר הציל אותה, למורת רוחינו.
אגב: האם יש לך רעיונות לסרטים שהם לא-אירונית אנטי-ישראלים? גם כדי להבין מה זה לדעתך "אנטי-ישראלי", וגם כי אם חלק מהם מבדרים מספיק אולי אצפה בהם אירונית. וזה מגיע ממישהו ש"ואלס עם באשיר" הוא אחד הסרטים הישראלים הכי אהובים עליו. הכי גרוע שראיתי זה כנראה "הנערים" (Our Boys), שהיה מאוד מכליל. "מילים נרדפות" אולי נכלל, אבל הוא בעיקר קרינג' אחד עצום ומעייף ואפשר להתעלם ממנו בבטחה.
גם אנחנו מדינה עם אפס תרבות אוטר.
כלומר יש פה ושם אבי נשר ושמי זרחין לקהל הרחב או נדב לפיד וקולירין לחובבי הקולנוע הכבדים יותר. אבל בכל זאת חוץ מנשר, קצב העבודה נמוך להפליא. ואחת הסיבות לכך היא שהתסריטים מוגשים בעילום שם וללא התחשבות במי היוצר שעומד מאחורי הסרט, טעות רצינית בעיניי. אני שמח שיש מקום רב לסרטי ביכורים בקולנוע הישראלי, אבל אולי יש מקום רב מדי? הכוונה היא שלתחושתי היחס בין סרטי ביכורים לאחרים גדול מהרגיל וכתוצאה מכך אי אפשר לראות ממש התפתחות של יוצרים לאורך זמן. ובנוסף, אין מה לעשות אבל לרוב סרטי ביכורים נוטים להיות טיפה בוסריים. לא כולם כאלו, אבל מאמין שאם היחס היה שונה היינו מקבלים הרבה פחות סרטים בוסריים.
ושוב, זה לא פותר את הבעיה העיקרית
הרעיון מאחורי להגיש דברים בעילום שם הוא *בדיוק* בשביל שהשם לא ישפיע על החלטת השופטים (זה לפחות בתיאוריה). ניים רקוגנישן לא אמור להיות חלק מהתהליך – אחרת אנחנו לא עושים שום שינוי אלא משאירים את המערכת בדיוק כמו שהיא, שבה מי שכבר מפורסם נהיה מפורסם יותר, ומי שלא צריך למצוא דלת אחורית בשביל להשיג איזשהו צ'אנס להיכנס לביצה. לא סתם קוראים לה "ביצה" – אם אתה לא מתלכלך אתה לא נכנס.
כמו שאמרתי, לדעתי הבעיה העיקרית בכלכלה התרבותית בארץ היא שהיא מושתת על מספר קטן של קרנות, שלא מתחרות ביניהן ושאין עליהן עוררין או oversight רב, ויש להן לא פעם מטרות אידאולוגיות מסוימות (בין אם זה "תצלם בעיר שלנו" ובין אם זה "תעשה סרט על הפריפריה"). זאת אומרת, אם קרן מקור הייתה יכולה להתחמק עם החרטא שהיא עשתה כל כך הרבה זמן, נשאלת השאלה מי עוד?
חלק מהעניין של סרטי ביכורים ושל במאים רבים שסרט אחד זה כל מה שהם עושים היא ההבנה המצערת שקולנוע ישראלי פשוט לא רווחי. מעטים הסרטים הפנים-ישראלים שלא נגמרים בחוסרי כסף. אם אתה יוניטד קינג אז מילא, אבל אם אתה עצמאי אז פחות. הסטריוטיפ של הסרט הישראלי ה0מולני שקורץ לאירופאים האנטישמיים הוא מוגזם, אבל המציאות הכלכלית של סרט הוא שאתה מפסיד, מפסיד, מפסיד, אבל אז מגיע שוגר דאדאי מפסטיבל סרטים שיפיץ את הסרט ואז יש לך כסף להחזיר חזרה.
אני בהחלט לא מסכים עם זה שיש רק 4 ז'אנרים בארץ בשביל לפרוץ את תקרת הזכוכית של המפיצים הגלובלים (לראייה: "המוסד" קיבל עסקה מאוד יפה עם מפיצים גרמנים, אם להאמין לאלון גור אריה), אבל מה לעשות שסרטי כיBוש הם דרך מאוד קלה לעשות את זה.
ניים רקוגנישן בהחלט אמור להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות וככה זה עובד בכל העולם.
צריך להקציב אחוז מסויים לבמאים חדשים אבל גם לתת הזדמנות לקולות אוטרים לצמוח כאן. כאשר אתה יודע מי עומד מאחורי התסריט זה בהחלט פקטור שמשפיע על קבלת ההחלטות ואפילו האופן שהתסריט נקרא, עם מחשבה מגובשת לגבי הסרט שיכול להתקבל ממנו. זו גישה נורא תמימה, ילדותית ומעט מסרסת עניין העיחום שם. מבין למה זה יכול להישמע בתיאוריה רעיון חמודי ומגניב אבל בפועל אין בקולנוע הישראלי מספיק קולות בולטים ומשמעותיים. כמה סרטים סידר, האוטר הישראלי והאוסקרי, עשה מאז הערת שוליים? את נורמן אני בקושי מחשיב כסרט ישראלי, אז התשובה היא כלום.
שאלה יהיו הבעיות שלנו.
עם כל הבעיות הבסיסיות והמהותיות שאני מנסה לתאר לגבי שוק הקולנוע בישראל – האם הן צריכות להאמין ולתמוך בתיאוריית האוטור זה באמת קטנות.
עזוב את המילה אוטר. במאים לא יכולים לבסס קריירה רצינית בארץ ולפתח גוף עבודה משמעותי.
בעיני זה בעיה די קריטית שיש להתייחס אליה.
אני מבין שזה חלק מבעיה גורפת גדולה יותר ובזכל זאת-
מוזמן משנת 2014 עד היום הבמאים שסרטם זכה בפרס אופיר ומאז ביימו סרט נוסף הוא 0. ציינתי את 2013 כי זו השנה שבה זכה גט והשנה יצא סרטו הדוקומנטרי החדש של שלומי אלקבץ. זה יהיה נחמד נגיד לראות מה השלב הבא בקריירה של עילית זקצר לדוגמה, אבל זה לא קורה. ברור שמגיע לבמאים ותסריטאים שהוכיחו את עצמם בוסט לקראת הסרט הבא, קולנוע מתבסס על הדבר הזה. לכן מרגיש לי שגישת עילום השם שצידדת בה היא למעשה די אנטי קולנועית ביסודה.
כרגע אני פחות מעוניין לדון על הנושאים האחרים שתיארת, דיון רחב ומתיש. אבל העובדה הזו של העילום שם נורא מרגיזה אותי ולדעתי היא פשוט פוגעת בכוח היצירתי במדינה.
כל אחד ודעתו. אבל דעתי היא שזו הבעיה הקטנה ביותר שיש לנו על השולחן.
קודם שהמערכת תסתכל על המראה טוב-טוב ותגיד שהיא רוצה להשתנות, ואז נתחיל לדבר איך ולאן. כי במצב כרגע, לא נראה שאף אחד בשרשורפלצת הזה יקבל מה שהוא רוצה.
אני דווקא חושב שיש כאן יותר מדי תרבות אוטר
מבחינתי זה מתבטא בעיקר בעובדה שכמעט כל סרט ישראלי נכתב ובוים על ידי אותו בנאדם. אני ממש מתקשה למצוא דוגמאות של סרטים שלא נכתבו על ידי הבמאי/ת שלהם. "הנה אנחנו" נראה לי נורא יוצא דופן בקטע הזה. התסריטאים בארץ כנראה יודעים שעדיף להם לעבוד בטלוויזיה אם הם רוצים סיכוי שאשכרה יצלמו את הפרויקטים שלהם, אלא אם כן יחליטו לביים בעצמם.
לא כל במאי הוא תסריטאי ולא כל תסריטאי הוא במאי אבל יש הרגשה שכאן זאת הדרך היחידה להחשב ליוצר קולנוע אמיתי. מתאר לעצמי שזאת לפחות אחת מהסיבות לבוסריות שיש בהרבה מהסרטים הראשונים שנעשו פה
אני מצטער על המילה אוטר. כל הכוונה שמבאס שאין לי במאים שאני יכול לעקוב אחריהפ לאורך זמן כמו שאני אוהב לעשות עם במאים במדינות אחרות. לא כל סרט צריך להיות סרט ביכורים
(ל"ת)
אני מצפה,
שאם מישהו נחשב אוטר, והשם שלו אמור לגרום להעדפה בקרן מקצועית, אז לא תהיה לו סיבה לא לקבל את המימון מגופים עסקיים.
אה, בישראל גם אם אתה יוצר מפורסם, עדיין ברירת המחדל היא שהסרטים שלך יהיו הפסדיים? אז הבעיה בתעשיית הקולנוע בישראל היא ממש לא הפוליטיקה.
הפעם זה לא אני שמתחיל שרשורפלצת!
אסתתר שפוף בצד, אלטף מטבע שנקל ואמלמל לעצמי:
… my precious
No one shall have you! Not right, not left , not self proclaimed author!
קולנוע ישראלי זה דרעק
בלי קשר לתכנים, כל סרט ישראלי שראיתי מ-20 השנים האחרונות לפחות הוא זבל שלא ברא השטן. ונתתי כמה צ'אנסים לסרטים שקיבלו שבחים.
אירוני למדי היחס ההפוך שבין רמתם הגבוהה של קולנוענים יהודים רבים, שאינם ישראלים, ובין חוסר הכישרון המשווע של הקולנוענים היהודים הישראלים.
קולנוע ישראלי זה לא דרעק
אם כי אפשרי שהז'אנר-לא-ז'אנר שהוא "קולנוע ישראלי" הוא אולי קצת דרעק.
בכל מקרה, ב-20 שנה האחרונות נוצרו כאן עשרות סרטים נהדרים בשלל ז'אנרים שונים וזה לא שגבולות כישרון הקולנוע נעצרות בגבולות מדינתנו.
זבל שלא ברא השטן
בוא תגזים עוד קצת
אחי... מה ראית?
מי מפחד מהזאב הרע? גט? הערת שוליים? בופור? אושפיזין? בית לחם? מיתה טובה? ואלס עם באשיר? פיגומים/בגרות?מוטלים בספק? מסווג חריג? אפס ביחסי אנוש? המוסד? פעם הייתי? הל, אפילו שנה שעברה עם תמונת הניצחון ואגדת חורבן.
אין ספק שיש דרעק כמו שגם להוליווד יש דרעק, בין אם הוא נמוך מדי כדי לבדר (קובי מחט ושות') או גבוה מדי שהוא נכנס לתחת של עצמו (נדב לפיד ושות'). אבל אם אני יכול לפלוט רשימה דו-ספרתית של סרטים ישראלים איכותיים משנת 2002 הלאה – ועוד סרטים גדולים ומופצים, אני חייב לשאול במה אתה צופה.
וזו עוד רשימה חלקית ביותר. האמת ביחס לגודל הפצפון של המדינה והיקף התעשייה הקטן, אנחנו מספקים די הרבה.
וזה עוד בלי לדבר על הסדרות הישראליות שלאחרונה הקהל בינלאומי נפתח אליהם מאד (כלומר, קהל בין לאומי שלא מורכב מצרפתים חובבי פסטיבלים בלבד). כרגע יש בפסטיבל סרייס מאניה סדרה ישראלית שמתמודדת ובשנה שעברה זכור לי שילדות סכסניות, המאד מוצלחת לטעמי, התמודדה. ובחיי, ילדים ביער שיצאה לפני איזה שבועיים יותר טובה מרוב סדרות המתח האמריקאיות שיצאו לאחרונה ולדעתי ברגע שאיזה שירות סטרימינג יקנה אותה היא עלולה להפוך לסדרה די פופולארית אצל האמריקאים. בקיצור לא לזלזל. אומנם אנחנו לא התעשייה הכי פורה בעולם אבל באמת שביחס למשאבים בסופו של דבר מספקים פה לא מעט דברים ראויים למאכל. וזה עוד בלי להזכיר את תעשיית הדוקו בארץ, שהיא באמת בין המשובחות בעולם לטעמי, ואת הסרטים הקצרים המעולים שנוצרים כאן. גם לי יש אלפי בעיות וטענות עם ההתנהלות וכמובן שיש פה הרבה יותר פוטנציאל אבל בסופו של דבר אין מה להתבייש.
ומה נותן לך לקלל סרטים ככה? אפשר לא לאהוב אבל "זבל שלא ברא השטן" זה סתם מרגיש כאילו אין עם מי לדבר. אם בא לך להיות נחרץ קרא לסרט גרוע, לא צריך להגזים.
ראיתי חלק נכבד מהסרטים שמנית כאן
מרביתם נעים על הציר שבין בלתי צפיים (אפס ביחסי אנוש) לגרועים (המוסד, בופור) וכאלה שהם לא כאלה גרועים אבל גם לא טובים (מי מפחד מהזאב הרע).
עוד אחד שלא ציינת הוא "כלבת" שקיבל בארץ שבחים של ממש, וכשראיתי אותו (ובאמת רציתי לחבב אותו) לא האמנתי שמדובר שזהו תוצר של אנשים שבאמת ובתמים מכנים את עצמם "קולנוענים". סרט שהיה מבייש הפקה של בית ספר תיכון.
מודה שלאחר כ"כ הרבה כוויות שחוויתי, אני כבר לא רואה כמעט סרטים ישראלים, אלא אם כן אני ממש משועמם וזה בדיוק משודר בטלוויזיה. כן, המשמעות היא שלבטח פספסתי איזו פנינה, אבל זה בטל בשישים.
וזה חבל. אני חושב שבקולנוע, אפשר לפצות על משאבים מוגבלים בתחכום, יצירתיות וכישרון. פה זה לא המצב.
אגב, שני סרטים שכן ראיתי וחיבבתי הם מכתוב ומחילה, דווקא בגלל שהם לא לוקחים את עצמם כ"כ ברצינות. מנגד, את לשחרר את שולי, שגם אמור היה להיות קליל ומשעשע, ראיתי ובקושי חייכתי. סרט לא מצחיק בכלל.
אוקיי שנייה עצור
לפני שאנחנו ממשיכים בדיון אני חושב שכדאי להבין מה הטעם הכללי שלך בקולנוע, כי אם "מכתוב" כן אבל "אפס ביחסי אנוש" ו"המוסד" לא, נראה לי שיש כאן אפשרות שאתה פשוט אדם עם טעם מאוד מאוד ספציפי בקולנוע (וזה בסדר, כמובן).
דווקא כלבת הוא לא הסרט שהייתי חושב עליו בתור משהו שדחוף לראות ונעדר מהרשימה
כלומר הוא חביב בהחלט ולא בזבוז זמן אבל יש בו תחושה חזקה מדי של סרט גמר של סטודנטים. אבל לפי הסרטים שכתבת שלא אהבת ולפי זה שאתה מחילה ומכתוב כן, אני פשוט כנראה לא באותו ראש שלך כך שאין יותר מדי על מה לדבר.
עלינו להכיר לדיון את הקונספט של לקיחת אחריות. אילו סרטים פלסטינים היו מציגים את הנראטיב הישראלי – אדרבא, פייר זה פייר. אבל סרטים פלסטינים מאמצים את הנראטיב שלהם ושלהם בלבד. הם מציגים מחבלים מתאבדים כאנשים בסך הכל קשיי יום מבחינה כלכלית (תארו לכם סרט ישראלי שיציג את גולדשטיין באותה צורה ש'גן עדן עכשיו' מציג מחבלים פלסטינים). הם מעולם לא מציגים את הקונפליקט מנקודת מבטם של היהודים. בטח לא מסמפטים אותה. אז בזמן שאנו 'מבינים' אותם יותר ויותר, הם מבינים אותנו פחות ופחות. הסיבה היא שלחלש מותר לעשות הכול, אפילו אם הוא חלש רק למראית עין. ומותר לעשות הכול בשם הלכאורה חלש. החזקים מתחזקים יותר בכך שהם מבליטים את החלש, ולחלשים אין ברירה אלא להמשיך ולהתקרבן – כי זה ממכר. להבין את הצד השני הוא פתרון, או, יותר נכון, צעד לפיתרון, רק כאשר הצד השני מנסה להבין אותך. וכאשר זה לא המצב, אז סרטים כאלה יכולים, ויגררו, תגובות הפוכות – מכיוון שהקהילה מסוגלת בקלות לתפוש את הטמטום שבהם.
בואו נבחן את הפרמיס של הסרט הזה. הסיבה היחידה שיש שם קונפליקט שמצדיק פרמיס זו הזהות האתנית של הדמויות, והעובדה שהזהות האתנית הזו טעונה במצב פוליטי מסובך. תוציאו את הזהות האתנית, ומה תקבלו? כלום. מה שאני מנסה לומר פה היא שפוליטיקה היא לפעמים, דרך מעקף ליוצרים ללא מנוף רגשי. המצב החברתי, על האלמנטים המתנגשים שבו, עושה בשבילם את העבודה. הפוליטיקה היא, לפעמים ובמצבים מסוימים, מפלטו האחרון של חסר הכישרון.
אתם יכולים אולי לומר; "היי, אפשר לקחת את זה לטובה, שכן זה עוד דבר שמפריד בינינו לבינם, מבחינה ערכית." אבל מה שאני מרוויח בערכים – אני מפסיד באישיות הפרטית שלי, ביכולת שלי להכיר את עצמי ולאהוב את עצמי באמצעות הביטויים של הקהילה שסביבי. מוסר הוא אינו אבן היסוד של יצירה. רק אישיות מסוגלת ליצור באמת, ואישיות היא תמיד בדלנית. זה הסוד של הבעיה, לדעתי; העולם המערבי יכול להרשות לעצמו (לפחות עד השבועות האחרונים…) להציג את שני הצדדים. להיות נחמד לאויביו. רופס לשונאיו. והאליטה הישראלית, שבאופן טבעי מנסה להתחקות אחר האליטה האמריקאית חושבת שהיא יכולה לעשות את זה גם. אבל המצב שלנו דומה יותר למצב של אמריקה בעת מלחמת העולם השנייה, או לכל הפחות המלחמה הקרה – לא בעת מלחמות עיראק אפגניסטן. האם נראה לכם שהסרטים הגדולים אז, ניסו להציג את הצד הגרמני או הרוסי? לא, כי זה לא היה הגיוני, לא רק מבחינה פוליטית אלא בעיקר מבחינה תרבותית. תרבות חייבת שני דברים; אליטה, וקהל. חייבת להיות ביניהם שפה משותפת של אלמנטים מוסכמים, של נקודת מבט קוהרנטית, כדי שתרבות תפרח, תהיה דינאמית, ואמיתית.
זה הסוד לריקבון התרבותי המבחיל של ישראל. רק קהילה יכולה ליצור תרבות. ורק קהילה שגאה בעצמה יכולה ליצור תרבות גדולה. האליטה לא מרשה ולא תרשה לישראל להיות גאה בעצמה מכיוון שהם רוצים לראות את עצמם כחלק מהמנגנון של העולם המערבי. הם לא ייתנו לקהילה את הפאתוס, שהיא בהחלט ראויה לו. אז הם ימשיכו לכלוא את התרבות הישראלית במושגים הקטנים שלהם. בקונספציות המשעממות שלהם. ואנו נזלול את זה ועדיין נשאר עם בטן רעבה. רק שני אפשרויות יכולות להציל את תרבות ישראל; התמזגות עם אמריקניזם, או התנתקות מאמריקניזם.
דווקא יש קונפליקט לא קטן בסרט הזה, גם מחוץ לזהות האתנית
כאמור – הסרט הוא יותר סיפור על משבר אמצע החיים, ואדם שלא מרוצה מהחיים שלו הבורגנים והשבעים מאשר על מצב פוליטי. הסרט ההוא זה לא סרט שאני חושב שטוב, אבל יש ספציפית ב"ויהי בוקר" יותר מסך פוליטיקה – וספציפית אחרי שנתיים של סגרים, אפשר היה לדמיין סרט שכזה נעשה על עיר ישראלית קטנה שהתגלה בה וריאנט קורונה כלשהו בשינויים מסוימים אבל לא מהותיים מדי.
(זה ניטפוק לנקודה גדולה יותר שאתה מנסה להעביר, ואני מצטער – פשוט אנחנו בכל זאת בדף שמדבר על הסרט הזה ספציפית).
גם ב'פארק היורה' הדמויות מנסות להתמודד עם הדפקטים האישיים שלהם
אבל זה עדיין סרט על דינוזארים, לא כך?
גם אם אפשר או איאפשר תיאורטית להדביק אותו על דרקונים.
לא
"פארק היורה" הוא סרט בקושי רב "על" הדמויות שלו והרבה יותר חגיגת אפקטים ומדע, וככזה – קשה מאוד להפריד את הדינוזאורים ממנו כי זה למה התכנסנו.
"ויהי בוקר" הוא סיפורו של איש בסגר שנכפה עליו וההתמודדות שלו עם זה שהוא צריך להיות עם המשפחה שלו. זה לא "גם ב"ויהי בוקר" קורים הדברים האלה" – על זה הסרט. הסגר שנכפה הוא רקע לדרמות האישיות של הדמויות שתופסות את מרכז הבמה. יש גם פוליטיקה, כן – והסרט לא יהיה אותו דבר במסגרת פוליטית שונה. אבל אם מוציאים את הזהות האתנית ב"ויהי בוקר" נשאר לא מעט. לא משהו טוב, לטעמי – אבל הרבה מאותו משהו לא טוב.
אוקי, מקבל.
אבל האם אתה לא מסכים עם הטענה הכללית שלי, כלומר, שנושאים טעונים חברתית יכולים להיות והרבה פעמים אכן, גשר מלאכותי מעבר למים הזורמים של רגשות בסיסיים ורעיונות מופשטים – המקורות הראשוניים של יצירה אמיתית?
אה, אמרתי מראש שאני נתפס לנקודה קטנה ולא לנקודה הרחבה
וזה בגלל שקצת קשה לי עם הכללות. כלומר, מה זה סרט שהוא אינו "יצירה אמיתית"? סרט שאני מרגיש שהוא שבלוני וריקני? אוקיי, אבל למה המדד שלי הוא זה שקובע? אם נלך למחוזות קצת פחות פוליטיים וקצת יותר "קלים": רבים רואים ב"פרויקט אדם" יצירה שבלונית, העתק-הדבק, ללא נשמה וללא לב. חלק רואים בה משהו כן ונוסטלגי (במובן הטוב של הדבר). יש לי דעה בנושא, כמובן – אבל כשאנחנו מדברים בהכללה שכזאת אז אנחנו גם קצת קובעים לאנשים שמצאו ביצירות האלה משהו שבאמת נגע בהם ש"לא! זאת לא יצירה אמיתית! אל תשאבו ממנה השראה!".
וכלומר, אולי זה ראוי (אני בספק, אבל אולי), אבל בסופו של דבר זה המלכוד כשמדברים עם אמנות – אנחנו יכולים לדון הרבה על היצירה במנותק כשטחית או מלאת לב או אמיתית או מזויפת, אבל הקסם האמיתי לא נמצא בה, אלא במפגש שלה עם אנשים. ובמפגש הזה אנחנו לא יכולים לשלוט ולא יכולים להגיד מה אמיתי ומה לא. האם "מתנות קטנות" הוא שיר שנוצר במחולל קלישאות ישראלי באופן מכעיס? כן. האם המפגש שלו עם לא מעט אנשים באמת מרגש אותם ובאמת גרם להם לחשוב ובאמת גרם להם להרגיש? כן.
אז אנחנו יכולים לדבר על גשרים מלאכותיים ועל יצירות אמיתיות ועל כל זה. אבל בסופו של דבר, המציאות תבוז לנו כאשר אנשים נוספים יפגשו עם יצירות נוספות וירגישו ויחשבו ויקבלו השראה ממה שבא להם.
אז קשה לי עם הכללות, ואני לא יודע מה להגיד על קו החשיבה הכללי הזה.
(אני כן חושב שבכלליות היצירה הישראלית צריכה יותר גאווה עצמית. לאו דווקא במדינה שלה (אם כי יש על מה), כמו שבעצמה – אבל על זה דיברתי באריכות בכתבה אחרת).
"אילו סרטים פלסטינים היו מציגים את הנראטיב הישראלי – אדרבא, פייר זה פייר. אבל סרטים פלסטינים מאמצים את הנראטיב שלהם ושלהם בלבד."
הסרט שנבחר כנציג הפלסטיני באוסקר השנה, "הזר", מציג את חיילי צה"ל כאנשים חביבים ששומרים על יחסים טובים עם האוכלוסיה הדרוזית בגולן – וזאת מבלי להפחית באינץ' מהביקורת שיש לבמאי על ישראל:
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/rya00gv5vy
תראה אותך, איזה חמוד אתה
מספיק שהוא לא יציג את חיילי צה"ל כצאצאי המאמינים הראשונים של המפלגה הסוציאל-לאומית (כמו 'עומאר' לדוגמא), ואתה רואה לנכון לקרוא לזה 'הצגה של הנראטיב הישראלי.'
אבל אני פחות מעוניין באספקט הפוליטי של הדיון. כי כל בבון יכול להבין את זה. הנקודה שלי היא שהתרבות הישראלית נמצאת בחוסר איזון חברתי, שנובע גם מחסכים פוליטיים, וזו הסיבה לכישלונות האינסופיים שלה.
כינויים כמו "חמוד" תשמור בבקשה לחברים שלך
וגם אם הסרט לא מאמץ את "הנראטיב הישראלי", הוא בטח לא מאמץ את "הנראטיב הפלסטיני במלואו" (שלשיטתך אמור להיות "כל צה"ל/ישראל חולירות").
התרבות הישראלית, אגב, הגיעה להישגים נאים בשנים האחרונות, סרטים וסדרות ישראלים זוכים להצלחה ברחבי העולם, כשספינת הדגל של שמנופפים בה לעיתים קרובות – "פאודה" – היא לא יצירה שמאלנית.
להבהרת דעתי: הסדרות והסרטים הישראליים בימינו מגוונים הרבה יותר מבחינה פוליטית (גם שעת נעילה לא שמאלנית), הם מציגים דעות מעניינות מאוד (אפילו תמיכה באי גיוס חרדים, גם כשהם נושרים מהישיבות ומשתמטים רשמית, כמו בשבאבניקים), עוסקים במגזרים וחברות שונות באופן הרבה פחות סטריאוטיפי, ובז'אנרים שונים (דרמות פשע מוצלחות כמו עלומים לצד מותחנים וסדרות מלחמה).
וגם אם הקולנוע היה שמאלני בלבד הוא היה יכול להיות מצוין ושווה את הכסף של משלמי המיסים כל עוד היה עשוי טוב, והיו גם פנינים בתוך "הקולנוע הישראלי המדכא".
אבל סתם כי זה טיעון שחזר הרבה ולא רק אצלך: מוטיב החייל הישראלי שהוא אחלה בשיחות חולין ולא כזה ברברי ולא איש כוחות הביטחון ב"הכלה הסורית" (וכן היו שם גם חיילים נחמדים שהביאו להם כיסאות לשבת), מוטיב שחוזר בסרטים עכשוויים (תל אביב על האש, ויהי בוקר, הזר) לא מייצג שום נרטיב דווקא, ישראלי או פלסטיני.
דבר ראשון, הוא כנראה כן מציאותי, החייל הישראלי הפשוט הוא פטפטן בלתי נלאה ואלוף העולם בהעברת הזמן בשיחות חולין, בין אם הוא כובש אותך ובין אם לא. אנחנו יודעים את זה, היינו כאלה. דבר שני, חייל ישראלי נחמד שמשבש לך את החיים באטימות ומוכן לשיחה על ספרים וסרטים כמה שתרצה הוא המחשה חיה של אבסורד וסוריאליזם, שיכולים לשרת כל אחד מהצדדים, ישראלי ימני, ישראלי פלסטיני, ימני פלסטיני ושמאלני פלסטיני. הוא יכול להיות חייל תמים וקורבן טהור למשחקי המלחמה של ההנהגה הישראלית, פושע מלחמה אינטלקטואל או בחור צודק ומוסרי שעושה את מה שהוא צריך לעשות כדי להגן על עמו. בכל מקרה הוא סוריאליסטי ומציג מצב סוריאליסטי.
זה המקום בו אמנות ומציאות מתלכדים, כי לפעמים הסיבה שהחייל הישראלי הוא כזה במציאות היא שגם הוא נאלץ להתמודד מול צה"ל האטום ביומיום שלו…. למעשה הוא לפעמים יודע להתמודד ביותר אדישות ורוגע מכל הדמויות הפלסטיניות או הדרוזיות…
אז חיילים ישראלים נחמדים הוא לא טיעון כי זה יכול לשרת כל נרטיב. זה אלמנט אמנותי, כלי נייטרלי, כמו גשם בלוויות או דמויות משנה שמייצגות את תהפוכות הנפש של הדמויות הראשיות.
זה ניתוח מעניין
ואני לא בטוח אם יש בכלל דבר כזה "נראטיב פלסטיני" או לצורך העניין "נראטיב ישראלי". יש דעות שרוב האוכלוסיה הישראלית תומכת בהן, ויש דעות שרוב האוכלוסיה הפלסטינית תומכת בהן וכמובן יש את העמדה הרשמית של ישראל וזו הרשמית של הרשות הפלסטינית. עד כמה יצירות תרבותיות משני הצדדים משקפות או לא משקפות את הדעות האלה? לא יודע, אולי שווה לבדוק (אם כי לכמת דבר כזה יהיה קשה). גם אם התשובה היא "משקפות", האם זה יהיה נכון ל*כל* אותן יצירות? אני מנחש שלא. מכאן הדוגמה שהבאתי בתגובה שלי.
קולנוע ימני
האם יש קולנוע ימני טוב? לא בישראל כמובן כי פה הברנזה לא מאפשרת דיוורסיטי של דעות
אבל אני שואל את עצמי איפה הקולנוע הימני הטוב? אני יודע שמייקל ביי ימני, אבל לא קיבלתי חוץ מקצת דגל אמריקאי שום דבר ימני ברובוטריקים. למה כל מה שמלמדים בשיעורי קולנוע זה קולנוע שמאלני?
חפש בהודו
כלומר, כן, אולי מעצם ההגדרות שלנו קשה לתפוס סרט בוליוודי כ"טוב" אחרי שנים של קונווצניות תרבותיות שונות מאוד מהסרט הסטנדרטי שם – אבל קולנוע בוליוודי שעוסק בטרור פשוט לא רואה בעיניים בקטע הזה.
(חוץ מזה – חכה עשור-שניים, והקולנוע השמאלני של היום נהיה הקולנוע הימני של העתיד).
בוליווד זה טוב והכל
אבל יש סרט ספציפי שאתה מדבר עליו? אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי קולנוע טוב שלא מתבייש להיות ימני. משהו מהוליווד? אני מסתכל על כל ה"גדולים" מהשנים האחרונות ואני רואה רק את אותם הסרטים השמאלניים.
איפה כל יוצרי הקולנוע הימני? אתה חושב שגם שם משתיקים אותם?
כאמור, דווקא מסרטי הטרור אני אישית פחות יצא לי לראות
אבל נגיד "יום רביעי" (A Wednesday) הוא סרט מאוד ימני (ויחסית מאוד קצר לבוליווד).
וכזה, הנה השאלה: האם "האביר האפל", סרט שתומך בפריצה לפרטיות האזרחים במטרה לרדוף אחרי טרוריסטים הוא סרט ימני? או שמא "האביר האפל" שמציג טרוריסט כדמות כריזמטית וניתנת להזדהות הוא סרט שמאלני?
הרעיון של "סרט ימני" ו"סרט שמאלני" הוא יפה, אבל חוץ ממקרים מאוד מאוד מאוד מובהקים – אלה הגדרות, והגדרות אפשר לשחק איתן. כמו שאמרתי: רוב הקולנוע המיינסטרימי שעשה הכל על פי חוקי הפוליטקלי קורקט של לפני 30 שנה נראה היו מיושן, ארכאי ו"ימני". ומה זה בכלל קולנוע ימני – ימין על פי ההגדרה של לחימה בטרור? על פי התפיסה הכלכלית (ואז – 99% מהקולנוע הוא כזה)? על פי סוגית כוחו של בית המשפט? על פי כן ביבי/לא ביבי? על פי ההגדרה העצמית של היוצרים?
"מכתוב" ו"מחילה", למשל, הם שני סרטי קולנוע שהם תכלס ימניים בתפיסות שהם מציגים, אלא שהתפיסות האלה הן לא עיקר הסרט, ועיקר הסרט הוא דברים אחרים. אף אחד לא משתיק אותם, אף אחד לא מצנזר אותם – אבל אף אחד גם לא סופר אותם כקולנוע ימני.
אולי כי לרוב "ימני" נחשב ל"שמרני", ו"קולנוע שמרני גדול" זה קצת דבר והיפוכו – אנחנו מחפשים חידושים וריגושים בקולנוע (על פי רוב) – לא עוד מאותו דבר.
בקיצור, כל דיון פוליטי הוא שדה מוקשים אבל סוגיית "מהו קולנוע ימני והאם הוא קיים" היא כזאת שמצריכה מאיתנו בכלל את היכולת לנתח לרמת הפסיק למה אנחנו מתכוונים בכל מילה שאנחנו אומרים לפני שאנחנו יוצאים בהצהרות.
אז קולנוע שמרני, למרות שכבר אין כזה בכלל
נמאס מכל הפוליטיקלי קורקט של הקולנוע היום, אתה אומר שזה שאלה מורכבת אם הוא ימני או שמאלני אבל בוא כל הקולנוע היום רק נשים ומיעוטים הכל שמאלני
לא זוכר מתי היה סרט קולנועי שדיבר על חשיבות המשפחה, על חשיבות האמונה ועל המקום של הגבר כמגן המשפחה. איפה הסרטים שמאדירים את המדינה ויוצאים נגד בוגדים?
מבחינתי סרט ימני זה סרט שמרני שמשרמת את הערכים הקדושים שלנו, ולא הולך אחרי כספים של ג'ורג' סורוס.
אתה מדבר על האביר האפל, אבל בוא – זה סרט שמאלני לגמרי שמציג מרד של האזרחים נגד אליטות מושחתות, יש סצניה שביין אשכרה פולש לוולסטריט וכשאומרים לו "אין פה כסף, זה הכל מניות" הוא עונה "אז מה אתם עושים פה?", לפי האידיאולוגיה של הסרט ביין צודק, המערכת לא מצליחה להתמודד עם כמויות השחיתות והפשע שיש בגות'הם ולביין יש תמיכה פופוליסטית מצד האזרחים. אבל כדי לא להוציא אותו כטוב לגמרי נתנו לו את השטות של "יש לי פצצה ואני אהרוג את כולם" שזה בבירור תירוץ הוליוודי ללמה זה סבבה להרביץ לו.
אני אכן מדבר על האביר האפל
ואתה על "עלייתו של האביר האפל".
"מתי היה סרט קולנועי שדיבר על חשיבות המשפחה, על חשיבות האמונה ועל המקום של הגבר כמגן המשפחה": משפחה מנצחת, שעכשיו מועמד לאוסקר על סרט, שחקן ראשי, שחקנית משנה, ותסריט מקורי, וגם "פרויקט אדם" שעכשיו להיט בנטפליקס. וגם "פינץ'" שעלתה עליו עכשיו ביקורת. וגם "דרומית לגן עדן". ו"הנה אנחנו" הישראלי שעלה עכשיו.
להמשיך?
משפחה מנצחת זה עם וויל סמית?
איך אתה יכול לקרוא לזה סרט ימני?? ראית פעם את וויל סמית??
אני לא יודע אם אתה טרול, מאמין במה שרשמת באופן כן או אופציה אחרת
אבל:
א. אין לגזענות ולימניות כאידאלוגיה דבר במשותף. אפשר להיות ימני בכל הצבעים והגזעים כי שמרנות לא קשורה לצבע העור שלך.
ב. הרעיון שבו אנחנו לא אמורים לראות שום דבר על המסך חוץ מגברים לבנים שאינם גייז הוא, ראשית כל, מחפיר, לאחר מכן, משעמם, ושלישית – לא כזה שאני מעוניין בו באתר שלי.
אם תמשיך ללהג על כמה אנחנו רוצים לנקות את המסך שלנו מכל דבר שאינו בסטנדרט הנ"ל, זאת זכותך אבל אין לי רצון בזה כאן, והודעות נוספות בסגנון ימחקו. יום טוב.
סליחה! באמת לא התכוונתי
אני לא אגיב דברים כאלה, פשוט הייתי מופתע לרגע אבל אני אנסה לקרוא את השרשור בלי להגיב לפני שאני מבין למה אנשים מתכוונים.
"להיות כל איש שורר בביתו"
זה מה שאני אמרתי!
וניסיתי לכבוש את הגברת הראשונה כמו גבר גבר!
מרדכי המסורס עושה "ככל אשר צותה עליו אסתר"… לבני מיעוטים אין ביצים.
מונרכיית הפוליטקלי קורקט של אסתר הביצ'ית תלתה אותי ואת בניי הזכרים.
הם פחות בולטים מכיוון שהם לרוב לא עוסקים בבעיות פוליטיות באופן ישיר (זה כבר האליטה לא תרשה), אבל מבחינת ראיית העולם, יש לא מעט.
נהג מונית זו דוגמאות טובה. בסופו של דבר, כל סרט שעוסק בניהיליזם מנקודת מבט גברית יסתיים בפשיזם, מכיוון שפשיזם זו פשוט גרסא מאורגנת וחדורת מטרה של ניהיליזם. בעוד שכל סרט שעוסק בניהיליזם מנקודת מבט נשית יסתיים באירוטיקה – המורה לפסנתר, נימפומניאק הם דוגמאות טובות. הגבר יכול לברוח רק לאלימות. האישה, למיניות.
בדרך כלל כשאנשים מדברים על הסרט הזה, הם מתרכזים בפסיכולוגיה של דה נירו. אבל מבחינה פוליטית, אם מסתכלים עליו מבעד לשורות, ניתן להבין בבירור כי הסרט הוא תגובת נגד לליברליזם האמריקאי. הסרט מציג את ההשלכות השליליות של הרפורמות הפרוגרסיביות של שנות ה-60; התוצאה האומללה של שילובם של אוכלוסיות חלשות ולא מחונכות אל תוך המרחב הציבורי הלבן באופן מיידי, מן הסתם יהווה שדה גידול נפלא לקרימנליות ותועבה. במקור, בתסריט עצמו, הארווי קייטל והחברים הסרסורים שלו הם שחורים. סקורסזה ידע שזה יהיה מוגזם, לכן הפך אותם ללבנים. צילומי הרקע של אפרו אמריקאים עושים בלאגן ברחובות מוזכרים כבר בתסריט עצמו, והם מוזכרים ספציפית כאפרו אמריקאים. דה נירו מעולם לא מדבר על זה ישירות, אף דמות אחת לא מעלה את זה. אבל אם עוקבים אחר ההיגיון של הסרט, הויזואליה של הרחובות, וסצינות מפתח מסוימות (דה נירו יורה בשודד מכולת שחור. סקורסזה בהופעת קמאו אומר שהוא הולך להרוג את השחור שאשתו שוכבת אתו. 'הקילר' שנהג המונית השחור מעיף לעברו ללא שום סיבה נראית לעין. הסרסורים השחורים השולחים לו מבטים מאיימים מעבר לשולחן כשהכדור הרגעה שלו נתסס עם המים), זו המסקנה המתבקשת. הלכלוך שדה נירו אומר שצריך לטהר זה לא סתם איזו קונספציה אבסטרקטית או האנשים בכללי – אלא האדם השחור בפרט.
עוד משהו מעניין הוא שהדמות של הבחור, הידיד מהעבודה של בטסי, הוא יהודי. השיער המתולתל, הדרך שבה הוא מדבר, מתאים לתצוגה של היהודי באמריקה באותה תקופה. והשחקן עצמו, אלברט ברוקס, הוא יהודי. עוד אלמנט לאומני אמריקאי – ההשפעה של היהודים בפוליטיקה. שניידר לאחר מכן גם ביים את הסרט מישימה, על סופר יפני פשיסטי שניסה לעשות פוטש.
אתם יכולים להגיד לי שאני פרנואיד. אבל שניידר וסקורסזה הם לא טיפשים ולא קלי דעת. הם יודעים בדיוק מה עושים.
ואו נשמע סרט מדהים
בעיקר אהבתי מה שכתבת על שחורים ונשים
אבדוק את הסרט תודה!
כן, והסרט חושב שביקל *טועה*
להגיד שהסרט תומך בתפיסת העולם (שאכן פשסיטית משהו) זה… ובכן, מעט רחוק מהמסקנה הסופית של הסרט. אז הסרט מציג תפיסה ימנית רק בשביל להכות בה עד זוב דם. אני לא בטוח שזה ממש תופס כ"ימני".
אם כי סקורסזה כל החיים שלו עושה סרטים על אנטי-גיבורים שהפואנטה היא ההיפך מהמסקנה שהגיעו אליה הצופים, אז אולי זה לא שונה מאוד כאן.
מה עם קלינט איסטווד שידוע כימני
אני לא יודע אם אפשר להגדיר את סרטיו כימניים . הם בטוח לא שמאלניים .
אבל אם נלך עם לידן אני כן מבין אותו, הרבה פעמים זאני רואה סרטים ישנים אני אומר לעצמי למה היום לא עושים דברים כאלה, ואני לא מדבר על איכות, כי יש איכות היום , אני מדבר על סרטים פשוטים עם ערך משפחה , בלי פולטיקלי קורקט בלי לדחוף מסרים , סרט אמרקאי של פעם כזה .
קשה לי להסביר אבל בסרטים ישנים יש משהו נחמד שהם פשוטים בלי מסר בלי לדחוף pc לשם הפיסי
לגמרי
בעיקר מפריע לי שיש גייז בכל הסרטים היום
יש הרבה יותר סטרייטים מגייז אבל עדיין בכל סרט דוחפים אותם פנימה רק כדי להראות PC
מה כבר ביקשתי
סרט עם ערך משפחתי, משפחתיות, אמונה, ושמירה על ערכים
ובלי נשים וגייז ושחורים
אני רק אדייק אותי ואולי אותך
זה לא שאני נגד לגמרי מסרטים עם להטב או משהו דומה שהזכרת
אני נגד שיש הרבה מאוד מאוד את זה בסרטים, מותר סרטים גם עם ערך משפחה, נצרות וכו מה שאתה אומר
וגם כן זה עדיין רוב הציבור בארצות הברית, הסרטים לא צריכים לכוון לניו יורק בלבד, מותר גם לשמרנים לדעת שהם באים לסרט פיל גוד בלי דחיפת מסרים
אני גם לא נגד
אני חושב שזה סבבה לגמרי שיהיה סרטים להטבים אבל אני חושב שהגזמנו ושלא הגיוני שכל הסרטים הם ככה נמאס מדחיפת המסרים שלהם.
איפה הסרטים הימניים הפיל גוד בלי הדחיפת מסרים עם ערך המשפחה שבהם הורגים שחורים וגייז
מה לעזאזל?
(ל"ת)
זה 1000% טרול
(ל"ת)
מ.ש.א
(ל"ת)
היה מקרה מצחיק פעם בגן של הבת שלי
לקראת יום המשפחה תלו קולז' של תמונות משפחתיות שנגזרו ממגזינים, והן היו מאוד מאוד אחידות.
אז ההורים העירו שיש גם ילדה ממוצא אתיופי בגן, אחת רק עם אמא, וילד עם שתי אמהות, אז אולי צריך לגוון קצת.
למחרת כל הקיר היה רק משפחות גייז (גברים) שחורים. הגננת התנצלה שהיא לא מצאה תמונות טובות של משפחות עם זוג נשים שחורות, אז החליטה ללכת על גברים.
בגדול, אנחנו בתקופה (ברוב העולם הראשון) בא המטוטלת זזה ויש תגובה להדרת מיעוטים רבים במשך שנים. אז רואים הרבה יותר ייצוג ללהט"ב, מיעוטים אתניים (בארץ מוצא היצירה) וקבוצות שוליים. כמו כן, מקובל לחשוב (אני לא מכיר באמת הוכחה) שיש יותר להט"ב במקצועות הבמה, כך שיש יותר אישור ויצירה בנושא.
אז תכלס זה לא רע לדעתי שיוצרים גוף עבודות שמהווה איזון לעבר. כולי תקווה שזה יתאזן בעתיד והייצוג יהיה במינון יחסי לאוכלוסיה, וגם לא מופגן במנותק מהיצירה (אם זו מהות היצירה, אז סבבה). דוגמא טובה לדעתי זו הגיבורה במשפחת מיטשל נגד המכונות.
בקשר להאכלת הטרול: כזה אני. לא מקשיב לשלטים בגני החיות!
סתם, אני כן מקשיב.
אה, ונכים! אני משווע לראות יותר נכים. הידעתם שהם קיימים?
רק שתדע
גייז או שחורים או ווטאבר זה לא מסרים שנדחפו לסרט, זה אנשים. נראה לי די נורמלי לצפות בסרט שמופיעים בו בני אדם, לא?
אבל אתה מערבב את תפיסת העולם (הקצת בדלנית) שלך עם פנטזיה לא קיימת
עובד איתי בחור גיי נוצרי שלא לגמרי מבין איך אפשר להיות אתאיסטים. קייטלין ג'נר רצה לתפקיד פוליטי מטעם הרפובליקנים, גם קניה ווסט מקדם ערכי דת ורפובליקניות בדלנית (אע"פ שבמקרה שלו אפשר לטעון שהסיפור מורכב יותר).
גם בישראל אפשר למצוא אנשים שלא תואמים את הגדרת השמרנות= אנשים לבנים, סטרייטים, אוכלי בשר. ראה את הנודניקית הטבעונית שברח לי השם שלה, או להבדיל אלף הבדלות, נדב אבקסיס ושרית חדד שהם חלק מקהילת הלהט"ב וגם מזדהים כימנים.
ואם כבר, לא ברור לי בכלל מה מעורר בעיניך נוחות בסרט "של פעם" כשעיקר הערכים שם הם מאוד נוצריים, ואלו ערכים רחוקים מאוד מאלו של רוב האוכלוסיה הישראלית (דתית וחילונית כאחד). למה אתה צריך כנסיה ווידוי טוב כדי להזדהות עם דמויות בסרט?
כן, קניה סובל מהפרעה דו-קוטבית פעילה מאוד
קצת קשה לעקוב אחרי היוזמות שלו.
לא, אני בכלל לא עוקב אחרי הקרדשיאנס.
סרטים עם ערכים משפחתיים
אבל בלי נשים ובלי גייז, הבנתי.
אז מה לעזאל המשפחה הזאת, אמבה?
(כמו כן: אתה עובדתית מדבר שטויות. ברוב הסרטים לא תמצא דמויות להט"ב, ואלה שיש בהם דמות זה מתבטא לרוב ברמיזה עדינה של "מצמצת פספסת". זה פרט לעובדה שמה לעזאזל, מה הבעיה שתהיה דמות גיי בסרט?)
חוק פו?
(ל"ת)
אחד מהם, כן
(ל"ת)
מילון שמרני–עברי
"נגד מסרים" = בעד מסרים שאני מסכים איתם.
"דוחפים" = משלבים מסרים שאני לא מסכים איתם.
"ערכים" = מסרים שאני מסכים איתם.
"ערכים משפחתים" = תפקידי מגדר.
"הגבר כמגן המשפחה" = האדון שנספחת לו שפחת בית והילדים הם רכושו.
"נשים ושחורים" = פרומיל מהאוכלוסייה שמאיים להשתלט על הרוב.
"PC" = מונח מטרייה לכל התקדמות לא רצויה בעולם.
נראה שזה אכן המקרה כאן
אם כי אני עדיין לא משוכנע אם זה מישהו שעושה זאת באופן סרקסטי או לא. לא שזה משנה.
אני לא טרול
פשוט ממש הסכמתי עם השרשור
אבל אני גם יודע להודות כשאני טועה ושקצת הגזמתי
אני לא אגיב יותר ורק אקרא, אפילו שזה לא נראה ככה אני לומד המון מהאתר ורוצה להשתתף ולקחת חלק.
הוותיק ריציני והחדש לא, אבל החיקוי מדויק ואני מגיבה לתפיסה האמיתית שהם מציגים.
"ובלי נשים וגייז ושחורים"
אופס… נפלה לך המסכה של "ערכי משפחה".
זה לא עניין של צודק או לא
זה לא סרט שהוא תעמולה פוליטית כמו 'העיתון' של ספילברג או 'אריות לכבשים' של רוברט רדפורד. סרט לא חייב להציע רפורמה מעשית כדי להיחשב פוליטי. וזה שהדמות הראשית לא מצליחה במטרות שלה לא אומר שהסרט חושב שהיא 'טועה' – ייתכן שהסרט פשוט מאמץ השקפה פטיליסטית. טראוויס ביקל בהחלט נשאב לתוך ביצת הייאוש שהוא בנה לעצמו, אבל האם המסקנה הסופית של הסרט היא שהוא טעה לאורך כל אורכו, בכל המונולוגים והכוונות שלו?
"נהג מונית" מתאר תחושה מסוימת, רגש, נקודת מבט, פרימטיבית, מלאת שנאה, של אדם בשולי החברה שרואה את הסביבה שלו נשטפת באנשים שלא נראים כמוהו, ושנדמה שהורסים אותה. אני בהחלט לא טענתי ששניידר או סקורסזה הם ניאו נאצים. אבל הם כן מודעים לרגש הבסיסי הזה, זה מה שהם ניסו להעביר, וזו הסיבה שהסרט הזה עובד כל כך טוב – אפילו אם הצופה לא קולט את זה במודעות מלאה.
אני מסכים ממש שלומי
זה מזכיר לי את הדמות האהובה עלי בסרט השומרים של זייק סיינדר
יש שם דמות בשם רורשך שממש התחברתי אליו, הרגיש לי שהוא הדמות מפתח בסרט שאומר את האמת בפנים ושבסופו של דבר אפילו שהוא מת הסרט אומר שהוא צדק
זייק?
אל תישא את שמו של ראש משפחה מורחבת לשווא!
אתם חושבים שהוא נמצא בשרשור הזה איתנו,
אבל בעצם אנחנו נמצאים בשרשור הזה איתו.
קלינט איסטווד?
קלינט איסטווד הוא רפובליקני גאה, אבל חוץ מזה הסרטים שלו עוסקים ברעיונות שמזוהים עם הרפובליקנים, בעיקר האחרונים. צלף אמריקאי נחשב מאוד ימני, למשל,
יש טענה שרבים מסרטי דיסני ופיקסאר מביעים רעיונות קפיטליסטיים, משפחת סופר על למשל שבה "המצב הרע" הוא כאשר גיבורי העל צריכים לסרס את עצמם ולהיות שווים לכולם, והבעיות נפתרות כאשר הם מודים בכך שהם בעצם טובים מכולם. כוורת בסרט הוא סרט קפיטליסטי באופן מוגזם, בו הדבורים העמלים שכל הדבש נגנב מהם על ידי בני האדם, משוחררים לחופשי אבל מגלים שבעצם משעמם להם ככה וחוזרים לעבוד בשביל בני האדם.
רעיונות ימניים מופיעים בהרבה סדרות וסרטים, בעיקר בשאלה של ליברליזם מול סוציאליזם- עד כמה אדם מוכתב על ידי סביבתו וגורלו ועד כמה הוא זה שכותב את סיפור חייו. הצד ה"שמאלי", הסוציאליסטי, יותר במפה יגיד שבני האדם שווים במהותם אבל הסביבה מכתיבה את דרכם, ותפקיד המערכת הפוליטית לתקן את העיוותים הסביבתיים האלה ולחזור אל מצב הבסיס של שוויון (בין אם שוויון הזדמנויות ובין אם שוויון מלא ומוחלט, כלכלי ופוליטי ותרבותי). האמצעים יכולים לנוע בין העדפה מתקנת למדיניות רווחה נדיבה ומיסוי גבוה. הצד ה"ימני", או הליברלי, יגיד שלא משנה מה הקלפים שחילקו לך, אתה בוחר איך לשחק בהם וכל מי שטוב באמת יכול לנצח, לא משנה איפה נולד ומה ההיסטוריה. בני האדם הם לא שווים ולכן אין שוויון בעולם. לכן אין סיבה כלשהי לתת קצבאות אבטלה ועוני, כי זאת לא אשמתם של העשירים שהעניים הם עניים. כמובן, זאת סקאלה. אתה תמצא המון סרטים בהוליווד, בעיקר בקולנוע הקלאסי, שהם בעלי תפיסת עולם ליברלית מאוד. ארה"ב יוסדה במקור על תפיסת עולם ליברלית מאוד, והמפלגה הרפובליקנית היא זאת ששחררה את העבדים במקור והשתלטה על הדרום במלחמת אזרחים אלימה.
אז הבעיה המרכזית בסרט היא.. סייד קשוע?
כי מתוך התסריטאי ועבודה ערבית לכתוב עבודות עם רבדים שהגיבור המרכזי שלהם הוא גבר במשבר אמצע החיים/ זהות זה סגנון הכתיבה שלו (אני יודע שערן קולירין כתב את התסריט)
יש לי דז'וו
(ל"ת)