כלומר, אין לי שום בעיה עם הבימוי או המשחק, שכולם עושים בסך הכל עבודה טובה. אבל הכתיבה בסדרה הזאת היא פשוט כל כך מגושמת, מטרחנת, וגרועה שזה באמת נהיה קאלט קורע מצחוק. המטאפורות הכאילו עמוקות שאביב גפן מקריין (בלי שום סיבה), הניימדרופינג הפשוט בלתי פוסק בצורה מגוחכת, כאילו כל הדמויות של שנות התשעים היו באותו חדר, ובכלליות ה"ניינטיז!!!"-יות שהסדרה צועקת (היא אשכרה נפתחת עם עפרון שמסובב קסטה).
זה פשוט נפלא. כלומר, נורא, אבל נפלא. צריך יותר קאלט בארץ מהסוג הלא מודע לעצמו שזה כואב, ומשום מה אביב גפן הביא לנו בדיוק את זה.
לא כזה סודי בחיי ועדיין. כנערה הייתי בקטע שלו וקשה להסביר במילים עד כדי כמה עבר לי. לכן הצפיה בפרק הראשון לא רק קרינג'ית אלא גם משונה, כי המידע שנמצא ברשותי (פחחחח, אני כותבת את זה עם נגיעות של אירוניה) קצת שונה מחלק מהתאור בפרק הראשון שזמין לכולם.
לפני ככל הנראה עשור וחצי או שניים, יהונתן גפן סיפר בראיון שהוא מבין שאביב הזדקק להגזמות בשביל השירים, בשביל יצירת הפרסונה. זה העציב אותי אך גם גרם לי להבין משהו, זה היה הגיוני, אני אז הגעתי לגיל שלהיות נערה מורדת פתאום היה קצת טיפשי, ולראות איש שגדול ממני בעשור ועדיין רוכב על מרדנות הנעורים שלו עצמו היה מאוד מוזר.
הסדרה הזו היא לא אבולוציה אלא חגיגה מחודשת של אותו מרד נעורים, ואיזשהו נסיון מחודש לכתוב שוב את אותו זעם נעורים עם אותן הגזמות ובשילוב פאתוס- ואת זה אני לא מצליחה להבין, את ההתעקשות הזו להאחז במרד במקום לשחרר ולמצוא פואנטה אחרת.
מה גם שמוזכר ששיא הסדרה יגיע עם רצח רבין, וזה עוד משהו כבר ממש מאוס. אביב גפן היה רק עוד אחד על הבמה. הוא לא שר את שיר לשלום ולא היה הנביא של רבין. האדם היחיד שמשוכנע שמר בורג היה עד כדי כך משמעותי שם בעצרת, הוא אביב גפן.
לפני עשרים שנה יהונתן גפן גם הוציא ספר שבו בעיקר גולל את קורות חבורת שבלול. לא קראתי את אותו ספר, אבל הרבה מהביקורת עליו נסובה סביב השימוש הכבד בסלבס וסיפורים שפולשים לפרטיות אותם סלבס (והיו מי שטענו שגם לא היו נאמנים למציאות). הוא הואשם בכך שבחר בניים דרופינג כדי למכור ספר עם סיפור לא מספיק טוב. וגם על זה חשבתי בצפיה בפרק הראשון הזה. לא רק הניים דרופינג, אלא ההתעקשות לרדת על חמי רודנר- לא יודעת מה יש לו נגדו, בזמנו היה לועג לו גם בהופעות, טען שגאולה היא גנבה של מיליארד טועים- שעם כל הכבוד, יש לחנים וטקסטים מקוריים ממנו.
בכל מקרה זה לא נפלא, זה נורא.
***************************
וכשראיתי שהטאגליין של הסדרה מתאר אותה כעליתו של כוכב הרוק הגדול בארץ (או משהו כזה, לא זוכרת) חשבתי כמה שהיה נחמד לקבל סדרה על אמת, על עליית הרוק הישראלי בניינטיז. קצת ניים דרופינג וקצת רוקנרול: הייתי ממש שמחה לראות סדרה על הקמת נענע דיסק, המקום שבאמת התחיל את הסצינה של הרוק בארץ.
עוד מישהו צופה במופע הראווה הזה?מישיב-05/04/2022 08:40
עוד מישהו צופה במופע הראווה הזה?
מישי
פורסם אפריל 5, 2022 ב 8:40
** אני לא ממש מספיילרת עלילה, אם מישהו מפחד להחשף לסיפור של גפן או משהו, אבל כן מתיחסת לחמשת הפרקים הראשנים, למקרה שמישהו ממש טהרן ספוילרים**
***************************************************************************************
יש לי כל כך הרבה מחשבות ונראה שאף אחד לא רוצה לדבר עליהן (להוציא את המעריצים שמסתובבים בדפי הסדרה ברשתות החברתיות, אבל אני לא הולכת להתעסק עם אלה).
חמישה פרקים, להבנתי זו חצי עונה. רע לתפארת כפי שזוהר כתב, רעיון גרוע לתת לגפן לכתוב את עצמו ולביים את עצמו כפי שרנדל כתב. ראיתי איזו ביקורת שהמשיכה את קו המחשבה הזו לכדי הטענה, שיש בה מידה של הוגנות, שאם היה נערך ומבויים על ידי מישהו חיצוני לסיפור שלו שלא היה מפחד להוריד סצנות, להוריד חצי מהניים דרופינג ולאפשר לסיפור להתנהל בלי קאטים לקריינות, והיה מורחק מן הסט, היה יכול להיות בסיפור הזה מספיק בשר כדי לעשות אותו טוב, וזו טענה שאני מקבלת. נח אנגלהרד בראיון קצת מאוהב בעצמו אמר משהו על כך שאולי לגפן נח לזכור את עצמו כ-1.80 עם עייניים כחולות. הרבה אנשים העירו על חוסר דיוקים הסטוריים ("רק פול עוד חי" שמיוחס לשנת 91 כשלמעשה רק ג'ון נפטר אז, וגם בשנת 2022 שני ביטלים עוד איתנו). נוסף לכל אלו אפשר לדבר לרגע על האפקטים/איפור הגרועים, אם זה ירח הקרטון בחלון, או הפאה הבלתי משכנעת של החבר.
אחרי ששמתי מאחורי את החלק של הביקורת, נשארה העלילה, או 'אביב גפן מצייר את הנרטיב של חייו'. ועל זה יש לי הרבה מה להגיד. זו פחות ביקורת על היצירה ויותר ביקורת על האדם, אבל אין לי עם מי לדבר על זה אז אני מנצלת את קיומו של דף הסדרה, תודה למי שיגיע עד הלום.
הסדרה קודם כל נועדה לצייר את גפן כקרבן של החיים או מה שזה לא יהיה, אבל גפן הוא "זכר אלפא" ובסיפור שלו אין מקום לזכרים אחרים. בערך. הגבר היחיד הנוסף שמקבל ממש במה הוא אבא שלו, עוד 'אומן, גאון, מתוסכל ורב זיין' שגפן מתעצב בדמותו. חוץ ממנו יש את רן שמגיח פעם בפרק להגיד משהו שטחי ומעריץ, הלהקה שמוצגת כחבורה די בינונית (חוץ מהטענה שהם להקה טובה, שזה הדבר היחיד שאני יכולה לטעון בוודאות שהם לא) ועוד כל מיני דמויות פלקטיות: חמי רודנר כרוקסטאר השטחי (זה בטעות שהוא הפך אותו לכלי ניגוח 3 פרקים לפני שסיים ערב עם זוגתו דאז?), אנשי הפקה שונים, החייל הבליין הערס* שהופך לבדיחה, החייל הערס* שמרביץ לו..
*רוצה להבהיר שאני לא אוהבת את המילה ערס ורואה בה כינוי גזעני, אבל זה התאור שלהם בסדרה, לדעתי באחד משני המקרים באופן מילולי ביותר.
ואז יש את הנשים, ופה נעצבתי. ניכר שגפן הפנים את השיר 'אני אוהב שוקולד' על שורתו הסוגרת, ועדיין, היצוג הנשי בסדרה ממש גרוע. אמא שלו מוצגת רע אבל נגיד שזה רלוונטי כי זה משרת את הנרטיב. מי שנמחקה מייד אחרי הפרק הראשון היא שירה. זה בסדר אם היחסים שלו איתה טובים, זה פשוט מוזר שהיא לא קיימת- כאילו היו חייבים לתת תאור שלה, כי זו משפחה שכולם מכירים, אבל היא לא שירתה את נרטיב ההתקרבנות ולכן לא היה מה לעשות בדמות אז היא פשוט נעלמה מהסיפור.
בסדרה שרוויה בניים דרופינג, יש שם אחד שלא נכתב במפורש, והוא של בת הזוג שמבריזה לו, שכמה שירים נכתבו בהשראתה (אמש, שיר הסמרטוטים) אישה מוכרת שהוא לא התבייש ללהטט בשמה בראיונות או בדברים שנשא על הבמות לאורך השנים.
בראיונות הוא כאילו מכה על חטא על היחס שלו לאילנה, מספר שהוא מתבייש באיך שהתנהג איתה. אם לרגע נעלים עין מהגיל שלה (לא 16) כשהם הכירו, כל מערכת היחסים ביניהם, היא פחות הכאה על חטא ויותר תצוגה של כל מה שרע ורעיל בזוגיות. לחץ מנטלי, לחץ פיזי, הפרש הגילאים- זה מאוד רע. אני מבינה שהוא "עם האמת שלו" או משהו בסגנון, אבל בדבר הזה, שאין בו שום שמץ של ביקורת עצמית – אלא מופע של האדרה והתקרבנות, בסוף מוצגות שתי דמויות. ובימינו לא היה עובר כזה נרטיב עלילתי אם זה לא היה "הסיפור של אביב גפן".
בין לבין היה חייב לדחוף את המלצרית השמנה, שהיא קלישאה של נבלי דיסני בואכה שנות השבעים ומטה (שמנה, עוינת, טיפשה ובסוף עושה איתו סקס). חוץ מדעתי על הבחירה הזו, לאישה היחידה על המסך שלא נראית כמו דוגמנית, זו גם קצת גניבה מאחד מהסיפורים האוטוביוגרפים של קורט קוביין. כמו שפרק 5 מצייר קוים להשוואתו לג'ון ויוקו (אילנה מפרידה בין אביב לבין הלהקה).
ואז הוא קפץ לרכב של מעריצות, שזה די לומר "היי חברים, אמנם לא תפסתם אותי אבל גם אני ראוי לאגרוף התקשורתי בעידן ה#metoo". בשלב ההוא יכולתי רק לחשוב על הפותמוביל, ואולי להבין איך ולמה היה הגיוני עבורו לצלם תוכנית עם ההוא מהמכונית ההיא, ולברבר על סליחות חברתיות וסובלנות ופתיחות וחרטא.
אני מניחה שכפי שצפיתי ב5 הפרקים הראשונים, אמשיך לצפות ב-5 הבאים. אבל יותר מהכל אני תוהה מתי מישהו ינער את גפן ממסע המגלומניה שלו וישאל באיזה קטע נראה לו סבבה להציג את עצמו כתקפן, בלי לפרסם אפילו רבע התנצלות או הכרה אמיתית בפגיעות.
מתלבטת אם להשאיר בעריכה: כמו גפן ג'וניור, גם גפן סניור הוא איש שעובד בעיקר בגיל 16-20. כלומר, הרומנים שלו שנתפסו בעיני כמקסימים וקסומים, והיום קצת נראים כאסופת קלישאות. ואז בתיכון מצאתי בחנות יד שניה את שיני חלב. עותק מרופט משהו, אולי עדיין נמצא בבית של ההורים שלי. הסיפור, שקצת דומה לסיפורים אחרים שכתב, סמי אוטוביוגרפיים, קצת בוסרי בהשוואה לכל ההם. ואם בשאר הסיפורים יש רומנטיזציה של ניצול מיני מרומז של קטינות, בשיני חלב יש תאור גרפי של אונס קבוצתי. המספר תוהה למה באולרים שווויצרים יש סכין מעוקל ומוזר וקטן, ומגלה בהמשך שהוא טוב לחיתוך תחתונים. הנערה לא צעקה, אני סגרתי את הספר ומאז לא קראתי יותר רומנים או סיפורים קצרים או שום תוכן של גפן סניור, אולי חוץ משירי הכבש השישה עשר. אז ג'וניור עוד לא שם, אבל מי שמנסה להראות איך עוצב בדמותו של אביו, אולי לא כל כך מפתיע שבסדרה שלו נשים הן כלי לניצול ושימוש, ולא הרבה יותר.
בשנים האחרונות הרמה של הטלוויזיה בארץ עלתה באופן ניכר. באפן אישי הייתי שמח אם הייתה ביקורת מתגלגלת על ילדים ביער לדוגמה ( לא שאני מתלונן שלא הייתה, מובן שזה המון עבודה וזמן). אם כבר לבחור סדרה ישראלית, "שנות הירח" בהחלט הייתה בזבוז של זמן לכותבים ולמגיבים, והסדרה לא בדיוק עושה חשק לצפות בעוד סדרות ישראליות.
למה מישהו שהוא נצר למשפחת אצולה ישראלית ושלשיטתו, כל בחורה יפה שהוא חושק בה ישר נופלת בקסמיו ורוצה לשכב איתו גם עדיין מאמין שהוא אאוטסיידר ודוברם של הדחויים באשר הם.
של מישהו שהוא נצרר למשפחת אצולה ישראלית שלשיטתו הופעל לחץ על מפיקים ואומנים כדי להחתים אותו על חוזה הקלטות ולהקליט לו אלבום עם המפיקים הכי נחשבים של אותה תקופה, שעדיין מאאמין שהוא אאוטסיידר ושעבר קשיים בדרך להצלחה.
לזכותו יאמר שהוא מדברר יפה את הקשיים האלו, משהו בכריזמה ובפוזה עובד.
יתכן, אגב, שבאמת חווה לא מעט דחיות, אבל האגו שם כל כך גדול שהוא לא מסוגל לראות את הדחיות האלו. האגו הבלתי נסבל הזה הוא החסרון המרכזי של הסדרה, כי הרי גם בוויס אובר שלו שאמור להציג את חכמת הבדיעבד, הוא בעיקר מדברר קלישאות על ניכור ובדידות ועדיין, גם בהווה, לא רואה את הדברים כפי שהם באמת.
אבל אנגלהרד, שמגלם אותו, שחקן עם המון פוזה ומינימום כריזמה. לא אמין, מלאכותי, קומי שלא במתכוון. תצוגת משחק מחרידה. אולי הוא פילוסוף טוב ואולי הוא משורר מוצלח, אבל לא מדובר בשחקן.
יודע יפה לשחק אותה פילוסוף ומשורר (לא מצאתי מחשבות מקוריות ומעניינות במיוחד בראיון, אני מקווה שבמאסות שהוא כותב הוא מפגין יותר יכולות) ולהתנשא על השירים של אביב שלטענתו הם בעיקר קיטשיים, אבל הייתי מציע כן לחלוק כבוד מינימלי למי שאתה מגלם (ובמיוחד שהוא פחות או יותר השואורנאר), במיוחד שקיטשיים או לא הוא עשה בחיים קצת יותר מנוח. לא שאני חושב שאביב צריך עוד ליטוף לאגו, אבל עדיין הזלזול הרגיש לי מוזר.
שהאלילים של גפן עצמו באים בגישה הפוכה לגמרי. כאילו, הבן אדם מעריץ ידוע של רדיוהד והגישה של טום יורק הכי הפוכה מנרקיסיזם שאפשר (״אני קריפ אני ווירדו״ וגישה כללית כזאת בראיונות של ״אני לא מבין מה רוצים ממני, אני לא כזה גאון.״) גם בוב דילן שגפן כל-כך מעריץ היה בן אדם די צנוע, לא? מעניין מה גרם לגפן להיות כזה, אם זה משהו בגנים או פיצוי יתר או משהו אחר לגמרי.
למעשה, וזו מחשבה מאוד ספונטנית, אוליי מכל האלילים מדובר באיש שהכי דומה לגפן עצמו ברמת האגו. הוא מחזיק איזו אג'נדה/פרסונה ומתעקש שהוא הצודק. אם זו ההחלטה להבריז לפרס הנובל כי הוא שמוק, או זה שהוא מופיע באולמות קשוחים ואסור לצלם, ואין מסכים ותאכלס שילמתי ממש מלא כסף כדי לראות נקודה ליד פסנתר, שבקושי מצליחה לעמוד וכבר כמעט שאין לה קול, ואפילו לא ניגנה כמעט אף שיר מאלו שאני אוהבת (וראבאק, אני מכירה מספיק)
לא יודעת מה גישתו של גפן כלפי רדיוהד, לא בטוחה בכלל שהוא מעריץ, לפחות בשום שלב אני לא זוכרת ראיון שבו הם הוזכרו באופן מעמיק. בכל מקרה, מילים בשירים הם מה שהאומן רוצה להגיד על עצמו, לא מה שהוא באמת, גם אצל גפן תמצא בלי סוף ציטוטים שמצביעים על צניעות וטוב לב
וגפן השתפך הרבה על רדיוהד בראיונות, במיוחד בתקופת חלולים (בפירוש קרא לאוקיי קומפיוטר אלבום העשור באיזה ראיון למעריב לנוער מ-1998), חלולים היה המחווה שלו לרדיוהד ולעוד להקות דומות כמו מאסיב אטאק, סמשינג פאמפקינס, פלסיבו (בדיעבד אלבומו הטוב ביותר, וגם לא כזה לא-קליט כמו שהוא מציג אותו.)
(בהחלט הושפע מאוד מפלסיבו)
אני חושבת שלקרוא לאוקיי קומפיוטר אלבום העשור זה רחוק מלהיות גרופי של רדיוהד. כשהדיסק הזה יצא כולם עפו עליו, ובמידה רבה הוא גם סימל בדיוק את נקודת האמצע בין העבר לעתיד של הלהקה- שהם שונים מאוד ומשכו קהלים שונים מאוד.
בסוף כשחושבים על זה, מעולם לא שמעתי את אביב גפן מפרגן לאומן אקטואלי, אולי להוציא את סטיבן ווילסון שהיה המקפצה הלא מוצלחת שלו לחו"ל. בתחילת דרכו הוא תמיד דיבר על (והעתיק מ) פינקפלויד, ביטלס, בואי, דילן וכו', גם בישראל הוא מתרפק על ברי סחרוף ושלום חנוך, הוא לא מכיר בשום דבר שקרה אחריו- ויש המון רוק בארץ. היחידים שהיו תחת חסותו במידה והגיעו לאנשהו הם היהודים, כל שאר הלהקות שחיממו אותו, הזמרות שטיפח לכדי אלבומים וכו' לא הגיעו לשומקום ולא חושבת שזו מקריות.
הוא בפירוש שיווק את האלבום כסוג של חיקוי של אוקיי קומפיוטר, גם אם מוזיקלית זה לא בדיוק מה שיצא – הוא כל הזמן דיבר על כמה שזה אלבום לא קליט, לא מתפשר, לא מתחנף, ניסיוני וכו׳ וכו׳ וכו׳, וגם הארטוורק פשוט צרח אוקיי קומפיוטר. אגב לפני שנה מצאתי ביוטיוב קטעי ארכיון שמדברים על גלי ההתאבדויות בעקבות המוזיקה שלו והייתי בהלם – שנים הייתי בטוח שזאת רק הגזמה של הקומדי סטור.
ברגעי המשחק. כלומר הוא בסדר בהנתן שהוא משחק דב לא לא צדקן ועצובי (כן, אני פה בנימה אירונית משהו)
הבעיה העיקרית שלי בשירה ופרפורמנס, ונראה שגפן היה כל כך עסוק בלחפש את הגרסה הסקסית של עצמו שהוא לא התעכב על זה. היה איזה פרק שהוא הגיע להתארח בתוכנית ובסוף במקום להראות את האירוח, ראו ביצוע ישן של גפן- דבר שהוצג בתקשורת כמגלומניה טהורה. בפרק האחרון היו הרבה קטעי הופעה, תהיתי אם שוב נראה את הצילומים המקוריים, הפעם לא עשו את זה אבל פתאום הבנתי למה קודם כן עשו את זה. אנגלהרד היה צריך ללכת לשיעורי פיתוח קול. אביב גפן הוא לא בדיוק ריטה, לא צריך פה ללהטט באוקטבות, ואכן באלבומים המוקדמים הוא זייף בלי חשבון בהקלטות, אבל הוא מחזיק הופעה. צריך להיות מסוגל לשיר את המינימום הבסיסי ביותר, ואנגלהרד לא מסוגל, נגמר לו הקול ויצאו נהמות לחישות לא קשורות בכלל, וגם זה עם המון המון voice over שבחיים לא יכול להתלבש על מופע אנרגטי כמו זה שהוצג. התוצאה היתה קטסטרופלית.
למעשה, אם עד כה הסדרה היתה מושא ללעג על הקאמפיות והעיוורון של גפן וכו', זו הפעם הראשונה שיש פה ממש רשלנות מקצועית שהיא בעיני בלתי נסלחת. זה לא באג באישיות, זה ליהוק ממש גרוע אם לתפקיד זמר ליהקו אדם שלא מסוגל לשיר. היה עדיף ללהק מישהו שיחבוש ברדס ירוק וידביקו עליו בCGI גרוע את הפרצוף של גפן
מדובר נעבעך באומן שהכוח המרכזי שלו היה בכתיבת שירים מלנכוליים בלי שתהיה לו שום סיבה להיות מלנכולי, זה עסק מתסכל. אני זוכר שהקשבתי לממנטו מורי ואמרתי לעצמי, תרגע עם זה שסבתא שלך מתה, זה חוויה שרוב האנשים בגיל שלך עוברים. אני בטוח שהיא היתה מאוד חשובה לו, ושהמוות שלה היה עצוב בשבילו. אבל החדווה שבה הוא ניגש להשתפכות הרגשות שלו, רושם היה שסוף סוף יש לו משהו עצוב שהוא יוכל להתבכיין עליו
אני לא רוצה לצאת בהצהרות נמהרות, אבל הפרט הזה מופיע (לפי ימים נוראים) בהצהרה של אביב גפן שאני לא רואה לה תימוכין אחרים. לפי הידוע לי ולפי המקורות (שאני מוצא) הוא טען שהוא דמות ביטחונית כלשהי – לא הנהג של אביב גפן.
אז או שזה פשוט פרט קטן מדי לרוב המקורות וזה אכן ככה, או שזה דווקא כן מיתוס שאביב גפן המציא לעצמו, אבל זה פשוט לא הסיבוב הראשון שלו ב"שנות הירח".
באוטוביוגרפיה של סטיבן וילסון, בפרק שוילסון מדבר על החברות שלו עם גפן והקשק לישראל – גם הוא מזכיר את זה.
מן הסתם וילסון לא מעורה בפרטים וכל מה שהוא יודע – הוא שמע מגפן. אבל זה רק מראה שגפן הולך פול גז עם הגרסא הזאת ומספר לכולם.
בצפייה רק בפרק אחד - קאלט
כלומר, אין לי שום בעיה עם הבימוי או המשחק, שכולם עושים בסך הכל עבודה טובה. אבל הכתיבה בסדרה הזאת היא פשוט כל כך מגושמת, מטרחנת, וגרועה שזה באמת נהיה קאלט קורע מצחוק. המטאפורות הכאילו עמוקות שאביב גפן מקריין (בלי שום סיבה), הניימדרופינג הפשוט בלתי פוסק בצורה מגוחכת, כאילו כל הדמויות של שנות התשעים היו באותו חדר, ובכלליות ה"ניינטיז!!!"-יות שהסדרה צועקת (היא אשכרה נפתחת עם עפרון שמסובב קסטה).
זה פשוט נפלא. כלומר, נורא, אבל נפלא. צריך יותר קאלט בארץ מהסוג הלא מודע לעצמו שזה כואב, ומשום מה אביב גפן הביא לנו בדיוק את זה.
יש לי וידוי
לא כזה סודי בחיי ועדיין. כנערה הייתי בקטע שלו וקשה להסביר במילים עד כדי כמה עבר לי. לכן הצפיה בפרק הראשון לא רק קרינג'ית אלא גם משונה, כי המידע שנמצא ברשותי (פחחחח, אני כותבת את זה עם נגיעות של אירוניה) קצת שונה מחלק מהתאור בפרק הראשון שזמין לכולם.
לפני ככל הנראה עשור וחצי או שניים, יהונתן גפן סיפר בראיון שהוא מבין שאביב הזדקק להגזמות בשביל השירים, בשביל יצירת הפרסונה. זה העציב אותי אך גם גרם לי להבין משהו, זה היה הגיוני, אני אז הגעתי לגיל שלהיות נערה מורדת פתאום היה קצת טיפשי, ולראות איש שגדול ממני בעשור ועדיין רוכב על מרדנות הנעורים שלו עצמו היה מאוד מוזר.
הסדרה הזו היא לא אבולוציה אלא חגיגה מחודשת של אותו מרד נעורים, ואיזשהו נסיון מחודש לכתוב שוב את אותו זעם נעורים עם אותן הגזמות ובשילוב פאתוס- ואת זה אני לא מצליחה להבין, את ההתעקשות הזו להאחז במרד במקום לשחרר ולמצוא פואנטה אחרת.
מה גם שמוזכר ששיא הסדרה יגיע עם רצח רבין, וזה עוד משהו כבר ממש מאוס. אביב גפן היה רק עוד אחד על הבמה. הוא לא שר את שיר לשלום ולא היה הנביא של רבין. האדם היחיד שמשוכנע שמר בורג היה עד כדי כך משמעותי שם בעצרת, הוא אביב גפן.
לפני עשרים שנה יהונתן גפן גם הוציא ספר שבו בעיקר גולל את קורות חבורת שבלול. לא קראתי את אותו ספר, אבל הרבה מהביקורת עליו נסובה סביב השימוש הכבד בסלבס וסיפורים שפולשים לפרטיות אותם סלבס (והיו מי שטענו שגם לא היו נאמנים למציאות). הוא הואשם בכך שבחר בניים דרופינג כדי למכור ספר עם סיפור לא מספיק טוב. וגם על זה חשבתי בצפיה בפרק הראשון הזה. לא רק הניים דרופינג, אלא ההתעקשות לרדת על חמי רודנר- לא יודעת מה יש לו נגדו, בזמנו היה לועג לו גם בהופעות, טען שגאולה היא גנבה של מיליארד טועים- שעם כל הכבוד, יש לחנים וטקסטים מקוריים ממנו.
בכל מקרה זה לא נפלא, זה נורא.
***************************
וכשראיתי שהטאגליין של הסדרה מתאר אותה כעליתו של כוכב הרוק הגדול בארץ (או משהו כזה, לא זוכרת) חשבתי כמה שהיה נחמד לקבל סדרה על אמת, על עליית הרוק הישראלי בניינטיז. קצת ניים דרופינג וקצת רוקנרול: הייתי ממש שמחה לראות סדרה על הקמת נענע דיסק, המקום שבאמת התחיל את הסצינה של הרוק בארץ.
רע לתפארת, ואני עומד לראות כל פריים מזה.
הליהוק של נירו לוי ליהונתן גפן הוא הברקה.
אולי לתת לאביב לכתוב את הסדרה לא בדיוק רעיון מוצלח?
(ל"ת)
עוד מישהו צופה במופע הראווה הזה?
** אני לא ממש מספיילרת עלילה, אם מישהו מפחד להחשף לסיפור של גפן או משהו, אבל כן מתיחסת לחמשת הפרקים הראשנים, למקרה שמישהו ממש טהרן ספוילרים**
***************************************************************************************
יש לי כל כך הרבה מחשבות ונראה שאף אחד לא רוצה לדבר עליהן (להוציא את המעריצים שמסתובבים בדפי הסדרה ברשתות החברתיות, אבל אני לא הולכת להתעסק עם אלה).
חמישה פרקים, להבנתי זו חצי עונה. רע לתפארת כפי שזוהר כתב, רעיון גרוע לתת לגפן לכתוב את עצמו ולביים את עצמו כפי שרנדל כתב. ראיתי איזו ביקורת שהמשיכה את קו המחשבה הזו לכדי הטענה, שיש בה מידה של הוגנות, שאם היה נערך ומבויים על ידי מישהו חיצוני לסיפור שלו שלא היה מפחד להוריד סצנות, להוריד חצי מהניים דרופינג ולאפשר לסיפור להתנהל בלי קאטים לקריינות, והיה מורחק מן הסט, היה יכול להיות בסיפור הזה מספיק בשר כדי לעשות אותו טוב, וזו טענה שאני מקבלת. נח אנגלהרד בראיון קצת מאוהב בעצמו אמר משהו על כך שאולי לגפן נח לזכור את עצמו כ-1.80 עם עייניים כחולות. הרבה אנשים העירו על חוסר דיוקים הסטוריים ("רק פול עוד חי" שמיוחס לשנת 91 כשלמעשה רק ג'ון נפטר אז, וגם בשנת 2022 שני ביטלים עוד איתנו). נוסף לכל אלו אפשר לדבר לרגע על האפקטים/איפור הגרועים, אם זה ירח הקרטון בחלון, או הפאה הבלתי משכנעת של החבר.
אחרי ששמתי מאחורי את החלק של הביקורת, נשארה העלילה, או 'אביב גפן מצייר את הנרטיב של חייו'. ועל זה יש לי הרבה מה להגיד. זו פחות ביקורת על היצירה ויותר ביקורת על האדם, אבל אין לי עם מי לדבר על זה אז אני מנצלת את קיומו של דף הסדרה, תודה למי שיגיע עד הלום.
הסדרה קודם כל נועדה לצייר את גפן כקרבן של החיים או מה שזה לא יהיה, אבל גפן הוא "זכר אלפא" ובסיפור שלו אין מקום לזכרים אחרים. בערך. הגבר היחיד הנוסף שמקבל ממש במה הוא אבא שלו, עוד 'אומן, גאון, מתוסכל ורב זיין' שגפן מתעצב בדמותו. חוץ ממנו יש את רן שמגיח פעם בפרק להגיד משהו שטחי ומעריץ, הלהקה שמוצגת כחבורה די בינונית (חוץ מהטענה שהם להקה טובה, שזה הדבר היחיד שאני יכולה לטעון בוודאות שהם לא) ועוד כל מיני דמויות פלקטיות: חמי רודנר כרוקסטאר השטחי (זה בטעות שהוא הפך אותו לכלי ניגוח 3 פרקים לפני שסיים ערב עם זוגתו דאז?), אנשי הפקה שונים, החייל הבליין הערס* שהופך לבדיחה, החייל הערס* שמרביץ לו..
*רוצה להבהיר שאני לא אוהבת את המילה ערס ורואה בה כינוי גזעני, אבל זה התאור שלהם בסדרה, לדעתי באחד משני המקרים באופן מילולי ביותר.
ואז יש את הנשים, ופה נעצבתי. ניכר שגפן הפנים את השיר 'אני אוהב שוקולד' על שורתו הסוגרת, ועדיין, היצוג הנשי בסדרה ממש גרוע. אמא שלו מוצגת רע אבל נגיד שזה רלוונטי כי זה משרת את הנרטיב. מי שנמחקה מייד אחרי הפרק הראשון היא שירה. זה בסדר אם היחסים שלו איתה טובים, זה פשוט מוזר שהיא לא קיימת- כאילו היו חייבים לתת תאור שלה, כי זו משפחה שכולם מכירים, אבל היא לא שירתה את נרטיב ההתקרבנות ולכן לא היה מה לעשות בדמות אז היא פשוט נעלמה מהסיפור.
בסדרה שרוויה בניים דרופינג, יש שם אחד שלא נכתב במפורש, והוא של בת הזוג שמבריזה לו, שכמה שירים נכתבו בהשראתה (אמש, שיר הסמרטוטים) אישה מוכרת שהוא לא התבייש ללהטט בשמה בראיונות או בדברים שנשא על הבמות לאורך השנים.
בראיונות הוא כאילו מכה על חטא על היחס שלו לאילנה, מספר שהוא מתבייש באיך שהתנהג איתה. אם לרגע נעלים עין מהגיל שלה (לא 16) כשהם הכירו, כל מערכת היחסים ביניהם, היא פחות הכאה על חטא ויותר תצוגה של כל מה שרע ורעיל בזוגיות. לחץ מנטלי, לחץ פיזי, הפרש הגילאים- זה מאוד רע. אני מבינה שהוא "עם האמת שלו" או משהו בסגנון, אבל בדבר הזה, שאין בו שום שמץ של ביקורת עצמית – אלא מופע של האדרה והתקרבנות, בסוף מוצגות שתי דמויות. ובימינו לא היה עובר כזה נרטיב עלילתי אם זה לא היה "הסיפור של אביב גפן".
בין לבין היה חייב לדחוף את המלצרית השמנה, שהיא קלישאה של נבלי דיסני בואכה שנות השבעים ומטה (שמנה, עוינת, טיפשה ובסוף עושה איתו סקס). חוץ מדעתי על הבחירה הזו, לאישה היחידה על המסך שלא נראית כמו דוגמנית, זו גם קצת גניבה מאחד מהסיפורים האוטוביוגרפים של קורט קוביין. כמו שפרק 5 מצייר קוים להשוואתו לג'ון ויוקו (אילנה מפרידה בין אביב לבין הלהקה).
ואז הוא קפץ לרכב של מעריצות, שזה די לומר "היי חברים, אמנם לא תפסתם אותי אבל גם אני ראוי לאגרוף התקשורתי בעידן ה#metoo". בשלב ההוא יכולתי רק לחשוב על הפותמוביל, ואולי להבין איך ולמה היה הגיוני עבורו לצלם תוכנית עם ההוא מהמכונית ההיא, ולברבר על סליחות חברתיות וסובלנות ופתיחות וחרטא.
אני מניחה שכפי שצפיתי ב5 הפרקים הראשונים, אמשיך לצפות ב-5 הבאים. אבל יותר מהכל אני תוהה מתי מישהו ינער את גפן ממסע המגלומניה שלו וישאל באיזה קטע נראה לו סבבה להציג את עצמו כתקפן, בלי לפרסם אפילו רבע התנצלות או הכרה אמיתית בפגיעות.
מתלבטת אם להשאיר בעריכה: כמו גפן ג'וניור, גם גפן סניור הוא איש שעובד בעיקר בגיל 16-20. כלומר, הרומנים שלו שנתפסו בעיני כמקסימים וקסומים, והיום קצת נראים כאסופת קלישאות. ואז בתיכון מצאתי בחנות יד שניה את שיני חלב. עותק מרופט משהו, אולי עדיין נמצא בבית של ההורים שלי. הסיפור, שקצת דומה לסיפורים אחרים שכתב, סמי אוטוביוגרפיים, קצת בוסרי בהשוואה לכל ההם. ואם בשאר הסיפורים יש רומנטיזציה של ניצול מיני מרומז של קטינות, בשיני חלב יש תאור גרפי של אונס קבוצתי. המספר תוהה למה באולרים שווויצרים יש סכין מעוקל ומוזר וקטן, ומגלה בהמשך שהוא טוב לחיתוך תחתונים. הנערה לא צעקה, אני סגרתי את הספר ומאז לא קראתי יותר רומנים או סיפורים קצרים או שום תוכן של גפן סניור, אולי חוץ משירי הכבש השישה עשר. אז ג'וניור עוד לא שם, אבל מי שמנסה להראות איך עוצב בדמותו של אביו, אולי לא כל כך מפתיע שבסדרה שלו נשים הן כלי לניצול ושימוש, ולא הרבה יותר.
במקור הייתה מחשבה לעשות ביקורת מתגלגלת על הסדרה
אבל לעשות משהו מתגלגל רק בשביל לבעוט בסדרה הרגיש לי מעט נבזי מדי, אפילו שמדובר בתוצר כמו זה.
יש כזה קונצנזוס סביב כמה שהיא גרועה ומקרינג׳ה
שבחרתם נכון.
מה שכן, ביקורת מתגלגלת על סדרות ישראליות כפי שעשיתם עם המפקדת וחזרות זה תמיד מבורך.
בשנים האחרונות הרמה של הטלוויזיה בארץ עלתה באופן ניכר. באפן אישי הייתי שמח אם הייתה ביקורת מתגלגלת על ילדים ביער לדוגמה ( לא שאני מתלונן שלא הייתה, מובן שזה המון עבודה וזמן). אם כבר לבחור סדרה ישראלית, "שנות הירח" בהחלט הייתה בזבוז של זמן לכותבים ולמגיבים, והסדרה לא בדיוק עושה חשק לצפות בעוד סדרות ישראליות.
השאלה פה היא
למה מישהו שהוא נצר למשפחת אצולה ישראלית ושלשיטתו, כל בחורה יפה שהוא חושק בה ישר נופלת בקסמיו ורוצה לשכב איתו גם עדיין מאמין שהוא אאוטסיידר ודוברם של הדחויים באשר הם.
מרד נעורים שנמשך לתוך שנות העשרים.
(ל"ת)
מגיע מאותו מקום
של מישהו שהוא נצרר למשפחת אצולה ישראלית שלשיטתו הופעל לחץ על מפיקים ואומנים כדי להחתים אותו על חוזה הקלטות ולהקליט לו אלבום עם המפיקים הכי נחשבים של אותה תקופה, שעדיין מאאמין שהוא אאוטסיידר ושעבר קשיים בדרך להצלחה.
לזכותו יאמר שהוא מדברר יפה את הקשיים האלו, משהו בכריזמה ובפוזה עובד.
יתכן, אגב, שבאמת חווה לא מעט דחיות, אבל האגו שם כל כך גדול שהוא לא מסוגל לראות את הדחיות האלו. האגו הבלתי נסבל הזה הוא החסרון המרכזי של הסדרה, כי הרי גם בוויס אובר שלו שאמור להציג את חכמת הבדיעבד, הוא בעיקר מדברר קלישאות על ניכור ובדידות ועדיין, גם בהווה, לא רואה את הדברים כפי שהם באמת.
הכריזמה והפוזה של מי? של גפן? היא עובדת חלקית, שיהיה בריא
אבל אנגלהרד, שמגלם אותו, שחקן עם המון פוזה ומינימום כריזמה. לא אמין, מלאכותי, קומי שלא במתכוון. תצוגת משחק מחרידה. אולי הוא פילוסוף טוב ואולי הוא משורר מוצלח, אבל לא מדובר בשחקן.
ומתראיין מזעזע.
יודע יפה לשחק אותה פילוסוף ומשורר (לא מצאתי מחשבות מקוריות ומעניינות במיוחד בראיון, אני מקווה שבמאסות שהוא כותב הוא מפגין יותר יכולות) ולהתנשא על השירים של אביב שלטענתו הם בעיקר קיטשיים, אבל הייתי מציע כן לחלוק כבוד מינימלי למי שאתה מגלם (ובמיוחד שהוא פחות או יותר השואורנאר), במיוחד שקיטשיים או לא הוא עשה בחיים קצת יותר מנוח. לא שאני חושב שאביב צריך עוד ליטוף לאגו, אבל עדיין הזלזול הרגיש לי מוזר.
יכול להיות שהוא פשוט נכנס לתפקיד
אחרי הכל, לירוק לבאר שממנה אתה שותה (ועל כל העולם באופן כללי) זה חלק בלתי נפרד מהפרוסנה של הדמות שהוא מגלם.
הוא מאד מזכיר את גפן בדיבור (הכתוב), ייאמר לזכותו. יכול להיות שהוא חסיד של המת'וד אקטינג
(ל"ת)
הקטע הוא
שהאלילים של גפן עצמו באים בגישה הפוכה לגמרי. כאילו, הבן אדם מעריץ ידוע של רדיוהד והגישה של טום יורק הכי הפוכה מנרקיסיזם שאפשר (״אני קריפ אני ווירדו״ וגישה כללית כזאת בראיונות של ״אני לא מבין מה רוצים ממני, אני לא כזה גאון.״) גם בוב דילן שגפן כל-כך מעריץ היה בן אדם די צנוע, לא? מעניין מה גרם לגפן להיות כזה, אם זה משהו בגנים או פיצוי יתר או משהו אחר לגמרי.
לא, דילן הוא ממש לא צנוע
למעשה, וזו מחשבה מאוד ספונטנית, אוליי מכל האלילים מדובר באיש שהכי דומה לגפן עצמו ברמת האגו. הוא מחזיק איזו אג'נדה/פרסונה ומתעקש שהוא הצודק. אם זו ההחלטה להבריז לפרס הנובל כי הוא שמוק, או זה שהוא מופיע באולמות קשוחים ואסור לצלם, ואין מסכים ותאכלס שילמתי ממש מלא כסף כדי לראות נקודה ליד פסנתר, שבקושי מצליחה לעמוד וכבר כמעט שאין לה קול, ואפילו לא ניגנה כמעט אף שיר מאלו שאני אוהבת (וראבאק, אני מכירה מספיק)
לא יודעת מה גישתו של גפן כלפי רדיוהד, לא בטוחה בכלל שהוא מעריץ, לפחות בשום שלב אני לא זוכרת ראיון שבו הם הוזכרו באופן מעמיק. בכל מקרה, מילים בשירים הם מה שהאומן רוצה להגיד על עצמו, לא מה שהוא באמת, גם אצל גפן תמצא בלי סוף ציטוטים שמצביעים על צניעות וטוב לב
מי שכל הזמן רק מדגיש כמה שהוא צנוע בעצם אינו כזה צנוע.
וגפן השתפך הרבה על רדיוהד בראיונות, במיוחד בתקופת חלולים (בפירוש קרא לאוקיי קומפיוטר אלבום העשור באיזה ראיון למעריב לנוער מ-1998), חלולים היה המחווה שלו לרדיוהד ולעוד להקות דומות כמו מאסיב אטאק, סמשינג פאמפקינס, פלסיבו (בדיעבד אלבומו הטוב ביותר, וגם לא כזה לא-קליט כמו שהוא מציג אותו.)
אף פעם לא ראיתי את הדמיון בין חלולים לרדיוהד
(בהחלט הושפע מאוד מפלסיבו)
אני חושבת שלקרוא לאוקיי קומפיוטר אלבום העשור זה רחוק מלהיות גרופי של רדיוהד. כשהדיסק הזה יצא כולם עפו עליו, ובמידה רבה הוא גם סימל בדיוק את נקודת האמצע בין העבר לעתיד של הלהקה- שהם שונים מאוד ומשכו קהלים שונים מאוד.
בסוף כשחושבים על זה, מעולם לא שמעתי את אביב גפן מפרגן לאומן אקטואלי, אולי להוציא את סטיבן ווילסון שהיה המקפצה הלא מוצלחת שלו לחו"ל. בתחילת דרכו הוא תמיד דיבר על (והעתיק מ) פינקפלויד, ביטלס, בואי, דילן וכו', גם בישראל הוא מתרפק על ברי סחרוף ושלום חנוך, הוא לא מכיר בשום דבר שקרה אחריו- ויש המון רוק בארץ. היחידים שהיו תחת חסותו במידה והגיעו לאנשהו הם היהודים, כל שאר הלהקות שחיממו אותו, הזמרות שטיפח לכדי אלבומים וכו' לא הגיעו לשומקום ולא חושבת שזו מקריות.
ברי סחרוף נחשב לעכשווי לפי ההגדרות האלה.
(ל"ת)
הוא משנות ה80, זה לפני אביב גפן
(ל"ת)
לגבי חלולים
הוא בפירוש שיווק את האלבום כסוג של חיקוי של אוקיי קומפיוטר, גם אם מוזיקלית זה לא בדיוק מה שיצא – הוא כל הזמן דיבר על כמה שזה אלבום לא קליט, לא מתפשר, לא מתחנף, ניסיוני וכו׳ וכו׳ וכו׳, וגם הארטוורק פשוט צרח אוקיי קומפיוטר. אגב לפני שנה מצאתי ביוטיוב קטעי ארכיון שמדברים על גלי ההתאבדויות בעקבות המוזיקה שלו והייתי בהלם – שנים הייתי בטוח שזאת רק הגזמה של הקומדי סטור.
למייקל ג׳ירה מ-Swans יש תשובה שאני אוהב לאלה שמאוכזבים שלא שמעו מה שרצו בהופעה:
I’m not your fucking jukebox.
וכשאני חושב על זה, בעוד כמה שנים אנגלהרד יהיה הליהוק המושלם
לסרט האוטוביוגרפי בשחור לבן שנדב לפיד יביים על חייו, יופק על ידי נטפליקס ויהיה מועמד לאוסקר. פחות או יותר אותו סט מאפיינים נדרש לשתי הדמויות.
לפי רמת החשיבות העצמית שלו, יש סיכויים שהוא יצרך לגלם את עצמו בסרט שנעשה על חייו כהוגה הדעות הגדול של המאה ה21. we'll see
(ל"ת)
אני דווקא מחבבת את אנגלהרד כגפן
ברגעי המשחק. כלומר הוא בסדר בהנתן שהוא משחק דב לא לא צדקן ועצובי (כן, אני פה בנימה אירונית משהו)
הבעיה העיקרית שלי בשירה ופרפורמנס, ונראה שגפן היה כל כך עסוק בלחפש את הגרסה הסקסית של עצמו שהוא לא התעכב על זה. היה איזה פרק שהוא הגיע להתארח בתוכנית ובסוף במקום להראות את האירוח, ראו ביצוע ישן של גפן- דבר שהוצג בתקשורת כמגלומניה טהורה. בפרק האחרון היו הרבה קטעי הופעה, תהיתי אם שוב נראה את הצילומים המקוריים, הפעם לא עשו את זה אבל פתאום הבנתי למה קודם כן עשו את זה. אנגלהרד היה צריך ללכת לשיעורי פיתוח קול. אביב גפן הוא לא בדיוק ריטה, לא צריך פה ללהטט באוקטבות, ואכן באלבומים המוקדמים הוא זייף בלי חשבון בהקלטות, אבל הוא מחזיק הופעה. צריך להיות מסוגל לשיר את המינימום הבסיסי ביותר, ואנגלהרד לא מסוגל, נגמר לו הקול ויצאו נהמות לחישות לא קשורות בכלל, וגם זה עם המון המון voice over שבחיים לא יכול להתלבש על מופע אנרגטי כמו זה שהוצג. התוצאה היתה קטסטרופלית.
למעשה, אם עד כה הסדרה היתה מושא ללעג על הקאמפיות והעיוורון של גפן וכו', זו הפעם הראשונה שיש פה ממש רשלנות מקצועית שהיא בעיני בלתי נסלחת. זה לא באג באישיות, זה ליהוק ממש גרוע אם לתפקיד זמר ליהקו אדם שלא מסוגל לשיר. היה עדיף ללהק מישהו שיחבוש ברדס ירוק וידביקו עליו בCGI גרוע את הפרצוף של גפן
מדובר נעבעך באומן שהכוח המרכזי שלו היה בכתיבת שירים מלנכוליים בלי שתהיה לו שום סיבה להיות מלנכולי, זה עסק מתסכל. אני זוכר שהקשבתי לממנטו מורי ואמרתי לעצמי, תרגע עם זה שסבתא שלך מתה, זה חוויה שרוב האנשים בגיל שלך עוברים. אני בטוח שהיא היתה מאוד חשובה לו, ושהמוות שלה היה עצוב בשבילו. אבל החדווה שבה הוא ניגש להשתפכות הרגשות שלו, רושם היה שסוף סוף יש לו משהו עצוב שהוא יוכל להתבכיין עליו
סליחה "ספוילר"
תגידו, אביב גפן אשכרה הרגיש לא מספיק מרכזי ברצח רבין, שפתאום יגאל עמיר חדר לאירוע תוך התחזות לנהג שלו? מה דה פאק?!
זה פרט שמופיע גם בסרט ״ימים נוראים״
כן, זה נותן עוד בוסט לכך ש״שנות הירח״ היא לא יותר ממופע נרקיסיזם מאתגר לצפייה, אבל בניגוד לדברים אחרים במהלך הסדרה, את זה התסריטאי של הסדרה לא המציא.
אני.. לא בטוח
אני לא רוצה לצאת בהצהרות נמהרות, אבל הפרט הזה מופיע (לפי ימים נוראים) בהצהרה של אביב גפן שאני לא רואה לה תימוכין אחרים. לפי הידוע לי ולפי המקורות (שאני מוצא) הוא טען שהוא דמות ביטחונית כלשהי – לא הנהג של אביב גפן.
אז או שזה פשוט פרט קטן מדי לרוב המקורות וזה אכן ככה, או שזה דווקא כן מיתוס שאביב גפן המציא לעצמו, אבל זה פשוט לא הסיבוב הראשון שלו ב"שנות הירח".
וגפן לגמרי מאמין בזה.
באוטוביוגרפיה של סטיבן וילסון, בפרק שוילסון מדבר על החברות שלו עם גפן והקשק לישראל – גם הוא מזכיר את זה.
מן הסתם וילסון לא מעורה בפרטים וכל מה שהוא יודע – הוא שמע מגפן. אבל זה רק מראה שגפן הולך פול גז עם הגרסא הזאת ומספר לכולם.
יזהר באר דווקא טוען שעמיר התחזה לאחד מאנשי האבטחה במקום.
אני לא מבינה, עשרים שנה אחרי הרצח פתאום זה נהיה פרט ידוע?
הרי במשך שבועות הטלויזיה לא עזבה את זה
היה משפט
היו תחקירים
איך זה שאף אחד לא שמע על הדבר הזה עד שיצאו סרט וסדרה?
גברת את עומדת לכבד את הכדור הרביעי של יגאל עמיר!
(ל"ת)
זה ממש מצחיק
מישהו היה צריך לעשות את הפרודיה הזו, אני לא מבינה למה זה לא יותר ויראלי.