תמונה קבוצתית: סרט השנה 2021

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שמעוניינים לקרוא את הכתבות הקודמות מוזמנים לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים להגיב בתשובות משל עצמכם, להתווכח בצורה מכובדת עם הבחירות של הכותבים, להציע שאלות או לסכם בכלל את שנת 1992. 

ישר ולעניין: "מהו הסרט האהוב עליך מבין בציר 2021?"

אדם קלין אורון: בביתו במדבר יושב וויל וצופה בטלוויזיה. בכמה מהן, האמת. ובכל אחת משודרים החיים של מישהי או מישהו, כפי שהוא או היא חווים אותם כרגע. וויל מכין לעצמו תה, נפגש עם חברו קיו למסיבות צפייה צנועות, אבל בעיקר מקליט, רושם לעצמו רשימות, ומעל הכל מסתכל. עד שאחד המסכים, בנסיבות טראגיות, מחשיך.

וויל, מזועזע, מסרב בהתחלה להכיר במה שקרה, אבל החובה קודמת לכל, ולכן הוא מתחיל במשימה שבשבילה הוא שם, במדבר: אחד אחרי השניה מגיעים לביתו המועמדים להחליף את הנשמה שהסתלקה מהעולם, ווויל מסביר להם את הכללים – בתשעת הימים הבאים הם יעברו שורה של מבחנים ותצפיות, שבסופם אחת או אחד מהם יוולדו אל העולם, והנותרים יעלמו כאילו לא התקיימו מעולם.

הסרט מציג לנו את המועמדים והמועמדות, שכולם אנושיים מאוד, למרות שהם עוד לא בני אדם בכלל, וכולם גם שונים מאוד: חדור מטרה ואפילו אכזרי; נלהבת לרצות ושוכחת את עצמה; נטול הגנות שמרגיש את כל כאב ועונג העולם. לרגע, נדמה שהוא הולך להתמקד בעיקר באחת מהן, אמה (זזי ביטס), שמסרבת לשחק לפי הכללים ומנסה להבין למה הם שם. אבל לאט לאט מסתבר שהגיבור הוא לא הסיפור, וגם לא אמה, אלא וויל עצמו – איש מסור עד העצם, שצריך להתמודד עם האחריות העצומה שמוטלת עליו, ועם החוויה הקשה שעבר כשהוא עצמו עוד היה חי, במובן הפשוט (והמסובך) של המילה. וויל צריך להיזכר למה ראוי לחיות, ובעיקר, איך צריך לחיות, ומה האחריות שלך כלפי העולם, כלפי אחרים, וכלפי עצמך. 

"תשעה ימים", סרט הביכורים של אדסון אודה, הוא התפרצות כפולה של כשרון עצום, בשליטה מוחלטת. אודה עצמו יודע מה הוא רוצה להגיד ומקפיד להדגים את זה במקום להגיד את זה, אלא אם נאום או מונולוג ממחזה דווקא מתאימים יותר. הבימוי העצור שלו משרת את הרגש הסיפורי בדיוק במידה הנכונה, כולל ההתפרקויות הנדרשות במקומות הנכונים. ואת ההרהור הפילוסופי הזה, שמצליח להיות גם סיפור סוחף, סוחב על גבו הרחב ווינסטון דיוק בהופעה לא פחות ממושלמת – וויל שלו הוא איש גדול, בלב ובגוף, שמחזיק את עצמו בכל הכוח ומשלם על זה את מלוא המחיר, ודיוק לא צריך לצעוק את זה כשמספיק מבט חטוף כדי להבין את הדמות, אבל הוא גם לא מהסס לצמוח לממדים הנכונים כשזה נדרש. כל זה הופך מה שהיה יכול להיות סרט שכלתני מאוד או מעשיית מוסר לסיפור סוחף שהוא, עבורי, לא רק סרט השנה של 2021, אלא אחד הסרטים היחידים שבכיתי בהם בשנים האחרונות.

דורון פישלר: אני מעריץ את בו ברנהאם, ככל שאני "מעריץ" אנשים באופן כללי. האיש הזה מוכשר ברמות שזה פשוט לא הוגן כלפי שאר האנושות. בעיקר אני אוהב את שני הספיישלים של ברנהאם מנטפליקס, What ו-Make Happy: דברים שהם בו זמנית מופע סטנדאפ ופארודיה על מופע כזה, עם קטעים שבהם אתם עוצרים רגע ומנסים להבין אם באמת שמעתם הרגע תובנה הופכת-מח מאותו האיש ששר עכשיו שיר עם גסויות. מול קהל, ברנהאם מדויק ברמה של מתעמל אולימפי. רק מה, יש לו בעיות, ועם הזמן אפשר לראות שהוא מתרכז קצת פחות בלהצחיק ויותר בלדבר על התסביכים שלו.

את הספק-ספיישל ספק-סרט הזה "בו ברנהאם: בפנים", ברנהאם צילם (וכתב והלחין והקליט והאיר וביצע) בעצמו, בחדר אחד, במהלך שנת הבידוד של 2020. כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שהדבר הזה הוא גאוני, אין ספק – ברנהאם עושה בחדר אחד דברים יותר יצירתיים משצוותי צילום הוליוודיים שלמים עושים עם אולפני ענק – אבל מה לעשות, זה פשוט לא מאוד מצחיק. תכל'ס, זה יותר מדכא מאשר מצחיק. אני מעריך את זה, אבל אין לי ממש רצון לראות את זה שוב.

חוץ מהקטע של "ברוכים הבאים לאינטרנט", כמובן, שאותו חזרתי וראיתי שוב. והקטע של הסטרימר-טוויץ'. והקטע הפאקינג גאוני שבו הוא עושה קומנטרי על עצמו. אה, והשיר על ג'ף בזוס. וזה עם הגרב. ו-All Eyes On Me, שמתברר שהוא שיר ייאוש/ריקוד מדהים. בקיצור, גיליתי שעוד ועוד קטעים מהספיישל הזה הם ממכרים, וכן, אני רואה ושומע אותם שוב ושוב לעתים קרובות. הוא מבריק, מה אני אעשה.

אבל הכי גרוע הקטע שבו ברנהאם מקונן בתוגה על הגעתו לגיל 30. תקשיב יא חתיכת אידיוט, אתה עשית עד גיל 30 את מה שרוב האנשים לא עשו עד גיל 80 וגם לא יעשו. הו, החלפתי קידומת ואני רק מפורסם ועשיר וסטנדאפיסט ובמאי מהולל! מספיק להתבכיין, יא גאון דביל.

(פורסם במקור בפייסבוק)

שני אוירבך: הייתה לי שנה לא שגרתית של צריכת קולנוע, שהתחילה בקצב של בערך סרט ליום ומסתיימת ביובש כמעט מוחלט. אבל אני שמחה שיש לי הזדמנות לצעוק על העולם ש"באים מרחוק" – מחזמר מצולם כמו "המילטון" משנה שעברה – זו יצירה מופלאה וחובת צפייה וזה מה שאני אעשה. המחזמר, שנוצר על ידי איירין סנקוף ודיוויד היין, הגיע לברודוויי לראשונה ב-2017 ועוסק באירועי ה-11 בספטמבר 2001. התגובות של אנשים כשהם שומעים את המילים "מחזמר" ו"11 בספטמבר" באותו משפט לא כל כך נעימות, וזה הרגע שבו אני בדרך כלל חייבת להתעקש שיקשיבו עוד דקה, כי המחזמר לא מתרחש בניו יורק אלא באי ניופאונדלנד, בקצה המערבי של קנדה. כשהשמיים בכל צפון אמריקה נסגרו, 38 מטוסים נאלצו לנחות בעיירה קטנה עם שדה תעופה גדול. התושבים היו צריכים לארח זרים מכל העולם שמספרם כמעט משתווה לזה של המקומיים במשך ימים ארוכים, והם עשו את זה בהצלחה.

בניגוד לשוברי שיאי ברודוויי אחרים, "באים מרחוק" הוא ההיפך הגמור מספקטקל מרהיב. מדובר במחזמר קצר, חסכוני ומינימליסטי. שנים עשר חברי קאסט מחליפים בין דמויות שונות של אורחים ומארחים לפי הצורך, והתפאורה היא בעיקר כמה כסאות ושולחנות. התוצאה היא בדיוק האפקט הנכון של לחץ, צפיפות ואי נוחות שאליו כיוונו, ושממחיש את המצב בו היו שרויים האנשים האמיתיים. אפרופו האנשים האמיתיים, הדמויות והסיפורים שלהן מבוססים כולם על מה שבאמת קרה אז לפני עשרים לפני שנה. אמנם המחזמר מציג נדיבות חסרת גבולות בשעת טרגדיה, אבל הוא נמנע מלהיות סתם פורנו-השראה בכך שהוא מראה גם את החשדנות והפחד שמן הסתם התפשטו שם, וכולל כמות משמעותית של קווי עלילה שאין להם בדיוק סוף טוב.

ואי אפשר שלא להתייחס לנקודה היהודית. הרגשות הדתיים שלי אמנם די רדומים בשגרה, אבל דוגמה קצרה לאופן שבו אמונה מגשרת על פערים של יבשות שלמות, ודמות יהודית אחת שאומרת רק שני משפטים, ריגשו אותי עד דמעות. והשיר "Prayer" הוא בהחלט הנקודה שבה (למרבה המבוכה, כי שותפותיי לצפייה כבר הכירו את המחזמר) הסכר נפתח לחלוטין. אז כן, בכיתי המון, ואני רוצה שתבכו גם, כי באמת ש"באים מרחוק" הוא אחד הדברים הכי נוגעים ללב שהיה אפשר לחוות בשנה האחרונה.

רז גריינברג: הגעתי ל"אתמול בלילה בסוהו" עם חששות כבדים. האם הוא יהיה יותר כמו טרילוגיית הקורנטו הבריטית של אדגר רייט, אותה אני מעריץ, או כמו הגיחות שלו להוליווד, שמאחת מהן לא התרשמתי ומהשנייה השתעממתי? התשובה, במפתיע היתה "לא זה ולא זה". 

עם "אתמול בלילה בסוהו", אדגר רייט פותח דף חדש ובוגר יותר, גם כשהוא צריך לספר סיפור אימה על סטודנטית צעירה, שמתחיל כמו איזו בונבוניירה נוסטלגית, ספוגה במחוות קולנועיות ומוסיקליות לשנות ה-60 של המאה שעברה ומהר מאוד גולש לסיוט שמזכיר לצופים עד כמה השירים והסרטים של אותו עשור כיסו על מציאות אלימה ומיזוגנית. האימה שמבעבעת בסרט הזה לא נובעת רק מארסנל ההפחדות של רייט (והארסנל הזה מרשים) אלא גם מהאופן חסר הרחמים שבו הוא מכריח את הצופים שלו לגלות דברים רעים על החוויה שהם אוהבים לאהוב.

טווידלדי: לפני הרבה, הרבה שנים, בעיר רחוקה, רחוקה (זאת אומרת, ירושלים. אניח לצורך העניין שכולכם גרים בקמצ'טקה), נכנסתי לחנות המוזיקה "פיקדילי" (ז"ל). המוכר המליץ לי על אלבום קלאסי – "בחצרו של מלך הארגמן", של להקת קינג קרימזון. הוא הפעיל אותו ברמקולים של החנות. 28 שניות היה רחש שבכלל לא הייתי בטוח שהגיע מהרמקולים. ואז פתאום הייתה מכת צליל בווליום גבוה, ותחושה של "וואו, אף פעם לא שמעתי כזה דבר". זה לא היה השיר הכי טוב ששמעתי; אבל ה"וואו" מהמוזיקה נשאר עד היום, מספיק עד כדי כך שלא הייתי צריך לבדוק ביוטיוב כמה שניות עברו עד הבום.

"אגדת חורבן" עושה את זה בדיוק. הוא מספר סיפור היסטורי יהודי מאוד, בצורה של "וואו, אף פעם לא ראיתי כזה דבר". גם אם הוא היה סרט "רגיל" הוא היה סרט טוב מאוד: הוא מספר את הסיפור היטב, הוא דרמטי והוא מותח, למרות שסוף הסיפור ידוע מראש; ולמרות שיש לו כוונות ברורות, הוא לא מזלזל בצופה ולא מאכיל אותו בכפית. 

אבל מעבר לכל זה, "אגדת חורבן" (שטכנית אפשר אפילו לחלוק על הגדרתו כסרט, בהינתן העדר כמעט מוחלט של אנימציה ותנועות) הוא סרט שכמעט בטוח שלא ראיתם כמוהו אף פעם, לא בארץ ולא בחו"ל. עצם הרעיון נשמע לא הגיוני ולא סביר, עד שרואים אותו – ואז הוא עובד, אוהו כמה שהוא עובד. ולכן, הוא גם סרט בלתי נשכח: כי יש לו את ה"וואו" הזה של "לא רק שלא ראיתי כזה דבר, לא שיערתי שאפשר בכלל לעשות דבר כזה. ולא רק שאפשר לעשות דבר כזה, כמה טוב אפשר לעשות אותו".

מאיה כהן שלו: מאז שראיתי את "אחד בלב" בקולנוע, היה ברור לי שהוא סרט השנה שלי. הוא לא הסרט הכי טוב או הכי מרשים שראיתי השנה, אבל הלב שלי איתו ולא קיוויתי ועודדתי להצלחה אף סרט אחר שיצא השנה כמו שעודדתי אותו. מדובר בסרט שהוא המון דברים אבל כולם בדרכם עובדים, כמעט אף אחד מהם לא מרגיש תלוש למרות שלכאורה אין בינהם קשר: סיפור על אהבה וקושי, על משפחה, על שריטות, על פירוק דמותה השטוחה של ה"מאניק פיקסי דרים גירל", ועוד הרבה. בין שאגות פילים בפרדס חנה כרכור לנאמברים מוזיקליים בלי המוזיקה, יש פה עיסוק תמידי בין פנטזיה למציאות, השבירה של המציאות את הפנטזיה ולהיפך – כזאת שמבינה שמה שנראה קסום הוא לפעמים פתטי, ומה שנראה פתטי הוא בעיקר שגרתי. 

סיבה נוספת שהסרט עובד מבחינתי היא העובדה שאני לחלוטין מכירה את האנשים האלו. את אלינור, את נועם, את החברים שלהם, את ההורים של נועם (אוהו) ובמיוחד את האקס של אלינור, דמות שאני יכולה לכתוב עליה מניפסט. הם פגומים, מתנגשים, מטומטמים, ומעוררי הזדהות.

אני רוצה להאמין בעולם שבו ליוצרת כמו טליה לביא ניתן חופש לעשות מה שהיא רוצה בלי להתחשב ברצונות של גורמים אחרים, והעולם הזה כנראה לא קיים, אבל בכל זאת הסרט גורם לי להאמין שאולי יש אפשרות כזאת.

בלימודי תסריטאות אומרים לך הרבה "לא להתפזר" – להישאר נאמנה לנרטיב ולהוריד את כל מה שלא רלוונטי לאותו הנרטיב. ודווקא יש משהו מהמם בתסריטאית שעושה ההפך ומתפזרת לכל הכיוונים, ועדיין נשארת נאמנה לקו העיקרי שלה בתוך הכל. קצת כמו החיים. 

תום שפירא: "קייג' הוא שחקן טוב בסרטים טובים ושחקן הכרחי בסרטים גרועים" (רוג'ר איברט)

ניקולאס קייג'. אין שחקן כמוהו. לא היה וכנראה גם לא יהיה (אלא אם באמת נשכלל את טכנולוגיות השכפול שלנו). אין עוד שחקן שיכול לעבור בכזו קלות מאפס למאה ועדיין לשמור על השקעה רגשית, הן של השחקן והן של הצופה, במה שורה על המסך. הוא תמיד נראה עצוב, ואנחנו רוצים לבכות איתו כי אנחנו חולקים ביחד איזשהו סוד על עד כמה המציאות מגוחכת.

אחד משלושת הסרטים החדשים שלו בשנת 2021 (גם בזמן שכולם עדיין לא בטוחים עד כמה זה חכם לצאת מהבית האיש נשאר עסוק) נשמע כאילו הבדיחה הגיעה למיצוי שלה: קייג' מנסה לצוד את האנשים שגנבו את החזירה שלו. ג'ון וויק דה לא שמאטה (וגם לא כשר!), הפאנצ'ליינים כותבים את עצמם – משהו על going ham in search of a ham. 

אבל במקום זאת "פיג" (שביים מייקל סרנוסקי וכתבו מייקל סרנוסקי ו-ונסה בלוק) מתגלה כדרמה על אובדן וההתמודדות אתו. יש רגעים בהם הסרט עצמו לוחץ על הגז, אבל קייג' מבלה את רובו במהירות שיוט, בקושי מרים את הקול. וזה מרהיב – הדמות הזו לא יכולה הייתה לעבוד עם אף שחקן אחר. הו, בוודאי שיש הרבה אנשים שיכולים לחזור על השורות ולעשות את הפעולות שאנחנו רואים על המסך, אבל את מה שקייג' מביא להופעה הזו אי אפשר לכמת. 

"פיג" הוא סרט שלא אמור לעבוד. לא, תיקון – "פיג" הוא סרט שאמור להיות כישלון קולוסאלי נלעג ויומרני. אבל "פיג" הוא הסרט הכי טוב של השנה. איך זה בתור בדיחה?  

זוהר אורבך: ספילברג הוא אלוף העולם בקולנוע, אבל הוא בקושי עושה סרטים בשבילי. הוא עושה סרטי מלחמה, סרטי מדע-בדיוני, דרמות פוליטיות אפרוריות. והם נהדרים, אבל הם לא הקולנוע שמרחיב לי את הלב בכמה סנטימטרים מדי צפייה – אני פה בשביל "שיקגו", בשביל "היירספריי", בשביל ברברה סטרייסנד שזועקת על הגבר שלה. עם "סיפור הפרברים" ספילברג עשה את מה שאני לעיתים נדירות מקבל מידי במאים בעלי שיעור קומה כמו שלו: מחזמר מרגש, צבעוני, מלודרמטי, רך ומלא בהיקסמות – לא יוהרה – ממה שהקולנוע יכול להשיג. היו בו צבעים, אורות, צלילים, ניו יורק, ריקודים, וגם כמה חתיכים, כי למה לא? 

ספילברג ביים את הסרט המקסים הזה באותו שיעור קומה שבו ביים את האפוסים המלחמתיים שלו ואת הרפתקאות המד"ב שלו: כל פריים, כל תנועת מצלמה, כל קאט וכל מרכיב בעשייה הקולנועית הכוללת משרתים איזושהי משמעות. היה בו כל מה שרציתי, ואז עוד קצת: היו בו אניטה, אחת הדמויות המצחיקות, הזוהרות, הסקסיות והטרגיות בתולדות התיאטרון המוזיקלי בגילומה של אריאנה דבוס המעלפת; ומייק פייסט בתפקיד ריף, שהצליח לעשות מה שמעט מאוד מנסים לאחרונה, וביצע מעבר מרשים מאוד מהבמה לקולנוע, באחד התפקידים הגדולים של השנה.

וכל זה מספיק מרחיב לב כדי שאוכל להתעלם מהפגמים. מהעובדה שקשה לי לפרגן בלב שלם להופעתו המוצלחת של אנסל אלגורט, איש שפל יותר ממה שספילברג ידע כשליהק אותו; מהעובדה שרייצ'ל זגלר היא לא באמת מריה אולטימטיבית (למרבה הצער, משי קליינשטיין לא באמת מספיק פורטוריקנית כדי לזכות בתפקיד הזה גם בהוליווד); ומהעובדה שקולנוע תקופתי בן שעתיים וחצי לא מסייע לאף אחד לחזור בחדווה לאולמות הקולנוע אחרי שנתיים איומות. אבל הסרט הזה ריגש אותי והזכיר לי כמה כיף זה קולנוע. ותכל'ס – לא ביקשתי יותר מזה, וקיבלתי פי כמה. זהו סרט השנה שלי.

אלינה גומברג: סרט השנה שלי הוא "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – הסרט היחיד שהיה אירוע קולנועי אמיתי, וגם על הדרך סרט מעולה שמתעלה על הציפיות. וכן, אני מעריצת מארוול, וכן, הסרט מלא נוסטלגיה ופאן סרוויס, אבל פה זה נעשה נכון, משהו שלא כל סרט משכיל לעשות. וזה גם טכנית זה סרט של סוני אז אני יחסית פחות משוחדת. 

בהתחלה לא היו לי ציפיות. הסרט נדחה כמה פעמים וסוני אמרו שהוא יצא לקולנוע רק תחת תנאים אידיאליים. לא היה שום פרסום לסרט עד שמישהו הדליף טריילר לאינטרנט ואז בתגובה סוני שחררו את הטריילר לסרט. וזהו, זה מה שקיבלנו: טריילר אחד אמיתי עם כמה נגזרות שלו, אך ורק פוסטרים של דמויות שהופיעו בטריילר, ואך ורק ראיונות עם שחקנים מהטריילר. 

המעריצים בנו הייפ מטורף סביב הסרט. כשאתרי מכירות הכרטיסים קרסו כשהמכירה התחילה ידעתי שכאן יהיו לא רק כותרות ואז אכזבה בקופות כמו כמה סרטים שדיווחו על אחלה מכירות, אלא אירוע קולנועי יוצא דופן. כי יש סרטים שמחכים שיצאו בחינם לסטרימינג ויש סרטים שאפשר לשלם עליהם לצפייה ביתית, אבל זה היה סרט שחייבים לראות על המסך הגדול. מאז תחילת הקורונה ניסיתי להימנע מהשעות העמוסות בקולנוע, לא לראות סרטים מיד כשהם יוצאים ולחכות שההייפ שלהם ירד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לסרט עם אולם מלא יום אחרי שהוא יצא לקולנוע, וזאת הייתה חוויה. גם אני וגם הקהל מחאנו כפיים, התלהבנו והגבנו לסרט, ואנשים שלא ידעו מה עומד לקרות בסרט כמעט נפלו מרוב התרגשות, וגם אני התרגשתי איתם. זאת היתה חוויה שאף סרט אחר לא יכול לספק. 

רם קיץ: אני יכול לספר באריכות מדוע אני אוהב את "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", אבל מה הטעם? ההוכחה הניצחת ביותר שמדגימה את אהבָתי היא העובדה שעותק שלו ניצב כעת בגאון בספריית הבלו-ריי שלי. אמנם רכישת עותק בלו-ריי של סרט שאני אוהב לא מעידה על כלום, אבל להוציא כסף על סרט שממילא זמין חינם בנטפליקס, סרט שלא צפוי אי פעם לרדת משם? הו, זו כבר אהבה מסוג אחר (אבל סוני, למה לא ב-4K?).

ומדוע באמת עשיתי זאת נגד כל אינסטינקט יהודי שהפציר בי אחרת? ובכן, כי יש לו את הבדיחות הכי מצחיקות ששמעתי השנה, ואנימציה שעושה שמיניות באוויר כדי שכל סצנה תהיה מרעננת, מקורית ומרהיבה. עשיתי זאת גם כי יש בו רגש, וסיפור שמאמץ את אחת הקלישאות הידועות בהוליווד ("משפחה זה הכל") מבלי שבכלל נרגיש את הקלישאה. אבל יותר מהכל, עשיתי זאת כי יש לו דמויות מקסימות וכלב שהוא אולי חזיר שהוא אולי כלב שהוא אולי חזיר שהוא אולי כיכר לחם.

אז כן, זה סרט שקניתי לא כי אני רוצה לצפות בו בצורה פי אלף פחות נוחה (כי השד יודע שבזמן שמפעילים את הפלייסטיישן, מכניסים את התקליטור, מחכים שיחלפו האזהרות נגד פיראטיות, מנסים להיזכר איזה כפתור מדלג על טריילרים ואז מגדירים כתוביות – רבע מהסרט כבר אפשר היה לסיים בנטפליקס). לא – רציתי פשוט לחגוג את הכיף וההנאה שהוא הביא לי, ולהביע את הַעֲרכתי אליו, ואולי, רק אולי, להרגיש שאני חלק ממשפחת מיטשל.

מתן בכר: אחרי הרבה התלבטויות בין סרטים כמו "משפחת מיטשל" הנהדר ו"צעירה מבטיחה" שאני עדיין חושב עליו, החלטתי לקחת את הכיוון הפחות הצפוי ולבחור ב"קנדימן" כסרט השנה שלי. טוב, אולי זה קצת צפוי, בהתחשב בכך שזאת השנה השלישית ברציפות שבה אני בוחר בסרט אימה. אבל היי, השנה רובם היו טובים! אוקיי, אני אנסח מחדש: אבל היי, השנה ברובם נהניתי!

וידוי – אני לא ממעריצי "קנדימן" המקורי. הנכס העיקרי שלו הוא טוני טוד, עם הקול מסמר השיער שלו. חוץ מזה מדובר בסרט סביר ולא מפחיד במיוחד ששכחתי לא הרבה זמן אחרי הצפייה. לעומתו, הגרסה החדשה מצליחה לעורר אי נוחות כבר בהתחלה, עם הלוגואים שמוצגים בתמונת מראה, רמז מטרים לתפקיד המשמעותי של מראות בסיפור (משהו שכמובן זכרתי ובכלל לא חשבתי לכמה רגעים האם כדאי לצאת ולדווח על זה לסדרן).

זה לא סרט מושלם – התסריט שלו קצת מפוזר והוא גם רוצה שיהיה לו מסר חברתי, אבל במקום להתמקד בנושא אחד הוא מנסה לדבר על כמה נושאים ולבסוף לא אומר דברים כאלה מעניינים או חדשים על רובם. מה שמפצה על כך בגדול זאת הוויזואליה שלו. ניתן לראות בבירור שהבמאית ניה דקוסטה לא הגיעה רק כדי לצלם אוסף של שוטים סטטיים אפרוריים שבסוף יהיה אפשר לקרוא להם סרט. היו כאן תכנון ומחשבה, שמספקים כמה מהפריימים היצירתיים ביותר שראיתי בז'אנר. זה בנוסף לתצוגת משחק מרשימה מצד יאיא עבדול-מאטין השני וכמה סצינות אפקטיביות ביותר השאירו אותי נפעם בסופו של הסרט.

לא יצא לי לכתוב ביקורת על "קנדימן" בזמנו, וזה ביאס אותי משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא, כמו שאפשר לנחש מהבחירה הזאת, שמאוד אהבתי אותו. השנייה היא שהייתי לבדי באולם (בהקרנה של 22:00 כמה ימים אחרי שהסרט יצא, לא הקרנת חצות או משהו). היה נראה לי שזה סרט שיירד מהמסכים תוך שבועיים גג ויעבור מתחת לרדאר של הרבה מאוד אנשים, וחבל שכך. אם אתם מחובבי הז'אנר, זה חידוש שבהחלט כדאי לכם לבדוק. 

נעמה רק: בשנה מעיקה, מבלבלת ואפורה כמו 2021, להנות מסרט כמו "לוקה" זה כמעט נו בריינר. המעשייה החדשה של פיקסאר היא כולה קיץ, שמש וחברים, ועוד באיטליה – כל הדברים האלה שפעם היו מובנים מאליהם אבל פתאום נשמעים כמו פנטזיה אסקפיסטית מסעירה.

אבל בלי קשר לנסיבות, "לוקה" הוא סרט שקל להתאהב בו. כבר הרבה זמן לא עפתי ככה על משהו שפיקסאר עשו – ואלה פיקסאר, הם תמיד די סבבה. התרגלנו לקבל מהם סרטים טובים, אבל גם התרגלנו לאיזה סוג בדיוק של סרט טוב. "לוקה" נראה שונה כבר ברמת העיצוב, אבל גם בטון ובעלילה משהו מרגיש אחרת: הסיפור קטן ומהודק יותר, הסיכונים יומיומיים יותר ואין איזו עיר תת-ימית של בני ים ששטים על דגי חרב מעל כבישי אצות או משהו. את כל המשאבים שהסרט היה יכול לנצל ליצירת עולם סודי וקסום או לאמירות מפוצצות על החיים (אהמ "נשמה" אהמ) הוא משקיע בדמויות וביחסים ביניהן. וזה משתלם, כי באמת שכל רפליקה פה קולעת וכל צעד של הדמויות, גם הכי קיצוני או מופרע, מרגיש נכון.

יותר מהכל, יש בסרט הזה פשטות ממכרת שגורמת לו להרגיש כמו סיפור שגדלנו עליו כבר בצפייה הראשונה. יש בו עומק רגשי שהופך אותו ליותר מסתם סרט קיץ ומאפשר לכל צופה לקרוא אותו קצת אחרת, אבל מה שמוכר לנו את כל זה היא הקלילות שלו – יותר מאשר סיפור על האחר בחברה או על המורכבות שבחברות או על יחסי הורים-ילדים, זה סרט שבא להעלות חיוך, להצחיק ולהעניק לקהל חיבוק אוהב. וכולנו יודעים שזאת תקופה שמצדיקה חיבוק

יהונתן צוריה: מה זאת אומרת, ברור שסרט השנה שלי הוא "אגדת חורבן". אה, כתבו עליו? אוקיי, לא נורא, ברור לחלוטין ש"תשעה ימים" הוא- אה, גם עליו כתבו? 

טוב, זה ממש לא נורא, הרי עדיין יש את "כוחו של הכלב", נכון? היצירה המפעימה של ג'יין קמפיון שהיא כל כך הרבה יותר מסרט על גבריות או סרט שמפרק את המערבונים או ביקורת שטחית כזאת או אחרת, אלא פשוט סרט על הדבר הכי מרתק בעולם: רוע, והסרט שגרם לי אפילו איכשהו לאהוב שוב את בנדיקט קאמברבץ', כנגד כל הציפיות.

אבל יותר מהכל "כוחו של הכלב" הוא אולי הסרט הכי 2021 שיש – שנה שבה הקולנוע קרטע בין הסטרימינג לאולמות (ולכן הוא היה גם וגם), שנה שבה במאים לקחו צעד אחד נוסף בסוג הקולנוע שלהם, גם במחיר ויתור על חלקים מהקהל: מדי פעם בקיצוניות מדממת כמו "טיטאן", מדי פעם בעומס ויזואלי, עלילתי וחושי כמו "טנט" או "הכרוניקה הצרפתית", ומדי פעם במה שאני לא יכול להגדיר אלא "ספילברגיות אמריקאית" כמו ב"סיפור הפרברים". וג'יין קמפיון יוצרת סרט חידתי שהוא אמנם יכול לתעתע ולגרום לאנשים לחשוב שזה סתם סרט צילומי נוף יפים אבל הוא לא: זה סרט עם עלילה שמתרחשת תמיד, ומתפתחת, ומרתקת, ומפתיעה, ומהודקת – אפילו אם אף אחד לא מסביר כלום בשום שלב. 

ואולי יותר מכל, זה סרט קטן-גדול. בשנה שבה הקולנוע עדיין נמצא באיזה לימבו לא ברור, נראה שרוב הסרטים הגדולים מדי נפלו בתוך עצמם, וגם הסרטים הקטנים מדי נהיו קטנטנים, "כוחו של הכלב" מצא את הגודל הנכון שלו: גדול בצורה יפהפייה וקטן באותה המידה בדיוק. 

וכן, זה אולי קצת יותר מדי "סרט של מבקרים", אבל בהתחשב בכך שנראה שרק מבקרי קולנוע היו בשנה האחרונה באולמות, אולי גם זה תואם את הלך הרוח של 2021. 

מועמדים ראויים נוספים שלא הוזכרו פה: "הכרוניקה הצרפתית", "שומר טינה", "הבת האפלה", "CODA", "פינץ'", "ויקטורי", "לילה אחד במיאמי", "אוונגליון 3.0 + 1.01: היה היו שלוש פעמים" ו"האביר הירוק", ו-"הדו קרב האחרון".