בואו נחזור לרגע ל-1997 לסרט ששבר את הקופות באופן ששינה לעד את כללי המשחק: "טיטניק". כן, היו שוברי קופות כבר לפניו, אבל "טיטניק" היה שונה.
בניגוד למה שאפשר לחשוב, ההצלחה שלו לא הייתה מובנת מאליה: הצילומים של הסרט התארכו הרבה מעבר לצפוי, התקציב שלו התנפח למימדים שאף אחד לא שמע עליהם לפני כן ותאריך היציאה של הסרט נדחה ונדחה עוד ועוד. אבל לא רק שהם לא פגמו בסרט, אלא להיפך – כשהסרט הגיע למסכים הגדולים הם עזרו לו להפוך לתופעה המטורפת שהוא היה – הסרט המיתי שהוא גדול מכדי להיכשל. אז איך זה קרה ומה היה הקסם המיוחד שלו?
לכאורה, העלילה הבסיסית של הסרט הייתה די מפתה: רומיאו ויוליה על הטיטניק. רומיאו ויוליה זה סיפור קלאסי ואהוב על ידי כמעט כל העולם, הטיטניק הוא אחד מהסיפורים הגדולים של המאה ה-20, אז זה רעיון שדי קל למכור: סיפור רומנטי סוחף בזמן שאתה מרגיש שאתה לומד היסטוריה. למעשה, קומץ מבקרים בעלי שם שנאו את הסרט כי הוא נראה כמו חיקוי דהוי של רומנים הוליוודים ישנים, אבל השורה התחתונה היא שאנשים אוהבים רומנים.
אבל מכיוון שהיו עוד סרטים רומנטיים (באותה תקופה יצא גם "הכי טוב שיש", למשל), בואו ננסה לנתח את זה לא מכיוון איכות הסרט אלא ממערך היח"צ וכל הדברים מסביב שדחפו את הסרט עוד ועוד.
נתחיל מהתקציב של הסרט: מאז ש"קליאופטרה" יצא בשנות השישים עם תקציב של 31 מיליון דולר (בחישובי אינפלציה, הסרט ה-29 הכי יקר בכל הזמנים) וגרם לקריסת שיטת האולפנים, המפיקים והאולפנים החליטו לא להתנסות עם סרטים יקרים מדי, ותקציבי הסרטים מאז שנות השישים עלו בקצב איטי בלי קפיצות מפתיעות או ניסויים חריגים. כשמישהו כבר חשב לשבור את הקונספציה, התוצאה הייתה הסרט "הגדול" האחר של שנות התשעים, "עולם המים" שעלה 172 מיליון דולר והיה כישלון גדול. אבל בכל זאת, אף אחד לא עשה את זה כמו "טיטניק", שהיה הסרט עם התקציב הכי גדול (באינפלציה) עד שנת 2007, והוא עדיין הסרט הכי יקר שאינו חלק מסדרת "הנוקמים" או "שודדי הקאריביים".
חלק מזה לא היה מכוון: הצילומים של הסרט התארכו מעבר לצפוי וזה ייקר את הסרט מאוד. בזמנו זה היה נראה שערורייתי ולא כלכלי בעליל והתקציב של הסרט התנפח ל-200 מיליון דולר. היום זה נראה הגיוני שלכל סרט גדול באמת שמכניס סכומים אסטרונומיים יהיה תקציב של 200 מיליון דולר ומעלה אבל "טיטניק" היה הסרט הראשון אי פעם עם תקציב של 200 מיליון דולר (ללא אינפלציה). האגדות על התקציב הגדול ביססו אותו כסרט עצום וגדול שצריך לראות על מסך עצום וגדול – אנשים רצו לראות איך נראים 200 מיליון דולר על המסך.
לכן, ולמרות שזה התחיל בצורה לא בדיוק מכוונת, "טיטניק" היה הסרט שביסס את המשוואה ששוברי קופות עצומים צריכים לבזבז הרבה כסף כדי להרוויח מלא כסף.
ובואו נדבר רגע על ההכנסות האלה. אנחנו מדברים על הסרט שרשמית יצר את מועדון מיליארד הדולר – סימן של סרט גדול באמת. אמנם בניגוד לסרטים בימינו, הסרט חצה את סף המיליארד רק ב-1998 אחרי יותר מחודשיים בקולנוע אבל זה היה סף חשוב ומיוחד. לסרט נדרשו רגליים ארוכות ומרשימות במיוחד כדי להגיע להישג הזה. הוא שמר על המקום הראשון בטבלה במשך 15 שבועות ברציפות – משך זמן בלתי נתפס במושגים של ימינו – והוא נשאר בטבלה של עשרת הסרטים המכניסים בארצות הברית במשך 26 שבועות. וזה לא שלא יצאו סרטים חדשים במשך כל אותה תקופה, פשוט לא היה להם שום סיכוי כנגד הסרט הזה (הסרט שהיה הכי קרוב לכך במהלך אותה תקופה היה, באופן לא מפתיע, סרט אחר עם ליאונרדו דיקפריו: "האיש במסכת הברזל"). בכללי, הסרט הוקרן 10 חודשים בבתי הקולנוע.
חלק מהסיבה שלאף אחד אחר לא היה סיכוי היה מסע הפרסום של הסרט. הסרט הזה לא לקח שבויים והפציץ בכל החזיתות. בתור התחלה, לסרט יצא ספר נלווה שתיאר את העשייה של הסרט מההתחלה. הספר שהה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס למשך כמה שבועות – פעם ראשונה שספר כזה הגיע להישגים כאלה.
בנוסף, חלק גדול מההצלחה של מסע הפרסום היה הדגש על הטיטניק האמיתית. בדיוק לפני יציאת הסרט יצאה בוידאו מהדורת אספנים של סרט של נשיונל ג'אוגרפיק שנקרא "סודות הטיטניק". הוציאו את האירוע הטראגי מהעבר ושמו באור זרקורים כמו שלא היה עליו הרבה זמן. יצאו קלטות וסרטי תעודה אשר הדגישו את המחקר שנעשה למען הסרט, האופן שבו הוא צולם, התכשיטים, המוזיקה, הדיוק ההיסטורי והאנשים האמיתיים שעליהם חלק מהדמויות התבססו. לדוגמא, לפני שיצא הסרט פוקס שידרו סרט תיעודי באורך שעה על עשיית הסרט וכלל קטעים מהסרט וראיונות עם ג'יימס קמרון וכל צוות השחקנים שנקרא "Titanic: Breaking New Ground". נעשה כל דבר אפשרי כדי להפוך את הסרט לאגדה חיה.
יש לסרט גם היבט מוזיקלי חשוב. שיר הנושא של הסרט, '"My Heart Will Go On" היה כזה ש'מצליח' זה מילה שקטנה עליו. הוא הפך לשיר הכי מזוהה עם סלין דיון ועם הסרט. ג'יימס הורנר, המלחין של הסרט, כתב את שיר הנושא בחשאי עם וויל ג'נינגס, וסלין דיון נבחרה להקליט את הדמו. האולפנים חשבו ששיר נושא מצליח יתרום להצלחה של הסרט והם צדקו -השיר היה בכל מקום אפשרי. הוא זכה לא רק באוסקר אלא גם זכה בכל 4 פרסי הגראמי להם היה מועמד ומכר 18 מיליון עותקים. השיר כבש את המקום הראשון בכל טבלה אפשרית ובכל מדינה מסביב לעולם, מה שרק העלה את הפרופיל של הסרט עוד יותר –כאשר למשל סלין דיון הופיע על השער של Entertainment Weekly כשהיא עומדת על סיפון הטיטניק.
חוץ משיר הנושא, יש גם את הפסקול של הסרט. אל תתנו לשם הגנרי של "Titanic: Music from the Motion Picture" להטעות אתכם, מדובר בתופעה שלא נראתה כמותה. הפסקול מכר 30 מיליון עותקים והוא אחד הדיסקים הכי נמכרים אי פעם, והוא הפסקול המבוסס על תזמורת הכי נמכר אי פעם. למעשה, הפסקול כל כך הצליח שיצא לו דיסק המשך. כן, דיסק המשך לפסקול. הדיסק "Back to Titanic" היה הצלחה מתונה יותר, הגיע "רק" למקום השני בטבלת הבילבורד ומכר "רק" למעלה ממיליון עותקים. מסכן.
עוד גורם נוסף וחשוב ביותר במערך הפרסום של הסרט הוא השחקנים, ולטיטניק לא יכול היה להיות קלף חזק יותר, כי בסוף 1997 הליאו-מאניה, שתודלקה על ידי העיתונות ועל ידי ההתחלה של האינטרנט, הייתה בשיאה. לאונרדו דיקפריו טיפס במדרגות התהילה במשך כמה שנים אבל תפקידו כרומיאו ב"רומיאו וג'ולייט" של באז לורמן העלה את מעמדו לשובר הלבבות התורן של דור שלם של נערות צעירות: תפקיד שובר הלבבות תמיד טוב בלהפוך אותך למושא אהבה של הרבה מאוד נערות, והתדמית הזאת עזרה לתדלק את הקופות של "טיטניק" ואת הפרסום, שקידמו את הסרט כהמשך ההרפתקאות הרומנטיות של דיקפריו.
העיתונות עזרה לכך מאוד: הפנים של לאונרדו דיקפריו עיטרו הרבה הרבה מאוד שערי עיתונים וכתבות באינטרנט החדשדש באותן שנים ועזרו למכור לא רק אותו אלא גם את הסרט. רמת ההערצה כלפיו הרקיעה שחקים עד כדי כך שיצא סרט תיעודי שחוקר את התופעה (הוא נמצא ביוטיוב אם זה מאוד מעניין אתכם). הפרסום של הסרט השכיל להפוך את ההערצה לשחקן לרצון לראות את הסרט בכיכובו שוב ושוב: האולפנים העריכו ש-7% אחוז מכלל הנערות בארצות הברית ראו את הסרט פעמיים. זה פשוט מטורף, בייחוד כשהאנשים שמאחורי הסרט חשבו בהתחלה שזה סרט שפונה למבוגרים בלבד. הם כנראה לא הבינו מה יש להם בידיים.
במובן מסוים, הסרט כן פנה לקהל מבוגר – אבל תמיד פתח את הדלת בפני צעירים וצעירות. למעשה, למרות סצנת הסקס המפורסמת וסצנת הציור המפורסמת לא פחות, לסרט יש דירוג של PG-13: סרט לכל המשפחה. לא היה שום דבר שימנע מעדר המעריצות הצעירות של ליאונרדו לגדוש את הקולנוע ללא הפסקה. ככה שהסרט התנהג בקופות כמו סרט לכל המשפחה, למרות שהוא לא בדיוק כזה.
אבל לא רק שמסע הפרסום האכיל את ההצלחה של הסרט, אלא גם להיפך: בשלב מסוים ההצלחה של הסרט האכילה את מסע הפרסום של הסרט. הסרט וחלקים ממנו הפכו להיות איקונים מהר מאוד: דיברו עליהם, ירדו עליהם, התלהבו מהם וצחקו עליהם בכל מקום. ובמקרה הזה, התברר שבאמת אין דבר כזה פרסום שלילי – רק פרסום שמאכיל את מכונת הפרסום.
כל זה עזר להניע לא רק את מסע הפרסום המאסיבי של הסרט בקופות אלא גם את עונת הפרסים. ואכן זה עזר – הסרט היה מועמד ל-14 פרסי אוסקר, מתוכם זכה ב-11 – אך אף אחד מהם לא עבור השחקנים. למעשה , לאונרדו דיקפריו בכלל לא הגיע לטקס האוסקר בגלל שאפילו לא היה מועמד בקטגוריות המשחק. למרות קאסט רחב שכלל שחקנים רבים, רק שתי שחקניות היו מועמדות: קייט וינסלט לשחקנית הטובה ביותר וגלוריה סטיוארט לשחקנית המשנה הטובה ביותר. הסרט לא רק קטף פסלוני אוסקר, הוא הפך את הטקס של אותו השנה לטקס האוסקר הנצפה ביותר אי פעם: 55.25 מיליוני צופים צפו בטקס בשביל לראות האם "טיטניק" יהפוך למלך העולם גם באוסקר.
"טיטניק" היה נקודת שיא שמעטים הסרטים שהצליחו להשתוות לה: רק "אווטאר" ו"סוף המשחק" הצליחו לעקוף את ההכנסות שלו והסרט היחיד ששיחזר מאז את השילוב של הצלחה קופתית עצומה והצלחה בעונת הפרסים היה "שר הטבעות: שיבת המלך". כי בשנות התשעים היו הרבה סרטים גדולים, משפיעים, משמעותיים וחשובים – אבל מלך העולם היה רק אחד, וכולנו יודעים מי הוא.
רק רוצה לתקן טעות מאוד נפוצה
דירוג PG-13 הוא ממש לא דירוג שאומר שמדובר ב״סרט לכל המשפחה״.
אמנם מבחינה מעשית אין שום הגבלה בסרטים עם הדירוג הזה, כך שטכנית גם ילדים בני שנתיים יכולים להיכנס ולצפות בסרט ולא ימנעו כניסה מאף אחד, אבל זה עדיין לא אומר שמדובר בדירוג שמשמעותו ״סרט לכל המשפחה״.
את התואר ״סרט לכל המשפחה״ ניתן להעניק לסרטים עם דירוג G (שכבר כמעט לא קיים) ו-PG, אבל להגיד שדירוג PG-13 זה דירוג לכל המשפחה זאת התעלמות מוחלטת מהנסיבות שבסופו של דבר הביאו להמצאת הדירוג הזה.
למי שלא יודע, הדירוג נוצר לאחר ש״גרמלינס״ ו״אינדיאנה ג׳ונס והמקדש הארור״ קיבלו שניהם דירוג PG, מה שהעלה את חמתם של הורים רבים שטענו שלא מדובר בסרטים לכל המשפחה והובילו את סטיבן ספילברג להציע דירוג חדש בשם “PG-13” שמשמעותו שמדובר בסרט שלא מומלץ לצפיה מתחת לגיל 13, או במילים יותר פשוטות: לא לילדים, כן לנוער ולמבוגרים (בשונה מדירוג R שאומר שהסרט הוא לא לילדים וגם לא לנוער אלא רק למבוגרים).
ולמרות שעברו הרבה שנים מאז שהדירוג נוצר, אני מוצא בלא מעט מקומות שאנשים עדיין מתייחסים לדירוג הזה כאל ״ידידותי לכל המשפחה״ ואז מתפלאים כשיש שם סצינות שלא כל כך נראות מתאימות לצפייה של ילדים ביסודי.
יש סיבה שאף אחד מאולפני האנימציה הקולנועית האמריקאית, אלה שמבחינתם אנימציה חייבת להיות ידידותית לכל המשפחה, לא הוציא מעולם סרט בדירוג PG-13. פשוט כי אז זה כבר לא היה ״סרט לכל המשפחה״.
מדויק
ואמור להיות ברור מהשם, משום מה זה לא.
אפילו שמעתי כאלה שאמרו "PG" בתור קיצור ל-"PG-13" כאילו שזה לא סיווג בפני עצמו.
תיקון טעות נפוצה נוספת: אין בטלוויזיה PG-13/R.
אני כל כך אוהב שעושים כתבות כאלה
שהן לא ביקורות/סקרים/דו"חות, אלא סתם דברים מעניינים באמצע החיים. רק שזה ימשיך גם אחרי כל הקטע עם שנות ה-90
כן ירבו! שאפו לכותבת!
אפילו לא בא לי לנטפק כלום :)
ראיתי טיטניק 6 פעמים בקולנוע כילדה בת 14.
כתבה מצויינת ומנוסחת ומנומקת
אבל מהי לכל הרוחות משמעות המשפט "ניקה את הגראמי"? זה תרגום של " cleared the Grammy's"? כי בעברית, אין ביטוי כזה. בדיוק כמו "עושה שכל" (מה קרה להגיוני?), "לקחת החלטה" (למה לא לקבל אותה?) ודומיהם. זכה בגראמי. קטף את כל הפרסים, כל אלו היו עושים עבודה טובה יותר ולא נשמעים כמו תרגום קלוקל שנקטף מהמתרגם האוטומטי של גוגל, ונתקע בגרון במה שהיא מכל בחינה אחרת, כאמור, כתבה מצויינת.
לא סובלת את הסרט הזה.
הייתי בת 14 בערך כשהוא יצא, והוא פומפם בטירוף בכל מגזין ועיתון ותוכנית בידור ברדיו ובטלוויזיה. עד היום אני לא מחבבת את לאונרדו דיקפריו דווקא בגלל שהוא היה בכל.פאקינג.מקום.
הסרט עצמו היה ארוך מדי וקיטשי בטירוף והשיר של סלין הוא בלתי נסבל.
לעומת זאת, הכתבה הזאת מצוינת. כל הכבוד!
מצטער, לדעתי זה פשוט לא נכון.
קודם כל, סחתיין על הכתבה וגם אני אוהב לראות ניתוחים של נקודות מהעבר גם בלי תירוצי "עשור ל-" וכאלה. אבל עם התזה העיקרית פה אני פשוט לא מסכים.
אני הייתי בסביבה ועקבתי אחרי נתוני הקופות כש"טיטניק" יצא. הוא היה תופעה יוצאת דופן, חסרת תקדים וכמעט חד פעמית. אין שום ויכוח על זה. אבל לטעון שכל זה היה תוצאה של מסע פרסום? כל סרט הוליוודי מגיע עם מסע פירסום עצום בעלות של עשרות מיליוני דולרים. כולם מגיעים עם ספרים, פסקול, שירי נושא ושחקנים פופולריים. זה גם בהחלט נכון שמוצרי הלוואי של "טיטניק" הצליחו באופן יוצא דופן, אבל זה הסרט שהעלה אותם. מן הסתם, הסרט לא הצליח משום שהפסקול המוזיקלי שלו הצליח באופן חסר תקדים, אלא בדיוק להיפך.
ההוכחה הפשוטה לכך שההצלחה של "טיטניק" היא לא תוצאה של מסע פרסום היא העובדה שאין עוד סרטים כמוהו. אם היה אפשר להפוך סרט לסרט של מיליארד דולר באמצעות מסע פרסום בלבד – כולם היו עושים את זה. והם לא, למרות ניסיונות מפורשים וחסרי בושה לחקות אחד לאחד את ההצלחה ("פרל הארבור"). ומסעות פרסום, וזה היה נכון גם ב-1997, מתמקדים בשבוע הבכורה של הסרט, בניסיון למקסם אותו ולרדת משם. שבוע הבכורה של "טיטניק" לא היה מרשים במיוחד, הוא רק בקושי היה במקום הראשון בטבלה השבועית – הוא פשוט נתקע שם אחר כך וסירב לרדת במשך שבועות על שבועות על שבועות, תופעה שלא נראתה כמוה מאז ועד לסרט הבא של ג'יימס קמרון. טיטניק לא הצליח בגלל הפרסום, הוא הצליח בגלל הסרט.
אני חושב שההנחה הוא שהסרט טוב מאוד (והוא סרט טוב מאוד) אבל הוא לא עד כדי כך טוב כדי להיות הסרט הגדול ביותר בהיסטוריה בהסתמך על איכותו בלבד
לא הייתי קורא לזה "איכות" דווקא
מן הסתם הסרטים המצליחים בעולם הם לא הסרטים הטובים בעולם. לדבר שגורם לסרט להצליח לא הייתי קורא "איכות" דווקא. אבל מה שזה לא יהיה שמביא קהל לאולמות, העובדה היא של"טיטניק" היה את זה. מסע פרסום יש לכולם.
אני חושב שזה גם וגם
כלומר, ברור שאי אפשר לייצר הייפ סביב פח אשפה בוער ולצפות שכולם יגיעו, למרות שהוליווד ממש ממשיכה לקוות שזה המצב – אבל גם ההיפך נכון. טיטניק, כמו שהוא בדיוק, עם אותם שחקנים ואותו הבמאי אבל בלי היח"צ, בלי ההיסטוריה, בלי ההקשרים, בלי המומנטום, בלי השיר – כן, זה מצליח הרבה פחות.
האם הסרט חשוב יותר מהיח"צ? כנראה. אבל היח"צ (שזאת מילה כללית להרבה דברים שנכללו בכתבה, חלקם לא תחת ההגדרה "המסורתית" כמו העובדה שהוא השווה שיא באוסקרים) בהחלט חשוב.
וכמו שכל סרט מנסה להיות הכי טוב (ולא תמיד מצליח), גם כל מסע יח"צ מנסה להיות הכי טוב (ולא תמיד מצליח). אז להגיד ש"לכל סרט יש מסע יח"צ" זה נראה לי המעטה בערך העבודה של לא מעט אנשים שעזרו לקמרון ושות'.
(ואציין שאני לא חושב שהמאמר אומר שהסרט הצליח רק בגלל היח"צ, אלא שהוא מניח את שאלת האיכות בצד, ומנתח את היח"צ)
אם אני מסתכל על הסרטים הפופולריים ביותר ואני בודק מה יש להם (זה היה נכון פעם על כולם, כיום יש עוד כמה חריגים) זה היה בדרך כלל סיפור שיש לו ניצוץ גיקי שהסרט מצליח לתרגם אותו לקהל הרחב. אם זה סרטי הקומיקס של מארוול ושל באטמן, אם זה מלחמת הכוכבים, או סרטי ההרפתקאות הפנסטיות של ספילברג. לשר הטבעות יש סיפור נהדר, בימוי מופתי, הפקה שלא מהעולם הזה, שחקנים מעולים, אבל מעל הכל יש גם את העובדה שהוא מקים עולם דמיוני מאפס ומממש אותו, וזה דבר שתופס את הדמיון כשהוא נעשה בצורה טובה. אותו דבר מלחמת הכוכבים (מינוס השחקנים המעולים) וכן הלאה. טיטניק הוא סרט עם סיפור נהדר, שחקנים מעולים, בימוי מופתי, על זה אני מודה. ראיתי אותו לא בזמן אמת, והגעתי אליו עם כל הציניות המזלזלת של נער בן 17, ואחרי שראיתי אותו הייתי צריך להודות שזה טור דה פורס של עשייה קולנועית. העניין הוא שטור דה פורס של עשייה קולנועית לא היה מספיק כדי להכניס סרט לרשימת הגדולים ביותר, שלא נדבר על ניתוץ מוחלט של המקום הראשון, אלא אם כן היה לו משהו אחר. דבר שלטיטניק על פניו לא היה.
שוכחים עוד סרט אחד ברשימה, והוא הרבה יותר קרוב לטיטאניק מהאחרים
וזה חלף עם הרוח – עדיין ראשון בטבלאות האינפלציוניות, גם אופוס רומנטי היסטורי וגם תופעה שאנשים הלכו אליה שוב ושוב (כן, זה עידן אחר, קהל אחר, ושיווק אחר של סרטים) – הרבה יותר דומה לטיטאניק משאר הלהיטים שהוזכרו פה (כולל אוואטר של קמרון, שפנה יותר לקהל הגיקי ולחובבי המד"ב והפנטזיה).
את חלף עם הרוח אני מייחס 100% לתקופה. אין לי כל כך כלים לנתח את זה בהשוואה
זו טענה שכזו שעולה פעם בכמה זמן, כל פעם לגבי סרט אחר
הפעם האחרונה הטענה היתה שפרוזן הוא לא כזה סרט טוב, פשוט השקיעו במסע הפרסום שלו, אז הפעם זה טיטניק.
לסרטים הגדולים באמת יש איזשהו X פקטור שאי אפשר באמת להסביר אותו במילים. אם היה אפשר- כולם היו עושים סרטים כאלה. אין דבר כזה, וגם אם בטעות הצליחו לייצר משהו כזה ולנסח אותו במילים זה לא אומר שזה יצליח גם בפעם הבאה.
טיטניק היה תופעה כי הוא היה תופעה. טאוטולוגי? כן. זה חלק מהעניין. אין "סוד", אין "טריק", יש סערה מושלמת שמורכבת מהכל והתכנסה לאותו סרט אחד.
מסע הפרסום של פרוזן האמת לא היה יוצא מן הכלל
כי לא נראה שדיסני ידעו כל-כך מה לעשות איתו, לכן הם התחילו עם סרטון קצר של סוון ואולף שלא הותיר רושם מי-יודע-מה, והזכיר יותר קמפיין קידום לעידן הקרח מאשר הסרט הגדול הבא של דיסני – וזה המשיך עם טריילר ראשון נורמלי שהיה… בסדר? הוא נראה בעיקר כמו עוד טריילר לקומדיית אקשן באנימציה, ובלי זכר לעובדה שמדובר במחזמר עם נסיכות (וגם פה באתר לא נרשמה התלהבות רבה במיוחד, זה קמפיין יח"צ די זהה לפלונטר).
ה-1.2 מיליארד דולר בקופות הגיעו יותר משיווק פה-לאוזן. אנשים הלכו לסרט וגילו שהוא שונה מהנוסחה הדיסנית הטיפוסית, יש בו אחל'ה שירים וסיפור טוב עם טוויסטים – ומכאן הגל התפשט. קמפיין השיווק של "פרוזן 2" כבר היה בהתאם, וניסה למכור את הסרט בתור "הדבר הגדול הבא".
זה, ו"לשחרר"
כלומר, אני לא יודע לשים את זה במספרים מדויקים, אבל חלק לא קטן מההצלחה של הסרט קשורה בטבור לשיר הפופולרי.
ועוד סייג חשוב – ההצלחה של "לשבור את הקרח" היא של סרט ילדים – קהל שמתנהג בצורה אחרת מקהל מבוגרים. זה לא בא לזלזל בסרט, כי לא כל סרט ילדים מצליח ככה: אבל, אממ, כן – כשסרט ילדים מצליח, לא פעם הוא יצליח בצורה משמעותית נוכחת יותר בקופות מאשר סרט לבני נוער ומעלה.
פרפטום מובילה
ומה הפך את השיר לפופולרי? זה טחנו אותו בטלויזיה וברדיו. למה טחנו אותו בטלויזיה וברדיו? כי יהוא כל כך פופולרי. ולמה שירים אחרים לא הצליחו ככה? כי לא טחנו אותם באותה הצורה.
זה נכון. חלק מסויים בהצלחה של הסרט נובע מההצלחה של השיר. מה גרם לשיר הספציפי הזה להצליח כל כך? וחזרנו לשאלה המקורית.
ואני מסכימה שקהל של ילדים מתנהג שונה מקהל של מבוגרים וההצלחה היא לא אותו הסוג של הצלחה, אבל זה כן אותו מצב שבו מנסים להמציא סיבות למה משהו הצליח.
לא, ברור, אבל יש כאן משהו ספציפי
כלומר, אני חושב שיש משהו מאוד "מבטל" בקטע של "הסרט הצליח כי הסרט הצליח" ובנסיון לפרק את השאלה למה. כי "לשבור את הקרח" אחלה סרט, אבל בלי "לשחרר" הוא, ובכן, חלש הרבה יותר. אני לא מתחיל כאן את סוגיית ה"מה עם הסנדוויץ' היה בלי לחם" או משהו, פשוט מצביע שבהחלט אפשר למפות דברים כאלה (לכל הפחות – חלק מהדברים האלה), ויש ערך ועניין בזה.
וכן, כמו שאמרתי – סוגיית הילדים מסבירה את ההצלחה שלו מול סרטי נוער אחרים מסוימים, אבל לא מול סרטי ילדים אחרים.
כלומר, אגיד זאת אחרת: רשימת הסרטים הכי מצליחים מורכבת גם מסרטים שכולם יסכימו שזה לא רק הסרט שהביא אותם לאן שהם הגיעו, אלא דברים אחרים: המותג (הנוקמים, המיניונים, מהיר ועצבני 7), החידוש הטכנולוגי (אווטאר), הנוסטלגיה (היפה והחיה), ועוד. המחשבה שמכל אלה, רק "טיטניק" ו"לשבור את הקרח" הם סרטי X-פקטור שלא נהנו משום גורם חיצוני פשוט כי הם סרטים כאלה טובים*… נראית לי תמימה משהו. אני לחלוטין מסכים עם דורון ואיתך (בשני הדיונים הנפרדים) שאילולא הם היו סרטים שעושים משהו נכון, הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו. פשוט אני חשוב שלבטל את מערך היח"צ או הגורמים הנוספים זה לעצום עין. שניהם חשובים, ולשניהם יש חשיבות בהצלחת הסרט. (אם כי, אם כבר: כן, כמו שרם אמר – מערך היח"צ של "לשבור את הקרח" התאפס על עצמו רק לאחר המעשה, ואם יש סרט שבאמת יכול להגיד שהוא נהנה מאוד מ"פה לאוזן" זה הוא, ולא טיטניק).
* – כן, לא טובים במובן הזה, טובים במובן שמושך קהל וכו' וכו'
רגע רגע רגע
ממש לא טענתי שלשבור את הקרח וטיטאניק היו היחידים שהצליחו, ושהם היחידים שהזה בגלל אקס פקטור. אני לחלוטין חושבת שגם לשאר הרשימה (בדגש על מהיר ועצבני) יש איזה אקס-פקטור שאני לא חושבת שפיצחנו באמת.
כל מה שאמרתי זה שאני מסכימה עם מה שדורון אמר שיח"צ לא יכול להיות הגורם שהופך סרט לגדול – היו לנו מספיק דוגמאות משני הכיוונים (סרטים עם יח"צ מטורף שנפלו, וסרטים עם יח"צ בינוני או בלי יח"צ בכלל שפתאום צצו בלי שנשים לב ושברו שיאים). היח"צ הוא זכוכית מגדלת. הוא מגדיל סרטים שהם טובים באמת וגם מקטין סרטים שהם לא טובים כי כגודל הציפיות גודל האכזבות. אבל הוא לא הסיבה.
עכשיו אחרי שסיימנו את זה.
לא, אני ממש לא חושבת שהשיר (מעולה ככל שיהיה, אחד האהובים עלי ועם זמרת נפלאה) הוא זה שגרם להצלחה. אם אני צריכה לנחש זה השיח בין הורים לבנות (ואולי גם לבנים, אבל בעיקר לבנות) שאמרו אחד לשני – אם אתם כבר לוקחים אותן לקולנוע – תלכו לסרט הזה, שתי גיבורות ראשיות והאחיות מצילות אחת את השנייה וזה לא הנסיך שזה קונספט שהיה עדיין רענן יחסית באותה התקופה, בטח בצורה הכל כך חד משמעית שהוא בוצע בסרט, והגדיל את הסרט מעבר לאיכויות הטבעיות שלו. עכשיו – יכול מאוד להיות שאני טועה לחלוטין, ואולי זה השיר, או הרמיזות לגבי הזהות המינית של אלזה, או כל דבר אחר (ומן הסתם זה שילוב של כמה דברים). אני רק אומרת שבהצלחה כזו להאשים את היח"צ זו גם הסיבה הכי פחות רלוונטית, וגם הסיבה הכי משעממת.
ואם נחזור לנושא השרשור, אם תכריח אותי לנסות לפרק את ההצלחה של טיטניק – אני חושבת שזה שילוב של בסופו של דבר בסיס טוב (שחקנים טובים, עלילה טובה, שיר טוב) עם הקונספט של לראות מה זה ספינה טובעת במשך שעתיים. אני חושבת שאין יותר מדי במאים שיכולים להציג דבר כזה בצורה כל כך מרהיבה, וכבר אז, שאמנם לא היה נטפליקס אבל שוק הסרטים להשכרה ולצפייה ביתית כן הווה תחליף משמעותי, הסרט היה הדוגמא החיה לחוויה קולנועית ששווה ללכת בשבילה לקולנוע גם לאנשים שבדרך כלל לא הולכים לקולנוע, והיא תוגברה על ידי כל שאר הדברים שבסופו של דבר נעשו טוב להבשילו לכדי שלם הגדול מכלל חלקיו. אפשר להתווכח, יכול מאוד להיות שאני טועה ודווקא השיר זה מה שעשה את ההבדל, אבל היחצ לא יכול לעשות שינוי משמעותי – אם אין לו סרט טוב לעבוד איתו.
שוב, אני לא חושב שנטען שאפשר להיות רק יח"צ ושום סרט. אבל הנקודה היא שגם ההיפך הוא הנכון – שסרטים טובים מצליחים, כי אנשים דוחפים אותם, מדברים עליהם, מפמפמים אותם (הרבה ממה שאמרת בנוגע ל"לשבור" הוא בדיוק יח"צ – הדיבור על "הסרט הראשון של דיסני שכך וכך" וכו') ושאי אפשר "פשוט להיות סרט טוב" ולקוות שתצליח.
זה לא שזה לא קורה אף פעם ("זרים מושלמים" הוא דוגמא לאיך אפשר להצליח די בלי מערך יח"צ), אבל טיטניק ולשבור את הקרח הם לא הדוגמא לכך: הסרטים האלה באו עם גיבוי שדחף אותם עוד ועוד מעלה.
אז כן – אם לא היה את מערך היח"צ שלו, טיטניק היה מצליח הרבה הרבה פחות – ולשבור את הקרח פחות.
That's, like, your opinion man...
אבל זה לא ששלטי החוצות פרסמו את זה שזה הסרט הראשון של דיסני שבו הגיבורה לא ניצלת בעזרת הנסיך. כאילו – זה חתיכת ספויילר לפרסם את זה ככה…
זה מה שההורים אומרים אחד לשני במסדרונות, לא מה שכתוב בשלטי חוצות. וזה לא נובע ממכונת יח"צ משומנת, אלא מהתחושה שאנשים קיבלו כשהם ראו את הסרט.
אני הייתי בדיוק בגיל הרלוונטי כשטיטניק יצא. בת 15, גרנו במודיעין כשעוד היו שם בעיקר טרקטורים, ובטח לא ואלם קולנוע. 8 בנות בכיתה י' שכרו מונית גדולה הלוך חזור שתיקח אותנו לתל אביב לראות את הסרט בשישי בערב כי זה מסוג הסרטים שחייבים לראות בקולנוע. כולם דיברו על "איזה מרהיב הספינה שטובעת במשך שעתיים".
עכשיו – האם אמרו את זה בפרסומות? לא זוכרת, סביר שכן. האם זה שאמרו את זה בפרסומות היה מספיק כדי להפוך את זה להצלחה אדירה? חד משמעית לא. פשוט כי אמרו את זה על עוד הרבה סרטים. זו באמת היתה חוויה נדירה. וכשאנשים חווים חוויה נדירה הם נוטים לחלוק את זה אחד עם השני, בלי קשר ליח"צ…
אבל יח"צ זה הרבה הרבה מעבר לפרסומות
(ל"ת)
כן, אבל...
יח"צ לא יגרום לאנשים לחשוב שסרט מסויים הוא טוב אם הוא לא טוב, והוא לא מספיק בשביל לגרום לסרט, גם סרט טוב, להיות שובר שיאים.
אחרת אנחנו חוזרים לשאלה המקורית של דורון – אז למה לא כל סרט הופך להיות כזה שובר קופות מטורף? מה, את הסרטים האחרים לא מייחצנים?
והתשובה שלי היא אותה תשובה:
א. כן, טיטניק היה סרט טוב בצורה מיוחדת שעזרה לו
ו-ב. כן, מערך היח"צ של טיטניק היה טוב בצורה מיוחדת שעזרה לו.
או במילים אחרות: לא כל היח"צנים אותו דבר, כמו שלא כל הבמאים אותו דבר, כמו שלא כל השחקנים אותו דבר. לעשות מערך יח"צ חכם, אפקטיבי, ויעיל זה לא עניין של מה בכך. ושילוב מיוחד של "סערה מושלמת" של כולם מוליד תופעה כמו טיטניק.
מסכים במיוחד עם הפסקה השנייה
לטעון שאם הדברים היו תלויים בשיווק אז כל הסרטים היו הופכים לשוברי קופות מטורפים, זה זלזול מטורף בעבודה הלא פשוטה של השיווק (בוודאי כשלצד כל סרט ניצבים עוד כמה וכמה סרטים וכל אחד מעוניין שהצופים ילכו אליו) או לחילופין הערכה מטורפת מוגזמת ולא נכונה בעליל של כל מי שעוסקים בשיווק כאילו כולם מוכשרים בטירוף.
הרי את אותה טענה אפשר היה לטעון כלפי הסרט: הרי על כל סרט משקיעים לא מעט כדי שיהיה סרט מוצלח, אז למה לא כל סרט הוא מוצלח? בדיוק מאותה הסיבה שלא כל שיווק הוא מוצלח: כי זה לא קל בכלל ואין נוסחא פשוטה וקלה להצלחה ולא מעט פעמים דווקא ניסיון ללכת על מה שנראה כמו ״נוסחת ההצלחה״ מתברר כטעות וככישלון.
שזה רק עוד יותר מוכיח את מה שאני אומרת
אני יכולה לנסות לחפש אחורה את ההודעות עם דיונים נמרצים שהסיבה ה*יחידה* שפרוזן הצליח זה כי שיווקו לו את הצורה. לפעמים כשסרט מצליח מתחילים לחפש סיבות ו"להאשים "את היח"צ, אבל יח"צ יש לכל הסרטים. היח"צ זה לא מה שיקח סרט ויהפוך אותו להצלחה מטורפת.
לא מכיר את הטענות האלה,
אבל לטעון את זה לגבי סרט של דיסני נשמע לי משונה במיוחד. הם דיסני. הם מכונת שיווק אדירה, יעילה ומשומנת, וזה נכון לגבי כל סרט שלהם. מה הטענה פה, שב"פרוזן" הם השתדלו יותר? שטויות.
פספסתי את המומנטום
כשהוא יצא לקולנוע בארץ הייתי בת 10 או 11 וכל הילדות בכיתה שלי הלכו לראות אותו, אמא שלי אמרה שאני צעירה מדי. אז פספסתי כשהוא יצא ומאז לא טרחתי להשלים. שווה לראות?
אני צפיתי בו 15 שנה אחרי שיצא בערך
והוא סרט טוב. כשיצא חשבתי שהוא קורץ רק לבנות נוער אבל עשור וחצי אחרי יצא לי לתפוס אותו והוא לגמרי תפס אותי בחזרה. עשוי היטב, לוקח את הזמן, ולמרות שיש בו אסון, האסון זה לא החלק הכי מרשים בו, אלא משרת את המסלול הרגשי שנבנה במהלכו.
לדעתי שווה לצפות בו לפחות פעם אחת.
מוזר לדעתי האסון הוא הדבר היחיד ששווה את הצפייה
כן גם לפני השחזור התקופתי מרהיב על כל המלבושים והסטים בתוך הספינה אבל הסיפור הנדוש לא מספיק תופס וודיקפריו היה די מעפן בסרט הזה ולגמרי לא ברמה של ווינסלט שתמיד מצטיינת. הרגיש לי שאני צופה בסרט הולמארק עם תקציב עד לרגע ההתנגשות בקרחון. למעשה צפיתי בסרט פעם אחת בלבד ולמרות שנהנתי מעולם לא חשבתי על לחזור אליו, אין בו מספיק תוכן שיצדיק צפייה שנייה. אבל כשאני חושב על זה אולי אארגן לעצמי צפייה בחצי השני המבדר למדי. בכל מקרה קמרון תמיד היה בחור של ספקטקל ופעלולים כך שאין ספק שהוא מבי אאת הA GAME שלו בחלק השני ולעומת זאת בחלק הראשון הוא מביים על אוטומט.