הקהל (הצעיר בעיקר) נהר לאולמות, והמבקרים חירפו וגידפו. האשימו את הסרט במיזוגניה, טרנספוביה, אינפנטיליות ובעיקר בהיותו לא-מצחיק.
אז לא מזמן זיפזפתי במהלך אימון בחדר כושר, ראיתי שוב את הסרט (משהו כמו שני עשורים וחצי אחרי שראיתי אותו בקולנוע) ובנוגע להאשמה האחרונה אני יכול לומר בפה מלא: לא נכון. הסרט מצחיק. זה לא צחוק אינטלקטואלי מדי, ההומור של הסרט הזה לא קורא תיגר על שום הנחות יסוד בחברתנו הנרקבת, אבל הסלפסטיק לחלוטין עובד. ואני אומר את זה כמי שבמשך שנים, עם גיבוש טעמו הקולנועי, פיתח שנאה עזה לכריס קולומבוס (פור דה רקורד: אני עדיין חושב שהעבודה שלו על סרטי הארי פוטר היא לגמרי זבל, אבל מצפיה בסרטים אחרים בסדרה אני משוכנע שהבעיה היא פחות בו ויותר בסדרה).
בנוגע להאשמות במיזוגניה: כן, אני יכול להבין מאיפה זה מגיע, אבל אני יכול גם להעיד שלראות את הסרט בתור ילד או אפילו מתבגר זו חוויה שונה מאוד מלראות אותו בתור מבוגר ובמיוחד בתור הורה. עבור צופים צעירים, הדמות של האמא (סאלי פילדס נהדרת, אגב – הרצינות הצינית שלה היא הניגוד במושלם לצחוקים ולשיגועים של ויליאמס, ובניגוד אליו מרגישים בסרט הזה שהיא אשכרה משחקת דמות, ולא נכנסת לשטאנץ) היא האיש הרע. עבור צופים מבוגרים – וכאמור, במיוחד הורים – הדמות הזו היא אכן האיש הרע. אבל הם גם מבינים שאין לה ברירה: מישהו בבית צריך לדאוג שהילדים יאכלו, ילכו לישון בשעה סבירה, יעשו שיעורי בית, יתנהגו יפה באופן כללי – ואת כל אלה, אפעס, האבא בסרט לא רק שלא עושה, הוא גם לא נותן להם דוגמה מי-יודע-מה-טובה עם ההתנהגות שלו-עצמו. הוא מעדיף להיות האבא הכיפי שלא נכנס עם הילדים שלו למלחמות על דברים חשובים. תוסיפו את העובדה שהאמא היא זו שמביאה את הכסף הביתה (כי האבא לא מסוגל להתמיד בשום עבודה שהוא מוצא – הרעיון שהוא צריך לעבוד כדי שיהיה כסף למשפחה שלו לא ממש מזמזם לו בראש), כך שהאמא צריכה לחזור מהעבודה עייפה ומותשת ועוד להתמודד עם הילדים אחר כך – ואני די בטוח שעבור צופים מבוגרים יש בסרט הזה מוקד הזדהות אחר לגמרי מזה שאליו כיוונו התסריטאים. כן, כמובן שצופים צעירים ירצו שיהיה להם הורה כמו רובין ויליאמס עם השטויות שלו ולא סאלי פילדס עם הניג'וסים שלה, זה לא כוחות בכלל. אבל בתחרות מי ההורה הטוב יותר, אין ספק שהיא מנצחת ושאת הצו הרחקה שהאבא מקבל בסוף הסרט הוא הרוויח לגמרי ביושר.
חוץ מזה, עיון באינטרנט מעלה שבקרב ילדים להורים גרושים בארה"ב (תופעה נפוצה שם), הסרט הזה הוא ממש להיט, עד עצם היום הזה – הוא תופס לחלוטין, אם להאמין לאותם ילדים את החוויה שבה הם צריכים לראות את ההורים שלהם נכנסים לכסאח מכוער, על כל הג'יפה בלב שצפייה בדבר הזה עושה להם. אז סחטיין, קולומבוס, לא יודע אם התכוונת לזה, אבל כן יצא לך סרט הרבה יותר מתוחכם ממה שנראה לעין אי-אז בניינטיז.
אני זוכר את התגובות לסרט הזה כשהוא יצא
הקהל (הצעיר בעיקר) נהר לאולמות, והמבקרים חירפו וגידפו. האשימו את הסרט במיזוגניה, טרנספוביה, אינפנטיליות ובעיקר בהיותו לא-מצחיק.
אז לא מזמן זיפזפתי במהלך אימון בחדר כושר, ראיתי שוב את הסרט (משהו כמו שני עשורים וחצי אחרי שראיתי אותו בקולנוע) ובנוגע להאשמה האחרונה אני יכול לומר בפה מלא: לא נכון. הסרט מצחיק. זה לא צחוק אינטלקטואלי מדי, ההומור של הסרט הזה לא קורא תיגר על שום הנחות יסוד בחברתנו הנרקבת, אבל הסלפסטיק לחלוטין עובד. ואני אומר את זה כמי שבמשך שנים, עם גיבוש טעמו הקולנועי, פיתח שנאה עזה לכריס קולומבוס (פור דה רקורד: אני עדיין חושב שהעבודה שלו על סרטי הארי פוטר היא לגמרי זבל, אבל מצפיה בסרטים אחרים בסדרה אני משוכנע שהבעיה היא פחות בו ויותר בסדרה).
בנוגע להאשמות במיזוגניה: כן, אני יכול להבין מאיפה זה מגיע, אבל אני יכול גם להעיד שלראות את הסרט בתור ילד או אפילו מתבגר זו חוויה שונה מאוד מלראות אותו בתור מבוגר ובמיוחד בתור הורה. עבור צופים צעירים, הדמות של האמא (סאלי פילדס נהדרת, אגב – הרצינות הצינית שלה היא הניגוד במושלם לצחוקים ולשיגועים של ויליאמס, ובניגוד אליו מרגישים בסרט הזה שהיא אשכרה משחקת דמות, ולא נכנסת לשטאנץ) היא האיש הרע. עבור צופים מבוגרים – וכאמור, במיוחד הורים – הדמות הזו היא אכן האיש הרע. אבל הם גם מבינים שאין לה ברירה: מישהו בבית צריך לדאוג שהילדים יאכלו, ילכו לישון בשעה סבירה, יעשו שיעורי בית, יתנהגו יפה באופן כללי – ואת כל אלה, אפעס, האבא בסרט לא רק שלא עושה, הוא גם לא נותן להם דוגמה מי-יודע-מה-טובה עם ההתנהגות שלו-עצמו. הוא מעדיף להיות האבא הכיפי שלא נכנס עם הילדים שלו למלחמות על דברים חשובים. תוסיפו את העובדה שהאמא היא זו שמביאה את הכסף הביתה (כי האבא לא מסוגל להתמיד בשום עבודה שהוא מוצא – הרעיון שהוא צריך לעבוד כדי שיהיה כסף למשפחה שלו לא ממש מזמזם לו בראש), כך שהאמא צריכה לחזור מהעבודה עייפה ומותשת ועוד להתמודד עם הילדים אחר כך – ואני די בטוח שעבור צופים מבוגרים יש בסרט הזה מוקד הזדהות אחר לגמרי מזה שאליו כיוונו התסריטאים. כן, כמובן שצופים צעירים ירצו שיהיה להם הורה כמו רובין ויליאמס עם השטויות שלו ולא סאלי פילדס עם הניג'וסים שלה, זה לא כוחות בכלל. אבל בתחרות מי ההורה הטוב יותר, אין ספק שהיא מנצחת ושאת הצו הרחקה שהאבא מקבל בסוף הסרט הוא הרוויח לגמרי ביושר.
חוץ מזה, עיון באינטרנט מעלה שבקרב ילדים להורים גרושים בארה"ב (תופעה נפוצה שם), הסרט הזה הוא ממש להיט, עד עצם היום הזה – הוא תופס לחלוטין, אם להאמין לאותם ילדים את החוויה שבה הם צריכים לראות את ההורים שלהם נכנסים לכסאח מכוער, על כל הג'יפה בלב שצפייה בדבר הזה עושה להם. אז סחטיין, קולומבוס, לא יודע אם התכוונת לזה, אבל כן יצא לך סרט הרבה יותר מתוחכם ממה שנראה לעין אי-אז בניינטיז.