הזוכים
זה אינו שמו של סרט, אלא תזכורת שבפסטיבל ירושלים מתקיים טקס פרסים שנתי לסרטים הישראליים שנכנסו לתחרות. השנה, למשל, זכו בפרס הסרט הטוב ביותר בתיקו משותף סרטה השני של הדס בן ארויה "מישהו יאהב מישהו" (שגם זכה בפרס השחקנית) וסרטו השני של תום שובל "הסירו דאגה מליבכם" (שגם זכה בפרס הצילום והמוזיקה). בפרס סרט הביכורים זכה "סינמה סבאיא" (שגם זכה בפרס חביב הקהל), את פרס השחקן קיבל "השחיין", את פרס התסריט קיבל פיני טבגר על סרטו "יותר ממה שמגיע לי", ואם התחלתם לשאול "רגע, כמה סרטים בעצם היו בתחרות בכלל", אז התשובה היא שהיו 6, ואם בשלב הזה התחלתם לספור ולגלות שכן, 5 מהם קיבלו פרסים ורק אחד ("איך נתת לזה לקרות") נשאר מחוץ לחגיגה, ותהיתם אז למה בכלל לעשות תחרות, אז התשובה היא מורכבת. אבל נסתפק בלהגיד שכן, יש מעין רוח לא פעם בפסטיבל של תחושת "לא לקפח אף אחד" וזה נובע הן מתחרות מצומצמת, והן מהעובדה שהרבה מהשופטים צריכים אחר כך לעבוד עם האנשים שהם מחלקים להם (או לא מחלקים להם) פרסים, ושבכלליות אפשר לנסות לחשוב איך לשפר את כל העסק הזה. כל זה לא משנה את זה שברכות לזוכים, ומי יתן ומתישהו הסרטים האלה גם יוקרנו באופן רציף מול קהל בהקרנות מסחריות. (יהונתן צוריה)
השפעת של פטרוב | Petrov's Flu
אין באמת דרך לתקצר את העלילה של "השפעת של פטרוב". אפשר להגיד שלפטרוב יש אישה, ילד ושפעת, אבל כל משפט מעבר לזה יהיה ספוילר. הדרך הכי טובה לתאר את "פטרוב" תהיה לספר על ההקרנה שלו. או יותר נכון, על אירוע אחד בה. אחרי 40 דקות של סרט, שתי שורות קמו ממושביהן בשלמותן, באופן שנראה כמעט כמו פרפורמנס מתוכנן, ויצאו מהאולם. הנותרים באולם מחאו כפיים נמרצות בסופו. אישית, אני מרגישה שמדובר בהתקף חרדה מתמשך בצורת סרט. תכננתי לראות עוד סרט אחריו, אבל 140 דקותיו האינטנסיביות התישו אותי לחלוטין. אין רגע לא אינטנסיבי ב"פטרוב", ולכן גם אי אפשר להסיר ממנו אין העיניים, ולא במובן הטוב. יש תחושה שאולי מדובר בפרויקט תשוקה של הבמאי קיריל סרברניקוב (שביים גם את "הסטודנט" ו"קיץ", וידוע גם בתור הבמאי שלא מגיע להקרנות של עצמו בעקבות סכסוך עם השלטונות ברוסיה), הסרט שבו הוא שובר את הכלים, אבל שבירת הכלים הזו מטורללת מדי וניכר נסיון יתר לזעזע את הקהל. קשה מאוד לראות את החלקים החכמים בה, ויש. גם כשהוא מביים סרט רע, ממש רע לפעמים, סרברניקוב עדיין במאי נהדר. (מאיה כהן שלו)
תשעה ימים
"תשעה ימים" מציג בפנינו את ויל (וינסטון דיוק, "אנחנו", "הפנתר השחור"), אדם שנמצא באמצע המדבר ומתבונן בטלוויזיות כל היום. על הטלוויזות: חיים של שלל אנשים שונים שמתרחשים בזמן אמת. כשקורה משהו חשוב, הוא יכול להקליט את המאורע מראש וכך לצפות בו לאחר מכן שוב. רחוק מאוד מאלוהים, אבל בהחלט ישות בעלת כוח קוסמי. כל זה בא לידי ביטוי כאשר אחת מהאנשים הוא עוקב אחריהם לפתע מתה, והוא צריך לבחור נשמה חדשה שתרד לכדור הארץ ותחליף אותה, במה שהוא בעצם רצף ראיונות עבודה ארוכים על הזכות לחיות.
מעין אח תאום רחוק מאוד של "נשמה", "תשעה ימים" עוסק בשלל דברים: ראשית כל, על החיים עצמם, כמו שניתן להגיד – מה טוב בהם? מה רע בהם? מה אנחנו רוצים לנצור? למה? אבל סרטים פילוסופיים מדי נוטים ללכת לאיבוד, ולכן הסרט מוסיף ממד רגשי חשוב שהוא הדרך שלנו להתמודד עם אובדן. כי למרות שוויל עבר עשרות אנשים (כך נראה) בתהליך הזה, עדיין כל מוות פוגע בו באופן אישי, והוא צריך זמן להתמודד איתו. האנשים שבדרך – בין אם המרויאנים (בין המרויאנים: זאזי ביטס ["דדפול 2", "ג'וקר"], טוני הייל ["ויפ", "משפחה בהפרעה"], ביל סקארסגארד [פניוייז בחידוש של "זה"]), ובין אם הסיידקיק הלא ברור שלו בגילומו של בנדיקט וונג (וונג מ"דוקטור סטריינג'", מחוזק במבטא הבריטי המקורי והנפלא שלו) – עוזרים לו, או לפחות מנסים, ככל שהוא מרשה להם.
וזה כמובן גם, במובן מעט שטחי, סרט על ראיונות עבודה. איך אנשים מתמודדים איתם, איך הבוחנים מתמודדים איתם – ועוד. וזה גם סרט על דברים מגעילים (ומצחיקים ממש), ודברים קטנים, ועוד ועוד – וזה סרט פשוט מושלם. איטי (חלק מסוים מהקהל קם בהקרנה בתחושת "שום דבר לא קורה כאן"), אבל מושלם. (יהונתן צוריה)
גגארין
יש הרבה סרטים שאומרים עליהם שהם הופכים את העיר לדמות או מציירים דיוקן של שכונה. "גגארין" הוא סרט שכל כך רוצה שיגידו עליו את זה שזה קצת פתטי. הוא עוסק ביורי, נער צרפתי שגדל בשיכון שנקרא על שמו של האדם הראשון בחלל, והפך את זה לכל האישיות שלו. הוא מסרב לקבל את העובדה שהבניין שלו מיועד להריסה ומתחבר עם מאניק פיקסי דרים גירל שגרה בסביבה. רוב הסרט פשוט לא מאוד מעניין למרות שיש כמה דימויים ויזואליים חביבים, כי הם לא עד כדי כך מלאי השראה, וגם מפוזרים לאורך שמונים הדקות הראשונות די בקמצנות. הסוף קצת יותר פרוע אבל גם נגרר (או שזה נראה לי ככה רק כי מיהרתי להקרנה הבאה) ולא הרגשתי שהסרט השאיר אותי עם תובנה או רעיון שהיו שווים את זה. (שני אוירבך)
גליץ' במטריקס
"מה אם אנחנו בעצם חיים בסימלוציה", שואלים כל מיני אנשים ברחבי עולמנו, חלקם מושפעים מפיליפ ק. דיק, חלקם מ"המטריקס", ורובם מציגים טיעונים לא ממש משכנעים. לא שיש דרך אמיתית להפריך את הטענה הזאת, כמו כל טענה תיאולוגית שהיא, אבל אם "גליץ' במטריקס" מביא את מיטב המוחות והאנשים שאמורים לשכנע אותו להתעורר מהחלום שאנחנו נמצאים בו ולהבין שכל אפקטי המנדלה בעולם הם תוצאה של באגים בתוכנה ושאנחנו בעצם ניסוי או משהו שכזה – זה פשוט לא משכנע.
למזלו של "גליץ' במטריקס" – זה לא מה שהוא עושה. מה שהוא עושה זה לשאול "מה גורם לאנשים להאמין שהם חיים בסימולציה", ואז הוא מציג סוללת אנשים (רובם באנימציה שמחביאה את הפנים שלהם ומנכרת אותנו אליהם לא מעט) שמדברים ברצינות רבה על דברים מסוימים, רק כדי להגיד אחר כך "אבל יש מצב שכל זה נובע מזה שפשוט קשה לי לתקשר עם אנשים". זה מגיע לשיא מאוד דרמטי, מאוד כואב, ומאוד מטריד בשלב כלשהו בסרט.
כל זה לא הופך את "גליץ' במטריקס" למוצלח במיוחד – חסר לו בהחלט עוד קצת מבט לאחור על התופעה, עוד קצת מידע שהיה הופך אותו באמת למסמך מעמיק ומרתק ולא משהו שנופל לא פעם ל"אנשים מדברים שוב ושוב על אותו סוג חוויות". ובכל זאת, זה סרט טוב ומעניין על תופעה שנראה שצוברת תאוצה, ושווה לתת לו את הזמן שלכם (יהונתן צוריה)
סופרנובה
מכירים את הסיפור על זה שצפרדעים יישארו בסיר מים רותח ויתבשלו בעודן בחיים אם הטמפרטורה תעלה בצורה הדרגתית מספיק? אז זה אומנם מיתוס שקרי לחלוטין, אבל כמטאפורה זה עדיין נהדר. כשאנשים שלא אנקוב בשמם (אבל יקבלו את הכאפה שלהם אישית) אמרו לי ללכת ל"סופרנובה" הם תיארו את זה כסרט שבו קולין פירת' וסטנלי טוצ'י הם הומואים חמודים בטיול. וזה נכון, בהתחלה. ואז אנחנו מגלים שלסטנלי טוצ'י יש קצת דמנציה אבל בסדר, למי בפסטיבל הזה אין? וככה, צעד אחרי צעד, ובלי שאני אשים לב לאן לוקחים אותי, זה נהיה סיפור טרגי ומרסק לב ותאמינו לי, אני רגילה לבכות במקומות ציבוריים, אבל עם מסכה זה פשוט נהיה בלגן. "סופרנובה" הוא לא סתם סרט עצוב, הוא עצוב בדיוק באופן שנוגע לי בנקודות רגישות במיוחד או בנקודות רלוונטיות כרגע, מה שרק עוד יותר פירק אותי. זה גם סרט עדין, חכם ואלגנטי שכדאי לראות, אבל עדיף לעשות את זה בחברת מישהו אהוב וכשכולם במשפחה בריאים בגופם ובנפשם. (שני אוירבך)
זהו, זה היה הפסטיבל. מוזמנים לשתף בחוויות שלכם, לטובה ולרעה, או להתחיל לאגור כוחות לקראת פסטיבל חיפה שמגיע ממש עוד שבועיים בערך.
מה הסיכוי של טיטאן, תשעה ימים ובל לקבל הפצה בארץ?
(ל"ת)
טיטאן ממש נקנה על ידי לב, אז גבוה. בל יהיה כנראה בסבב סינמטקים כזה או אחר. תשעה ימים, לנוכח העובדה שדי אף אחד לא ראה אותו – הנמוך ביותר. (ט.ל.ח וכל זה).
יופי, אני לחלוטין קונה מצב של 2 מ3
מה גם שתשעה ימים כנראה יצא מהר יותר למדיה ביתית(לסרטים צרפתיים או יפניים יש נטייה לקחת את הזמן בקשר לזה).
פורנו חסר מזל - ניתוח מסוים
(היי, הטקסט הזה לא נחוץ והוא בעיקר נועד להוציא לי מהראש כמה דברים על "מין חסר מזל או פורנו משוגעים")
אז, כמו שכתבתי בטקסט לפני הפסטיבל, "מין חסר מזל" הוא בעיקרו קומדיה, והמבחן העיקרי שלו זה אם זה מצחיק או לא. אבל אמרתי את זה רק כדי לא להיכנס ממש לתוך הקרביים של הסרט החכם הזה, שכן הוא גם לחלוטין קומדיה טיפשית, אבל גם סאטירה מושחזת ואחד הדברים הכתובים יותר טוב שראיתי בפסטיבל. אז, הלאה:
תקציר הסרט הרשמי הוא תקציר שעושה לו עוול: הוא מספר על עלילה סטנדרטית שגורמת לצופים להגיד "אה, הנה תבוא עלילה סטנדרטית" – אבל עד שהעלילה של התקציר (מורה שסרטון פורנו שלה דלף לרשת נאלצת להגן על עצמה מפני הורים שדורשים את פיטורה) תגיע, ייקח זמן. הרבה זמן. ליתר דיוק, ייקח כשעה של סרט שתתחלק לשני חלקים: כלום, ויותר מדי.
הכלום הוא החלק הראשון, שמנסה להסביר, לאט ועם נבוט בראש, על מה הסרט הזה: לא על המורה. לא על פורנו. לא על מין – אלא על רומניה. בצורה הכי מושחזת וקשה שאפשר, מתגלה שהסרט הזה הוא מעין גרסה לסרטים הישראלים שתמיד מלכלכים עליהם שהם "יורדים על ישראל כדי לקבל פרסים בחו"ל", רק עם רומניה במקום ישראל. ככזה, אולי קל לי יותר להתחבר עליו כי יש לי פחות מטען רגשי, אבל ראוי להגיד שכל הסרטים שהותקפו והתגוננו נגד הטענה פשוט לא היו טובים כמו "פורנו משוגעים", ובטח שלא מצחיקים כמוהו – ופשוט חבל שכך.
הסרט מתחיל, כאמור, כשהוא מבהיר לנו שהסיפור הוא לא על המורה. המורה הולכת ברחוב, בזמן אמת, והמצלמה בשלב כלשהו מתנערת ממנה ומבקשת להראות לנו סצנה אחרת שמתרחשת. מדי פעם זה ברור מה היא רוצה, ומדי פעם לא, אבל לאט לאט החתיכות מתחברות: זהו דיוקנה של חברה שהסרט מעמיד למשפט. עם קפיטליזם זול וציני, עם אלימות בכל פינה, עם שיפוטיות וצביעות, ועם טמטום נוראי. כל זה נעשה, כאמור, עם מעט מאוד מילים ועם בחירות מצלמה מדויקת. זה משהו שנקלט (או לא) כאשר הסרט מתעכב לכמה שניות יותר מדי על מתנפחים של "יחידת החילוץ", וזה מצחיק. זה מצחיק כי למען השם, זה סרט אמיתי, מה מתנפחים של יחידת החילות, וזה גם נוראי כי השם ישמור מה מתנפחים של יחידת החילוץ. כן, הסרט זורק לנו עצם פה בכמה זמן ויודע לרענן מספיק את הסגנון כדי שלא נתחרפן אבל בגדול זה השלב האיטי ואולי החמקמק מכולם: זה שההומור בו הוא הכי דק, הכי יבש, הכי כמעט ומצמצת-פספסת, ואם אתה לא מצליח לקלוט את הבדיחה בגלל שהסגנון גורם לך לחשוב שמה שקורה על המסך הוא רציני – פשוט החמצת. יש כמה אזכורים לעלילה שעוד תבוא, אבל זה בטח החלק הכי תובעני עד שלאט לאט נהיה ברור מי על הכוונת של הסרט. ורגע לפני שאתה כבר תולש את כל השערות בצפייה שיקרה משהו – אנחנו עוברים לחלק השני.
שלא מהווה שיפור בכלל למי שמקווה שתהיה לו עלילה. כי החלק השני הוא מילון מושגים של שלל מושגים שכולם יגיעו לחלק השלישי, ומהווים תמונת מראה של האנושות על פי ראדו ג'ודה, וספציפית של רומניה. חלק מהמושגים הם ברורים לכל וג'ודה רק מבקש להשתעשע איתם, חלק מהם אכן נחוצים להבנת הקשר רחב יותר: המשורר הלאומי של רומניה, חלקה בשואה, חלקה בהכחשת חלקה בשואה, ועוד. כמו כן, זה רצף של בדיחות לא קשורות אחת לשנייה שנורות ברצף ויכולות, שוב, לגרום לאנשים להגיד "נו די אינעל דינאק". אבל ג'ודה מתעקש, כי זה הכרחי. זה הכרחי שתבינו על מה הוא מדבר פה. זה לא מסוג הדברים שאפשר "להראות, לא להגיד", כי זה כל עולם המושגים שעוד יגיע. והחלק השלישי יעבוד טוב בפני עצמו כסרט קצר, אבל כסרט שלם יש נחיצות בחלק השני שממשיך להסביר לנו עם מי יש לנו עסק, בטעם הכי רע שרק אפשר.
ואז מגיע החלק השלישי, וגם המתנגדים ביותר כבר לא יכולים להתנגד לו: כי זה פשוט מופת של קומדיה. אפשרי שעד אז מי שהלך לאיבוד כבר ירצה רק לצאת, ולא יהיה לחלוטין בקשר עין עם מה שקורה, אבל גם הוא יצטרך להודות שבשלב הזה, כשהקומדיה לא נכנסת לסרט באופן סמוי וחמקמק או כפוי וצורמני אלא כחלק מדיאלוגים קולעים, הופעות משחק, וטריקים קולנועיים – היא קורעת מצחוק: הומור גבוה, הומור נמוך, הומור בינוני, הומור טקסטואלי, הומור משחקי-מילים, הומור ויזואלי – יש כאן הכל. זאת חצי שעה של קומדיה שאחרים יכולים רק לקנא בה. כזאת שאפילו עם ג'ודה לא עושה חסד עם עמו, ומפספס משהו במהות של הרומנים, הוא קולע במשהו במהות של בני אדם בכלליות (אולי של חברות שמרניות יותר מליברליות).
אז האם הדרך למערכה השלישית עוברת בפלצנות פינת טרחניאדה? כן, נו, בסדר – זה סרט פסטיבלים. יש לו שאיפות מסוימות, הסגנון שלו בועט בנו החוצה מן הסרט שוב ושוב, והדמויות בו (שכתובות היטב) לא עוברות מסע רגשי כמו שמתנגשות אחת בשנייה עד שייצא דם מהסלע. אחרי היסטוריה רבה עם סרטי פסטיבלים אני יכול רק להתפלל שיהיו לנו עוד כאלה ופחות סרטי שתיקות ארוכות ומסתוריות שהרצינות מאיימת לגרום להם לקרוס.
האם קשה להבין מה הסרט רוצה ממך? אולי, אבל זה סרט שהתסריט שלו בונה את עצמו ממערכה למערכה באופן מושחז וחכם.
האם יש לי למה לכתוב את הטקסט הזה כאשר לא ברור שהסרט ייצא שוב פעם להפצה? כנראה שלא, אבל מדי פעם פשוט רוצים להגיד משהו על סרט שראית. ומה שאני רוצה להגיד זה, שוב פעם, שזה פשוט אחד מהסרטים הכי טובים של השנה.
לגבי הפסקה האחרונה
יש עוד הקרנות לסרט הזה – בפסטיבל חיפה המתקרב. ואני חותם על כל מילה. סרט מאוד מומלץ, אבל צריך לדעת לקראת מה הולכים.
קונטרה לתגובה הנ"ל
לרוב גם כשסרט ממש משעמם אותי ואנשים אחרים יוצאים, אני נשאר בתקווה שאולי יהיה משהו טוב, רק כדי להתחרט בסוף שלא יצאתי גם (כמו ב"מתחת לעור", "הורג אותם ברכות" ועוד). נראה לי שאפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שיצאתי מסרט בקולנוע באמצע. הפעם האחרונה הייתה לפני שנים, כשהלכתי עם אבא שלי לאיזה סרט איטלקי משמים ושנינו החלטנו לצאת אחרי שעה שהרגישה כמו ארבע. לפני שבוע התווספה עוד פעם ב"פורנו חסר מזל".
באמת שלא זכור לי סרט שנראה כאילו הוא מנסה באופן אקטיבי לא להיות אפילו קרוב למשהו שאפשר להחשיב כ"מעניין". ההתנערות המוזכרת הנ"ל כדי להתמקד ברומניה אולי מעניינת פעם או פעמיים, גג עשר. בפעם ה-504 שזה קורה, העיניים כבר צופות על טייס אוטומטי והמוח כבר במקומות אחרים. אחרי 40 דקות של כלום ושום דבר, מגיע החלק השני ואתם מתפללים שעכשיו דברים יקרו. אך לשווא. מקבלים "מילון מושגים" של הרבה "בדיחות" ויזואליות קצרות (המרכאות שם בכוונה). אין לי טיקטוק, אבל אני מניח שככה מרגיש הפיד שם – הרבה סרטונים קצרים ומטופשים, חלקם עמוק במחוזות הקרינג'.
אחרי 20 דקות של זה – כלומר שעה של סרט – כל שריר בגופי סימן לי דבר אחד: "תברח". שקלתי לכמה רגעים אולי להשאר בכל זאת, כי נו, כבר נשארתי עד עכשיו. אחרי עוד כמה דקות החלטתי שאני לא יכול יותר, חייב לעשות משהו אחר, כל דבר. אחרי שהופיעה ההגדרה של "מציצה" – שבה פשוט מתבצע מין אוראלי למשך כמה רגעים – קמתי והלכתי. הייתי חופשי.
שמעתי מכמה אנשים שהחלק השלישי מוצלח, אבל וואו, כמה שהדרך אליו לא שווה את זה. השעה הזאת של "פורנו משוגעים" היא הגרועה ביותר שחוויתי בקולנוע השנה. אני מפציר בכם להתרחק ממנו כמה שיותר, לעשות ליטרלי כל דבר אחר.
בקיצור, הוא מסוג הסרטים שאני רואה בפסטיבלים וחושב "אם שטויות כאלו מתקבלות לפסטיבלים, אין שום סיבה שסטודנטים בשנה א' יפחדו להגיש את הסרטים שלהם". מקסימום אנשים יצאו באמצע.
אני לא מסכים איתך כלל וכלל, אבל נראה לי שזה ברור מלמעלה
אבל כן אדגיש שלהגיד ש"שום דבר לא קורה" זה לפספס בענק את מה שקורה שם כל הזמן, ואציין שגם לי היה קשה עם קטעי הפורנו ובמהלכם הסטתי את המבט מהמסך.
אה, לא היה לי קשה
זה פשוט היה משעמם, כמו שאר הסרט.
והדבר היחיד שפספסתי זה כנראה סרט טוב יותר שהוקרן באולם אחר.
תודה על ההמלצה על "תשעה ימים"
באמת סרט מושלם. חבל שלא הופץ מעבר לפסטיבל.
אני די מבין למה הוא לא יצא להפצה
הוא סרט קטן מאוד, ולא הכי קל, אפילו בסטנדרטים של מה שמופץ פה, ואין לו ממש נקודת מכירה: כמה שחקני משנה מסרטי מארוול? מועמדות שחקן משנה באינדי ספיריט? הוא אפילו לא איזה סרט אירופאי צרפתי על מאפיה.
עם זאת, באמת שאני רוצה (וגם לא רוצה, במקביל) שיותר אנשים יחשפו אליו. שמח לשמוע שנהנית ממנו.
סרט טוב, לא ענק
אבל
א. יש בו שתי סצנות אדירות ממש (החוף והסוף)
ב. הוא פילוסופי מאד בלי להעיק
ג. והסוף שלו הוא הסצנה האדירה השניה ואני תמיד סאקר של סרטים שיודעים לסיים כמו שצריך)