על "לשחרר את גאי" גיליתי לראשונה ב-2016, כשנתקלתי בשם ובתקציר שלו ב"רשימה השחורה" השנתית, שבה מופיעים התסריטים הכי פופולריים של אותה שנה שעדיין לא התחילו בהפקה. סרט על אדם שמגלה שהוא דמות רקע במשחק וידאו נשמע לי כמו רעיון מגניב עם הרבה פוטנציאל וחיכיתי לראות מה יצא ממנו. הציפיות שלי ירדו קצת כשהוכרז שהסרט יבויים ע"י שון לוי ("פלדה אמיתית", סרטי "לילה במוזיאון") ויככב בו ריאן ריינולדס. זה לא שלוי הוא במאי רע או שלריינולדס אין כריזמה בשפע, אבל רוב סרטיו של הראשון שראיתי היו חביבים אך זניחים למדי ואת השטיקים של האחרון התחלתי למצות אחרי "דדפול 2" שלא מאוד הלהיב אותי. אבל כמו דברים אחרים בסרט, שניהם הפתיעו אותי לטובה.
הדרך הכי טובה לתאר את הסרט היא כנראה ערבוב של "ראלף ההורס" ו"סרט לגו" ששפכו לתוך תבנית "המופע של טרומן". ריינולדס מגלם את גאי, אדם שבסך הכול נהנה מהשגרה שלו: הוא מתארגן בבוקר, קונה את הקפה הקבוע שלו והולך לעבודה שלו בבנק כשהוא כבר מוכן לקראת ארבעת הפעמים (לפחות) שבהן הבנק ישדד באותו יום. כאלו הם החיים ב"פרי סיטי", העיר שבה מתרחש משחק הרשת ההמוני בעל אותו שם. אנשים מכל העולם משחקים בו בכל רגע, אבל גאי הוא לא אחד מהם. הוא דמות שאינה שחקן (NPC), והפעולות שלו נשלטות ע"י שורות של קוד שנכתב מראש. יום אחד הוא רואה דמות של שחקנית בשם מילי (ג'ודי קומר), וחווה במקביל גם התאהבות וגם התעוררות תודעתית. פתאום השגרה שלו נראית בנאלית למדי. מה אם יש יותר בחיים מלהישכב על הרצפה של מקום העבודה שלך בזמן ששודדים חמושים פורצים לתוכו בפעם השבע-עשרה באותו שבוע?
בדומה ל"ראלף", גם גאי מגלה שהמשחק שלו לא ישאר באוויר לעוד הרבה זמן והוא מחליט לנסות להציל את העולם שלו. קטעי האקשן בסרט לא כאלו מדהימים או חדשניים, אבל הם צבעוניים ויש בהם כמה החלטות יצירתיות שמתאימות לעולם הווירטואלי שבתוכו הן מתרחשות. גם האפקטים מוצלחים למדי, וניתן לראות מהעיצוב של עולם המשחק שעל הסרט עבדו אנשים שבאמת אוהבים משחקי וידאו, שזה לא מובן מאליו.
כמו בחיים האמיתיים, מה שפוגם קצת בהנאה מהאירועים בתוך עולם המשחק (ומהסרט) הן התזכורות לכך שיש גם את העולם שבחוץ. החצי השני של הסרט מציג קו עלילה נוסף שמתרחש מחוץ למשחק, הכולל את מילי (בגרסה האמיתית שלה), הידיד שלה קיז (ג'ו קירי) שעובד בחברה שייצרה את "פרי סיטי" ואת אנטואן (טאיקה וואיטיטי), המנכ"ל האגואיסט והחמדן של החברה. אני אוהב את טאיקה יותר בתור שחקן מאשר במאי, אבל תצוגת המשחק שלו פה מוגזמת מדי. אולי הייתי קונה את זה אם היה לו תפקיד של דמות בתוך המשחק במקום אדם אמיתי. כמו כן, יש סצנה אחת ספציפית שבטוח תוציא תגובות נלהבות מרוב האנשים במהלך הצפייה, אם לא כולם, אבל כשתחשבו עליה בדרך הביתה ביחס למסר של הסרט, אולי תגלו שהיא טיפה צורמת.
ובכל זאת, היתרונות של "גאי" בהחלט מתעלים על החסרונות: הוא מלא בקריצות ועקיצות משעשעות על משחקי רשת (יש במשחק אייקון של בקבוק שמעליו מופיע הכיתוב "פרסומת סמויה מעודנת"), השחקנים שהם לא וואיטיטי עושים עבודה מוצלחת, אבל יותר מהכל, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט כזה חמוד ואופטימי. הסגנון של הבדיחות קצת מזכיר את "דדפול" לפעמים, אבל ההבדל הוא שהדמות החברותית והתמימה של ריינולדס כאן היא ההפך המוחלט מגיבור-העל הציני והאלים: אחרי שגאי מגלה שהוא בתוך משחק מחשב, הוא מחליט שהוא יהיה אדם טוב וממשיך לחיות לפי החוקים ולעזור לאנשים. חייבים להעריך את ההתמדה שלו בזה – כשאני מנסה לנהוג כמו אדם מתורבת במשחקים אני נשבר אחרי שני רמזורים אדומים וחוזר לנסוע בנתיב הנגדי או על המדרכה.
אחרי הצפייה ב"לשחרר גאי", שמתי לב למשהו: זה לא סוד שהרוב המוחלט של סרטים שמבוססים על משחקי וידאו הם פח אשפה בוער. לעומת זאת, סרטים שעוסקים בשחקי וידאו או קשורים בתרבות שלהם – כמו "סקוט פילגרים נגד העולם" ו"ראלף ההורס" – נוטים להיות ממש מוצלחים. גם הז'אנר הזה לא מושלם ומדי פעם אנחנו מקבלים איזה "גיימר" או "פיקסלים" וכמובן שהכל סובייקטיבי וכל הג'אז הזה. אבל נכון לעכשיו, בא לי לראות יותר סרטים שמנסים לומר משהו על משחקים מאשר את העיבוד הסביר-במקרה-הטוב הבא של "האויב שבפנים". בא לי עוד סרטים כמו "לשחרר את גאי". או לפחות את משחק הווידאו שמבוסס עליו.
לא ראיתי את הסרט
אבל לגבי המשחק המוגזם של טאיקה, לאור מה ששמעתי על מנכ"ל ומנהלים בכירים בחברות משחקים, לא הייתי טוען שזה יותר מדי מוגזם
עוד לא ראיתי את הסרט (הביקורת בהחלט העלתה אותו לרשימת ההמתנה שלי)
אבל מהתיאור נשמע שאלמנטים מ-"שחקן מספר 1" ו-"אחרון גיבורי הפעולה" גם חלחלו לסרט הזה. מה שלא מפתיע, כי זאק פן, שהיה שותף לכתיבה של שניהם, היה שותף גם לכתיבת "לשחרר את גיא".
בהחלט 'שחקן מספר אחת'
קטע מרכזי מהמערכה האחרונה הוא השאלה כמעט אחד לאחד של קטע דומה מ'שחקן'. התפלאתי שמתן לא הזכיר את זה.
מודה שאני לא מבין איזה קטע
(ל"ת)
שהוא בתורו לקוח מ"המופע של טרומן"
יש עבודת שורשים לסרט הזה, אבל עדיין כיף…
זיהיתי בו "מטריקס", "טרומן", שחקן מס' 1", הזכיר גם את "ולריאן" ובני דודים מדרגה שלישית כמו "ענן אטלס", "אקס מכינה", "היא"… בענף של "בינה מלאכותית ואהבה"
סרט טוב מצחיק משעשע בעל מסרים על החיים
אהבתי מאוד
גם אני תהיתי
(ל"ת)
סרט מהנה למדי.
אני מודה שאני לא משחק משחקי וידיאו כך שכמה התייחסויות עברו מעל לראשי אבל 'פרי סיטי' נראית, לעניות דעתי, מעט מוגבלת מבחינת ההיצע שהיא מציעה לשחקן הרגיל מבחינת דברים שהוא יכול להרוס ולהשמיד אבל ייתכן שאני לא מספיק בקיא בנושא. הדמות של גאי עשויה היטב וכך הדמויות האחרות. הנושא שהסרט עסק בו הוא נושא שדי מעסיק אותי בחיי היום יום כלומר הצורך בחזרתיות ובתבניתיות ובצורך לצאת מהם מפעם לפעם.
לי עדיין יש בעיה עם הנשיקה
(ל"ת)
נצחוני בני
נ"א – עורכיי
חמוד. מטומטם מאוד, אבל חמוד
אבל עזבו את זה רגע: אני מלא הערכה לסרט רק מהעובדה שהוא פשוט עשרות מונים יותר טוב מהתסריט פח האשפה שהוא מבוסס עליו.
כי הרי אני חושב שגם המקטרגים על הסרט יסכימו שלכל הפחות יש משהו מרענן בגישה הכללית החיובית והאופטימית – זה שגיא מנסה לחרוג מהנורמה, אבל עדיין להיות אדם טוב. בתסריט המקורי, לעומת זאת, זה לא מה שקורה. הו לא, התסריט המקורי מתאר את גאי קצת כמו הבחור מ"מבוקש": "הייתי כלוא בשגרה.. אבל אז השתחרר בי משהו ולמדתי איך להרביץ לכולם ועכשיו אני מלך ואדיר!!!!". זה… לא גרוע בפני עצמו דווקא – והגיוני במשחקי GTA שעליהם התסריט מתבסס (הסרט לוקח גישת פורטנייט לצד ה-GTA-יות) – אבל מחוויר מאוד לעומת מה שנעשה בסרט.
בנוסף, אם חשבתם שהעלילה בעולם האמיתי מביכה בסרט, בתסריט היא קטסטרופה – כל סיפור הרקע של מילי שונה והיא לא יוצרת למשחקים אלא האקסית של טאיקה שנמצאת במשחק כי, אממ, ????. זה…. רע.
בקיצור, אני לא בטוח שזה סרט מדהים, אבל אני לכל הפחות צריך להצדיע לשדרוג המאסיבי שהוליווד עשתה לתסריט הראשוני. זה פעם ראשונה שראיתי את שיטת ה"נזרוק על זה תסריטאים" עובדת בשפצור תסריט עם רעיון טוב וביצוע נוראי – אפילו אם בין גרסה לגרסה נוצרו מלא, אבל מלא, חורים בעלילה (ראו ערך "מטומטם מאוד").
מתוך סקרנות - מי חתום על התסריט המקורי?
(ל"ת)
מאט ליברמן
(ל"ת)
אחד הדברים המוזרים בצפייה בסרט
זה כשאתה מגלה שהמלחין כריסטוף בק גנב מעצמו את הפסקול של סרטון האנימציה זוכה האוסקר Paperman ושילב אותו כמוטיב חוזר בסרט.
אז כן, אני מודע לעובדה שזה אותו מלחין וגם אותו אולפן (הסרטון הקצר הוא של דיסני והסרט הזה גם של דיסני), כך שאין פה שום גניבת זכויות יוצרים. ועדיין, בתור אחד שצפה כמה וכמה פעמים ב-Paperman (זה סרטון נורא חמוד, אני ממליץ למי שעוד לא ראה), זה מרגיש לי מאוד מוזר ומודה שגם קצת הוציא אותי מהסרט.
אני מניח שכריסטוף בק הניח (ודי בצדק, כנראה) שאף אחד לא זוכר את הסרטון הזה כדי לשים לב שהמוזיקה לא מקורית, רק הוא לא לקח בחשבון שאולי יש עוד כמה אנשים שכן יכולים לעלות על זה (כמוני, למשל) ולקלוט שהוא התעצל ובמקום להלחין נעימה חדשה (שזאת העבודה שלו, אחרי הכל) הוא שלף מהמגירה נעימה ישנה שלו (הסרטון יצא ב-2012, הנעימה היא כבר בת עשור בערך).
די מוזר.
אגב, לגבי הסרט עצמו: זה פשוט רימייק למופע של טרומן.
במערכה האחרונה זה כבר לגמרי מורגש.
זה המופע של טרומן רק עם משחק מחשב במקום ריאליטי (ופחות מוצלח, כמובן).