"האביר הירוק" הוא הסרט הארתוריאני הכי טוב של המאה הנוכחית, אולי אפילו של ארבעים השנים האחרונות. זו מחמאה שעוקץ בתוכה. כשהתחרות כוללת את "ראשון האבירים" (1995), "המלך ארתור" (2004) ו-"קינג ארתור" (2017) לא קשה להיות מקום ראשון.
המיתולוגיה הארתוריאנית היא מסוג הסיפורים שממשיכים למשוך יוצרים (בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות), אבל נראה שכל הזוויות המעניינות כבר כוסו. לכן, זה כנראה חכם שסרטו החדש של דיוויד לאורי ("סיפור רוחות") אמנם מתרחש בימי המלך ארתור וכולל את המלך הטוב בתור שחקן משנה, אך ארתור הוא לא המוקד שלו. במקומו ניצב גאוויין (דב פאטל), בן אצולה צעיר שנהנה מחיים קלים הודות להיותו קרוב של המלך. הוא רוצה להיות אביר, אבל לא בהכרח באופן הפעיל שכולל הליכה למלחמות וסיכון מוות בשם המלך, אלא יותר בקטע של להיות גרסת ימי הביניים של סלבריטאי – להיות אגדה בלי בהכרח לעשות דברים שראויים לאגדה.
גאוויין מקבל את ההזדמנות שלו בליל חג המולד, כאשר כל האבירים מתיישבים לשולחן הסעודה ולפתע מגיע אביר ירוק מסתורי, לא כזה שסתם לבוש ירוק אלא כזה שחלקו צמחיה, פורץ את דלתות האולם ומציב אתגר בפני המלך ואביריו – אם תצליחו להלום בי, תזכו בגרזן המפואר שלי – אך לאחר שנה תצטרכו להגיע אליי ואחזיר לכם את המכה שהכתם בי.
מאחר וכולם חוששים ואולי משום שהוא קצת שיכור, גאוויין נענה לאתגר ומוריד לאותו אביר ירוק מסתורי את הראש במכה אחת, במחשבה שבלי ראש אין אתגר. אלא שאותו האביר דווקא שורד את המכה ועכשיו גאוויין חייב להגיע אל ביתו שנה לאחר מכן, ושם לקבל את המכה שלו. ובשר לא גדל בחזרה כמו צמח.
לאורי מפורסם בתור במאי איטי. מהסוג שאנשים שאוהבים אומרים עליו 'היפנוטי' ואנשים שלא אוהבים אומרים 'משעמם.' את "סיפור רוחות" אמנם לא ראיתי אבל השמועות על סצנת אכילת פאי של עשר דקות גונבו גם לאוזני. למי שקיווה שבסרט הפנטזיה הזה לאורי יעבור למקצב שיותר מזכיר את "הג'נטלמן והאקדח", קומדיית השודים המשעשעת שלו עם רוברט רדפורד, צפויה אכזבה. הפואמה העתיקה עליה הסיפור הזה מבוסס, אותה דווקא כן קראתי, היא יצירה די קצרה. ובעוד שלאורי מוסיף אי אלו אירועים במסעו של גאוויין וגם מרחיב על חיי המשפחה של הגיבור לפני שהוא נתקל באתגר שלו, הרי שהשלד העלילתי של כל העסק די רזה. מי שתוהה איך אפשר למתוח ספר קצר כמו ההוביט לטרילוגיה של שלושה אפוסים עצומים בוודאי יתהה איך אפשר להפוך פואמה של 2,500 שורות לסרט של שעתיים. התשובה: לקחת את הזמן, למתוח כל סצנה וכל מפגש, לתת לדיאלוג להתנהל באיטיות בשעה שהדמויות בוחרות היטב כל מילה ואז מחפשות בדיוק את הדגש הנכון כדי להגיד אותה. חלק ניכר מהסרט עובר עלינו בשעה שגלגלי השיניים במוח של גאוויין חורקים לאיטם כשהוא נתקל בעוד אלמנט לא נודע. החלקים האחרים הם בעיקר התענגות על הצד הויזואלי של הסרט.
אין להכחיש, הסרט נראה טוב. טוב מאוד אפילו. אמנם חשוך לעיתים קרובות, כלילה חסר ירח (מרכיבי המשקפיים בינינו שמתקשים לראות מבעד לאדים בעת לבישת מסכות בקולנוע צפויים לאתגר רציני), אך קשה להכחיש שכל סט וכל סצנה עוצבו למשעי לאימפקט מקסימלי. בין אם מדובר בטירה, בית, מסבאה, שדה או יער לאורי והצלם אנדרו דרוז פלרמו (שאחראי גם ל"You're Next" המצוין) מתווים פה טון ויזואלי שנע תמידית על הגבול בין חלום למציאות. מה שחשוב במיוחד הוא שלמרות הטון החולמני הסרט כן מרגיש כאילו הוא מתקיים במציאות פיזית מוצקה. זה עולם שיש לו קיום מעבר למה שקורה לדמויות על המסך בכל רגע נתון, בכל פעם שגאוויין מגיע למקום חדש ניתן להרגיש את ההיסטוריה של האנשים והסטים האלו. יש רגעים בהם ההתעכבות של הסרט והאיטיות המהורהרת שלו מרגישים שווים לחלוטין את המחיר – אמנם כלום לא קורה על המסך, אבל תנו לי עוד מהכלום הזה שקורה: עוד מהיופי, עוד מההדר, עוד מהאימה.
הזכרתי כבר שגלגלי השיניים של גאוויין חורקים תמידית, וזו אכן הופעה טובה של פאטל. זה גיבור בסרט אבירים שאין לו תכונות אביריות – הוא חושש, הוא מפחד, הוא תוהה (וטועה). פאטל משחק את גאוויין כבן נוער שהגיע לבגרות פיזית אך לא נפשית, איש אבוד שמחפש כיוון ומגלה במהרה שהכיוון שנותנים לו לא בהכרח מוצא חן בעיניו. זו הייתה יכולה, די בקלות, להיות הופעה מעצבנת – דמות שנכתבה באופן בכייני לא בהכרח תזכה לחיבת הקהל. אבל פאטל גורם לך להבין בדיוק למה גאוויין מתנהג כפי שהוא מתנהג ולמה הוא עושה בחירות מטופשות או מגיב בפחד איפה שהייתה מצפה מגיבור קולנועי להגיב באומץ.
גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה למדי, אם כי מוגבלת בעיקר ללחישות ברמות שונות: שון האריס בתפקיד המלך ארתור נשמע כאילו הקול שלו עומד להעלם כל שניה, קייט דיקי בתור המלכה גם מדברת בכזו עדינות שקשה לתפוס את כל המילים. אלישיה וויקנדר משחקת את הדמות האחת שנראית כאילו יש לה שמחת חיים אמיתית (או לפחות את ההבנה שיש כזה דבר 'שמחת חיים') אבל יש משהו מלנכולי גם בהופעה שלה ומשהו מסתורי יותר בהמשך הסיפור.
מעל כולם ניצבת סריטה צ'ודורי בתור אמו של גאוויין. היא שולטת בסצנה בכל שניה שלה על המסך, בין כשהיא נוזפת קלות בבן שלה על ששתה יותר מדי או שכהיא מתמרנת את הממלכה מאחורי הקלעים. היא המלכה האמיתית של הסרט הזה ויוצקת בו מידה רבה של תוכן.
וזה בהחלט סרט עם תוכן. סרט שמדבר על דברים מודרניים, כמו החיפוש של כיוון בחיים והפחד מלאכזב את המשפחה, וגם על דברים קצת יותר נצחיים – אמונה ופחד והמקום שלנו באינסוף (ואם יש אינסוף בכלל). קצב של טרקובסקי וגם תימות של טרקובסקי. זהו סרט שיפרנס שורות של ציוצים ופוסטים ארוכים בפייסבוק ובטאמבלר וגם מאמרים בירחוני קולנוע ובאקדמיה ואולי אפילו עבודת דוקטורט או שניים. בהחלט סרט שמבקש, דורש, שידברו עליו, יחקרו אותו, יתווכחו עליו. למה הוא מתכוון בבחירה שלו לסטות מהטקסט? מה בדיוק קורה בסוף? כמה ממה שאנחנו רואים על המסך באמת מתרחש?
וזה בדיוק העניין. כשאני יושב עליו עכשיו, יושב וכותב וחושב, אני מוצא את עצמי מעריך את החוויה יותר – באופן אינטלקטואלי. אבל קשה להכחיש שבזמן הצפייה עצמה היה לי את הדחף להביט בשעון יותר מפעם אחת, שסיננתי לעצמי בשקט 'הבנתי את הפואנטה' הרבה לפני שהכתוביות עלו ושלמרות שהיה בסך הכל אמצע היום מצאתי את עצמי נאבק להתמקד ברגעים מסוימים. אתם יכולים להגיד שהסרט 'תובעני' ואתם יכולים להגיד שהוא 'מתיש' ושתי התשובות יהיו נכונות באותה מידה. בסופו של דבר, יותר משהוא סרט טוב "האביר הירוק" הוא סרט מרשים – מבחינת התעוזה והביצועים שלו. קשה שלא להעריך סרט שהולך כל כך רחוק – גם אם הוא לא בהכרח מצליח להגיע לסוף המסע שלו. אבל זה שחייבים להעריך אותו לא אומר שבהכרח נהנים ממנו. הבחירה בידכם – תקחו את האתגר?
תיקון כרונולוגי קטן.
ראשון האבירים הוא מ-1995, לא 1980.
יש את אקסקליבור שיצא ב-1981, אז אולי 40 השנה היה ברפרנס אליו?
#דבריםשקוריםכשאתהקורהאתtheonceandfuturekingבגילצעיר
לגבי האביר הירוק, מלבד ההמתנה הארוכה לסרטים טובים באמת, מלבד היותו שורד עמיד במיוחד מלפני מאות שנים (מתי מישהו מסריט את הילדברנד?)…
הוא גם, כפי שציין ביטלג'וס,סרט שיש לו ווייבים מאוד חזקים של Dark Souls, כך שאני ממתין להזדמנות לצפות בו אפילו יותר מחולית של ווילנב (לאור המגפה האיומה לא זה ולא זה יהיו בהקרנות קולנועיות כפי שראוי).
הסרט הכי טוב של השנה עד כה.
לא שהיתה תחרות קשה, ומעט מאד מהסרטים שיצאו עד כה נכנסו לרשימת סרטי השנה שלי אבל "האביר הירוק" הוא פחות או יותר כל מה שחיכיתי לו.
כאמור, מדובר בדקונסטרוקציה יפה של הסיפור המקורי שמתאימה את המסר שלו לימנו שלנו בצורה די חלקה.
פס הקול מהם, השירים בסרט מצוינים, אווירת הגרימדארק מוקפדת ושואבת השראות ברורות מגיירמו דל טורו ומשחקי דארק סולס, והצילומים מעלפים למדי.
מדובר בסרט מסע מאד טריפי וארט האוס-י שמותח את הגבולות ואת הרצון הטוב של הצופה רק לרגעים מעטים בעיני, ושומר על קצב לא רע יחסית לסרטים מהסוג הזה.
דווקא יש תחרות לא רעה בכלל
גם אם מוציאים את "טנט" ו"פאלם ספרינגס" מהתחרות כי 2020 מדי, יש לך את "אגדת חורבן", "שומר טינה", "אחד בלב", "ארץ נוודים", "לילה אחד במיאמי", "לוקה", ו"ויקטורי" (השם ישמור, איך תמיד האופציה עם ו' נשמרת לסוף איפה שזה מבלבל??) – ז'אנרים שונים, אין ספק, אבל כל אחד מהם ראוי לתואר (אולי אני מגזים מעט עם "ארץ נוודים").
זה גם ככה אישי
אבל ראיתי את כולם חוץ מ"ויקטורי", ו"האביר הירוק" לוקח מבחינתי את כולם.
לא בטוח כמה זה יישאר בשנה עם "חולית" וסרטים חדשים של פת"א, אדם מקקי, וואטיטי ואדגר רייט, אבל כרגע מבחינתי הכי טוב שראיתי מהשנים האחרונות.
לא אמרתי לא לוקח
אמרתי שיש תחרות לא רעה בכלל.
לוקה בהחלט ברשימה, פשוט לא כזה טוב.
שומר טינה היה מאד בינוני בעיני.
ארץ הנוודים מצוין, אבל שייך לשנה שעברה כמו טנט ופאלם ספרינגס (שגם ממש אהבתי).
את שאר הסרטים שהזכרת טרם ראיתי.
שון האריס תמיד מדבר ככה
בשני סרטי משימה בלתי אפשרית האחרונים הוא גם דיבר אותו דבר. בזמן הצפיה עצמה לא הצלחתי להיזכר בשם של השחקן, אבל ברגע שראיתי את השם שלו בקרדיטים אמרתי "נכון, זה הוא!"
נראה לי שחששותיי התגשמו
ראיתי סרטים קודמים של הבמאי, כולל "סיפור רפאים" שאין מה לעשות, היה רעיון מעניין שקשה למצוא לביצועו בפועל מילה הולמת יותר מ"מייגע". גם הסרט ההוא היה יפה לעין – אין ספק שהאיש בעל אהבה לאסתטיקה. גם שם יש קונספט וסיפור, אבל הביצוע יצר תחושה של רעיון ממש מעניין שאיבד את דרכו.
נורא חבל שאחרי כל ההשקעה, בסוף העיקר בביקורת הוא המשפט הזה:
"בסופו של דבר, יותר משהוא סרט טוב "האביר הירוק" הוא סרט מרשים"
עדיין עליי לראות את הסרט. למרות חיבתי לסיפור המקור אין לי בעיה עם "דקונטסטרוקציות" לסיפורים אהובים אך יש לי בהחלט בעיה עם הפיכתם לסרט במהלכו מסתכלים בשעון, ואיך נאמר בביקורת כאן – מסננים שהבנו את הפואנטה. למיטב הבנתי עד כמה שאפשר להבין מהביקורות ומהטריילר, אי אפשר לטעון שהמסר המקורי הועבר יפה לימינו כי כלל לא מדובר באותו מסר (שזה בפני עצמו בסדר, פשוט מפתיע שטוענים שכן). אציין שאין לי בעיה עם סרטים מהורהרים. כבר נהניתי מאוד סרטים שאחרים השתעממו בהם, כך שלהתמקד ברעיון או לקחת את הזמן זה לגמרי בסדר מבחינתי, והייתי מצטערת מאוד לו הסרט היה סתם עוד סרט הרפתקה עתיר אפקטים וריק מתוכן.
בסוף העניין חוזר לזה שצריך לראות כדי לקבוע דעה אישית מלאה… רק שזו הולכת ונהיית משימה פחות ופחות אטרקטיבית עבורי.
וואו, איזה סרט.
הייתי מרותק מהרגע הראשון עד האחרון. הסיפור סופר בצורה פשוט נהדרת, זה הרגיש בדיוק כמו בלדה על סיר גאווין: תתי הפרקים היו שונים אחד מהשני, השפה המיוחדת, השינויים בדמות, המוסיקה, הצילומים הארוכים.. צילומים ארוכים בקולנוע מאפשרים לך זמן לחשוב. כמה שפחות שורות דיאלוג וכמה שיותר מבע בצורה ויזואלית או סאונד גורמים לך ממש לעכל את מה שסופר.עיצוב הקול היה משובח, ולא רק בעיוות הקולות של הדמויות, אלא גם ברחשים מהיער ובכל צעד ושעל שהאביר הירוק ביצע.
ולסיום, ג'ואל אדגרטון גילם את סיר גאווין בעיבוד ל"המלך ארתור" מ-2004. שחקן שאני מאוד אוהב וליהוק במקום.
איזה כיף להיות מופתע לטובה מסרט על המסך הגדול. כן ירבו!
אכן סרט מרשים
ולמרות שהייתי עייף, והסתכלתי על השעון מספר פעמים, לא הרגשתי משועמם. יש כמה סצינות שלא פיענחתי (מה הקטע עם הענקיות למשל?) אבל זה לא ממש משנה, כי כל כמה דקות הגיעה הברקה ויזואלית שפתחה לי את העיניים לרווחה. הדקות האחרונות שלו מפעימות באמת והופכות את הסיום שלו לשיא של ממש. מה שכן, כיוון שהחוויה היא בעיקרה ויזואלית, ואין הרבה קווי עלילה או משפטים מפתח להאחז בהם, קשה לי להאמין שהרבה מהחוויה הזו יצליח לשרוד לי בזכרון.
נקודה לגבי הליהוק – הליהוק של דייב פאטל זכה לביקורת פה ושם בשל חוסר ההתאמה בשל מוצאו. בעיני, בעוד שהמראה שלו ממש לא נראה חריג, השחקן עצמו הרגיש טיפה מבוגר לתפקיד הצעיר-המנסה-להוכיח-את-עצמו (במונחי ימי הביניים כמובן, שבהם גבר בן 30 אמור היה כבר לממש את יעודו). מה שכן, ההופעה הנהדרת הזאת השכיחה ממני את הבעיה הזו, וכמובן שסצינת הסיום מצדיקה את הליהוק של שחקן לא-נער לתפקיד.
סרט מעצבן ומעייף.
הסרט עושה 2 חטאים בלתי נסלחים עבור אדפטציה לסרט פאבליק דומיין:
1) הוא מנתק אותו מכל אידיאל ערכי שהיצירה מתבססת עליה, ובכך מסרס את היצירה המקורית מכל אמרה מהותית
2) הוא משנה פרטים מסיפור המקור בלי להתעמת עם ההשלכות של השינויים האלה.
הארשון הוא חטא כי אז בעצם הסרט הוא לא ארותריאני. הוא לא מדבר על כבוד, או ישו, או חובה. בקיצור, כל ערך אבירי/נוצרי נעלם לחלוטין ובכך אין פה סיפור ארתוריאני.
השני הוא חטא כי השיר המקורי הוא מערכת סגורה, עם טוויסט נחמד. הסרט חסר כל משקל למעשים וכל קשר בין מניעים של דמויות נעלם לחלוטין.
אל תקראו אם אתם לא רוצים ספוילרים לשינויים בין הסרט לשיר.
מה המשמעות של שינוי מטיל הלחש לאמא של גאווין? כלום. לא חוקרים את מערכת היחסים ביניהם.
מה זה אומר על הזקנה באחוזה? כלום. היא עכשיו סתם שם.
מה זה אומר בעצם על המטרה של המבחן? לא ברור, כי הסרט מסתיים בסוף פתוח.
למה אשתו של הברון מנסה לפתות אותו? כי ככה זה בשיר, למרות שכל המערכת מסביב לזה השתנתה לגמרי.
המניע של גאווין לצאת למסע השתנה מ"כבוד/חובה" כלפי ההבטחה, ל"גורל". שינוי קטן, אבל מהותי עבור הדמות של גאווין והמסורת הארתוריאנית.
ובסופו של יום, כל השינויים האלה כל כך מרוקנים את הסרט מנראטיב או ממשמעות, והוא יודע את זה, אז הוא פשוט מוסיף נאומים פסודו-אינטלקטואלים. זה כתיבה גרועה של כותב גרוע שלא מצליח להכניס את התמות של היצירה לתוך היצירה עצמה דרך דמויות ומעשיהם.
כל הישנויים האלה הם חלק מטרנד שאני מאוד לא אוהב לגבי סרטים מפאבליק דומיין, של לנסות לעשות הכל שונה ומיוחד "כמו שמעולם לא ראיתם", אבל בחייאת, אני רוצה סרט מלך ארתור נאמן לכל פסיק בטקסט המקור עם ערכי הפקה מודרניים ושיטות משחק מודרניות. רימייק של "אקסקאליבר" מ81 עם אותה אהבה לחומר המקור יהיה נהדר.
אבל לא, כל אדפטציה חייבת להמציא את הגלגל מחדש.
אבל אין מה לעשות, מבחינת טכנית, הוא עשוי נהדר, ולשם שינוי לא הרגשתי את האורך שלו. אהבתי את השילוב בין פנטזיה לבין kitchen sink realism בסגנון קולנוע רוסי. ודווקא מהמערכה השנייה, של גאווין מסתובב בעולם ופוגש כל מיני דברים מוזרים הכי פחות סבלתי.
ודווקא בגלל זה, ככל שאני חושב על הסרט הזה יותר אני שונא אותו יותר.
קצת מופתע מהתגובות. הרגשתי שעמום טוטאלי במהלך הסרט, עד כדי כך שאני ובת הזוג החלטנו אחרי כשעה וחצי שהגיע הזמן לקום וללכת. סבבה, הסרט ויזואלית מרשים בטירוף והמשחק לא רע גם-כן, אבל העלילה? הקצב? לא מבין את ההייפ, סרט מתפלסף וכבד בלי סיבה.