היי, זה יהונתן, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על הפרק הראשון, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, שני.
• פרק 1: "שמיגדון" |
פרק 1: שמיגדון!
ברוכים הבאים ותודה שהצטרפתם אליי כדי לדבר על "שמיגדון!".
סימן הקריאה הזה לא נועד לבטא את ההתרגשות שלי, הוא חלק מהשם של הסדרה שמרפרר לשני מחזות זמר שמהווים את מקורות ההשראה העיקריים שלה: "אוקלהומה!" ו"בריגדון". "בריגדון" נותן את המסגרת העלילתית שעליה הסדרה בונה נרטיב מודרני יותר, אבל בעיירה שיותר מזכירה את "אוקלהומה!" מאשר את מה שניסו למכור לנו ב"בריגדון" כסקוטלנד.
בנוסף, למרות שהוא חלק מהשם, סימן הקריאה ב"שמיגדון!" גם מבטא את ההתרגשות שלי, כי אני כל כך אוהבת סדרות מוזיקליות! נהניתי במשך שנים מסדרות כמו "השיר שלנו" ו"גלי" אבל אני מעדיפה בהרבה סדרות מחזמר. "האקסית המטורפת" ו"גלוואנט" הן שתיים מהסדרות האהובות עליי, שאם לא ראיתם אותן אתם פשוט חייבים לעשות את זה. אבל אנחנו כאן לדבר על "שמיגדון!" של אפל, אז בואו נעשה זאת.
הסדרה נפתחת כשאנחנו מתוודעים למליסה וג'וש, שני רופאים שמערכת היחסים שלהם התחילה כרומנטיקה מהאגדות (וסיכון לסוכרת) ואז הפכה ל… נו, מערכת יחסים בת ארבע שנים, מה אתם שופטים אותם? מליסה מגולמת על ידי ססילי סטרונג, קראש ישן שלי וחברת הצוות הכי אנדרייטד ב"SNL" לדורותיה. ג'וש הוא קיגן מייקל קי, שאני מרגישה שותפות גורל איתו כי ג'ורדן פיל השאיר אותו מאחור והלך לביים סרט אימה, ואדגר רייט עשה לי בדיוק את אותו דבר. שניהם נהדרים ומצחיקים והם רק שתי פיסות הפאזל הראשונות בקאסט המושלם ביותר שראיתי בחיי.
בניסיון להציל את מערכת היחסים שלהם, מליסה סוחבת את ג'וש לטיול זוגות, שכמובן רק מצית עוד מריבות. הם הולכים לאיבוד ביער ומוצאים את עצמם בפתח של עיירה שנראית במידה חשודה כמו תפאורה של סרט משנות החמישים. ואז באופן טבעי ביותר כל תושבי העיירה מתכנסים ומבצעים שיר עליז עם כוריאוגרפיה מפורטת שמספר על העיירה המקסימה שמיגדון וכמה שזה מקום טוב לחיות בו. השיר הראשון בסדרה עשוי למופת וכמובן מהווה שחזור מדויק של שיר פתיחה קלאסי למחזמר, ובו גם מוצגות לנו כמה דמויות בולטות בעיירה. קשה עדיין לדעת מי יהיה רלוונטי לעלילה ומי שם כבדיחה (אשמח לגלות מה הנסיבות הטרגיות שהובילו את המורה להיות עדיין רווקה בגילה המופלג ש… זהה לשלי) אבל כמה אנשים מקבלים דגש מיוחד. בראשם, ראש העיר מנלאב (תזכרו את השם זה יהיה מצחיק עוד כמה דקות), בגילומו של אלן קאמינג. הוא גם מציג את המוטו של שמיגדון: "אנחנו תמיד שואפים לשלום ואושר". אני חושדת שזה עוד יהיה חשוב.
אנחנו פוגשים גם את קריסטן צ'נוות' שמגלמת את גברת לייטון, אשת הכומר (פרד ארמיסן). גם אם שאר הפרק היה מורכב משוטים סטטיים של גגות דולפים, מבחינתי הסדרה קנתה את עולמה ברגע שבו נתנו לצ'נוות' לשיר. מוקדם להגיד אבל יש לי הרגשה שגברת לייטון – שרואה את זה כתפקידה לשמור על המסורת ועל טוהר המידות בעיירה – תהפוך לדמות אייקונית, כי כל דבר בה מבריק, החל מעיצוב השיער והאיפור ועד לזה שהיא מגולמת על ידי קריסטן צ'נוות' לכל הרוחות.
היריב של גברת לייטון הוא שחקן ברודוויי נהדר ואהוב עליי כמעט באותה מידה – ארון טווייט שמשחק את דני ביילי, מפעיל היריד בעיירה עם מוניטין משמעותי של רודף שמלות. בסצנה הראשונה שלו יש לו שתי שורות, שהשאירו אותי בשלולית על הרצפה. אני מודה שהגעתי לפה כבר מאוהבת בשחקן, אבל בדמות הזו הוא מצליח גם לגרום לי להבין מה נשים מוצאות בטיפוס של "הילד הרע". אני יכולה לתקן אותו! אני רוצה לתקן אותו!
במהלך כל זה ג'וש ומליסה מגיעים למסקנה ההגיונית שהם נקלעו למלכודת תיירים ומחליטים ליהנות מזה לעת עתה במקרה של מליסה, או לפחות לסבול כמה שפחות במקרה של ג'וש. ההבדלים ביניהם צפים לפני השטח כמעט מיד. אתם יודעים, מקרה קלאסי של היא אוהבת את סרטי פרד וג'ינג'ר והוא אוהב סרטי מארוול, היא אוהבת טיולים לאור ירח והוא אוהב לא לעבוד על מערכת היחסים שלהם. כן… משהו בקשר הזה לא ממש מתקתק וככה מליסה מוצאת את עצמה משוטטת בעיירה לבדה ופוגשת שוב את דני ביילי, בסצנה שמבהירה שיש פה סכנה לזוגיות הקיימת. הוא שר לה שיר מקסים על זה שהוא לא יכול להתאהב בה כי הוא סוס פרא שלא ניתן לאילוף, ואני הולכת לעשות מקלחת קרה לפני שאוכל להמשיך לשאר הפרק.
למחרת בבוקר אנחנו פוגשים עוד דמות שככל הנראה תשחק תפקיד מרכזי בסדרה – בטסי, המלצרית היפה בגילומה של דאב קמרון – ונראה שהיא מחבבת את ג'וש במיוחד. אנחנו גם מקבלים את השיר השלישי בפרק שעוסק בפודינג תירס, מאכל מקומי פופולרי. השיר על המנה הלא מאוד מעוררת תיאבון הזו הוא משום מה גם השיר הכי טוב בפרק. זה המקום לשבח את סינקו פול, שיצר את הסדרה ביחד עם שותפו קן דאוריו וכתב לה שירים מבריקים שלחלוטין הייתי יכולה להאמין שהגיעו מיוצרים שהרבה יותר מנוסים בחיקוי סגנונות קלאסיים כמו אלן מנקן או רוברט לופז. השירים נשמעים כמו קלאסיקות ברודוויי נושנות אבל לא יותר מדי והייתי נהנית מהם אפילו אם הם לא היו מלווים בקאסט מהאגדות, תלבושות מושלמות וכוריאוגרפיה מעולה. סדרות מחזמר הן אתגר שלעיתים רחוקות משתלם כלכלית, בגלל טיפוסים מבאסים כמו הדמות של ג'וש שפשוט לא אוהבים כשאנשים שרים, אבל אני מאמינה בעתיד של "שמיגדון!" בזכות הקאסט הפופולרי והעובדה שאפשר לצלם את כולה על סט כי היא מיועדת להיראות מלאכותית.
בסיום הפרק ג'וש ומליסה מחליטים לעזוב את העיירה התיאטרלית ולחזור לציוויליזציה, אבל הם מגלים שאין דרך החוצה – במקום זה מופיע מולם מרטין שורט בדמות לפרקון (אני לא יודעת איזה חלק של זה מוזר יותר) ושר שיר קטן שחושף בפניהם שתי אמיתות כואבות. את הראשונה הם היו מבינים בעצמם אם הם היו מבזבזים פחות זמן בלהציל חיים ויותר בלראות סרטים כמו "פלזנטוויל" ו"אחרון גיבורי הפעולה" והיא שהם לא נמצאים במלכודת תיירים אלא במחזמר על אמת, ורק הם מודעים לזה. השניה – שאותה הם היו יכולים לנחש אם היו רואים "בריגדון" או לפחות קוראים את תיאור העלילה בויקיפדיה – היא שהדרך היחידה לצאת היא למצוא אהבת אמת, מה שמעורר כמה שאלות לא נעימות על טיבה של מערכת היחסים ארוכת הטווח שאיתה הם הגיעו.
אני רואה כרגע שתי אופציות להתקדמות: או שג'וש ומליסה יבינו שמערכת היחסים שלהם כבר לא מצליחה לנסוע על הדלק של ההתאהבות המקורית וילמדו לבנות אותה מחדש על בסיס יציב יותר, או שהם יבינו שהם פשוט לא באותו ראש וימצאו אהבת אמת באחרים (סימנתי את המורה בגילומה של אריאנה דבוס כמושא אהבה רציני פוטנציאלי בשביל ג'וש) או בעצמם. ייתכן מאוד אפילו שאחד מהם יבחר בסופו של דבר להישאר בשמיגדון. אבל לא צריך לנחש יותר מדי כשאפשר פשוט להתקדם, כי הפרק השני שוחרר יחד עם הראשון.
פרק 2: ריב אוהבים
הפרק השני נפתח בפלאשבק קצרצר לתחילת מערכת היחסים של ג'וש ומליסה, שנראה שלא כללה מספיק תיאום ציפיות. ואז אנחנו שוב בשמיגדון וג'וש ומליסה נפרדים. אוקיי, זה היה מהיר. ברגע שהוא מכריז על הכוונה שלו לצאת משמיגדון גם אם זה אומר למצוא את אהבת האמת שלו במישהי אחרת הכל מתחיל להתדרדר. זה לא מפתיע במיוחד, כי גם קודם היה ברור שמליסה היא היחידה שמוכנה להתאמץ בשביל הקשר הזה ושג'וש הרבה יותר חסר סבלנות, אבל המהירות שבה הוא מוכן לקבל את השיפוט של הגשר והלפרקון לגבי האם מה שיש בינו לבין בת הזוג שלו הוא אהבת אמת בהחלט מטרידה. הייתי מוכנה לקבל את הפקפוק של ג'וש בעצם הקיום של אהבת אמת אם הייתי מרגישה שהוא בא ממקום כן, ואם הסקפטיות הזו הייתה משליכה גם לגבי אסטרטגיית היציאה משמיגדון ולא רק לגבי שיתוף הפעולה עם מליסה. אז בזמן שכל תושבי העיירה שרים להם ש"זו רק מריבת אוהבים" (שיר חביב עם ביקורת מעודנת על הסקסיזם הקליל של רוג'רס והמרשטיין, אבות המחזמר האמריקאי) הם מחליטים שזהו. זו לא סיטואציית רוס ורייצ'ל – הם לא בהפסקה אלא פשוט לא ביחד יותר וחופשיים לנסות את מזלם עם אנשים אחרים.
מליסה משוטטת שבורת לב ופוגשת את ראש העיר, ששר לה שהיא עוד תמצא את אהבת האמת שלה. תוך כדי השיר עולה החשד שלראש העיר יש איזה חלום משלו על גבר מושלם, שזה חתיכת חוסר מזל כי בפרק הקודם פגשנו את אשתו התומכת. מליסה שואלת בישירות מופרזת אם הוא "גיי" והוא לא מבין את הסלנג ומספר לה כמה חשוב לו שכל תושבי שמיגדון יהיו מאושרים אבל אושר הוא לא דבר קל להשגה וחומק גם ממנו לעיתים קרובות, מה שמזכיר לנו שוב את המוטו של העיירה ומבהיר שהסדרה עוסקת ביחסי הגומלין בין אושר לזוגיות. מליסה מתעודדת קצת מהשיחה הזו, כי אולי היא בזבזה ארבע שנים מהחיים שלה על איזה דוש, אבל לפחות היא לא הומו בעיירה שתקועה בזמן.
בזמן שכל זה קורה ג'וש לא מבזבז זמן ומפלרטט עם בטסי, שמבהירה שהיא מעוניינת בו בחזרה. היא מספרת לו על המכירה הפומבית שבה גברי העיירה מתחרים על סלי פיקניק והנשים שהכינו אותם, ומעודדת אותו להגיש הצעה על הסל שלה. בן רגע הוא שוכח שהוא שונא את שמיגדון וכל מה שקשור בה ומצטרף לתכנית. גברים.
כשמליסה מגלה על זה היא כמובן לא מעריכה במיוחד את ההתנהגות שלו, ומתגלגלת עוד מריבה, שמזכירה לי שוב למה אני כל כך אוהבת את ססילי סטרונג. גם כשהיא מנסה להיות כועסת ומזלזלת היא נוגעת ללב, ואני ממש רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שג'וש יכול ללכת לעזאזל. בגלל שאני לא שם לעשות את זה, היא הולכת למכירה הפומבית גם כן, ושותה קצת יותר מדי מהפונץ' "של הגברים". היא מתרגזת על ג'וש שזוכה בסל של בטסי ומחליטה בשכרותה להעמיד את עצמה למכירה גם, כדי להוכיח את אנשי העיירה על המנהג הסקסיסטי שלהם.
הבעיה היא שאף אחד לא ממש מעוניין במה שיש לה להגיד או בדייט איתה (נראה שאכפת להם בעיקר מהמאפים) ואצל הצופה מתחדדת ההבנה שהסדרה לא עוסקת רק במערכות יחסים אלא גם במגדר. ההכנסה של מליסה לנקודה עלילתית שלקוחה במלואה מ"אוקלהומה!" מדגימה שבמחזמר קלאסי לאישה המודרנית יש בעיות יותר רציניות מזה שכולם מסביבה שרים ורוקדים. אבל לפני שהפמיניסטית שבתוכי מתעוררת עד הסוף מגיע שוב דני ביילי והיא שוכחת איך לדבר. הוא מציע את כל רכושו בעולם – שני דולרים שלמים! – עבור פגישה עם מליסה.
שאר הפרק מציג לנו את שני הדייטים במקביל. אצל מליסה ודני הכל הולך כמו חלום ואני לא יודעת עם מי מהם אני יותר רוצה להתחלף בסיטואציה הזו. מליסה שמבינה שהעקרונות והערכים שלה לא ממש מועילים לה בשמיגדון, מביעה את הרצון שלה להיות ספונטנית ולעשות את מה – או את מי – שהיא לא אמורה, וזוכה כמובן בעידוד עדין מצידו של דני. בזה ססילי סטרונג מקבלת את השיר הראשון שלה בסדרה, והיא כמובן נותנת הופעה שזוכה בכל הקופה. היא לא הזמרת הכי מרשימה בקאסט הזה אבל יש לה כזו כריזמה מתוקה שזה בכלל לא משנה.
באותו זמן בטסי לוקחת את ג'וש למקום שחביב על הנוער השמיגדוני ומכונה "הריסות הבתולין". הוא מתחיל לחשוש מהעובדה שהוא לא בטוח בת כמה היא ומנסה לגשש כדי לגלות אם היא בגירה, מה שרק גורם לי לחבב אותו אפילו פחות – פשוט לך הביתה, בן אדם! בטסי שרה את החצי השני של השיר של מליסה, ואומרת לג'וש שהיא מתכוונת להישאר בתולה עד החתונה, רק שההתנהגות שלה רומזת שזה לא יחזיק עשר דקות ודאב קמרון משחקת את שני הצדדים של הדמות בצורה ממש משכנעת.
בניגוד למכירה הפומבית, שני הדייטים והשיר המשותף להם דווקא מראים כמה העולם לא השתנה במאה ומשהו השנים האחרונות. נשים עדיין כבולות לסט של ציפיות וכללי התנהגות מחמירים יותר משל גברים ועדיין אין להן מרחב לפעול מתוך אינסטינקט או תשוקה. למרות שמליסה הייתה חופשיה לשכב עם ג'וש בו ביום שנפגשו, מערכת היחסים שלה איתו הפכה בסופו של דבר לעול שאותו היא צריכה לנהל בחכמה, זהירות ובגרות, בזמן שהוא עושה רק מה שבא לו ולא מנסה להיות שותף פעיל בתחזוקת הזוגיות שלהם.
את כל המחשבות האלו קוטע אבא של בטסי שמופיע עם רובה ומכוון אותו ישר על ג'וש וזה הקליפהאנגר שבו נגמר הפרק. האם אחרי שג'וש הביע את הסלידה שלו מרעיון הנישואים עם בת הזוג הותיקה שלו הוא יאולץ להתחתן בחתונת שוטגאן עם בחורה שהוא בקושי מכיר ולא סגור על הגיל שלה? האם ראש העיר ימצא את אושרו עם הכומר? האם קריסטן צ'נוות' תקבל שיר שלם? נגלה את כל זה בפרקים הבאים.
בינתיים אפשר לסכם שיש ל"שמיגדון!" התחלה מושלמת. העיצוב, השירים, התלבושות, הבדיחות – הכל כל כך חמוד וצבעוני ומרפרר לדברים חמודים וצבעוניים וזה כל מה שאני אוהבת. מעל זה יש גם שאלות באמת מעניינות על מגדר ואהבה, נושאים שמשום מה תמיד יש עוד מה להגיד עליהם. מילה טובה מגיעה גם לבמאי הסדרה, בארי זוננפלד, שתמיד היה חביב עליי ואפשר היה לראות שהוא שולט באסתטיקה המצועצעת שנחוצה פה עוד כשביים את שני הפרקים הראשונים של הסדרה האהובה עליי. אז ניפרד עם מחשבות על אושר במערכות יחסים מודרניות ועל החיוך של ארון טווייט, ונפגש שוב בשבוע הבא ב"שמיגדון!".
פרק 3: לחצות את הגשר
הפרק השלישי של "שמיגדון!" נפתח שוב בפלאשבק. הפעם בחתונה שבה מליסה היא שושבינה וג'וש מסרב לרקוד איתה. כשהיא מנסה מאוחר יותר לדבר איתו על זה ועל העתיד שלהם, הוא משנה את הנושא בזריזות. העובדה שהחתונה מציפה את התפיסות השונות שיש לזוג בנוגע לרומנטיקה מזכירה לי את פרק סיום העונה הראשונה של "האקסית המטורפת" שגם הוא עוסק בקונפליקט בין האופן בו נשים מחונכות לשאוף לנרטיבים רומנטיים שאינם ברי השגה, לבין האופן בו גברים מחונכים להאמין שגילוי רגשות הוא סימן לחולשה. הדינמיקה של מערכת היחסים בין ג'וש ומליסה ברורה בשלב הזה ושאר הפרק מתייחס אליה בצורה קצת מפורשת מדי, אז אני מרגישה שאין צורך לראות עוד מהפלאשבקים האלה אלא אם הם יציעו פרספקטיבה חדשה על העניינים.
בשמיגדון, מליסה מתעוררת במיטה של דני ביילי ומגלה שמשום מה הוא הכין ארוחת בוקר לעשרה אנשים (ואני מתחרטת שלא אכלתי לפני שצפיתי בפרק). מסתבר שזו יותר סיטואציית רוס ורייצ'ל משחשבנו ומליסה רוצה ליישר את ההדורים עם ג'וש ולנסות להסתיר ממנו את מה שקרה בלילה שלהם בנפרד. דני שר לה רפריז (חזרה חלקית על שיר קודם במחזמר) של השיר שלו מהפרק הראשון ומודיע לה שהיא הצליחה לאלף אותו והוא מתכוון להתחתן איתה ולעשות כל מה שצריך כדי לפרנס את הילד שיוולד להם. כן, בפרק הזה אנחנו נשענים הרבה יותר לתוך "קרוסל", מחזמר נוסף של רוג'רס והמרשטיין שממנו לקוחה הדמות של מפעיל היריד הפתיין. מליסה נואשת מהניסיונות להסביר לדני שהם לא ביחד ומה זה התקן תוך רחמי ופשוט מתחמקת משם. איך היא הפכה חסינה לקסמים שלו? לא יודעת. תנו לי רק להבהיר שהוא עדיין נראה ושר כמו ארון טווייט.
בכיכר של שמיגדון מחכה למליסה הפתעה לא נעימה בדמות בטסי שמודיעה לכל העיירה על אירוסיה בשעה טובה לד"ר ג'וש סקינר. היא מתחילה להתרגז אבל אז ג'וש תופס אותה ומסביר לה שהצעת הנישואין כללה קצת יותר איומי רובה משהוא היה רוצה. השמחה לאיד על השלכות המעשים שלו מרככת קצת את הכעס של מליסה, אבל למרבה הצער מסתבר שגם היא עומדת לסבול מהתוצאות של מה שקרה בערב הקודם. אמנם היא לא בהריון, אבל "האמהות נגד העתיד", בהנהגתה של גברת לייטון ששוב מפציעה לסצנה קצרה מדי, דאגו שגם היא וגם ג'וש ייזרקו מהפונדק ולא יקבלו שום מקום לינה אחר בשמיגדון. לאור האיומים הדחופים יותר של רצח על ידי אב כועס ושינה על דשא מלאכותי ג'וש ומליסה מחליטים להתעלם משטויות שהם עשו כמו לשכב עם אנשים אחרים, או להציע נישואין לאנשים אחרים, ולחזור לעבוד יחד. היא תמצא להם מקום לישון, הוא ייפרד מבטסי בעדינות, והכל יהיה בסדר. לכמה שניות אפילו נראה שהם יחזיקו מעמד.
ג'וש כמעט עושה את הדבר הנכון למרות שהוא קשה, אבל אז בטסי מעלה את האפשרות שיש ביניהם אהבת אמת, והוא רץ איתה לגשר כדי לבדוק האם היא כרטיס היציאה שלו משמיגדון. כשזה לא עובד הוא פשוט זורק אותה הצידה ומודיע לה שלא תהיה חתונה. מצד אחד חבל לי, בטסי היא דמות משעשעת בדרכה האווילית ודאב קמרון מעולה בתפקיד, אבל מצד שני אני בהחלט אשמח לראות פחות מהפיאה הבלונדינית המעפנה שלה. אני גם חייבת להזכיר שוב שקיגן מייקל קי מצחיק מאוד בתפקיד ג'וש ואני נהנית ממבטי התמיהה והסלידה שאיתם הוא מגיב לכל דבר, למרות שהדמות מרגיזה. ואוהו, זה רק נהיה גרוע יותר.
אבל קודם אנחנו חוזרים למליסה, שהלכה לחפש את ראש העיר בתקווה שהוא יוכל לסייע לה למצוא פיתרון לבעיית מקום הלינה שלהם. הוא לא בבית אז היא משוחחת עם אשתו ושוב בחוסר טקט גמור מנסה להוציא אותו מהארון. הסדרה ממשיכה להשתעשע עם סלנג עכשווי להומוסקסואליות כשגברת מנלאב (אן הראדה) שרה על כמה עדין ולא מצ'ואיסטי בעלה, בקיצור גבר משונה – או באנגלית תקופתית, קוויר. ססילי סטרונג מתחרה בקיגן מייקל קי עם התגובות הנבוכות שלה לדברים שמתרחשים סביבה, ספציפית לטעם המעניין של ראש העיר בעיצוב פנים. הדיון בנושא לא ממשיך להתפתח כי הילד הקטן עם ליקוי הדיבור שנקרא, למיטב זכרוני, קרסון אקספוזיציה נכנס לחדר ומודיע שג'וש ביטל את האירוסין עם בטסי. מליסה מופתעת במידה שממש לא מעידה שום דבר טוב על מערכת היחסים שלהם, ומתרגשת כי לדעתה האקט המאוד מתבקש הזה מעיד שג'וש מוכן לעבוד על מערכת היחסים שלהם. אם עד לפני שניה מליסה הביטה בחמלה מתנשאת על הקלולסיות של גברת מנלאב, עכשיו היא ראויה בעצמה למבט כזה.
כי אחרי שבטסי התבררה כלא מועילה ג'וש פשוט החליט לנסות לחצות את הגשר עם כל אישה בשמיגדון מגיל 18 עד 84. אם להיות הוגנת, יש לו סיבה הרבה יותר דחופה לרצות לצאת משמיגדון עכשיו ונראה שהוא באופן כללי יורד מהפסים, אבל עדיין, כמה דביל אפשר להיות. בזמן שג'וש מנסה אותן אחת אחת כמו צרור מפתחות גדול מדי, הנשים של שמיגדון שרות משהו מהנה אבל לא כל כך ברור על לא לחכות אלא לצאת ולחצות את הגשר – לא רק כמטאפורה. אני לא לגמרי בטוחה מה הפואנטה של השיר הזה אבל נראה לי שאולי הוא מנסה להדגים את ההשפעה של האורחים המודרניים על תושבי שמיגדון בכך שהם מעודדים את הנשים להיות פחות כנועות ופסיביות. ג'וש, אגב, עדיין לא שר ומעניין אותי אם זה יקרה עד סוף הסדרה.
מליסה מגלה על הניסוי הקטן של ג'וש והיא מתרגזת ומתאכזבת מאוד, בצדק. הם נפרדים שוב, ואני חייבת לתהות אם באופן סופי הפעם. במהלך הויכוח מליסה שואלת את ג'וש אם הוא לא מסוגל לעשות שום דבר שדורש מאמץ רגשי מינימלי. הייתי מעדיפה שהסדרה תיתן לנו לראות לבד את הבעיה הזו שלו ולא תאמר את זה במפורש אבל אני שמחה שמעלים למודעות את הנושא של עבודה רגשית (emotional labor) במערכות יחסים. זו תיאוריה שהתחילה להתפרסם רק בשנים האחרונות ועוסקת באופן שבו גם במערכות יחסים שבהן שני בני הזוג תורמים באופן שווה לעול הפרנסה, יש לפעמים צד אחד שעליו נופל הנטל של ניהול הרגשות, הציפיות והשיח בזוגיות. למרות שאינה פיזית, עבודה רגשית יכולה להיות מתישה ושוחקת והיא גם דבר ממוגדר מאוד, כשברוב מערכות היחסים ההטרוסקסואליות היא נופלת כולה על האישה. זו באופן מובהק הבעיה של ג'וש ומליסה – לא זה שג'וש לא רוצה להתחייב אליה, אלא זה שהוא לא מסוגל להכריע בנושא מול עצמו ולהודות בזה מול בת הזוג שלו. אם הוא היה מסוגל לנהל שיח רגשי פתוח יותר, מערכת היחסים לא בהכרח הייתה שורדת, אבל לפחות היה נגרם פחות סבל לשני הצדדים.
פעם שניה ברצף המחשבות היפות על מגדר וזוגיות מופרעות על ידי החוואי שמכוון רובה על ג'וש. הפעם הוא גם יורה, אבל ג'וש מצליח לברוח ומוצא מחבוא בכנסייה של שמיגדון. הכומר – פרד ארמיסן להזכירכם – הוא טיפוס הרבה יותר חביב מאשתו וכשהוא מגלה את ג'וש הוא מציע לו ייעוץ ותמיכה. ג'וש נפתח בפניו ומספר לו על כל הצרות שלו ובעיקר על כך שנראה שאין מוצא מהן כי הוא לא מצליח למצוא אהבת אמת. הכומר עונה שאהבת אמת היא לא משהו שמוצאים אלא משהו שיוצרים. משפט מקסים, אבל אני מרגישה שהוא פשוט מתמלל את כל התיזה של הסדרה וגם אם רציתם להבהיר את המסר שלכם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אולי אפשר היה לשמור את זה לשלב מאוחר יותר. בכל מקרה, נראה שג'וש מפנים את הרעיון ורק מתקשה להאמין שהוא מסוגל ליישם אותו אבל אז אמה טייט, המורה של העיירה (זוכרים את התחזית שלי?) באה לדבר עם הכומר וג'וש מחליט שאם יש אישה אחת בשמיגדון שלא ניסתה לחצות איתו את הגשר, היא כנראה אהבת האמת שלו ואיתה זה יעבוד. האם היא בכלל מעוניינת להיות אהבת האמת שלו? לג'וש זה לא משנה.
עכשיו כשהכרנו את הפוטנציאל הרומנטי הקצת יותר משמעותי של ג'וש הגיע הזמן לעשות אותו דבר עם מליסה. היא שרה רפריז של השיר שלה מהפרק השני בזמן שהיא הולכת להגיש מועמדות לתפקיד אחות אצל הרופא המקומי, למרות שהיא כנראה מבינה ברפואה קצת יותר ממנו – היא יודעת מהי אנטיביוטיקה לדוגמה. מתברר שלא מדובר ברופא המזדקן שפגשנו בשיר הפתיחה של הסדרה אלא בבן שלו, חורחה (ג'יימי קמיל), ולא נעלמת מעיניה של מליסה העובדה שמדובר בשועל כסף גבוה ומרשים.
בזה מסתיים הפרק השלישי של "שמיגדון!" ואם לא ידעתם, ראינו כבר חצי מהעונה (וג'יין קרקאוסקי עוד לא הופיעה, מה קורה עם זה?). גם הפרק הזה היה מצחיק במיוחד עם בדיחות מטא מבריקות והעלה נקודות מעניינות לגבי מערכות יחסים, אבל פחות התחברתי לשירים שלו והייתי רוצה שהדיאלוגים ישאירו יותר מקום לסאבטקסט. ועדיין, הוא חלף לי מהר מדי ואני לא מאמינה שיש רק עוד שלושה כאלו, כי הייתי מוכנה לבלות את שארית החיים שלי עם הסדרה הזו, ואין לי בעיה להודות בזה.
פרק 4: לפתע
אוקיי, בואו נוציא את הפלאשבק מהדרך. זו תחילת מערכת היחסים, ג'וש ומליסה אומרים זה לזו שהם אוהבים אחד את השנייה בפעם הראשונה, וגם רואים חבר בעירום פרונטלי. מתחיל לרדת שלג. איזה ערב רומנטי. הלאה.
בשמיגדון ג'וש מנסה להיכנס לחיים של אמה טייט, המורה. בהתחלה היא מתנגדת אבל מסתבר שיש להם כמה דברים במשותף, כמו העובדה שגברת לייטון יורדת לחייהם וששניהם מאמינים שהעולם עגול אני מניחה, אז היא מתרככת ומרשה לו להישאר בסביבה בתור שיפוצניק (אם חשבתם שלהיות אחות זו הורדה בדרגה).
למרות שבהמשך הפרק מליסה מציינת במפורש על איזה יצירות קו העלילה הזה מבוסס בעיקרון, אני לא יכולתי שלא לחשוב על "בורות" ברגע הזה. זה לא רפרנס מתבקש בסדרה הזו כי זה לא מחזמר קלאסי ובכל זאת, כשג'וש הסתכל על המדף השבור ולא אמר "I can fix that" ליבי נשבר קצת.
בחזרה למליסה, שמתחילה את העבודה תחת דוק לופז. השיחה ביניהם מתחילה כמו תסריט לפורנו, אבל אז מידרדרת מהר כשמתברר שהרופא הוא ההפך הגמור מהמורה המקסימה – הוא רודן עם ערכים מיושנים לא פחות משל כל אחד אחר בעיירה הזו. כשהוא אוסר על ההורים שלו לעשות סקס ומסרב לטפל בבחורה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואים, מליסה שוכחת תוך שניות כמה חתיך הוא ומבהירה לו מה דעתה עליו. ציפיתי שהסדרה תעסוק לא רק באיך שמערכת היחסים של ג'וש ומליסה מושפעת מכך שהם תקועים בשמיגדון, אלא גם באיך הנוכחות שלהם משפיעה על תושבי העיירה, ובפרק הזה זה מתחיל לתפוס תאוצה. מליסה, שלא עסוקה כל הזמן באיך לצאת משמיגדון, מוכנה לעשות בה את השינויים הנדרשים.
בבית הספר, ג'וש מגיע לתקן דלת תקועה, מטלטל את הידית במשך חמש שניות ומתייאש. ראיתי את הכלב שלי עושה עבודה טובה יותר בפתיחת דלתות. ופה מגיע השיר הראשון של הפרק, שבו מיס טייט ומקהלת התלמידים שלה נותנים לג'וש את השיעור שכולנו יודעים שהוא זקוק לו נואשות, על זה שהוא צריך להפסיק לברוח מעבודה קשה ולהתחיל להשקיע מאמצים אמיתיים. וכמובן שהדלת, כמו הגשר, היא רק מטאפורה למערכות יחסים. זה שיר חמוד מאד, עם רמזים של "מרי פופינס" בתוכו, והפסקת ריקוד ארוכה יותר משראינו עד עכשיו בסדרה, מסיבה שמובהרת בהמשך. אבל האם ג'וש סוף סוף הפנים את מה שחצי מהעיירה כבר ניסתה להסביר לו? התשובה היא שיש עוד שני פרקים לסדרה.
אנחנו לוקחים הפסקה קטנה משני קווי העלילה המקבילים של ג'וש ומליסה לפגישה קצרצרה עם דמויות המשנה שלנו. השלט בכיכר של שמיגדון מכריז על מכירת מאפים משותפת לבני כל הדתות ולרגע תהיתי אם באמת נזכה לראות יהודים, מוסלמים או אחרים בשמיגדון, אבל אז נחשף שהכוונה היא גם למתודיסטים וגם לפרסבטריאנים. כן, אני מסבירה פה את הבדיחה, אבל הייתי חייבת להתייחס אליה כי היא ממש גרמה לי לצחוק בקול. בכלל, יש המון בדיחות קטנות ברקע של סטים שונים, ושווה לעצור מדי פעם ולנסות לקרוא את האותיות הקטנות.
בכל מקרה, ראש העיר מנלאב תופס תעוזה וניגש לפלרטט קצת עם הכומר לייטון. כן, ראיתי את השיפ הזה מגיע מקילומטרים. רק שאז כמובן גברת לייטון קוטעת אותם בגסות, כי מסתבר שכבר אסור לגברים נשואים לפלרטט עם גברים נשואים אחרים בעולם הזה. מתסכל נורא. גם השימוש של הסדרה בגברת לייטון מתסכל אותי כי מדובר בדמות מרתקת אבל הסדרה משתמשת בה בעיקר ככלי עלילתי שנועד להקשות על החיים של ג'וש ומליסה. אני מקווה שעכשיו כשנראה שהיא מקבלת מניע קונקרטי היא תעשה משהו מעניין יותר.
בשנייה שבה אנחנו חותכים למליסה ורואים את הרקע שמזכיר את הרי האלפים, ברור לנו שנקבל מחווה ל"צלילי המוזיקה". ואכן, מליסה מגיעה לביקור אצל הזוג ההריוני ומגלה שהמצב שלהם בכי רע. הם לא יכולים להתחתן כי הוא מלח עם פה מלוכלך (הכול יחסי) ולא רק שהבחורה לא מקבלת טיפול רפואי, היא אפילו לא יודעת מאיפה התינוק אמור לצאת. אז מליסה מיד תופסת יוזמה ומעבירה להם שיעור בחינוך מיני דרך שיר שהוא "דו-רה-מי" בשינויים קלים. אבל היי, היא לא דמות במחזמר, זה יפה שהיא בכלל המציאה שיר על המקום ואני מקווה שהוא ישמש מורות בכל העולם (בתור נקודת התחלה, הוא באמת פשטני מאוד).
ג'וש בינתיים מנסה לתת עבודה אמיתית עם הדלת (המילולית – היי, זו התחלה) אבל בלי הרבה הצלחה. אמה מעודדת אותו לנסות שוב מחר כשפתאום אבא של בטסי פורץ פנימה ומכוון רובה על ג'וש. רגע, מאיפה זה בא? אני נשבעת שלא חשבתי שום דבר פמיניסטי, או בכלל! בכל מקרה, החוואי שוב רוצה לשכנע את ג'וש להתחתן עם בטסי (שחמודה מאוד בשמלה לבנה, למרות שהיא נראית יותר כמו נערת פרחים מאשר כמו כלה). הפעם לפני שג'וש מספיק לעשות משהו מטופש אמה מתערבת ומעמידה את אבא של בטסי על מקומו. זה מקרב מאוד בין אמה לג'וש, אבל כשהתזמורת רומזת לו שהגיע זמנו לשיר משהו רומנטי הוא מסרב והורג את הרגע. עכשיו אני משוכנעת שעוד נזכה לשמוע אותו שר, אבל זה יהיה בפרק האחרון ובנקודת השיא של העונה.
אני מנסה להיות פחות קשוחה כלפי ג'וש אבל אז הוא הולך למליסה כדי לשאול אותה – המומחית למחזות זמר – איך לגרום לאישה האחרונה בעיירה לחצות איתו את הגשר. למרות החוצפה חסרת הגבולות שלו מליסה משתפת פעולה ומלמדת אותו קצת על העולם שהוא כל כך זלזל בו. היא מתחילה באקסיומה העתיקה על מחזות זמר: כשאתה נרגש מכדי לדבר אתה שר, וכשאתה נרגש מכדי לשיר אתה רוקד. ג'וש לא מתלהב מזה כי הוא מוכן רק לדבר, וגם את זה הוא לא עושה טוב כל כך. מליסה מנסה לתמצת לו את "The Music Man", שגם בו יש מורה עם אח קטן שצריך קלינאית תקשורת. מה שג'וש מבין מזה זה שהוא צריך חצוצרה. שזה קצת רדוקטיבי אבל היי, זה ג'וש.
למרפאה פורץ הזוג ההריוני ממקודם. מסתבר שכשהם לא ידעו לענות לשאלה באיזה חודש של ההריון הם, התשובה הייתה תשיעי. מליסה מחליטה ליילד את ננסי בניגוד גמור להוראות של דוק לופז. ג'וש מחליט להישאר ולעזור לה וזה מוצג כאיזה רגע של גדלות נפש מצידו, למרות שלסייע בהליך רפואי שמתבצע בתנאים לא אידיאלים זה פחות או יותר המינימום שהייתי מצפה ממנו כרופא. בכל מקרה, הדיאלוג בין ג'וש למליסה מוכיח שהשיפ הזה עוד לא טבע.
דוק לופז חוזר מטיול הדיג שלו ומתרגז על מליסה. פורצת ביניהם מריבה מתבקשת בהתחשב בתפיסות העולם השונות מאוד שלהם, ומליסה באופן מתריס אומרת שלא רק שהיא תעודד את ההורים שלו לעשות סקס, היא גם תלמד אותם לשפר את חיי המין שלהם. בקיצור, האבא חוטף התקף לב ומת. זה רגע השפל הראשון של מליסה בסדרה, אבל עד סוף הסצנה יגיע עוד אחד. בלוויה מליסה מגלה שדוקטור חורחה הוא אלמן ו… סבבה, זה עצוב שאשתו מתה, אבל זה לא עושה אותו פחות טועה בשום צורה. היא אפילו לא מתה בצורה שמסבירה את ההתנגדויות החריפות שלו למעשים של אחרים, עד כמה שידוע לנו. אבל מליסה היא אישה פחות מרושעת ממני, ומתרככת קצת בעקבות הגילוי הזה. אבל היא תעשה משהו בקשר לזה אחר כך, כי קודם היא צריכה לעודד את ראש העיר מנלאב לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלו. תראו, יציאה מהארון זה תמיד מרגש, אבל אולי לוויה זה לא הרגע הנכון לעשות את זה. ואולי גם כדאי לבשר את החדשות בעדינות לאשתך לפני שאתה פוצח בשיר (אוקיי, רפריז) מול כל העיירה, אבל זו רק דעתי.
כבר היו הרבה נקודות בסדרה שבהן ראינו את קווי העלילה של ג'וש ומליסה מתנהלים במקביל, אבל סיום הפרק הרביעי עושה את זה הרבה יותר ברור. אנחנו מתחילים עם ג'וש, שמצא את הדבר השני הכי טוב אחרי חצוצרה: קאזו. הוא נותן אותו לקרסון יחד עם שיחת עידוד, וקשה להגיד מה עשה את העבודה, אבל מצב רוחו של הילד מאוד משתפר. נחמד לציין שהיתרון של קאזו על פי ג'וש הוא שלא צריך לקחת שיעורים או להתאמן. זה יפה שממשיכים להציג לנו את הבעיה של ג'וש בדרכים שונות אבל זה גם לא מאוד הגיוני, כי אם הבחור סיים לימודי רפואה כנראה שהרתיעה שלו מעבודה קשה היא רק במישור הרגשי. בכל מקרה, אמה מתרגשת מהמחווה ונראה שג'וש מצא את הדרך ללב שלה.
בינתיים מליסה מביעה את תנחומיה לדוק לופז והוא מודיע לה שדעתו השתנתה במאה שמונים מעלות והוא מסכים עם כל מה שהיא אומרת עכשיו. זה היה קל, עכשיו רק צריך להרוג את ההורים של שאר אנשי העיירה והכול יהיה בסדר! באופן לא מפתיע, היכולת שלו להודות בטעות ולהשתנות מאוד מרגשת את מליסה, וכל הפער שנפתח ביניהם לאורך הפרק נסגר.
גם בין ג'וש לאמה יש רגע רומנטי וזה מוביל לשיר ששני המקומיים שרים לג'וש ומליסה על ההתאהבות הפתאומית שלהם. יש גם הפסקת ריקוד שזה נחמד, אבל נראה שנקודת החוזקה של הכוריאוגרף כריס גאטלי היא יותר בנאמברים הקבוצתיים – או שאולי הבעיה היא בכך שהליהוק של הדמויות הראשיות לא ממש התחשב ביכולות ריקוד. השיר גם מבהיר שלמרות שמליסה זכתה לכאורה בגבר החלומות שלה וג'וש זכה לכאורה ב…אישה, הלב שלהם עדיין שייך זה לזו במקום מסוים. מתחיל גם לרדת שלג, שזה הדבר היחיד בפרק הזה שנותן לפלאשבק בתחילתו איזושהי משמעות, כי אנחנו יודעים שכנראה שהשלג הראשון מזכיר לג'וש ומליסה אבן דרך משמעותית במערכת היחסים שלהם. אבל לא מספיק, כי כל אחד מהם מנשק מישהו אחר ובכך הפרק מסתיים. יש לציין שבזמן הנשיקה עם ג'וש הרגל של אמה מתרוממת ואם "יומני הנסיכה" לימד אותנו משהו (על מי אני עובדת, מג קאבוט לימדה אותי כל מה שאני יודעת) זה שזה הסימן המובהק לאהבת אמת.
היה כיף בפרקים הקודמים לשפוט את מערכת היחסים של ג'וש ומליסה כאילו היא חברה שלי והוא האפס שהיא יוצאת איתו משום מה, אבל חייבים גם להסתכל עליה כחלק מקשת עלילתית, ובמובן הזה חוסר השוויון מדאיג. הסדרה הבהירה מעל לכל ספק מה ג'וש צריך ללמוד, אבל איך מליסה צריכה להשתנות? כן, היא משפיעה לטובה על כל תושבי שמיגדון, אבל למה אלוהי הנרטיבים הכניסו אותה להרפתקה הזו? על איזה פגם אישיות היא צריכה להתגבר? כרגע התקווה המרכזית שלי לשינוי חיובי אצלה היא שלמרות שג'וש ילמד את שלו ויעשה את המאמצים הנדרשים, היא תסרב לקחת אותו בחזרה. וכמובן, אני עדיין לא פוסלת את האפשרות שאחד מהאקסים יישאר בשמיגדון בזמן שהשני יעזוב, אבל זה נראה לי כמו סיום הרבה יותר מתאים לג'וש, ואצל מליסה זה ירגיש קצת קולוניאליסטי, כי גם ככה היא מתנהגת כל הזמן כאילו היא באה לחנך את הילידים. כך או כך, נגלה עוד שבועיים, כי נשארו רק שני פרקים ואז ניפרד. זה יהיה כל כך עצוב, שיכול להיות שאני אפילו אשיר.
פרק 5: מצוקה
הפרק החמישי של "שמיגדון!" מרגיש די שונה מארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה, מהרבה סיבות שאפרט, אבל דבר אחד לא השתנה: מתחילים בפלאשבק. ג'וש לא הצליח לקבל מענק מחקר כלשהו בבית החולים ומליסה מנסה לעודד אותו למרות שנראה שהוא מעדיף לא לדבר על זה. היא משתמשת לא נכון בביטוי מסוים שאנשים טועים בו לעיתים קרובות וג'וש מנסה לתקן אותה, אבל היא מתעקשת. נראה שאין לה ממש את היכולת להודות בטעות וג'וש נכנע. אנחנו גם מגלים שיש לג'וש ומליסה כלב והוא הופך בן רגע לדאגה העיקרית שלי. מי שומר עליו בזמן שהם בשמיגדון? למה הם לא לחוצים יותר לחזור לניו יורק בשבילו? אם ג'וש ומליסה יפרדו, מי יקבל את המשמורת עליו? איך קוראים לו בכלל?? שמישהו יספר לי עוד על הכלב!
אבל לא, חס וחלילה שנדבר על הדברים החשובים. במקום זה אנחנו חוזרים לשמיגדון ולא ברור כמה זמן עבר מסוף הפרק הקודם אבל נראה שמערכת היחסים של מליסה וחורחה מתקדמת יפה. הם שרים רפריז של הדואט הרומנטי ורוקדים קצת, כשלפתע מי מופיעה אם לא ג'יין קרקאוסקי! באמת הגיע הזמן. לדמות קוראים הרוזנת גבריאל פון בלרקום, היא משוכנעת שהיא מאורסת לרופא ומליסה מזהה את הסיטואציה כלקוחה מתוך "צלילי המוזיקה". יש שיחה קצת מביכה בין שלוש הצלעות של משולש האהבה ומליסה מסרבת לסגת כי לפי איך שהיא חושבת שהסיפור אמור ללכת, היא וחורחה מאוהבים והרוזנת אמורה לוותר עליו מיוזמתה. כבר כאן אנחנו מתחילים לראות שהפרק הזה עוסק הרבה יותר במשמעות של להיות לכוד בתוך יצירה מז'אנר שאתה מודע לחוקים שלו. בפרק הקודם אמנם ג'וש ניסה להשתמש בזה לטובתו, אבל בפרק הזה יש לזה גם השלכות, כשהביטחון של מליסה בכך שהיא יודעת מה אמור לקרות מכשיל אותה בסופו של דבר.
אבל קודם ג'וש ואמה יוצאים לפיקניק עם קרסון, ואני נהנית לדמיין לעצמי כמה כיף היה לכותבים כשהם דחפו לשורות הדיאלוג שלו את כל הצלילים השורקים שרק אפשר. ג'וש ואמה מאושרים להיות ציניים ושיפוטיים ביחד ולמרות שאני יודעת שזה לא קול, זה גם החלום שלי. אמה מנסה ליזום שיחת יחסינו לאן שמובילה לדיון על העיר ניו יורק, שג'וש מנסה להציג כעיר של הזדמנויות ולא רק של פשיעה. נושא מוזר להעלות פתאום בשלב הזה של הסדרה, במיוחד כשכבר נאמר על העיר הזו כל מה שצריך ולדעתי יש ל"שמיגדון!" נושאים מעניינים יותר לעסוק בהם. אבל משהו בדיאלוג הזה נורא מרגש את אמה והיא מנשקת את ג'וש. קרסון שם לב ואמה כועסת עליו שהוא חטטן (כאילו… את ידעת שהוא ממש שם) ומטילה עליו עונש של העתקת שורות. נראה שהיא מתקשה להפריד בין התפקיד שלה כאחות לתפקיד שלה כמורה. ג'וש דווקא מתרשם ומחמיא לה על התפקוד שלה כתחליף אם לקרסון והיא נבהלת, מסתגרת ובורחת. מסתבר שהבלבול במעמד שלה בחיים של קרסון גדול משחשבנו.
בכיכר העיר של שמיגדון אנחנו פוגשים שוב את דמות המשנה החביבה עלינו, גברת לייטון. וסוף סוף קריסטן צ'נוות' מקבלת שיר משלה. הוא מבוסס על "Ya Got Trouble", אחד מה-patter songs (שירים מהירים וקצביים שקשה לשיר) הידועים בהיסטוריה של ברודוויי. בשיר גברת לייטון מאשימה את ג'וש ומליסה בכך שהם משחיתים את העיירה השלווה והמסורתית, כשהנשק העיקרי שלה הוא היציאה של ראש העיר מהארון. למרות שזה לא מה שציפיתי שיעשו עם הקול האגדי של קריסטן צ'נוות' נהניתי מהשיר הזה מאוד והוא היה ניצול מעולה של הכישרון הבלתי נדלה שלה. בכל מקרה הפואנטה המאוד צפויה של השיר היא שגברת לייטון מנצלת את ההזדמנות כדי להפוך את עצמה למועמדת לראשות העיירה בבחירות המתקרבות, כשהיא מתבססת על ההיסטריה ההמונית שהיא יצרה כדי לפרוש את המצע שלה שכולל… לגרש את ג'וש ומליסה? אני מניחה. משהו כזה.
בינתיים ג'וש, אמה וקרסון חוזרים לבית הספר לעונש של קרסון. ג'וש מלמד את הילד לחבר שני עפרונות כדי לכתוב את השורות שלו בחצי מהזמן, מבין בעצמו שהתחמקות מעבודה קשה היא לא הדבר הנכון ללמד את הילד, אבל לא מספיק כדי לא לעשות את זה. בצעד באמת מרשים בשבילו ג'וש ניגש לדבר עם אמה ולהבין איך הוא פגע בה. השיחה נמשכת אחרי עוד סצנה של מליסה שאדבר עליה עוד מעט והטוויסט הצפוי מראש הוא שאמה היא בעצם אמא של קרסון. היא נכנסה להריון מחוץ לנישואים בגיל צעיר וכדי להגן על עצמה ועל קרסון היא סיפרה לכולם – כולל הבן שלה – שהיא בעצם אחותו. אמה מצפה שג'וש יזדעזע אבל בעולם שלו זה לא אירוע נדיר במיוחד, אז הוא מפתיע אותה ומודיע לה שזה לא משנה את איך שהוא מרגיש לגביה שזה… מה בדיוק? ברור לי איך מליסה שכנעה את עצמה שהיא מאוהבת בחורחה אבל לג'וש זה הרבה פחות מתאים, אפילו אם הוא נואש לאהבת אמת שתוציא אותו משמיגדון. נראה שמנסים להראות לנו שוב ושוב שאמה לא באמת מתאימה לשמיגדון, האם יכול להיות שהיא באמת תחצה את הגשר עם ג'וש? האם הוא מוכן להיות אבא? אני מניחה שנדע בפרק הבא כי קו העלילה הזה נגמר בכך שמתברר שקרסון שמע את השיחה והוא יוצא מבית הספר בריצה, כשהאופי הרכלני שלו מעלה חשש שהוא יפיץ את החדשות.
בין לבין מליסה שמשוכנעת שיש לה את חורחה בכיס כי היא הדמות הראשית, יוצאת לטיול נחמד במכונית של הרוזנת, שכולל ירידה מעולה (מינוס החלק השמנופובי) על היצ'קוק. להפתעתה של מליסה הרוזנת שאמורה להיות דמות משנית מקבלת שיר שבו היא מספרת על כל הגברים שהתאהבה בהם וזנחו אותה לטובת משרתות שונות ומשונות. היא שרה את השיר החמוד הזה – שמאוד הולם את השחקנית – תוך כדי נהיגה אבל זה בסדר, כי כמו שכולנו יודעים, בסרטים להסתכל לאן אתה נוסע זה אופציונלי לחלוטין. בסיום השיר הרוזנת מכריזה שהפעם היא תשמור על הגבר שלה ונוטשת את מליסה באמצע שום מקום באיומי אקדח. בזמן שבפרקים הקודמים רוב המתח נבע ממערכות היחסים (ומדי פעם מאבא של בטסי עם רובה, אבל זה היה די קומי), עכשיו הסדרה מעבירה את הדגש לעלילה קונקרטית עם בעיות פיזיות. אני לא בטוחה שאני אוהבת את השינוי הזה כי נהניתי מהעיסוק ברגשות ותקשורת, גם אם הוא לא תמיד היה מעודן.
לעומת זאת מההבנה של מליסה שהתפקיד שלה בנרטיב הוא לא בדיוק מה שהיא חשבה אני הרבה יותר נהנית. נכון, זה נושא שכבר נחקר לעומק והיטב ב"האקסית המטורפת", אבל אני לא חושבת שבזמן הקרוב ימאס לי מדמויות שמבינות שהחיים הם לא נרטיב שבו לכל דמות יש תפקיד מוגדר, ושכולנו יכולים גם להיות הנבלים מדי פעם, אם רק משנים את נקודת המבט. זו התפתחות מעניינת לגבי הדמות של מליסה אבל אני לא בטוחה מה ההשלכות של זה לגבי מערכת היחסים שלה עם ג'וש, כי לדעתי היא באמת לא עשתה שום טעויות חמורות שם. התפיסה שלי לרוב היא שאין טעם להתפשר על בני זוג – בזמן שבתוך מערכת היחסים תמיד יידרשו פשרות, עדיף להיות לבד מאשר עם מישהו שבאופן עקרוני לא עומד בסטנדרטים שלך, ואין דבר כזה סטנדרטים גבוהים מדי. אני יודעת שזו גישה שרוב העולם לא מסכים איתה וכנראה הופכת את הפרספקטיבה שלי על מערכת היחסים של ג'וש ומליסה לכזו שלא מעוררת הרבה הזדהות. אבל בגלל שאני באמת מאמינה בזה, יהיה לי עצוב אם השורה התחתונה של הסדרה תהיה שמליסה הייתה צריכה לקבל את ג'וש כמו שהוא.
בזמן שמליסה מהרהרת באשמה שלה, ג'וש מחפש את קרסון ומוצא במקומו את דני ביילי (למה לי דברים כאלה לא יכולים לקרות?). דני לא מעודכן בכלל בהתפתחויות העלילתיות שקרו בזמן שהוא למרבה הצער לא הופיע בסדרה ומאשים את ג'וש בכך שמליסה עזבה אותו. הוא מרביץ לו ומותיר אותו שוכב על הרצפה. ברגע הזה, כששניהם נמצאים בנקודת שפל כלשהי, גם ג'וש וגם מליסה מוצאים את האבנים בצורת לב שעליהן חקוקים השמות שלהם (הן הופיעו בפרק הראשון ולא התייחסתי אליהן בביקורת למרות שידעתי שהן יחזרו) וחושבים שוב זה על זו. ובזה הפרק מסתיים.
רגע, מה? כל הפרקים של "שמיגדון!" קצרים אבל האחד הזה נגמר לי ממש מהר ובהפתעה (אולי בגלל שהיו בו פחות שירים). יש לנו עוד כל כך הרבה לעשות! נותר רק פרק אחד ובו אני מניחה שנראה סיום לקווי העלילה של אמה וקרסון, חורחה והרוזנת, ראש העיר ואשתו ואולי דני ביילי ובטסי. ויש גם מערכת בחירות שמצפה לנו, ואני חושבת שמישהו יצא משמיגדון, אבל אני עדיין לא בטוחה מי זה יהיה. איך כל זה אמור להיכנס בעשרים דקות בערך שנותרו לעונה הזו? אני ממש מקווה שפרק הסיום לא יאכזב ואני גם מחזיקה אצבעות לעוד עונה. למרות שיש ל"שמיגדון!" הרבה מאפיינים של מיני סדרה לא ראיתי הכרזה רשמית שהיא כזו, ולדעתי יש לה עוד הרבה מה להראות ולהגיד. למשל, יש עוד כל כך הרבה שאני צריכה לדעת על הכלב ואני גם רוצה שהוא יקבל שיר משלו!
פרק 6: איך אנחנו משתנים
אנחנו בפרק האחרון של "שמיגדון!" אבל האם הוא האחרון לסדרה או רק לעונה? עדיין לא ראיתי הודעה רשמית אבל הפרק האחרון די שכנע אותי ש"שמיגדון!" נכתבה כמיני סדרה, ולא ראיתי שהיא הייתה הצלחה עצומה כל כך שתגרום לאפל לדרוש המשך. לפני שנכנס לפרטים אני רוצה לדבר על הבחירה לעשות רק שישה פרקים. יש הרבה יתרונות לעולם החדש של הסטרימינג שמאפשר לסדרות בכל אורך שהוא להתקיים, תלוי ברצון של היוצרים. אבל לדעתי "שמיגדון!" היא דווקא קורבן של ההזדמנויות החדשות האלו כי אני חושבת שהיינו מקבלים תוצר טוב יותר אם מישהו היה מתעקש שצריך פה קצת יותר פרקים. נכון, בעולם של רשתות הכבלים יכול להיות שאף אחד בכלל לא היה לוקח סיכון עם המוצר הזה, אבל מצד שני היינו יכולים לקבל סדרה מורכבת יותר, שאומרת את מה שיש לה להגיד בצורה מעודנת יותר, שמצדיקה יותר טוב את הסביבה הייחודית שלה ונותנת ליותר דמויות להיות אנשים עם סיפור משלהם במקום כלי עלילתי בחיי הגיבורים. הפרק האחרון, שמרגיש אפילו יותר קצר מהחמישי, מדגיש את ההחמצה הזו.
הפרק הזה מתחיל בפלאשבק טרי בהרבה מקודמים – לילה אחד לפני ההגעה שלהם לשמיגדון מליסה וג'וש מנסים להרכיב אוהל ונכשלים – אבל הי, לפחות הם ניסו, בניגוד גמור לאיך שהסדרה התעקשה להציג לנו את ג'וש בפרקים האחרונים. הם נאלצים בסופו של דבר לישון בחוץ אבל מליסה אומרת שזה בסדר כל עוד הם ביחד. נראה שהמטרה של הפלאשבק הזה הוא לספר לנו שמערכת היחסים הזו לא הייתה אבודה כמו שהראו אותה עד עכשיו, ושבעצם תמיד הייתה שם אהבה גדולה. קצת מניפולטיבי לטעמי, כי היוצרים הם הרי אלה שבחרו מתי להראות לנו איזה צד של הקשר הזה, ועד עכשיו הם בחרו להראות לנו באופן די חד משמעי שבנקודה הזו בזמן הזוגיות של ג'וש ומליסה היא אזור אסון. אז לגיטימי מאוד להראות את המורכבות הקיימת פה, אבל כשבפרק האחרון פתאום חושפים מידע שהוסתר מאיתנו עד עכשיו בניסיון לשנות את איך שאנחנו מרגישים בנוגע לג'וש ומליסה, זה קצת נמוך.
היום האחרון שלנו בשמיגדון מתחיל כמו בפלאשבק, עם שינה בחוץ. ג'וש מתאושש מההיתקלות עם דני ומוצא את קרסון. הילד כועס על אחותו / אמא שלו / אני פשוט אקרא לה אמה, בגלל שהיא שיקרה לו כל חייו. ג'וש מסביר לו שאנשים הם לא מושלמים ואנחנו צריכים לאהוב אותם כמו שהם, ומערכות יחסים דורשות עבודה. זה מסר נחמד באופן חלקי, כי למרות שאולי מוקדם לספר את זה לילד בן עשר שעולמו חרב עליו, צריך לדעת גם לפרק קשרים שמזיקים לנו ולהתרחק מאנשים שחוסר המושלמות שלהם פוגע בנו. בכל מקרה, קרסון משתכנע לתת לאמה הזדמנות שנייה והיא מגיעה לשם בתזמון חשוד ביותר. היא סוג של מתנצלת בפני קרסון ולג'וש היא אומרת שהוא אדם טוב והיא רוצה לחיות איתו בניו יורק, שאני חוששת שהיא מדמיינת כיותר אוטופית ממה שהיא באמת. ג'וש סוף סוף מקבל את ההזדמנות שלו לחצות את הגשר עם האישה היחידה שנשארה בשמיגדון והוא מסכים בלי שום ספקות, למראית עין.
מליסה, שישנה לצד הדרך במקום שבו הרוזנת נטשה אותה, מתעוררת כשחורחה ואמא שלו באים לאסוף אותה במכונית של הרוזנת (שאותה, למרבה הצער, לא נראה שוב). חורחה אומר למליסה שהוא בוחר בה, מאוהב בה ומוכן שהיא תעצב אותו בכל דרך שבה תבחר. מסתבר שהתובנה של מליסה לגבי התפקיד שלה בסיפור הייתה רק מס שפתיים, כי לא רק שהיא זוכה בגבר, היא גם הדמות היחידה שעוברת תהליך משמעותי והרוזנת לא מקבלת אפילו סגירת מעגל. נראה שמליסה וחורחה כבר מוכנים לרוץ לכיוון השקיעה אבל אמא שלו, ששם רק על תקן נהגת, מתערבת ושואלת את מליסה אם היא באמת מאוהבת בבן שלה – ככל הנראה כדי להעניש אותו על מה שהוא מנע ממנה במשך מי יודע כמה זמן. מליסה מהססת ומספרת על מערכת היחסים שלה עם ג'וש שבה היא לפעמים מרגישה על גג העולם ולפעמים חווה בדידות איומה. אמא של חורחה אומרת לה שזו בדיוק אהבה. עכשיו, בניגוד לרושם שאולי העברתי פה בשבועות האחרונים, אני לא מתיימרת להיות מומחית לזוגיות ואפילו הייתי אומרת שאני הדבר הכי רחוק מזה. עדיין, ממש לא נראה לי שזה הכרחי שמישהו שנמצא במערכת יחסים ירגיש כאלה תחושות של ריחוק וחוסר ודאות בנוגע לקשר, ואני בטח לא חושבת שזה מה שמגדיר אהבה. אבל המשפט הבא של אמא של חורחה הרבה יותר מוצדק בעיניי: "זה לא משהו שאפשר להוכיח, זה משהו שבוחרים להאמין שקיים". זה לדעתי נכון לא רק לגבי אהבה אלא לגבי הרבה דברים בחיים. מליסה מחליטה לנסות לחזור לג'וש וזה צובט במיוחד כשאנחנו יודעים שברגע זה ממש הוא בדרכו לחצות את הגשר עם אמה.
אבל בדרך לשם, בעקבות כמה שאלות שגרתיות של קרסון, ג'וש נזכר ברגעים היפים שלו ושל מליסה (כולם מתחילת מערכת היחסים) ולא מצליח להביא את עצמו לדרוך על הגשר שאותו הוא ניסה לחצות כל כך בקלילות כל כך הרבה פעמים. אמה מבינה שהוא לא יכול לבוא איתה כי הוא רוצה לחזור למליסה ומקבלת את זה בהבנה המתבקשת מדמות משנית שנועדה להחזיר את זוג הגיבורים זה לזרועות זו. ג'וש מביע את הערכתו לאמה וקרסון ומצהיר שהם שינו אותו לטובה. אין לי מושג איך ומתי בדיוק זה קרה, אבל כל הכבוד להם אני מניחה.
המקום שבו כל קווי העלילה ייסגרו הוא כמובן כיכר העיר של שמיגדון, שבה כל התושבים מתכנסים לכבוד הבחירות לראשות העיירה. שני המועמדים הם כמובן ראש העיר המכהן מנלאב, שנראה שאיבד את התמיכה של כל תושבי העיירה עד האחרון שבהם, וגברת לייטון שחטפה אותה מתחת לאפו. אני קצת מודאגת לגבי טוהר הבחירות בעיירה הזו כי בן הזוג של אחת המועמדות מנהל את הבחירות וההצבעה פומבית להחריד, אבל לפני שמספיקים ממש לערוך אותה מליסה וג'וש מגיעים בריצה בחיפוש זה אחר זו. איזה מזל שמליסה לא זכתה להארה שלה עשר דקות מוקדם יותר, כי אז היא הייתה מוצאת את ג'וש מתקדם בדילוגים עליזים אל הגשר עם אמה וקרסון. למרבה המזל לאף אחד מתושבי שמיגדון לא דחוף במיוחד לממש את זכותו האזרחית וכולם מוכנים להמתין בסבלנות ולצפות בהתפייסות הדומעת של ג'וש ומליסה. מליסה מתנצלת על כך שציפתה מג'וש להיות מושלם ושניסתה לשנות אותו, ומבטיחה שהיא אוהבת אותו כמו שהוא וזה מספיק. למרות שקשה לי לצפות בססילי סטרונג בוכה ולא לרצות לרוץ אליה בזרועות פתוחות, אני קצת מעקמת את האף על הנאום הזה. אני לא חושבת שמליסה באמת ציפתה לשלמות – לדוגמה, ביום השנה הראשון שלהם היא הייתה מאושרת מהמחווה הרומנטית של ג'וש, למרות שזה לא היה הנאום הרהוט שהיא ציפתה לו. אני חושבת שזו טעות מצידה להכחיש את הצרכים שלה שלא נענו במערכת היחסים הזו, ובטווח הרחוק היא פוגעת בעצמה.
עכשיו מגיע תורו של ג'וש לומר את שלו וכמו שצפיתי, הוא פותח בשיר בפעם הראשונה. זה… קצת קשה לשמיעה. אני לא יודעת אם זה באמת הקול של קיגן מייקל קי או שהוא שר בצורה מחוספסת יותר כדי להתאים לדמות, אבל זה צורם ונהיה עוד יותר בולט כשמליסה מצטרפת לשיר. אני יודעת שזה מכוון וההופעה של קי ממש טובה פה, אבל כנראה שלא אקשיב לשיר הזה להנאתי כמו לרוב השירים האחרים בסדרה. התקציר של השיר הוא "הייתי קר לב ואדיש אבל את גורמת לי לרצות לשיר ואני רוצה להיות איתך". כל תושבי שמיגדון מריעים לאיחוד הרומנטי של ג'וש ומליסה וגברת לייטון מתרגזת כי בכל זאת הקמפיין שלה בנוי על שנאה כלפיהם. אמה מתריסה נגדה שג'וש ומליסה שינו את שמיגדון לטובה, וגם אשתו של ראש העיר חוזרת לפתע ואומרת שהיא מקבלת באהבה ובהבנה את היציאה שלו מהארון. גברת לייטון טוענת שכל שאר תושבי שמיגדון הם אנשים הגונים בלי סודות מלוכלכים ובתגובה דמויות שונות חושפות את מי שהן באמת ואת מה שהן הסתירו בלחץ החברה. ננסי, האמא הטרייה מלפני שני פרקים, מגלה שהיא הבת של הכומר ואשתו, ואבא שלה יוצא מהארון ומנשק את ראש העיר מנלאב. גברת לייטון מתפרקת ומתפרצת בזעם על כל תושבי העיירה בהופעה מרהיבה של קריסטן צ'נוות' שמזכירה למה הסדרה הייתה צריכה להיות ארוכה יותר – בשביל שהיא תקבל יותר זמן מסך. למרבה הצער בדיוק באותו רגע בעלה נזכר שאנחנו באמצע יום חג לדמוקרטיה והגיע הזמן לקיים את ההצבעה. כצפוי, ראש העיר המכהן נבחר ברוב מוחץ. למראה שברון הלב של גברת לייטון מליסה מושיטה לה יד ואומרת, בפרפרזה קלה: "את צריכה להשתנות, כמוני, שלמדתי להפסיק לשנות אנשים".
לסיכום, המסר של הסדרה הוא פחות או יותר: תהיו מי שאתם ותשתנו. מליסה לא הייתה צריכה לצפות מג'וש לשום דבר, וג'וש היה צריך לעשות את מה שאסור היה לה לצפות לו. מליסה לא הייתה צריכה כל הזמן להגיד לכולם סביבה איך לחיות, אבל זה שהיא אמרה לאנשים איך לחיות רק שיפר הכל והפך את כולם למאושרים יותר. הדבר החשוב הוא שתהיו כנים בקשר ל"פגמים" שלכם, בין אם הם נטייה מינית תמימה ובין אם הם פשעים חמורים ומסכני חיים. עכשיו, העולם הוא באמת לא שחור ולבן, וזה באמת יותר מורכב מ"כולם בסדר כמו שהם" או "כולם צריכים לתקן אחד את השני". אבל הסדרה לא מצליחה להעביר את הניואנסים ואת האיזון הנכון בין שתי התפיסות ומשאירה אותנו עם מסר פרדוקסלי, מבלבל ומתסכל. גם השיר האחרון, "כך אנחנו משתנים", הוא יפה ונעים לשמיעה, אבל המילים שלו הן ממבו-ג'מבו מעורר השראה וחסר משמעות. הדבר היחיד שבאמת מעניין בשיר הזה הוא שהוא משתמש בהתפתחות של הסגנון המוזיקלי כדי להמחיש את ההתקדמות של העיירה לעתיד נאור יותר, ושהוא מראה לנו בפעם האחרונה את דני ביילי, שבחיי שמגיע לו ספין אוף משלו כי ארון טווייט מוצלח מכדי להסתפק בדמות כל כך חד מימדית.
בנוסף לזה שהשורה התחתונה של הסדרה כל כך לא ברורה למרות שהיא נאמרת בפירוש, גם אין ממש משמעות לקיום שלה בתוך עולם של מחזות זמר. כלומר, המסגרת העלילתית הזו משרתת את הסדרה היטב והיא גם הייתה כיפית להפליא והדבר העיקרי שאהבתי בסדרה. אבל בסופו של דבר המשמעות של העולם הזה עבור הסדרה הייתה סגנונית ומטאפורית, אבל לא תמטית. גם זה משהו שהיה אפשר לתקן עם עוד כמה פרקים והתפתחות איטית יותר.
האכזבה שלי מהפרק האחרון היא דווקא בגלל שכל כך נהניתי מהסדרה וציפיתי ממנה ליותר. אני מאמינה שכל המרכיבים לסיום מוצלח היו קיימים ומה שהיה חסר זה רק זמן. אבל עם כל הקושי, דווקא נהניתי מהרגעים האחרונים של "שמיגדון!": כל תושבי העיירה מלווים את ג'וש ומליסה אל הגשר. יש פרידה קצרה ואז ג'וש ומליסה נותנים זה לזו יד, לוקחים את הצעד הראשון לעבר הגשר ו- הכתוביות עולות. האם הם חצו? זה לא משהו שאפשר להוכיח, זה משהו שבוחרים להאמין בו.
רק קופץ לפה לומר
שהמשפט על פיל ואדגר רייט מושלם.
חוזר עכשיו לקרוא
פתיחה נהדרת
אני רוצה להגיד גם "סדרה", כי ממש קשה לי לדמיין איך יצליחו לחרבש את הכל ארבעה פרקים מעכשיו, אבל קרו מקרים מעולם אז אני שומר על קור רוח ומדבר על הפתיחה.
אישית, בעוד שהמהירות שבה ג'וש הלך עם הנערה הציקה לי שאר הדברים שהוא עשה נראים לי סבירים: יש משהו מציק ב"אהבת אמת", במובן שבו אתה צריך להתחרות באיזשהי אידאה ואתה לא יכול פשוט להיות כמו שאתה עם מישהו שאתה אוהב עמוקות. זה לא תירוץ להתנהלות הלוקחת כמובן מאליו שלו, שבהחלט לא לעניין – אבל דווקא בשאלת ה"מה זה אהבת אמת" אני חושב שיש שם יותר מסתם "יאללה יאללה" מצידו.
וראוי להגיד, שמצד שניהם יש תחושה מאוד נמהרת של "יאללה נפרדנו הלאה לבא" ואני לא בטוח אם זה השפעת המחזמר אבל זה ממש זריז, עבור שניהם. אני לא יודע אם הפאנץ' של הסדרה הוא כן בעצם מעין סשן זוגי מוזר מאוד, אבל לא יודע – זוגיות של ארבע שנים מתפרקת ושניהם קופצים (או כמעט וקופצים, במקרה של ג'וש) לזרועות הדבר החתיך הבא? אני לא בטוח אם זה רמז מהיוצרים שהזוגיות באמת הייתה פחות מטובה, קסם לפרקוני או זירוז יתר מצד הסדרה (מצד שני, לא יודע אם הייתי צריך פרק או שניים שהם יושבים מבואסים על עצמם).
בקיצור, אני לא בטוח שג'וש הוא פשוט "דוש". חוסר ההשקעה שלו במערכת יחסים פוגע, כן, אבל אולי יותר נכון לומר שחוסר הרצון/יכולת/הבנה להביא את מערכת היחסים לא למקום שהוא נהנה ממנו, אלא למקום שבו מליסה רוצה שהיא תהיה. כי אני לא חושב שיש משהו בעייתי במערכת היחסים שלהם באופן מהותי חוץ מזה שמליסה לא מרוצה מהמקום שהיא נמצאת בו, וג'וש לא משתתף בדאגה שלה (הוא מנסה להתגונן שהיא בסדר, אבל הוא לא לוקח צעד אקטיבי משכנע להסביר למה זה בסדר שהיא נמצאת איפה שהיא נמצאת). זה מעצבן מצידו, אבל קשה להגיד שזה אטום באופן מיוחד.
הניואנסים האלה, בכל מקרה, לצד השירים הלאו דווקא "נהדרים" (אני לא בטוח שאני אשמע אחד מהם בקרוב בלופים) אבל כן מדוייקים (האם "אוקלוהומה" הוא המחזמר הכי מגוחך אי פעם עד כדי שמוצדק לעשות עליו את כל שירי פארודיות מחזות הזמר? כנראה שכן) הם מה שהופכים את הסדרה לכזאת שאיך שסיימתי פרק ידעתי שצריכה להיות עליה ביקורת מתגלגלת (ותודה לשני שלקחה את זה על עצמה).
בקיצור: הקאסט נהדר, הרעיון מבריק, והביצוע נפלא. ב-4 הפרקים הבאים הם אפילו לא צריכים לנסוק, אלא רק להישאר באותה רמה ויש פה מתחרה הגונה לסדרת השנה (…מצד מישהו שעד כה ראה שלוש סדרות מארוול וריק ומורטי).
טוב אז תיאוריות?
האם שמיגדון זו עיירה ביזארית בממד מקביל? ומה יחסי החוץ שלה – הרי ספרים לספרייה, למשל, מגיעים מאיפשהו, לא? אז היא בעצם חלק מעולם ביזארי גדול יותר? מצד שני, מליסה וג'וש לא יכולים לצאת ממנה מאף כיוון. שמיגדון כנראה שם לבד.
והאופציה השנייה היא מקרה וונדה-ויז'ן בו (ספויילר לוונדה-ויז'ן) אלה כולם אנשים רגילים מהעולם שלנו שתקועים, בגלל כוח קוסמי כזה או אחר, בעיירת ז'אנר ארכאית. חוסר המודעות של דני ביילי (איזה פרחח, דאנג איט. הוא יביא רק צרות הבאד בוי כחול העיניים הזה) לעובדה שהוא שר רומזת שייתכן וזה המצב.
סדרה מקסימה. אם תמשיך ככה היא תתעלה על גלוואנט (עונה 1, פויה עונה 2) כסדרת המיוזיקל האהובה עלי.
וניתוח נהדר שני! אני בוּר בכל הקשור לברודוויי, עזרת לי להבין הרבה קונוטציות בפרק.
אני לא יודע נכון לעכשיו הרבה
אבל אין לי ספק שמה שהייתי רוצה שהתשובה תהיה היא "זה קסם, תעזבו אותנו".
כלומר, "שמיגדון" זה לא סדרת מתח על השאלה מה קורה פה ולמה, אלא סדרה על מערכת היחסים של מליסה וג'וש (או אולי יותר על עצמאותה של מליסה?) וככזה המסתורין של שמיגדון לא צריך להיות שאלה בחיפוש אחר תשובה, אלא מענה לרעיונות הללו.
עם זאת, כן יש לי אולי בדל תיאוריה אחת, שאני לא חושב שהוא נכון (כי זה בעצם פשוט "מכושפת") אבל אני לא בטוח מה התשובה האחרת: שמיגדון מתנהגת כמו מיני סדרה (שישה פרקים) אבל נכון לעכשיו לא מוכרזת ככזאת, מה שאומר שאולי בעצם כן בונים עליה על עונה שנייה. בתקווה שלא ימרחו אותנו בקליפהאנגר לא מספק רגשית, מעניין בעיניי אפשרות שהעיירה כולה (או לפחות דמויות בולטות מתוכה) זולגות לעולם שבחוץ ומתמודדות איתו עם היגיון המחזמר שלהם.
הבנתי מהראיונות והדיבורים עליה
שהיא סדרה לכל דבר ועניין, שזה באמת מפתיע כי לאן עוד אפשר לגרור את זה? מצד שני, אולי עונה שנייה תכיל קאסט חדש ורפרורים למיוזיקלים אחרים.
הימורית, הייתי אומר שזה יילך למחוזות "מקום הטוב"
לאו דווקא עם דגש על טוויסטים ו"אנחנו לא במחזמר אנחנו בעצם בסלאשר" (אבל לך תדע) ויותר ל"כל עונה מציגה את אותן הדמויות סביב אותו רעיון כללי אבל מנקודת מוצא אחרת" – כמו באמת נניח שאנשי מחזות הזמר צריכים לצאת לעולם "האמיתי".
למען האמת ממש לא אכפת לי.
אני אפילו קצת אתאכזב אם ירגישו צורך להסביר מהי שמיגדון. יש דברים שלא צריכים הסבר, ומחזות זמר הם כמעט תמיד כאלה.
ועונה 2 של גלוואנט טובה כמו הראשונה ומכילה את השיר הכי טוב בסדרה!
זו גם ההרגשה שלי
זה קסם. היה לפריקון והסביר שזה קסם. איזה הסבר עוד צריך?
(וגלוונט מעולה. עונה ראשונה ושניה)
קצת לאיזון
נשמע מהביקורת שלך שאת מאד נוטה לצד של ג'וש הוא האסהול בקשר הזה, אבל הסדרה דווקא מראה שלמליסה יש לא מעט נקודות עוורון לגבי הצרכים שלו. כאנשים, ג'וש ומליסה הם די הפכים. היא קומוניקטיבית, אידיאליסטית ורגישה, אך נראה שכל הזמן שואפת ליותר, גם כשאין. ג'וש אנליטי, משימתי, וחסום רגשית, ולצד זה גם מסתפק בקיים ולא מנסה להעמיס מורכבות איפה שלא צריך.
רואים את זה כבר בסצינת הפתיחה, כשמליסה מיילדת בלהט ועוקפת את הבעתה של הפרטנר של היולדת, והכל בחדר שמרגיש כמו המקבילה של ישראל בקיץ. ג'וש הכירורג פשוט עושה את העבודה בתנועות קטנות ומדוייקות בדממה מוחלטת, בחדר סטרילי, אסתטי ונקי.
כשקופצים ל4 שנים קדימה, השיר אשיר בגשם אמנם מפריע לג'וש לישון, אבל הוא מנסה להתאים את עצמו לסיטואציה כדי לא להפריע למליסה, שעסוקה במיליון ספרים שהיא קנתה כדי שתהיה להם זוגיות "מושלמת". מה בעצם השתבש מעבר לזה שההתאהבות הראשונית פינתה מקום לשגרה נוחה? נראה ששום דבר, מעבר לזה שמליסה חושבת שיש עוד, וג'וש די שמח בחלקו.
בפרק הראשון, ג'וש רוצה לצאת משמיגדון כמה שיותר מהר, ומליסה דוחפת אותו להישאר. "אני לא אומרת לך מה להרגיש, אבל אתה יכול להרגיש משהו אחר?"
ניכר שבנוסף לביקורת על הסקסיזם הקז'ואלי של מחזות הזמר של אז, יש גם ביקורת על איך שמחזות הזמר של אז עיוותו את הציפיות שלנו לגבי זוגיות באופן כללי. ג'וש אפילו אומר למליסה בפרק השני שאין באמת זוגיות מושלמת, ולא מבין למה היא לא יכולה פשוט להסתפק בטוב שיש להם. מן הסתם ג'וש יכול לנסות להבין אותה, אבל סביר שזה הכיוון שאליו הסדרה תלך, שניהם יצטרכו להתקרב לכיוון האמצע.
מה זאת אומרת "האם קריסטן צ'נוות' תקבל שיר שלם?"
ברור שתקבל! אם לא אני נוסעת לבית של הבמאי וצורחת עליו בעצמי.
אבל אני לא חושבת שזה יהיה נחוץ. מהפרקים הראשונים נראה שהם יודעים מה הם עושים, שזה כולל כמובן לתת לקריסטן צ'נוות' לשיר. בתקווה כבר בפרק הבא.
בינתיים אני מסתפקת בשיר של אלן קמינג, שהיה נפלא וגם ממש עצוב. וכמובן ארון טווייט! ממש פגישת מחזור של ברודווי כאן.
תודה על הסקירה – גם אני מאלו שלא ממש מכירים את הסרטים המוקדמים – רק בעקבות שמיגדון גיליתי שיש מיוזיקל בשם בריגדון – וזה בהחלט מוסיף.
אני רואה קיגן מייקל קי, אני מקליק
(ל"ת)
קיגן הוא סבבה לגמרי!
הוא מצחיק וחתיך ומצאתי את עצמי מזדהה בכל פעם שהוא התעצבן מהשטויות שיש בשמיגדון.
ואני היחידה שחשבה שזה פתיח לא רע בכלל לסדרת אימה? כי אמא כמה שהמקום הזה מלחיץ.
אם נגלה שבני הזוג מסוממים ושעומדים להרוג אותם בשירים תזכרו שהזהרתי אתכם :)
שמעתי שלקיגן יש חבר שמתעניין באימה
אולי אפשר להביא אותו לביים את העונה השניה?
נקודה מעניינת
אבל כזאת שבעצם מצביעה על מניפולציה שעושה הסדרה בנוגע לשיפוט שלנו של הדמויות, כי אני לא בטוח שזה בדיוק "הוגן" לשפוט את זה ככה (שוב, בשאלה שאנחנו בכלל רוצים לשפוט את הדמויות והזוגיות שלהם ספציפית ככה ואפילו בכלל).
אני לא מת על "הטוב והרע" במערכת היחסים
כלומר, אפשרי שזה מקרה חד וחלק אבל נרמז שלג'וש באמת יש התנגדות גדולה לכל הנושא, וכמישהו שהוא מעט מופנם לבוא ולפתע לרקוד בפני כולם זה ממש משתק מפחד, גם אם לאו דווקא יוצא החוצה ככזה.
כלומר, אם הוא היה רוקד עם מישהי אחרת או איתה בהזדמנות אחרת אז הייתי יותר מקבל אותו כ"רשע", אבל נראה שהוא באמת מאוד מאוד סגור רגשית ומפחד להתבטא בגלל שלל חששות כאלה ואחרים.
אז אני לא חושב שבדרך הביתה הוא מנסה "לתחמן" את דרכו – הוא מתנצל מעומק ליבו, הסביר למה זה משהו שקשה לו לעשות ושהוא לא עשה, ואז מנסה לעודד אותה בדרך אחרת.
כן, אין ספק שיש ביניהם פערים גדולים בזוגיות, ושהם לא אש בלדבר עליהם (ראו ערך מה שקורה בימינו) – אבל מפה ועד הוא "הרע" יש דרך.
במערכת יחסים נורמלית, כזאת שבה אין אלימות, אין צד טוב וצד רע
אבל ג'וש בהחלט מוצג כצד שלא מתאים למערכת היחסים הזאת.
אני לא בטוח שהוא מוצג ככזה
ואם הוא מוצג ככזה זה אומר יותר על הסדרה מאשר על ג'וש.
זה בהחלט אומר משהו על הסדרה
ג'וש הוא ללא שום ספק הדמות החריגה בעולם של שמיגדון!. כל מה שמוצג לנו זה שג'וש לא מתאים, גם בשמיגדון! עצמה, גם בפלאשבקים, גם בטיול שלפני.
עכשיו, בסדרה (הכנראה הרבה פחות מוצלחת) שבה ג'וש ומליסה מתמודדים עם בעיות בזוגיות בלי להתמודד עם אתוסים של מחזות זמר מסביב, בהחלט הייתי מצפה לשאלה "אז למה מליסה נשארה עם ג'וש במשך ארבע שנים אם הוא חושב הפוך ממנה בכל כך הרבה נושאים". אבל אני לא חושב שלשם הסדרה הולכת.
הפתרון הקלישאתי הולך להיות שמליסה מגלה שהיא רוצה להישאר בשמיגדון!, ושג'וש יצליח לעבור את הגשר כשיגלה שאהבת האמת שלו היא עצמו. אבל לך תדע, אולי ג'יין קרקובסקי בכלל תתברר כאגאת'ה אחרי הכל.
אכן רפרנס, שמחה שמישהו שם לב.
ולדעתי השוטים שבהם רואים את בטסי מאחורה מבהירים את העניין (האובר דה שולדר יענו, כשהיא מדברת עם ג'וש). השיער של אף אחד לא מתחלק ככה.
ואני לא בטוחה שמושאי האהבה החדשים הם בהכרח אהבות האמת של ג'וש ומליסה, וכמובן שאריאנה דבוס היא לא ליטרלי האישה השחורה היחידה בשמיגדון, אבל מסכימה שיש פה משהו קצת מתסכל.
פאה
אני חשבתי שבגלל שזה כאילו מחזמר אז הפאה האובייס היא חלק מהעניין. כמו שהעצים נראים (ובאמת עשויים) מפלסטיק בכוונה.
לא?
טוב, פרק 4. נהדר.
(ל"ת)
שו האותיות שנשארות בסוף בנוסף ל-Heart?
(ל"ת)
המגוון הדתי היה משעשע
(ל"ת)
VA-GI-NA
(ל"ת)
שמתם לב ל-Eye Chart במרפאה של ד"ר לופז?
(ל"ת)
אגב, הוא החזיק את הקאזו הפוך
או שפשוט ממש אין לי מושג איך מנגנים בכלי המוזר הזה?
הפוך לגמרי. אפילו תהיתי אם כל הזמן הזה עשיתי את זה לא נכון.
(ל"ת)
סדרה מקסימה.
אני עדיין מהמרת שג'וש ומליסה יחזרו, אחרי שהם ילמדו להתאהב מחדש. אם כי 4 שנים ללא חתונה… כשהיא בבירור מחכה… במציאות הייתי אומרת לה שאין מפגש רצונות ולהיפרד. אבל זאת סדרה, לא המציאות.
רק דבר אחד ממש הפריע לי: מכירת סלי הפיקניק. עד כה כשנתקלתי במנהג המוזר הזה, הגברים הם אלה שנמכרו ולא הנשים. בסדרה "צער גידול בנות" בשנות ה-90, ובסרט "הפוך" שמתרחש בבית ספר יסודי בשנות ה-60. נראה לי נורא מוזר להשתמש דווקא בו כדי לבקר את היחס לנשים, כשברור שמחפיצים באמצעותו נשים וגברים כאחד. או שפספסתי לגמרי משהו בתרבות האמריקאית.
המקום היחיד שנתקלתי במנהג הזה
זה בבנות גילמור, ושם בהחלט הגברים קנו את סלי הפיקניק של הנשים, וכתוצאה מכך גם דייט איתן.
אולי זה משהו של עיירות קטנות
אוקלהומה!
זה מה שפספסת.
אני מתארת לעצמי שהמנהג לעשות את זה עם גברים הגיע מאוחר יותר כדי שזה ירגיש פחות סקסיסטי.
נחמד לדעת שהיה שיפור גדול כל כך בעיירות קטנות משנות ה-40 לשנות ה-60. וכנראה שזה מה שפספסתי, לא שמעתי מעולם על אוקלהומה! לפני שמיגדון, שזה אתמול. עכשיו הגיוני שזאת הדרך למתוח ביקורת על סקסיזם, כי המחזמר מפורסם.
שאלה כנה: אבל נראה לך שהוא כן היה צריך לתת נאום משלו, מפורט כל כך, מה הוא מרגיש כלפי מליסה?
ואם כן, את/ה חושב/ת ככה משום ש"ראוי בזוגיות לפרט רגשות כמו מליסה", או כי מליסה רוצה פירוט מילולי והחטיפים לא נותנים את המענה באמת?
האם יש דרך שבה ג'וש יבטא את הרגשות שלו באופן לא מילולי (אני אוהב אותך זה כנראה לא מספיק בכל מקרה) וזה "ייחשב"?
כלומר, הבעיות בזוגיות של ג'וש ומליסה נובעות מציפיות וצרכים לא מתואמים, או כי את/ה חושב/ת שיש לג'וש בעיה אובייקטיבית בנושא ביטוי רגשות?
אה אוקיי, שברו חזק לכיוון אחר מאוד
(ל"ת)
לפי השם של פרק 4
קיוויתי שאולי יהיה הומאז' ל"חנות קטנה ומטריפה". אולי זה מודרני מדי. נו, טוב.
משהו אחד לרעת הפרק: השיר של צ'נוורת
כלומר, השיר עצמו נהדר: אבל הוא נהדר בגלל שהוא פשוט חיקוי אחד לאחד של "Ya Got Trouble". לא פארודיה כמו הפרק הקודם שבו צלילי המוזיקה הוחלף לשיר אנטומיה – פשוט אותו שיר, אחד לאחד, רק עם "Tribulations" במקום "Trouble": איש ציני מנסה להשתמש בפאניקה דתית כדי להשיג את המטרות שלו. זה ממש כיף לראות את השיר הזה שוב, כמובן – אבל אני לא בטוח איך סדרה שעד כה התאמצה לעשות פארודיות פשוט עשתה העתק-הדבק במקרה הזה.
לא הגעתי לחלק הזה עדיין, אבל בדיוק היום סיימתי את הפרק הראשון,
ו"שמיגאדון!" הוא קצת חיקוי אחד לאחד של "אוקלהומה!", כולל העצירה באמצע שם-המקום הארוך והאיות הקצבי.
כן, אבל שם זה הרגיש יותר פארודי
מכמה סיבות:
1. התגובות של מליסה וג'וש
2. ההקצנות הקטנות
3. השימוש של השיר – להציג את העיירה בפני החדשים, ולא סתם שיר שהם שרים באוקלוהומה!
בשיר החדש אין את הדברים האלה (טוב, אולי את ההקצנות הקטנות – אבל הן קטנות נורא פה), והשיר הוא פשוט אותו שיר, פלוס מינוס כמה מילים.
צ'נוות' שרה? דיינו
(ל"ת)
אפרופו השיר של צלילי המוזיקה
מישהו יודע להסביר מה בדיוק הולך שם עם המנגינה?
כי היא כל כך דומה שזה נראה כמו העתקה. עכשיו: אם מותר להעתיק – אז למה שינו כמה תווים? ואם אסור להעתיק – איך זה חוקי?
מנגינה זהה לחלוטין
אבל נראה לי שזה נופל תחת ההגדרה של פארודיה, מה שמאפשר את השימוש בה. אבל יחסית לסדרה שהעדיפה רפרור מוזיקלי על פני העתקה גרידא זה באמת היה די עצל.
אני שמעתי שאסור להעתיק 7 תוים ברצף, אם רק 6 אז זה לא פלגיאט. לדוגמה, הפתיחה של "ירושלים של זהב" לקוחה משיר עם באסקי באמת, אבל רק עד התו השישי בערך, ואת זה נעמי שמר אמרה בעצמה.
גם כל שירי הפסיטגלים הם העתקה חסרת בושה של שירי פופ מרחבי העולם, עם שינויים של התווים פה ושם.
וכן, זה חוקי. השינוי של התווים הוא מה שהופך את החיקוי לחוקי.
ירושלים של זהב
לגבי ירושלים של זהב אני חושב שחשוב לציין ש(לפי הידוע לי) נעמי שמר לא גנבה את המנגינה. רק לאחר הפרסום התברר שהיא דומה לשיר העם, והיא הצטערה לגלות שכנראה היא העתיקה אותו באופן לא מודע.
באופן טכני, התברר גם שלא היה שם פלגיאט לפי החוק בכל מקרה בגלל עניין התווים שציינת.
לא מדויק
שמר הודתה זמן קצר לפני מותה שהתבססה על שיר העם, שאותו שמעה.
לגבי 6 או 7 תווים ברצף, למיטב ידיעתי אין כלל כזה. המבחנים גמישים יותר, ופעמים רבות ההחלטה היא עניין של תחושה.
כפי שאמרתי: באופן לא מודע
(מקור)
כמובן, כמו כל דיון על האם מישהו אחר היה מודע למשהו או לא, אין שום דרך להוכיח לכאן או לכאן. אלו דבריה, העובדות ידועות, ולא נראה לי שדוקא כאן בעין הדג נצליח להוכיח דברים שלא נטחנו עד דק בדיונים במהלך השנים :)
ובעצם, מה המשמעות של הנושא הזה?
נושא של העתקה נועד לחלוטין בשביל זכויות יוצרים. בשביל להגדיר עד כמה יוצר ב' משתמש בעבודה של יוצר א' על מנת שיוצר א' יקבל חלק מהתמלוגים מהיצירה. אם מדובר בשיר עם, זה לא משנה האם ההעתקה הייתה מכוונת, לא מכוונת או לא קיימת – זה לא שיש יוצר שאפשר להעביר אליו את התמלוגים שקיבל אחד מהשירים החשובים ביותר בעברית. זה משמעותי רק למטרת הכבוד של שמר ז"ל – האם ההצלחה הגדולה שלה היא באמת שלה או שהיא בעצם של מישהו אחר.
גם אני התאהבתי באמה
ולקח לי יותר מדי זמן להבין מאיפה השחקנית מוכרת לי – הרקדנית הנפלאה שמתרוצצת לה על הבמה מהמילטון סוף סוף קיבלה תפקיד אמיתי
היא הייתה גם ב"הנשף" בנטפליקס שנה שעברה.
אבל אל תטרח להשלים, התפקיד די קטן ולא מרשים, והסרט מעפן.
ובקרוב – בסיפור הפרברים של שפילברג.
באמת שאני שונאת אנשים שאומרים לאחרים "להתפשר" על בני זוג, "להנמיך סטנדרטים" ו"להפסיק להיות בררנים". בחירת בן זוג היא חלק ממה שיוצר את הזהות שלך וזאת ההחלטה הכי חשובה שתקבל בחיים, למה שלא תבחר בדיוק את מה שאתה רוצה?
ועדיין, זה שמליסה בחרה בג'וש כבן זוג והוא לא עמד בסטנדרטים שלה, לא הופך אותו למניאק. כן, הוא לא תקשורתי במילים והוא מוצא לבעיות שלו פתרונות עוקפים במקום להתמודד ראש בראש, וזה נאמר בפירוש ("רציתי להיות מנתח כדי לעזור לאנשים בלי שאצטרך לדבר איתם"), אבל זה לא חטא, ובטח לא משהו שהוא עושה למליסה בכוונה.
אתה לא חייב לאהוב אף אחד, אבל אם בחרת לחלוק את חייך עם מישהו, ומליסה הרי רוצה להתחתן עם ג'וש, אתה אמור לקבל אותו איך שהוא, ולא רק בתנאי שהוא ישתנה. זה ההבדל בין לחיות עם בן זוג חילוני כשאת דתייה ולעשות ויתורים משני הצדדים, ובין להתחתן עם מישהו בציפייה להחזיר אותו בתשובה תוך כדי.
אם הפנטזיה של מליסה היא אכן לשנות ולגאול את בני הזוג שלה, הרי שאין לה שום סיבה לעזוב את שמיגדון.
בול, ולמליסה יש חלק לא קטן בהדרדרות של הקשר. כל הפרק הראשון היא גורמת לג'וש לעשות דברים שהוא לא רוצה ולנסות לראות את שמיגדון בדרך הנכונה – הדרך שלה. זה גם מטפטף לאיך שהיא מתנהגת לרוזנת, כשהיא מצפה ממנה לעשות את מה שהיא חושבת שהיא אמורה לעשות, וזה מתפוצץ לה בפנים ויש לה אשכרה רגע של הארה שאולי היא לא כזו חפה מחטא (וכשהיא לחלוטין לא זורמת עם הבלט האוקלהומי כנראה שיש פה גם את ההתחלה של ההתפכחות מהרעיון המחזמרי).
יש לצפות שג'וש ישתנה
ויש לצפות שיהיה הגרסה הכי טובה של עצמו, משהו שגם מליסה צריכה להשתדל להיות.
נכון. זה תמיד נכון, גם אם אתה בזוגיות וגם אם אתה לא.
אבל האדם צריך להשתנות, אפילו להחליט להשתנות בשביל מערכת היחסים שלו, ולא בן הזוג שלו צריך לשנות אותו, ובן הזוג שלו צריך לקבל את העובדה שיכול להיות שהוא לא ישתנה, או רק יהיה גרסה טובה של עצמו. אבל אם התאהבתי באדם לא מילולי, ואני בוחרת להתחתן אתו, אני צריכה לקבל את העובדה שיכול להיות שלעולם הוא לא יהיה מילולי ואני יכולה לחיות עם זה. או להיפרד ממנו.
זאת למרות שמיליון יצירות תרבות מנסות לשכנע אותנו בדיוק בזה- שבן זוג יכול לגאול אותנו ממי שאנחנו עכשיו, או שאנחנו יכולים לגאול אדם אחר, ובדרך כלל, לא תמיד, אישה מוצבת בתפקיד הגואל מבחינה מוסרית.
בכל מקרה, העניין המרכזי היה שאין מניאק אחד במערכת יחסים נורמטיבית, עובדת או לא. אולי אין מניאקים בכלל. יש סתם חוסר תיאום ציפיות או הבנה שחשבת שאתה יכול לחיות עם משהו ומתברר בפועל שלא.
יש לי קושי עם ההצהרה הראשונית
כי חלק מהחיפוש הזה אחר משהו שהוא "בדיוק מה שאתה רוצה" זה סוג של חד-קרן שאין סיכוי באמת למצוא. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. הרבה פעמים אנחנו רוצים תכונות שהן סותרות ולא באמת יכולות להתקיים באותו הבן אדם, והרבה פעמים אנחנו מפתחים ציפיות הוליוודיות למישהו שיתאים כמו כפפה ליד והחיים לא עובדים ככה.
המונח להתפשר הוא מונח בעייתי בהקשר הזה פשוט בכלל התחושה שהוא יוצר, אז אני לא אשתמש במונח להתפשר, ואני בטח לא אשתמש במונח סטנדרטים (שמתייחס לאנשים שלא מתאימים לך כ"פחותים") אבל חייב להיות כאן איזשהו אלמנט של בחירה, ובחירה כזו שמכירה בחסרונות של האדם ואומרת "זה הבן אדם שאני רוצה לחיות איתו". ומנקודה זו כמובן שיש שינוי וצמיחה כזוג, אבל השינוי צריך להיות כזה שלטובת הבן אדם עצמו, לא בן הזוג. להשתנות בגלל הזוגיות ולא להשתנות בשביל הזוגיות.
ומתוך זה אני חייבת לציין שאני כרגע לחלוטין טים ג'וש. הוא זה הוא, יש לו את המחוות הקטנות שלו, הוא לא בן אדם גרנדיוזי, אבל בתוך מערכת היחסים הוא בהחלט בן זוג תומך ומפרגן. והיא דווקא על הזמן מנסה לשנות אותו.
אני מבינה שמנסים ליצור לנו תדמית כאילו הוא לא מתאמץ מספיק, למרות שבתכלס – לפני פרק ארבע לא היו שום סימנים לתכונת אופי הזו וכאילו יצרו לנו אותה לטובת השיר (המהמם, יש לומר) של פרק ארבע. אבל בתכלס, הוא מנסה להסתדר בחלקת האלוהים הקטנה שלו.
אני מסכים מאוד עם כל האמור, אם כי קצת נרתע מ"טים X/Y"
כלומר, אני לא חושב שהמצוקה שהתגלתה במערכת היחסים היא "אשמת" מישהו, כמו שהיא תוצאה של האופי של שני האנשים האלה שנפגשים, לא בדיוק מתקשרים על הרצונות והמגבלות שלהם, ואז לאט לאט נותנים להם להישפך.
מליסה בבירור אוהבת את ג'וש, אבל במצוקה וחוסר ביטחון כללי לגבי הרגשות שלו כלפיה. אולי זה חשש שמתודלק מפנטזיות רומנטיות מסרטים, ואולי זה סתם כי מערכות יחסים מדי פעם מפסיקות להיות מחוות רומנטיות גרנדיוזיות ומתחילות להיות מחוות רומנטיות קטנות ("כן, את יכולה לראות סרט בחדר בזמן שאנחנו ישנים").
וכן, יש בסיס טוב לג'וש לגבי למה הוא לא מוכן להתחתן או לצאת למסע ארוך, ובכל זאת – יש משהו מתסכל בחוסר הפתיחות שלו, בייחוד למישהי שמחפשת, במקום כלשהו, בדיוק את סוג הרומנטיקיניות הזאת. כאשר חלק מהבעיה זה שנראה שגם בפני עצמה היא לא ממש מוכנה להודות בזה – היא יודעת שזה לא ממש "מתקבל" בימינו והיא משחקת אותה מאוד "מגניבה" ו"זה בסדר אם תגיד לי שאתה לא אוהב אותי" וכל מיני כאלה, למרות שבבירור כן יש לה משהו שחושק בזה.
אז בשנייה שיש משהו שחסר למישהו במערכת היחסים, והיא אפילו לא ממש פתוחה לגבי מה זה עם עצמה – וג'וש לא לוקח את הזמן להבין מה המצוקה ומה הבעיה ומה הוא יכול לעשות באופן אקטיבי (ולא רק מגיב), אז כן, פערים כאלה יתרחשו במערכת יחסים וירחיקו אותם אחד מהשני.
אז אם לקחת מהביקורת של שני – אני בהחלט חושב שהעומס הרגשי נמצא אצל מליסה, והבעיה היא שהיא לא ממש לחלוטין יודעת איך לתפעל אותו, והיא מרגישה שמשהו לא בסדר – למרות שהוא לאו דווקא כזה. ג'וש היה יכול לעזור אם הוא היה מראה יותר עניין פעיל בנושא, אבל מכיוון שהוא מניח שהכל בסדר בסך הכל, הוא מתחמק מזה, ואז נותן לפערים כאלה לגדול.
…אולי אני קורא יותר מדי לעומק במערכת היחסים הטלוויזיונית הזאת.
בחיים האמיתיים? אתה צודק
בפנטזיות טלויזיוניות? לבחור טים זה חלק מהכיף… זה לא אומר שהמצוקה היא "אשמת" משהו. זה פשוט לאיזה צד בסיפור יותר מתחברים.
ואני לחלוטין מבינה את נושא העומס הרגשי של מליסה, ויותר מזה – אם היו שמים יותר דגש על הרצון שלה להתקדם (חתונה, ילדים אם היא מעוניינת בכך), מול הנטייה שלו לעצור במקום ולא לשנות סטטוס קוו – הייתי מתחברת איתה אפילו יותר. אבל כשמה שהיא מחפשת זה את הפנטזיה הרומנטית קשה לי להתחבר לצורך הספציפי הזה.
אולי בגלל שהייתי סוג של מליסה, והתחתנתי עם סוג של ג'וש, אז את הבחירה שלי כבר עשיתי…
החנות שיש בה הכל
השבוע פתאום המוח שלי השווה לרגע בין הסדרה הזו לבין 'החנות שיש בה הכל' ששודרה לאחרונה ב'כאן'
כמובן שכמעט אין בסיס להשוואה ביניהן, חוץ מהעובדה ששתיהן עם שירים.
אבל זה בדיוק מה שתפס אותי. העובדה שהשירים של שמיגדון! כל כך מוצלחים (למעט יוצאי דופן), והשירים של החנות שיש בה הכל הם כל כך חדגוניים וכמעט חסרי לחן (למעט יוצאי דופן).
אולי זה ההבדל בין הוליווד לישראל, אולי משהו אחר, ואולי בכלל לא הייתי אמור לעשות את ההשוואה הזו.
הייתה התייחסות לזה בהקדמה לביקורת הראשונה שירדה בעריכה.
היו לי ציפיות מסדרת המיוזיקל הישראלית הראשונה, אבל הפרק השני תסכל אותי כל כך שהפסקתי לצפות. אבל למרות שהשירים שם הם, בוא נאמר, יותר מטריות שרבורג, עדיין היו כמה שחיבבתי במה שראיתי.
סדרת המיוזיקל הישראלית הראשונה?
אני מוחה בשם "החופש האחרון" (ובשם ראש הממשלה החליפי שלנו, שכתב אותה!) ו"לא כולל שירות"!
דיון קצת אחר - לא בטוחה שנחשבות כי השירים לא מקוריים
הרי באותה נשימה אפשר גם להכניס את השיר שלנו ודני הוליווד ואומנם שרים שם אבל יש הבדל בין סדרות עם שירים לסדרות מוזיקליות.
[אין לי לחלוטין דעה נחרצת בנושא ד״א, אבל זה דיון]
כן, הטיוטה המקורית גם כללה קצת יותר פירוט על ההפרדה בין סדרות מוזיקליות לסדרות מחזמר.
כשסדרות מוזיקליות כוללות רוב של קאברים ובדרך כלל עוסקות במוזיקאים, ובסדרות מחזמר השירים בדרך כלל מקוריים והם סוג של מימד פנטזיה או מציאות מוגברת, כמו במחזמר בימתי.
כמובן שזה לא בינארי ויש הרבה סדרות שנמצאות איפושהו באמצע או מערבבות מרכיבים משני הסוגים. בסמאש למשל רוב השירים מקוריים, אבל אני עדיין מחשיבה אותה כסדרה מוזיקלית ולא מחזמר כי המוזיקה בדרך כלל דיאגטית והיא יותר כלי עלילתי מייצוג של העלילה.
למיטב ידיעתי, החנות שיש בה הכל היא הסדרה הראשונה בישראל שהיא סדרת מחזמר במלוא מובן המילה – שירים מקוריים בלי הסבר עלילתי לקיום שלהם (אם כי יכול להיות שמשהו מוזר קרה בהמשך העונה).
קרו הרבה דברים מוזרים בהמשך העונה
כולל 'מחלקת נוסטלגיה נאצית', אבל לא בשביל להסביר את הימצאות השירים :)
לפחות לגבי החופש האחרון
היה שם ערבוב, כמעט כל פרק כלל שיר אחד מוכר בעברית, שיר אחד מתורגם (קאבר) ושיר אחד חדש שהומצא לצורך הפרק. מבחינתי ברגע שיש שיים שהומצאו במיוחד לצורך הצגת התקדמות עלילתית מסויימת (גם היא מטופשת כמו ריקוד הפיג'מה) – זה נחשב כבר מיוזיקל…
אבל מסכימה שזה דיון.
הסוגריים לא במקום הנכון...
שיר אחד מוכר בעברית (קאבר), שיר אחד מתורגם ושיר אחד חדש שהומצא לצורך הפרק.
חשבתי וכתבתי בדיוק אותו דבר לפני שקראתי את התגובה שלך 😶
(ל"ת)
סופית,
אחרי לוקי ושמיגדון הגעתי למסקנה ש-6 פרקים זה לא מספיק זמן לסדרה. לא לכזו שרוצה להציג דמויות ומערכות יחסים שמשתנות ומתפתחות בצורה מעניינת.
גם בלוקי וגם בשמיגדון הקשת העלילתית ברורה לי, ההיגיון שלה מצוין, אבל בביצוע התחושה היא שרצים מנקודה עלילתית לנקודה עלילתית, בלי לתת לדברים לנשום.
אבל למה בעצם?
לוקי, במצטבר, היא סדרה של 291 דקות ושמיגדון! היא 170 דקות. שתיהן הרבה יותר ארוכות מסרט באורך סטנדרטי, ועדיין קיימים סרטים קצרים בהרבה שמצליחים לספר סיפור מורכב עם מערכות יחסים מתפתחות בצורה נהדרת.
זה נכון
אבל סדרה היא לרוב לא סרט בחלקים, לרוב בסדרות יש יותר דמויות משנה עגולות בהשוואה לסרט, ויש עלילות נפרדות לכל פרק שיוצרות יחד נרטיב שלם לכלל הסדרה. ובכל פרק אמורה להיות אווירה קצת אחרת, ורעיונות שונים שמתחברים.
אין ספק שיש סרטים שהצליחו לדחוס הרבה מאוד עלילה ודמויות משתנות בשעתיים-שלוש, בזכות כתיבה ובימוי מעולים ומאוד מדויקים, אבל אפילו עם כתיבה מעולה זה נראה לי יותר מאתגר בסדרה אם ליוצרים חשוב שלכל פרק, בנפרד, תהיה עלילה ואווירה משלו.
הבריטים מוכיחים אחרת
לא, באמת – ראיתי סדרות נפלאות בשישה פרקים בצד השני של האוקיינוס, ואין לי מושג למה אמריקאים לא מצליחים לעשות את זה. כמו שאת אומרת – תיאורטית הכל שם, אבל בפועל זה ריצת ספרינט. התחושה היא בעיקר, נראה לי, שהסדרות הללו לא יודעות על מה לוותר והן לא רוצות לעשות באמת "סדרה בריטית" בשישה פרקים – כולל ויתור על חלק ממה שעושה סדרה אמריקאית לכזאת – ואז לא יוצא מה שיכול להיות סדרה בשישה פרקים, אלא סדרה ב-13 פרקים שדחסו ל-6 פרקים, ובכך פגמו במרווח הנשימה שלה.
האמת שכן, לגמרי. מסכימה
(ל"ת)
מהסדרות הבריטיות שראיתי
זה לגמרי עובד מצויין בסדרות משטרה/פשע מבוססות אירועים שהנטיה האמריקאית למתוח אותם על המון פרקים יוצר דילול מיותר. מצד שני, בסדרות מבוססות דמויות זה הרבה פעמים מרגיש מאוד נמהר (זה היה בולט למשל ב"דרי גירלס" שיכלה בקלות להחזיק עונות של 10 פרקים ויותר).
לא יודע, בעונות הראשונות של דבר כמו "זיווגים" או "מחוקים", נגיד
זה עבד נהדר. אבל ראוי לציין שהקשת הרגשית שם הייתה, לא פעם, הרבה יותר "צנועה" במובנים מסוימים.
סדרה חמודה סה"כ
מעניין אם יחדשו אותה לעוד עונה ואיך היא תיראה. בעיקרון יש אפשרות להמשך ישיר, אבל גם למשהו אנתולוגי.
בכל מקרה, שורה מסויימת בפרק האחרון ישר גרמה לי לרצות להכין מם, אפשר פשוט להדביק עליו את הפרצוף הרלוונטי (ספוילרים וזה).
השירים
הרגשתי שככל שעם כל פרק שעבר היו פחות שירים.
בפרק האחרון היו רק שניים למיטב זכרוני.
וזה ממש ביאס אותי…
לא שזה מצדיק את החיפזון של הסדרה שכבר דובר עליו, אבל השינוי של ג'וש מונח שם. בכל שיחה שלו עם קרסון הוא מתקדם עוד קצת אל התובנה שהסדרה רוצה שהוא יבין. מאחר והיו איזה 4 שיחות כאלה, זה תהליך בארבעה שלבים, ומערכת היחסים עם קרסון שלובה במערכת היחסים עם אמה. עקרונית, זה שהוא ראה בה רק אמצעי לא סותר את זה שהיא תשנה אותו (גם לימודי מתמטיקה אינטנסיביים בתיכון בקבוצה מסוימת שינו אותי, למרות שבאמת רק רציתי לסיים את הבגרות שנה מוקדם יותר. לא כולם יסכימו שלטובה)
אז צפיתי הבוקר בכל הסדרה שוב
והיא מהנה כפליים בצפייה מרתונית. "שמיגדון" פשוט נועדה להיות סרט, ואני די רואה אותה ככזו. הפרקים לא בדיוק עומדים בפני עצמם אלא הם מסכת שמרכיבה מופע אחד גדול ומתמשך שתענוג לשבת מולו. גם הסוף הנמהר (יחסית) קל לעיכול כשמכירים את הדמויות האלה ונפרדים מהן בישיבה אחת.
והחלק הכי טוב: הרבה יותר כיף להאזין ל-reprise של שיר אחרי כמה דקות ולא אחרי שבוע.
גם מבחינת האורך
170 דקות ברוטו, פחות אם מצמצמים את הקרדיטים, זה אורך הגיוני למחזמר.
אורך הגיוני לסרט שר הטבעות
אבל אין לי ספק שהקהל של היום לא היה שורד במחזמר שאורך 170 דק. לא צריך לשער, מספיק לראות את הכישון של שכונה על הגובה שבין התלונות הכי שכיחות היה האורך שלו (מעל שעתיים אני חושב) וגם לי זה הפריע. ואל תשכחי שלעומת שמיגדון שכונה על הגובה עמוס ביותר לוקיישנים וגירויים.שמיגדון ייחשב מחזמר צנוע ביותר, גם בימינו וגם לעומת מחזות זמר בעבר, ובלי לעשות קיצוצים רצינים הוא פשוט יהפוך לפלופ רציני. סביר להניח שאפל עשו את הצעד הנכון.
לא נראה לי האורך זו הבעיה
"עלובי החיים" מ-2012 (158 דקות) די הצליח כלכלית, ולא צריך להרחיב על "המילטון" בדיסני פלוס (160 דקות).
וכמו שנאמר, הסדרה בפועל קצרה יותר. מבדיקה שלי היא בערך 153 דקות אם עושים Skip Intro ומוותרים על הקרדיטים בסוף, שזה די סביל.
למיטב הבנתי שני מחזות הזמר שציינת הם יצירות מוכרות שהוצגו על במות ואז הוסרטו. היה להם כבר קהל "מכור" שחיכה להם (ולעלובי החיים זה גם קהל בן 200 שנה, מוזמנים לתקן את המספר הנכון).
שכונה על הגובה ושמיגדון למיטב ידיעתי הם מוצרי מקור חדשים, שהפורמט היחיד שלהם הוא בקולנוע/ סדרת טלוויזיה. לזכות שכונה על הגובה עמד היוצר שלה, ולזכות שמיגדון המחוות למחזות זמר ישנים, אבל אין להם קהל מראש. אלא אם כן אני טועה במשהו?
שכונה על הגובה התחיל בברודוויי.
וגם זכה בטוני.
אבל בוודאות לא היה הצלחה עצומה כמו האחרים, ונשאר משהו שבעיקר חנונים של מחזות זמר מכירים.
שכונה על הגובה
התחיל על הבמות.
אני לא מבינה מה הטענה פה.
זה לא שהיה אפשר להוריד משמיגדון! את כל הכתוביות ולשחרר אותו ככה לקולנוע. היה צריך לכתוב אותו מראש כסרט קולנוע ואז הרבה דברים היו שונים. הרוזנת לא הייתה מופיעה ככלי עלילתי לשתי סצנות, ג'וש ומליסה לא היו נפרדים וחוזרים שלוש פעמים, היה לנו מקסימום שני פלאשבקים שמעבירים את המידע שהיה צריך להעביר… זה היה סרט כל כך שונה שבהכרח גם האורך שלו היה שונה.
אבל אף אולפן בחיים לא היה מפיק את שמיגדון! כסרט. היצירות המטא המתחכמות האלה יכולות לקרות רק בטלוויזיה כרגע.
במקור תוכננו 8 פרקים
https://tvline.com/lists/schmigadoon-explained-season-2-more-episodes-danny-carson-father/
ייתכן שזאת הסיבה לקצב המהיר ולדילוג המורגש בפרק האחרון.
בהיותי אני מפתיע שרק עכשיו שמעתי על הסדרה
(היא קפצה לי במתמשכים אף על פי שאת הביקורת לא קראתי. אולי מתישהו לחצתי בטעות על איזה קישור). מצד שני, בימינו אני לא ממש עוקבת אחרי הרבה דברים (וגם פה רק מדי פעם) אז לא כזה מפתיע…
מה שאולי מפתיע יותר הוא שמעולם לא צפיתי ולא ניסיתי לצפות ב"בריגדון", אף שאני מכירה הרבה מחזמרים וסרטיים מוזיקליים והשתדלתי לצפות ברוב הקלאסיקות. אני מכירה את השם, ולא יותר מזה. שווה צפייה? ובפרט, האם צפייה בסרט תתרום במשהו לצפייה בסדרה?
לדעתי, אין סיבה לראות את בריגדון באמת.
סרט די משעמם, שירי מחזות זמר גנריים ולא זכירים. יש דמות אחת די משעשעת אבל חוץ מזה לא נהניתי במיוחד מכלום.
זה גם לא נחוץ לצפיה בסדרה. את הרעיון של הקסם של אהבת אמת את כבר מכירה ממיליון מקומות אחרים, ונסיבות הקיום של העיירה שמיגדון לא דומות לאלה של בריגדון וגם לא חשובות. הייתי אומרת שהרפרנס המשמעותי היחיד הוא השיר של מרטין שורט שהוא פארודיה על המבטאים המגוחכים בבריגדון, אבל לא צריך לשמוע אותם כדי ליהנות ממנו.
עונה 2!
הסדרה חודשה לעונה שנייה, שתתרחש ב Schmicago ותהיה מחווה למחזות זמר של שנות ה-60 וה-70. הרבה מהשחקנים מעונה 1 חוזרים, אז או שיש כאן כיוון אנתולוגי, או טוויסט מאוד מעניין.
הביקורת תמשיך להתגלגל?
(ל"ת)
לא.
ביקורת חדשה לגמרי תתגלגל לה על העונה השנייה!
וכל הג'אז!
(ל"ת)