הגענו למחצית של השנה הזאת, אז כמיטב המסורת, זה הזמן להביט על מה שהיה לנו עד עכשיו. לא יצא לי לראות את אותה כמות של סרטים חדשים בחודשים האחרונים – בטח לא ביחס לשנים קודמות – וגם רוב הסרטים הטובים שראיתי היו סרטים ישנים. אבל הצלחתי לקבץ יחד כמה תארים ופרסים, אז בואו נחלק אותם לסרטים שקיבלנו בחצי השנה האחרונה.
סרט הקורונה הגרוע ביותר: טכנית התואר הזה שייך ל"Songbird", אבל למזלו הוא יצא בסוף השנה שעברה. סרט הקורונה הגרוע ביותר שיצא השנה (בינתיים) הוא "נעולים" של דאג לימן. על סמך השיווק שלו, ציפיתי לסרט על שוד שמתבצע במהלך סגר של הקורונה בלונדון. בפועל קיבלתי 40 דקות של תצוגות משחק גרועות, דיאלוגים מביכים ויותר מדי שיחות זום לפני שהתייאשתי. היחיד שנשדד כאן הוא אני, מזמן שבו הייתי יכול לעשות דברים יותר טובים.
סרט הקורונה הטוב ביותר: אני לא שותף לדעות ש"בפנים",הספיישל החדש של בו ברנהם, הוא איזו יצירת מופת (שני הספיישלים הקודמים שלו היו טובים יותר), אבל הוא בהחלט כולל לא מעט רגעים מוצלחים ומצליח לתפוס היטב את המצב הנפשי של סגר בקורונה. מה גם שהז'אנר של יצירות שנעשו בעקבות הקורונה עדיין בחיתוליו (וכנראה לא ייפסק בזמן הקרוב), כך שאין לו הרבה תחרות.
הכוכב הכי חסר מזל: מסכן טום הולנד. רגע אחד הוא מככב בשניים מהסרטים הכי רווחיים בכל הזמנים, וברגע הבא עולים לאקרנים גם "כאוס מהלך" וגם "צ'רי" בכיכובו. זה שהראשון הוא סרט גרוע לא מאוד מפתיע בהתחשב בכך שהתסריט עבר כמה וכמה שכתובים. לפי הדיווחים, גרסה ראשונית של הסרט שהוקרנה לבכירים באולפן תוארה כ"בלתי אפשרית להפצה". עם התוצר הסופי שקיבלנו – שנראה כמו משהו שהושאר במקרר בזמן שסרטי YA היו פופולריים ואז הוציאו אותו וחיממו מחדש בשנת 2021 – אני מפחד לדעת איך הגרסה ההיא נראתה. אה, וזה סרט נוסף של דאג לימן שיצא השנה. גם עליו עוברת שנה די מחורבנת.
מ"צ'רי" עוד היה אפשר לצפות משהו. בכל זאת, טום הולנד חוזר לשתף פעולה עם הבמאים של הסרטים הרווחיים הנ"ל, והפעם בסרט קצת יותר ריאליסטי והרבה יותר קודר. הולנד נותן הופעה מוצלחת, וגם לגבי סיירה בראבו שמגלמת את חברתו (עם שם כזה, אני מופתע שהוא זה שמתגייס לצבא בסרט ולא היא), אבל "צ'רי" פשוט מרגיש כמו מיחזור של הרבה דברים שראינו כבר. מי שלא צפה לא הפסיד שום דבר, בעיקר לא את שוט ה-POV מתוך חור-התחת של הולנד, החלטה אמנותית שהייתי שמח להיות זבוב על הקיר בחדר שבו התקבלה. אני מקווה ש"ספיידרמן" החדש יעזור לו לסיים את 2021 עם קצת גאווה.
הגיבור שהוא בעצם נבל: באמת שאני לא מבין למה אני אמור להיות בעד האץ', דמותו של בוב אודנקירק ב"סתם אחד". אחרי שהאץ' בוחר שלא לתקוף שני גנבים שפורצים לביתו, בייסיקלי כולם צוחקים עליו שהוא לוזר ושהוא היה צריך להרביץ להם. זה מעורר אצלו צד פסיכופתי ואלים, שרק מחפש את התירוץ הכי קטן להרביץ אנשים. הוא עושה את זה לכמה חבר'ה שיכורים באוטובוס (הסצנה הטובה היחידה בסרט) וכמעט הורג אחד מהם. זהו האירוע המחולל של הסרט, כשמאפיונר רוסי שהוא גם קרוב משפחה של האיש מתחיל לצוד את האץ'. הסרט מציג את אותו מאפיונר בתור האנטגוניסט, אבל עם כל הכבוד, המניע שלו הרבה יותר מוצדק ומובן מזה של האץ'.
הריבוט הכי מיותר: כפי שכתבתי בביקורת הכפולה שלי, "מורטל קומבט" המקורי הוא סרט ממש נוראי שאני מאוד אוהב, וההמשך שלו הוא סרט ממש נוראי שאני מעדיף לעבור את כל המלכודות בסדרת "המסור" מאשר לצפות בו שוב. עם כזה ניגוד, היה הגיוני לצפות שהריבוט של המותג ייפול איפהשהו באמצע. פשוט קיוויתי שהוא ייפול באחד הצדדים באופן קצת מובהק יותר. הגרסה החדשה בהחלט לא טובה, אבל גם לא גרועה מספיק כדי שאפשר יהיה ליהנות ממנה או להזדעזע מאי הכשירות של המעורבים. זה מסוג הסרטים שאחרי שהם נגמרים אני מושך בכתפיים, ממשיך הלאה ביום שלי ולא חושב עליהם יותר. אז בסדר, הוספתם קצת דם ואיברים. בניגוד למשחקים, כאן צריך קצת יותר מזה כדי לגרום לי להתעניין במה שקורה.
הסרט הכי גרוע שהפך לסרט בינוני: נו, טוויטר, זה היה שווה את זה? באמת אני שואל. היה שווה לפרסם בקשות ועצומות והאשטגים במשך שנים שלמות רק כדי לקבל בסוף את "ליגת הצדק של זאק סניידר"? כן, הוא הוסיף קצת נפח לחלק מהדמויות ואיזו סצנה מוצלחת או שתיים, אבל זהו. זה לא שהגרסה שקיבלנו ב-2017 עברה איזה מהפך מהקצה אל הקצה. הרבה מהבעיות והחסרונות שלה עדיין שם, רק שעכשיו זה ארוך יותר. זה לחלוטין לא היה שווה את זה, ובבקשה בואו לא נהפוך את זה לטרנד עם כל סרט שהבמאי שלו נאלץ לעזוב במהלך ההפקה. טוב, אולי רק "אנטמן" של אדגר רייט, אבל זהו! #DoTheWrightThing
החיה הקולנועית המוצלחת ביותר: היו מגוון חיות על המסכים השנה: סיסו ב"ריה והדרקון האחרון", הנמר הזומבי מ"צבא המתים", הכלב ווינק מ"קרואלה" וכמובן גם קונג וגודזילה. אבל אף אחד מהם לא התקרב לרמה של מונצ'י מ"משפחת מיטשל נגד המכונות", שאחראי לכמה מהבדיחות הטובות בסרט ומבחינתי כבר נכנס לפנתיאון הכלבים הקולנועי. באופן מוזר, לכלב של טום הולנד ב"כאוס מהלך" קוראים מאנצ'י. העובדה שהייתי צריך להיעזר בוויקיפדיה כדי להיזכר בזה מעידה על מי מהם הוא הכלב הטוב יותר.
השימוש הכי תמוה ברובוטים: אם כבר הזכרנו את "צבא המתים", כמה מהזומבים בסרט הם רובוטים, משום מה. בדף הסרט ציינתי את זה תחת תגובת ספוילר, אבל זה לא באמת ספוילר כי זה לא קשור לשום דבר, לא משפיע על כלום ואף דמות אפילו לא מתייחסת לזה. יש עוד דברים מוזרים לגבי הזומבים בסרט שנשארים לא מוסברים, אבל זה האחד שלא יוצא לי מהראש מאז הצפייה. וכן, הסרט הוא כבר חלק מ"יקום קולנועי" עם שני פריקוולים שונים בתהליכי הפקה (אחד בלייב-אקשן ואחד באנימציה) אבל להגיד שזה יוסבר באחד מהם זאת לא תשובה רצינית. זה כמו שב"רובוטריקים" הראשון היה מופיע לרגע דובון אכפת-לי ומייקל ביי היה אומר "כן, אנחנו נסביר את זה בסרט הרביעי". אני רוצה תשובות, סרט – למה חלק מהזומבים רובוטים?!
סרט ההמשך הטוב ביותר: לא בטוח אם לא יצאו הרבה סרטי המשך בחצי השנה הזאת או שפשוט לא יצא לי לראות הרבה כאלו. בכל מקרה, בלי הרבה תחרות, אני מעניק את התואר ל"מקום שקט 2". כמו שכתבתי בביקורת, הוא לא עושה הרבה חוץ מלהיות עוד מאותו הדבר – גם ביתרונות וגם בחסרונות – אבל בסה"כ זה דבר מוצלח אז זה לא הפריע לי. מחכה להכרזה על "A Qui3t Place".
סרט ההמשך הגרוע ביותר: טכנית, "המסור: המעגל נסגר" יצא לאקרנים אחרי שהפוסט הזה יעלה, אז התואר הזה הולך ל"מהיר ועצבני 9", שגם הוא זוכה ראוי. הרחבתי על כך בביקורת, אבל כדי לאמ;לק, הוא מגיע לשיאים חדשים של טמטום, אפילו בשביל הפרנצ'ייז הזה. כבר אין שום חיבור למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, מה שמסיר כל חשש לגורלן של הדמויות או להשלכות המעשים שלהן. ואם לסרט לא אכפת מזה, למה שלי יהיה אכפת? מישהו שם צריך כבר ללחוץ על הברקס.
הספיישל הכי טוב: "בפני עצמו". עם כל הכבוד לבו ברנהם – ויש כבוד – המופע המצולם-בלוקיישן-אחד הטוב ביותר שראיתי השנה היה "In & Of Itself" של דרק דלגאודיו (טוב, זאת הסרטה של הופעה שלו מלפני הקורונה, מן הסתם זה התקיים בלוקיישן אחד). המופע עוסק באיך אנחנו מגדירים את עצמנו לעומת איך אחרים מגדירים אותנו, ומשלב בין מציאות ודמיון, בין סיפורים אישיים וקסמים עם קלפים. לעיתים זה מצחיק, לעיתים זה מרגש עד דמעות, אבל יותר מהכול: זה הדבר הכי אנושי שראיתי בחצי השנה האחרונה.
הסרט הכי "למה בדיוק חשבתם שנכנסתם?": אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בהקרנה עם טפטוף כזה קבוע של אנשים החוצה במהלך הסרט כמו זאת של "שכונה על הגובה". אני מודה שהוא לא מאוד מלהיב או לוכד את תשומת הלב בהרבה חלקים, אבל אפילו במערכה האחרונה היו עדיין אנשים שקמו והלכו! אפילו כוח האינרציה לא הצליח לגרום להם להישאר. הסרט הזה מסתמן ככשלון ברחבי העולם ויש לי תחושה שגם בארץ הוא לא יגיע לגבהים מרשימים.
הסרט עם הפסקול הכי מוגזם: תראו, אני אוהב שירים כמו כל אחד אחר. למשל, אני אוהב את "House of the Rising Sun" ואת "Sympathy For the Devil" ואת "Without Me". אבל כששמעתי אותם כמעט ברצף ב"יחידת המתאבדים" אי אז ב-2016, זה הרגיש פחות כמו פסקול שהותאם לסרט ויותר כאילו העורך הוסיף איזה פלייליסט אקראי לסרט. היו לי פלאשבקים לחוויה הזאת במהלך הצפייה ב"קרואלה", סרט שבאחד החוזים שלו כנראה יש סעיף שמחייב לנגן שיר בכל סצנה שלישית. כאמור, פסקולים זה אחלה וגם בפסקול הזה יש שירים מוצלחים. אבל אלוהים אדירים, למה אי אפשר להעביר עשר דקות – או אפילו חמש – בלי שיר כלשהו ברקע? זה קצת הרגיש כאילו הבמאי פחד שהקהל עשוי להירדם (ובחלקים מסוימים זה חשש מוצדק למדי) אז הוא החליט לזרוק עוד ועוד שירים כדי שיישארו ערים. וגם יש הרבה שירים מוכרים למדי, לא תגידו משהו של סולנית ונגן בנג'ו מאיזו עיירה נידחת במרכז ארה"ב. אני באמת נדהם שנשאר להם תקציב אחרי הרכישה של הפסקול הזה.
פרס על שם "יהלום לא מלוטש" לסרט יהודי שכולם התלהבו ממנו ואין לי מושג למה על דמות בסיטואציה מלחיצה: אם אהבתם את "יהלום לא מלוטש", יש סיכוי לא רע שתאהבו את "שבעה בייבי", שמספר על בחורה שנתקלת בשוגר-דדי שלה במהלך שבעה, וזה עוד לפני שהזכרנו את כל הדודות שלה. כמו ב"יהלום", הבנתי את הניסיון ליצור רגשות חרדה אצל הצופה, אבל פשוט בהיתי בו בפנים אדישות עד שנגמר. יותר מעניין כבר ללכת לשבעה.
הסרט הכי טוב על פריט לבוש רצחני: ברגע שקראתי את הפרמיס של "Slaxx" על זוג מכנסי ג'ינס שהורגים אנשים, ידעתי שלא יכול להיות שלא אצפה בסרט הזה. הסרט מתרחש בחנות בגדים שמתכננת להשיק קולקציה חדשה, אבל העובדים בה מתחילים להירצח בזה אחר זה על ידי ג'ינס רצחני. זה בבירור סרט שנעשה בתקציב קטן ואף שחקן פה לא יזכה באוסקר, אבל הוא משתמש היטב בכלים שזמינים לו ובסופו של דבר סיימתי את הסרט מבודר. עכשיו צריך לבדוק את הסרט ההוא על שמלה רצחנית.
ההופעות המוצלחות ביותר:
מאדס מיקלסן, "עוד סיבוב" – כלומר, סצנת הריקוד שלו לבדה מצדיקה את הבחירה הזאת.
ג'וש לוסון, "מורטל קומבט" – כנראה השחקן היחיד על הסט שהבין שזה סרט על "מורטל קומבט".
פול וולטר האוזר, "קרואלה" – בזמן שאמה סטון עסוקה בלזמום מזימות וללבוש שמלות, האוזר הוא בקלות גנב הסצנות של הסרט הזה.
לאקית' סטנפילד, "יהודה איש קריות והמשיח השחור" – אחד השחקנים הכי טובים שעובדים כיום. אה, ותראו את "אטלנטה".
קארי מוליגן, "צעירה מבטיחה" – דרוש כישרון כדי לאזן דמות שבבוקר יורקת לאנשים בקפה ובלילה הולכת להתעמת עם "בחורים נחמדים".
הסרטים הגרועים ביותר:
5. "מהיר ועצבני 9" – טיפשי בלי הפסקה.
4. "שבעה בייבי" – לפחות הוא בזבז לי רק שעה ורבע מהחיים.
3."צ'רי" – הסיפור המוכר של "בחור פוגש בחורה, בחורה נפרדת מבחור, הוא מחליט להתגייס לצבא כדי להסיח את דעתו משברון הלב ולעשות משהו עם חייו, רק שאז הבחורה מתחרטת אבל כבר מאוחר מדי, בחור חווה טראומות במהלך שירותו הצבאי וחוזר עם PTSD והתמכרות למשככי כאבים, בחור ובחורה מתמכרים ביחד לסמים קשים והוא מתחיל לשדוד בנקים בשביל כסף לסמים".
2. "נעולים" – בשביל מי שלא הספיקו לו שיחות זום בחיים האמיתיים.
1. "אינסופי" – בעולם שבו קומץ אנשים זוכרים את כל גלגולי החיים הקודמים שלהם, מתנהל קרב בין "המאמינים" – שרוצים להשתמש בזה כדי לעזור אנושות – ובין "הניהיליסטים", שנמאס להם להיוולד מחדש בכל פעם אז הם רוצים להשמיד את העולם. זה פרמיס מטופש, אבל אני כן חושב שהפוטנציאל היה שם. חבל שהבמאי הוא אנטואן פוקואה והכוכב הוא מארק וולברג והם הפכו את זה לסרט אקשן גנרי וממוחזר. כמה ממוחזר? אמא שלי נכנסה לחדר במהלך סצנת קרב יריות ואמרה "וואו, כמה פעמים יש קטעים כאלו בסרטים". והיא בקושי רואה סרטי אקשן. זה כמה שהסרט ממוחזר.
הסרטים הטובים ביותר:
5. "בפנים" – האזנתי כבר מספר דו-ספרתי של פעמים ל"אינסטגרם של אישה לבנה".
4. "מקום שקט 2" – רק אשמח אם בסרט הבא תיפטרו מהג'אמפ-סקיירס וזה יהיה מושלם.
3. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" – להקו את לאקית' סטנפילד בהכול, תודה.
2. "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" – כלומר, סצנת הפרבי לבדה מצדיקה את הבחירה הזאת.
1. "צעירה מבטיחה" – הבימוי והכתיבה של אמרלד פנל נהדרים, קארי מוליגן מדהימה והליהוק הגברי מבריק למדי. הסרט הראשון שראיתי ב-2021, ואף סרט לא הצליח להתעלות עליו מאז.
הסרטים הכי מסקרנים של חצי השנה הקרובה:
"חולית" – לא קראתי את הספר, אבל יש פה קאסט מוצלח ואת דני וילנב מאחורי המצלמה. לא צריך יותר מזה כדי לסקרן אותי.
"אחד בלב" – אני מחכה לסרט חדש של טליה לביא מאז שסיימתי את הצפייה הראשונה ב"אפס ביחסי אנוש".
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" – זה זמן טוב לחשוף שלוהקתי לסרט?
"לא זמן למות" – עם כל הדחיות האלו, היה לו די והותר זמן למות, לחזור לחיים ולמות שוב. יאללה, שיצא כבר.
"אתמול בלילה בסוהו" – הסרט הבא שאני הכי מצפה לו הוא תמיד הסרט הבא של אדגר רייט, אבל העובדה שזה נראה כמו סרט אימה/מותחן מרימה את הציפיות שלי לגבהים חדשים.
No sudden move
בחיים לא ראיתי משהו כזה
כלומר, עזבו שהסרט נראה לכל אורכו כמשהו שנלקח ממשהו שהניינטיז רצו לשכוח
הבעיה היא שאם עד אז הוא סתם גנרי, מגיעות כתוביות הסיום ותוקעות אג'נדה כראוי לסרט שבו משחק מאט דיימון.
בחיי איזה טמטום. סרט גרוע שהופך במחי כתוביות סיום לסרט מזעזע
Togther הוא סרט הקורונה הכי טוב שראיתי
והוא גם אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בחצי שנה הזאת (לא יודע מתי או אם יעלה לארץ):
https://www.youtube.com/watch?v=v5bddCfXXlI
נכתב על ידי דניס קליי ("אוטופיה", "היום השלישי"), קצת תיאטרון מצולם אבל מבוים מספיק מעניין בשביל להחזיק סרט שעה וחצי, משחק מעולה של ג'יימס מקאבוי ושרון הורגן ותפס מבחינתי לגמרי את ההרגשה בסגר, וגם האכזבה מהטיפול במגפה של הממשלה הבריטית, שתקף לגמרי גם לישראל.
אני, כאמור אוהב את "נעולים"
אבל אני מסכים עם מתן שהשיווק שלו ירה לו ברגל בצורה חמורה.
לא יודע אם יש לי זמן לעשות סיכום על מלא אז רק יזרוק עצמות לסרטים שמתן לא הזכיר:
הסרט הכי "אני מניח": סאבלט. ממש רציתי לכתוב משהו על הסרט הישראלי הראשון בעל עניין שיצא בקולנוע, אבל פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד משהו בעל עניין עליו. הוא פחות היפסטרי משהוא חושב, אבל נראה שמראש הוא לא עניין כל כך הרבה אנשים, אז לבוא ולהרחיב על זה, כאשר הסרט ממילא נהפך לזיכרון עמום, נראה לא הוגן ולא נצרך. בסך הכל הוא סרט, אני מניח.
הסרט החמוד ביותר: לוקה. בלתי תחרות בכלל.
הפאשלה הכי לא צפויה: "האחים ספארקס", של אדגר "עריכה" רייט, נמשך יותר מדי זמן. הגם אתה, ברייטוס? (אבל סרט חמוד מאוד בסך הכל)
ההמשך הכי מטורף: דרישיאם 2 (Drishyam 2). "איך להפוך עלילה מופרכת ליותר מופרכת?", שאלו את עצמם התסריטאים, והם מצאו פאקינג תשובה.
העיבוד הטוב ביותר: הטיגריס הלבן. עדיין לא סרט מושלם, אבל כמה רמות מעל מה שהיה בספר.
הסרט הכי מטרחן/מעצבן/כיפי: מלקולם ומארי. שעתיים של דמויות לא-ממש-משכנעות מדברות באופן לא לחלוטין-משכנע, אבל לעזאזל – אנרגית האצבע בעין שיש לסרט הזה ברגעים היא כיפית.
הסרט שהכי הייתם יכולים לפרגן לו קצת יותר, אוסקר, בחייאת: המאוריטאני (או איך שלא רושמים את זה). כלומר, אני לא יכול להמליץ עליו מחוץ ליקום האוסקר-י, כי הוא כזה דרמת אוסקר, אבל עכשיו שהוא אפילו לא מועמד לאוסקר למה שאמליץ עליו למישהו? וכל זה בעוד שהוא די חמוד בסך הכל!
הסרט הטוב ביותר סתמו: שומר טינה. מדהים? כן. אבל לא באופן יוצא דופן מטורף של איזה סרט שמעלה את הרף לכולם ועושה משהו שלא נעשה. להיפך: הוא שקט, וצנוע, ועושה את שלו – ועל כן הוא כזה טוב.
יופי של סיכום
אני לכשעצמי עדיין חי על סרטים מ2020 (שהגיעו לקולנוע רק בחודש האחרון בישראל, באופן טבעי) אז מניח שיקח קצת זמן עד שאגיע לסרט 2021 ;-)
הלינק לכאוס מהלך מוביל לסרט אחר
ואני יודע את זה בגלל שרציתי להגיד שהוא דווקא סרט טוב – נכון שיש בו חלקים קצת גנריים, אבל הרעיון הבסיסי ובניית העולם שבו מאוד מוצלחים, בייחוד בגלל שהוא לוקח כיוון אחר קצת מהספרים שלו. אם בספרים הדגש היה על האהבה שמנצחת את הכל, ועל כך שבני נוער יכולים לתקן את השגיאות של המבוגרים, בסרט אין את זה בכלל – במקום זה הוא מתעסק בעיקר בתרבות דמויית אינסלית של היישוב של טוד ובמסע של טוד לצאת ממנה, ועושה את זה בצורה מאוד רלוונטית.
אני לא חושב שזה סרט גרוע
לדעתי בפני עצמו הוא נחמד. הקונספט מעניין, הדרך שבה עושים את הרעש ממש מגניבה, וכיף לראות את הולנד ורידלי ביחד.
הבעיה שהוא קצר מדי. הם דחסו ספר של כמעט 500 עמודים בפחות משעתיים. ספר שבקושי יש בו אקשן, אלא מסע, התפתחות עצמית, גאולה וכו (בקושי יש רומנטיקה בטרילוגיה הזאת בכלל).
מה שקיבלנו היה סרט שפשוט לוקח קטעים מהספר… הם באים לכאן, ואז מיד לשם, ומיד אחר כך לשם וכו. אין זמן לעצור, לנשום ולהתפתח (זאת אגב היתה הטענה העיקרית שלי על הסרט מצפן הזהב מ-2007).
אין לו בכלל את העומק והרגש שיש בספר, וזה הפריע לי.
וגם המערכה השלישית (שלפי הרבה שמועות היא צולמה מחדש) בכלל לא קשורה לספרים, והפריעה לי ברמה כזאת שגם אם הסרט היה מצליח לא הייתי מתלהב כי אין לי מושג איך אפשר לעבד את הספרים האחרים ככה.
עדדין נהניתי יחסית, בייחוד כי הרעש היה מגניב…
אני מאוד מקווה שבעתיד יעשו על זה סדרה והטרילוגיה המדהימה הזאת תקבל את הכבוד הראוי לה.
"דרקון המשאלות" היה חמוד מאד.
דרקון המשאלות זה סרט אנימציה חביב להפליא בנטפליקס. אהבתי אותו יותר מ"לוקה" שהיה די בינוני.
צ'רי הוכיח שני דברים.
הראשון הוא שהאחים רוסו לא באמת במאים טובים, והשני הוא שהולנד, מעבר לטייפקאסט שלו, לא שחקן טוב.
לגבי כאוס מהלך – מבאס אבל כל מי שקרא את הספר יודע שזה לא ניתן לעיבוד. ואפילו מדס מיקלסן המהמם לא מציל את העסק בתור הנבל. הקטע הכי מצחיק הוא שדיסק ה-4K של הסרט קיבל המון שבחים ונראה שהושקעה המון תשומת לב בפרטים הטכניים ומיקס הסאונד.
"דיסק ה-4K של הסרט קיבל המון שבחים"
מה? לא ראיתי את הסרט, אבל מה כבר יכול להיות בדיסק?
לפי הביקורת פה זה נראה כמו transfer רגיל לגמרי שכמעט כל סרט חדש מקבל היום.
אני עוקב אחרי SpareChange שממש הילל את ה-4K.
יש לו ניתוחים מאד מפורטים, כולל מיפוי ויזואלי של הסאונד. ראיתי גם שבחים מעוד ערוצים ביוטיוב, אני מעדיף לבדוק ניתוחים כאלה דרך סרטונים שבהם ההדגמות יותר ברורות.
לא הכרתי, ראיתי כמה ביקורות שם עכשיו
וזה חתיכת ערוץ מוזר. רואים לגמרי שהוא ניגש לביקורות על דיסקים וסטרימינג מרקע לגמרי טכני ולא… "קולנועי". חפירה טכנית:
גירסא או transfer טובים של סרט לדיסק או שירות סטרימינג או כל דבר אחר, זאת גירסא ששומרת כמה שיותר על התכונות המקוריות שהיו לסרט בקובץ או פילם שהיוצרים עבדו עליו. בעשור האחרון כמעט כל סרט, גם אלו שעדיין מצולמים בפילם, עוברים DI, כלומר העריכה והאפקטים נעשים דיגיטלית, אז אנחנו מקבלים קובץ עם קידוד מינימלי של הקובץ המקורי שהבמאי עבד עליו, בדיסקים במיוחד ושירותי סטרימינג איכותיים יחסית גם. ככה כמעט כל הדיסקים של סרטים מהשנים האחרונות מכילים גרסאות ברמה מעולה, קרובה מאוד למה שהבמאי ראה כשהוא עבד על הסרט (מינוס סרטים שצולמו או עברו DI ב-2K וקיבלו דיסק 4K).
הבנאדם שם עושה ביקורות על דיסקים, ותמיד בתחילת הסרטון אומר שזאת לא ביקורת על הסרט, ואז כמעט כל מה שהוא מציין אלו בחירות של הבמאי בגירסא המקורית ולא בדיסק הספציפי הזה. הוא התלונן ב"וונדרוומן 1984" על הגרעיניות שהגיעה מהבחירה המודעת (והמאוד יקרה) לצלם בפילמים ועדשות מסוימות כדי שהסרט ייראה דומה לסרטים מ-1948. הוא גם התלונן שבקושי השתמשו ברמקולים העליונים ב-atmos, שזאת שוב בחירה של הבמאית. ב"טנט" הוא התלונן שהצבעים לא כל כך חזקים והדיאלוגים לא ברורים, שוב בחירות מאוד מודעות של נולאן. על "אינדיאנה ג'ונס" התלונן על הרגעים שהתמונה קצת מטושטשת, מה שקורה בגלל שהסרט צולם בפאקינג 1981 והיה יותר קשה להגיע לפוקוס מדויק, וגם העדשות הרחבות יותר אז גרמו לרקע להיראות מטושטש בצורה שונה מהעדשות היום. ב"שר הטבעות" התלונן שהתמונה נראתה לו יותר מדי עם DNR (ניקוי רעשים), שזה פשוט מה שפיטר ג'קסון בחר לעשות בסרטים האלה לפני 20 שנה. כנראה אפשר לתקן את זה, אבל פשוט שפילברג או ג'קסון לא צילמו את הסרטים האלה ככה.
מה הוא יגיד על "מראה" של טרקובסקי מ-1975 שקריטריון הוציאו השבוע? הם סרקו מחדש את הפילם המקורי והתייעצו עם הצלם וחלק מההפקה המקורית לגבי איך הסרט צריך להיראות. התמונה הרבה יותר בהירה ו"שרופה" מגרסאות קודמות, יש המון גרעיניות, הסאונד המקורי במונו נשמר בניגוד לגרסאות אחרות שניסו ליצור 5.1 בעצמן. כלומר, יש רסטורציות אחרות של הסרט הזה שמבחינה טכנית נראות הרבה יותר טוב, אבל הן רחוקות הרבה יותר מאיך שהבמאי רצה שהסרט הזה ייראה ואיך שהוא נראה בקולנוע, ונשמע שהוא יבחר בהן. זאת "טעות".
ספציפית לגבי הסרט הזה: בווידאו הוא בעיקר מציין שהתמונה מאוד חדה וברורה. הם צילמו עם Arri Alexa 65, אחת המצלמות הכי יקרות היום, וה-DI היה ב-4K. הגיוני.
בסאונד הוא מציין לטובה שהרמקולים העליונים ב-atmos כל הזמן עובדים עם רעשי רקע של יער, מה שאומר שמי שעשה את המיקס דאג להכניס רעשי רקע לערוצים האלה ולא רק לשאר הערוצים ההיקפיים, שזה… אחלה? אולי אני מיושן, אבל גם בחיים האמיתיים בסוף רעשי רקע מגיעים מכל הכיוונים ולא גורמים לי לחשוב כל הזמן "יש רוח מעליי", ומעדיף סרטים שמשתמשים בערוצים העליונים רק כשמשהו ממש פיזית קורה למעלה (נגיד, סדק בתקרה, פיצוץ באוויר וכו'). בספק שיש פה אוסקר על סאונד.
ושוב, כל זה ביקורת *על הסרט*. לדיסק אין כמעט שום קשר לזה.
למה שהוא יעשה ביקורת קולנועית?
ברמה הקולנועית ברור שהסרט גרוע, אבל ליצירת עותק UHD טוב טכנית יש עוד אספקטים.
וכן, הביקורת שלו על סרטים ישנים יותר לא תמיד הגיונית אבל פה מדובר בסרט חדש.
אין סיבה, אבל זה מה שהוא עושה
ביקורת על "בחירות אמנותיות" בצילום ובסאונד, במיוחד כאלו טכניות. זה כל מה שראיתי שהוא מדבר עליו. זה אולי יעזור לחפש איזה סרט נראה הכי טוב לפי הדעה שלו (שאני ממש לא מסכים איתה, מעדיף בהרבה את הגרעיניות והפוקוס של "אינדיאנה ג'ונס" על החדות של "כאוס מהלך"), אבל זה לא לוקח בחשבון אספקטים ליצירת עותק טוב טכנית, שזה להיות כמה שיותר מדויק, לא "יפה".
אני לא בטוח מה ה"טייפקאסט" של הולנד
אבל אני לא יודע אם הייתי מבטל את הסיכויים שלו רשמית להיות טוב. הוא עד כה לא עבד עם במאי שחקנים מרשימים יותר מדי, וכתוצאה מכך נתן הופעות גנריות באופן יחסי (במה שראיתי) מחוץ לספיידרמן. נער פלא הוא לא, זה בטוח – אבל יש מצב שקבור שם כן שחקן מעניין, אם וכאשר הוא יעבוד עם במאי שיעבוד עם הצדדים החזקים שלו.
לגבי האחים רוסו – לא יודע, הם ביימו שלושה (4?) סרטים טובים עד מאוד טובים (עד סופרלטיבים גדולים יותר). נפילה בסרט אחד עדיין לא אומרת שאין להם מושג מה הם עושים, אלא שאולי יש להם מנעד מוגבל יותר משהם היו רוצים לדמיין שיש להם.
(למרות שאם כבר יש "הוכחה" שהם לא במאים טובים, זה דווקא (אני הולך להניח, לא ראיתי) הסרט ההוא אני "אני אתה ודורפי" עם אוון וילסון.
בסרט הנטפליקסי שיצא לא מזמן (השטן בכל פעם?או קשקוש דומה)
הוא נתן הופעה די מביכה אבל לזכותו ייאמר שכמעט אף שחקן לא יצא טוב מהסרט. חוץ מרוברט פניסטון שיש לו נטייה לשחק דמויות משנה מוגזמות בסרטים מבאסים (the king). הוא מספיק נבון בשביל לדעת מתי הסרט שהוא משתתף בו מעפן ומשעמם כדי להכניס לו קצת כיף ועניין על חשבון אמינות.
כן, אין ספק שפטינסון נגיד רמה מעל הולנד
מצד שני: הוא גם מבוגר ממנו ובעל ניסיון שלהולנד כרגע אין.
טום הולנד
טום הולנד הוא סוג של דניאל רדקליף, טיפה לפני שהוא מספיק מבוסס כדי לעשות באמת רק מה שהוא רוצה. עוד כמה סרטי ספיידרמן ואז נראה מה טום הולנד באמת רוצה ויכול לעשות.
כל הניסיונות של הולנד לשחק דמות קשוחה ומחוספסת (השטן כל הזמן, כאוס מהלך וצ'רי) היו פשוט גרועים. אולי זה ספציפית לא הכיוון.
ספציפית לגבי אנתוני קמפוס שביים את השטן כל הזמן – הוא בהחלט יודע לעבוד עם שחקנים. הוציא חתיכת הופעות מאליזבת' אולסן ורוברט פטינסון.
ו"אני אתה ודורפי" בכלל סרט נורא.