"הרפתקאות בוקארו באנזאי" הוא סרט קאלט, והיה כזה עוד כשלמילה הזאת עוד הייתה משמעות. כי בימינו, כל סרט הוא סרט קאלט, ולהכול יש מעריצים והכול אירוני ופוסט-אירוני ופרה-אירוני וטרום-אירוני ואיירון אירוני. אבל פעם "סרטי קאלט" הייתה הגדרה יותר חמקמקה של סרטים שהם במקביל הדבר הכי טוב בעולם והדבר הכי גרוע ומטומטם בעולם. כזה שהקהל הרחב לא כל כך מבין מה לעזאזל יוצרי הסרט ניסו לעשות (או עשו בטעות), אבל יש קבוצה קטנה-גדולה של אנשים שלחלוטין מבינים מה קורה כאן והם כל כך בקטע.
קל להבין ש"בוקארו באנזאי" הוא סרט שכזה רק מתיאור הדמות הראשית שהיא, קחו נשימה, מדען-מנתח-מוח-כוכב-רוק-סמוראי-טייס-פיזיקאי בשם, ובכן, בקארו באנזאי (אני לא בטוח למה התרגום בעברית הוסיף שם ו'), ואם קורות החיים שלו גרמו לכם לגלגל עיניים אז אתם, לצערכם, בחלק של "הסרט הזה הוא הדבר הכי מטומטם וגרוע שיכול להיות", כי הסרט לא משתפר מבחינת הגיון מכאן והלאה.
עלילת הסרט מתארת (בלי שום הקדמה או רקע, יש לציין: הסרט מנחית את הצופים לתוך העלילה ויאללה תסתדרו) כיצד בקארו באנזאי מצליח להגיע לממד השמיני, מה שמעורר את העניין של כמה חייזרים שתקועים בכדור הארץ ורוצים להשתמש בטכנולוגיה של באנזאי כדי לחזור לכוכב שלהם, אבל אם הם יעשו את זה, גזע אחר של חייזרים ישמיד את כדור הארץ. בין לבין, ג'ף גולדבלום הוא מנתח מוח שמסתובב בתלבושת קאובוי לאורך רוב הסרט, ג'ון ליתגו הוא מדען שהפך לחייזר היטלרי, וכריסטופר לויד מגלם דמות שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהשם שלה הוא לא "ביגבוטי" אלא "ביג בוטיי".
הסרט מטומטם, ונפלא, והוא נפלא בזכות זה שהוא קצת מטומטם. כי הסרט, בעלילה המסורבלת-אך-פשוטה שלו, ושבה אין המון הגיון (אבל כן יש מידה מסוימת של עקביות), הוא לא סתם מטומטם כי לאף אחד לא היה כוח לחשוב על שורות דיאלוג או תפניות עלילה טובות יותר. לא, הוא מטומטם כי הוא יודע שבשביל להיות מגניב בצורה כזאת שגורמת לילדים קטנים בנפשם להגיד "יאאא, איזה מגניב", צריך להוריד במעט את רמת האינטליגנציה הכללית בסרט. כי כדי שנאמין שיש דמות אמיתית בעולם הזה שנקראת "טומי המושלם" ושהוא באמת די מושלם, ושבקארו באנזאי הוא לא רק כל הדברים שתיארנו אלא מגה-דופר-סלבריטי שיש לו חוברות קומיקס על שמו ולהקת רוק בכיכובו ועוד שלל דברים, ושג'ף גולדבלום מסתובב כמו קאובוי ואף אחד לא הולך להגיד לו על זה כלום – צריך שאיזה בורג יהיה חסר בעולם הזה. אבל זה בדיוק הבורג שלרוב מונע מדברים להיות מגניבים מדי, וכשהוא משוחרר, פשוט כיף.
אלמנט נוסף שעוזר לקאלטיות של הסרט הוא חד הפעמיות שלו: הבמאי שלו, וו. די. ריכטר, ביים רק סרט אחד חוץ ממנו והוא אפילו עוד יותר נשכח, התסריטאי שלו, ארל מק ראוץ', כתב עוד שלושה סרטים וזהו (אם כי אחד מהם הוא של סקורסזה. מצד שני, הוא מהסרטים האלה שאף אחד לא זוכר שהם של סקורסזה – "ניו יורק, ניו יורק"), והכוכב הראשי הוא פיטר וולר, שאומנם הסנטר שלו מוכר למדי בזכות תפקידו כרובוקופ, אבל שאר הפנים שלו דווקא פחות. זה לא שהוא לא שחקן מעולה או אפילו מוכר, אבל הוא שחקן קאלט שכזה, למיטיבי לכת. בכך שאף אחד לא נהפך למזוהה מדי, למישהו שאנחנו מכירים את פועלו ויודעים לזהות אותו כזה שעשה את הזה, נוצרה איזושהי אנרגיה חד פעמית של סרט מנותק מהקשר – הוא לא נשפט בהשוואה לגוף עבודה כזה או אחר, אלא פשוט עומד בפני עצמו.
עוד משהו שעוזר הוא שאף אחד מהאנשים לא מתלהב יותר מדי, או קורץ למצלמה, או מודע לקאמפיות באופן ברור מדי. אין ספק שכל האנשים על הסט ידעו שהם מצלמים משהו קצת טיפשי, כמו חוברות קומיקס ישנות לילדים בני 10 – אבל כל האנשים מתייחסים לתפקיד שלהם במלוא הרצינות, ולא משנה מה הם צריכים להגיד או לעשות: זה עושה את הדברים גם מצחיקים יותר, אבל גם מגניבים יותר. כמו שאמר אנדי סמברג, בחורים מגניבים לא מביטים בפיצוצים, והסרט כולו מלא בבחורים מגניבים שלא מביטים בחייזרים, פיצוצים, עכבישים מוזרים ומה לא – כי הם פשוט עד כדי כך "מגניבים".
אולי הרמז שהכי יגרום לכם להבין איזה מוצר בדיוק הוא "באנזאי" טמון בעשור שבו הוא יצא: שנות השמונים. תחשבו על כל סרטי ההרפתקה עם הרעיונות המוזרים והמשונים שיצאו באותו עשור: האחד על הילד שחוזר אחורה בזמן כדי לדאוג שההורים שלו יתמזמזו, האחד על הבלש שצריך לגלות מי רוצח דמויות מצוירות, והאחד על חבורת ילדים שמוצאים תיבת אוצר – ואז תבינו ש"בוקארו באנזאי" הוא אומנם סרט באותו הסגנון של סרט הרפתקאות לכל המשפחה עם השפעות ז'אנר כלליות אבל לא מחייבות יותר מדי – אבל שהוא היה יותר מדי מוזר אפילו עבור החבורה הנ"ל.
עם נתונים שכאלה, לא פלא שהסרט מוציא דעות שונות מהצופים שלו. קחו את הביקורת הזאת כדוגמה: עבור מי שביקש את הביקורת הזאת (הביקורת הייתה פרס לזוכה בהכה את האוסקר של השנה), התוצר הסופי היה עינוי. עבור מי שכתב אותה, היא תענוג שאפשר לצפות בו שוב ושוב. בהתחשב בכך, כל המלצה צריכה לבוא עם קמצוץ של זהירות. ובכל זאת, אם משהו מכל מה שכתבתי נשמע לכם מסקרן אפילו קלות – רוצו לראות. אבל אולי כדאי שתצטיידו באלכוהול או חומרים משני תודעה אחרים.
האמת היא
שמי שצפה ברובוקופ יזכור את פיטר וולר בזכות העינים. לא הסנטר.
בשבילי הסרט הזה לנצח יישאר
״הסרט ההוא משנות השמונים שווייד וואטס, גיבור שחקן מספר אחת, אובססיבי אליו ביחד עם האובססיה שלו לארטמיס/אמה דקודי״. מכירים את זה שאתם מאוהבים בצורה אובססיבית במישהי ואז אתם פשוט מטים את האובססיה שלכם קצת הצידה ובוחרים משהו שקשור אליה או בכלל לא קשור אליה כדי להתאבסס עליו כדי שאף אחד לא יידע, כי אתם עדיין קצת מתביישים לספר לה וגם לאנשים אחרים הקרובים אליכם? (למה אין לרגש הזה שם יותר קצר ופחות מסורבל באמת?) אז כן שחקן מספר אחת הוא ספר וסרט מאוד בעייתי והסופר שלו שאת שמו אין לי כוח לגגל כרגע הוא מיזוגן מחפיץ נשים עם פנטזיות גיקיות קלישאיות ומביכות, אבל לפחות לרגש האחד הזה הוא קלע בול, שלא לומר קלע בומבה.
ובכן, זו הביקורת שלא ידעתי שאני רוצה
תודה!
ראיתי את הסרט, לא בטוח מה לומר.
ציפיתי לראות משהו ממש מוזר ומטורף, כמו סקוט פיליגרים, או הומסטאק, או Xavier Renegade Angel, או הכול ביחד. הסרט לא היה כזה מוזר. וגם לא היה "לא הגיוני" במיוחד. פשוט לא ממש ברור מה קורה בו. ולא מאוד מעניין. היו כמה בדיחות אינביבידואליוות מצחיקות, הייתה סצנת אקשן וחצי שאפשר לקרוא לה מגניבה. היה רעיון מד"בי אחד מעניין, ועיצוב מעניין של חלליות. זהו. רוב הסרט היה משעמם. לא היה עינוי לראות אותו, אבל אם הייתי יודע מראש את התוצאה, הייתי רואה משהו אחר.