אנחנו מגיעים לסיום סקירת סרטי ג'יבלי (החלק הראשון נמצא כאן והחלק השני פה), והפעם אנחנו בסרטים האחרונים והלרוב קצת פחות מוכרים (או אהודים) של האולפן.
בתחילת הסרט המושמץ ביותר של אולפני ג'יבלי, גיבור הסרט דוקר למוות את אביו. מאוחר יותר, כשהוא נשאל האם עשה זאת כי אביו פגע בו, הוא משיב "לא, אבי היה אדם דגול". קשה שלא לחבר בין פרט העלילה הזה לבין זהותו של במאי הסרט ואחד מהתסריטאים שלו – גורו מיאזאקי, הבן של הייאו מיאזאקי.
"הקוסם מארץ-ים" הוא סיפור על נסיך גולה שצילו הכבד של אביו, המלך הטוב, רודף אותו בכל רגע. הייאו מיאזאקי חשב שבנו, גורו, עדיין לא מוכן לביים סרט משלו, אך הבן לא ויתר, מה שהוביל לסכסוך ממושך בין השניים. רק לאחר שהסרט הושלם הייאו חזר בו, הצהיר שהעבודה הייתה ראויה ושהתוצר הסופי טוב. שאר העולם התלהב פחות.
הסרט הוא עיבוד רופף למדי לסדרת "ארץ-ים" של אורסולה ק. לה גווין, והוא שואל ממנה את הדמויות ובניית העולם אבל זונח את רוב העלילה. לא קראתי את הסדרה ואין לי מושג האם היכרות איתה הופכת את הסרט ליותר קוהרנטי, אבל בלי ידע מוקדם "הקוסם" הוא, מעל הכל, סרט מבלבל ומבולבל. יש עלילה מסוימת, אבל היא קבורה מתחת ליותר מדי אלמנטים ורעיונות חצי אפויים. היא גם לא מעניינת מספיק בשביל לסחוב את היומרנות שהסרט משדר בכל פריים ושורת דיאלוג. שוטים רחבים של עיר עתיקה ומתפרקת או ספינות טרופות, מוזיקה דרמטית, הבעות פנים אקספרסיביות בהגזמה ופרולוג עם קרב דרקונים בשעת סערה – הכול מבטיח סיפור פנטזיה מסתורי, אפל ואפי ברוח "הנסיכה מונונוקי", אבל שוכח לקיים.
בהיעדר תוכן של ממש שיצדיק את כל הדרמה הזאת, הטון הקשוח ונטול ההומור הופך לכמעט מגוחך. הדמויות כל הזמן מדברות גבוהה-גבוהה על "האיזון שהופר" או על רוח האדם או על המשבר הקיומי שלהן, אבל אין כאן את הדבר הבסיסי הזה שהופך את הכול למשמעותי. אתם יודעים, סיפור. עלילה, דמויות, כאלה. אם זה לא מספיק, לקראת הסוף הגיע טוויסט אפל מדי שהרס גם את היתרון היחיד שהיה לסרט עד אז – אסתטיקת פנטזיה מרהיבה עם רגליים על הקרקע – והפך את החוויה ממשעממת ל"מה לעזאזל". (נעמה רק)
"פוניו" הוא סרט שאני מחבב, אבל לא מחבב כמו בפעם הראשונה שצפיתי בו (כפי שתעיד הביקורת המתלהבת שלי מלפני 11 שנה). אולי כי זה הסרט הכי "ילדותי" של מיאזאקי או אולי כי הסגנון שלו לא דומה לשל סרטים הקודמים שלו – אבל צפיות נוספות ב"פוניו" הפכו מכיף גדול למטלה.
כל זה לא אומר שזה סרט לא טוב. להיפך – הסרט מקסים. "פוניו" עוסק בחברוּת בין דגיגה שברחה מהשוּנית שלה ובין ילד בן 5 – הגיבור הצעיר ביותר של ג'יבלי מאז סטסוקו בת ה-4 של "קבר הגחליליות". הדגיגית, פוניו, רוצה להפוך לאנושית אבל אבא שלה – מכשף עוצמתי – קצת פחות בקטע.
הקסם של "פוניו" הוא לא רק היופי הוויזואלי שלו – הסרט זונח לחלוטין את האיור הדיגיטלי שג'יבלי אימצו לעצמם באותם ימים כדי להנחיל לסרט מראֶה של ספר ילדים; מיותר לציין שזה עובד, כי "פוניו" צבעוני ונראה נהדר.
הסיפור עצמו פשוט, לפחות על פניו – משום שמתחת לפני השטח מתרחש סיפור גרנדיוזי ואפל בהרבה ממערכת היחסים בין סוסקה לפוניו, סיפור שהצופים ייאלצו להשלים בדמיונם. "פוניו" מעדיף להתמקד בשני הצוציקים הנ"ל, ולא בגורל העולם והאפוקליפסה שברקע. זו לא חלילה ביקורת לרעת הסרט – הוא יודע מה הוא רוצה להיות ואני מעריך את זה. חוץ מזה, אזכיר שזה סרט לילדים קטנים ומיאזאקי, בצדק, לא רוצה לצלק אותם (אולי כניסיון לכפר על הפעם ההיא שהסטודיו הקרין את "קבר הגחליליות" כדאבל פיצ'ר עם "השכן הקסום שלי טוטורו").
אך מקסים ככל ש"פוניו" יהיה, קשה לי לומר שזה סרט שאני אוהב לחזור אליו פעם-אחר-פעם כמו עם סרטיו האחרים של מיאזאקי. הוא סרט נהדר לצפייה ראשונה, אבל אני ממליץ לרווח כל צפייה נוספת בו. אני הרי גם מאוד אוהב את "הבית של יעל" ואת "דירה להשכיר", ואתם לא רואים אותי קורא אותם בכל פעם שמשעמם לי, נכון?
אבל היי, לפחות יש לו את שיר הנושא הממכר ביותר של ג'יבלי. (רם קיץ)
הלקחנים – עולמה הסודי של ארייטי
ארייטי היא בת למשפחת לקחנים – אנשים זעירים שחיים בתוך בתים של בני אדם ומפלחים להם דברים כדי לשרוד. בול הופך אצלם לתמונה ממוסגרת, תפוח אדמה בודד נאכל במשך שבועות וחתיכת נייר טואלט היא אוצר של ממש. משפחתה של ארייטי הייתה פעם חלק משבט מכובד שהתגורר בחדריו השונים של בית גדול, אבל ככל הידוע לה, כיום היא והוריה הם היחידים שנשארו. בהתאם לזאת, ההורים חוששים מאוד לסכן את בתם המתבגרת ביציאה מהחלל הקטן שלהם, אבל היא מתעקשת מספיק וזוכה לראות מה קורה בחוץ. הקאץ' – בבית יש ילד שהגיע לשם כדי להתאושש ממחלה, ואחרי שהוא תופס את ארייטי "לוקחת", הסקרנות ההדדית גורמת לשניהם לנסות ולהיפגש שוב.
"הלקחנים" הוא ספר ילדים מצוין ומהנה לקריאה גם עבור מבוגרים. הוא מהודק מבחינה עלילתית ועשיר ומרובד בבניית העולם, אפיון הדמויות והיחסים ביניהן. להפוך אותו לסרט מצויר זה יותר ממתבקש, הוא הרי בסיס מושלם לסיפור הרפתקאות צבעוני, קסום ומלא המצאות. למרבה הצער, הסרט לא עומד בהבטחה. הוא בסדר גמור, בטח מבחינה אסתטית, אבל עלילתית ורגשית הוא שונה ונחות מגרסתו הכתובה. גם בלי ההשוואה למקור זה סרט די חלש בשני האספקטים האלה – הסיפור הושטח מאוד בדרך למסך הגדול ורוב הדמויות איבדו את הניואנסים כדי להדגיש את הדרמה. הסרט גם הרבה פחות מצחיק מהספר ויש בו אווירה רומנטית-גורלית שלא ממש מתאימה לו.
בשלב מסוים מצטרף לעלילה לקחן פרא בלבוש "שבטי", דמות שאמנם הופיעה בספרי "הלקחנים" אבל לא בספר הראשון, שהסרט אמור להיות עיבוד שלו. הוא לא מוסיף הרבה לסיפור ומרגיש לחלוטין לא שייך בעלילה, שבמקור הייתה ממוקדת מאוד והתחלקה בין היחסים של ארייטי עם הוריה לידידות המתהווה בינה לבין "הילד", שבספר היה נטול שם ומאוד, ובכן, ילד. הוא עשה שטויות, לפעמים היה מאוד מעצבן ומערכת היחסים שלו ושל ארייטי לא התחילה מושלמת ומתוקה. בגרסת הסרט הילד, שו, הוא פשוט ילד מקסים ונהדר שרק רוצה לעזור ולהגן על הלקחנים מפני עוזרת הבית המרשעת ששונאת אותם. כל העניין משאיר סאבטקסט מוזר של התלבטות רומנטית של ארייטי בין הילד הגדול לבין הלקחן החדש והמשונה, וזה לא בדיוק מה שרציתי מסרט כמו זה. (נעמה)
אחרי מפח הנפש של "הקוסם מארץ-ים", שזיכה את גורו מיאזאקי במועמדות לראזי היפני, נראה שהוא רצה ללכת הכי רחוק מפנטזיה אפית שאפשר. המהפך הוביל אותו לעבד תסריט שכתבו אביו וקייקו ניוואה (שעבדה גם על "הקוסם" ו"ארייטי") על פי מאנגה משנות השמונים, והתוצאה עדינה, רגישה ומקסימה – כל הדברים שסרט הביכורים של מיאזאקי הבן לא הצליח להיות.
"תצפית" מתרחש בעיר הנמל יוקוהמה בשנת 1963. יפן מתכוננת לארח את האולימפיאדה, נפתחת למערב ומקדמת חדשנות וקדמה, אבל גם מחפשת דרך לשלב את כל זה עם המסורת וההיסטוריה שלה. אומי, תלמידת תיכון חרוצה, גרה במעלה גבעה הצופה אל הים. אחיה, אחותה וסבתה גרים איתה בבית הגדול, לצד דיירות השוכרות בו חדרים כמעין משפחה מורחבת. אביה של אומי היה מלח שנהרג במלחמת קוריאה, ואמא שלה לומדת מעבר לים. כדי להתמודד עם הגעגועים, אומי מניפה בכל בוקר דגלים המאחלים ליורדי הים הצלחה במסעותיהם.
אומי חיה בעולם פרטי ומסוגר משלה, עד שיום אחד נופל עליה שון, נער כריזמטי ונאה. כלומר, הוא לא בדיוק נופל עליה – הוא קופץ מהגג במחאה על ההריסה המתוכננת של מבנה עתיק – אבל הרגע הזה יוצר שרשרת אירועים שקושרת בין שניהם. אותו מבנה עתיק משמש את המועדונים השונים של התיכון המקומי, ממועדון האסטרונומיה ועד עיתון בית הספר.
המבנה העתיק מטונף ומתפרק אז אומי מציעה לשפץ אותו כדי למנוע את ההריסה, ובמהירות הוא הופך למקום מפגש, גיבוש ושבירת סטריאוטיפים עבור קבוצה גדולה של תלמידים – בנות ובנים כאחד. אומי ושון מתקרבים ומתחילים לפתח רגשות זה לזו, אבל תגלית מטלטלת מהעבר עלולה למנוע את הקשר המתפתח.
סיפור חייהם של שתי הדמויות הראשיות היו יכולים להניב סיפור דרמטי וקורע לב. "גבעת הפרגים" הוא לא כזה. זה סיפור התבגרות צנוע במידותיו, שובה לב ומתוק מאוד, וגם הרגעים העצובים או הדרמטיים יותר שלו לא עוברים כסוחטי דמעות. יש לו פסקול פופ-ג'אז ברוח התקופה, הומור כיפי, דמויות משנה מאופיינות היטב ובעיקר אווירה נעימה, מרה-מתוקה, שמשאירה אותו תמיד באיזון הנכון. לא ברור אם זה בגלל הבמאי, תקופת היציאה או העובדה שמדובר בסיפור ריאליסטי וקטן, אבל "גבעת הפרגים" לא זכה להערכה הראויה לו – אין סביבו הייפ של ממש והוא לא עולה לעיתים קרובות בהמלצות על סרטי האולפן. אז הרשו לי להמליץ לכם עליו בחום, במיוחד אם ראיתם ואהבתם את "לחישת הלב" או את "רק אתמול". (נעמה)
איך מסכמים חיים שלמים של יצירה? התשובה של מיאזאקי היא "הרוח העולה", סרט מלא וגדוש ברוחות רפאים מעברו של הבמאי. סיפורו של מהנדס מטוסים ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה שמעוניין רק ליצור את הדבר הכי יפהפה ומושלם, בלי לתת את דעתו לעובדה שהמדינה והחברה מתרסקות לרסיסים מסביבו, ושהוא נאלץ לשלם מחיר אישי כבד?
"הרוח העולה" הוא סרט שמקביל בין הגיבור שלו, שמבוסס באופן רופף מאוד על דמותו ההיסטורית של מהנדס המטוסים ג'ירו הוריקושי, למיאזאקי עצמו. הוא חי בפנטזיה שבה הוא יוצר דברים מופלאים – מטוסים או סרטי אנימציה – והמציאות בחוץ מתעקשת לקלקל לו את הפנטזיה הזו: ההתדרדרות של יפן למיליטריזם ולפאשיזם של שנות ה-30 מול המעבר של יפן משפע כלכלי למשבר, ולעליית הלאומנות היפנית לאורך שנות הקריירה של מיאזאקי כבמאי סרטים באורך מלא. רגעים של השראה נדירה והתרוממות רוח בסדנה של גיבור הסרט מתרסקים אל מול קרקע המציאות של רעב, מחסור ודיכוי; רגעים של רומנטיקה קסומה בין הגיבור לבחירת לבו מובילים לטרגדיה ושברון לב.
גם רגעי היופי החזותיים שהפכו לסימני ההיכר של מיאזאקי, כמו נופי טבע קסומים וכמובן סצנות תעופה עוצרות נשימה, מובילים בסרט לנופים עירוניים חרבים, מלחמה והרג. "הרוח עולה" היה יכול להיות סרט אחרון הולם – שובר לב באותה מידה שהוא כובש – בקריירה של מיאזאקי. מיאזאקי אכן התכוון שהוא יהיה כזה, אבל מאז שינה את דעתו. (רז גרינברג)
אחרי הפוגה מצערת של 14 שנה מבימוי (אם לא מחשיבים את מעורבותו באנתלוגיית האנימציה "ימי חורף"), חזר איסאו טקהאטה לעמדת הבמאי עם מה שלימים נבין שהוא סרטו האחרון, בטרם הלך לעולמו בשנת 2018.
"הנסיכה קאגויה" מבוסס על המעשייה "סיפורו של חוטב הבמבוק" שנכתבה במאה העשירית – המעשייה היפנית העתיקה ביותר ששרדה (אם לא מחשיבים את המיתולוגיה) ואחד מסיפורי המד"ב הראשונים שהעולם ראה, על אף שחלק הארי של הסרט (והמעשייה) הוא בכלל סיפור אהבה שעוסק במחזריה הרבים של קאגויה, אשר לכולם היא מעניקה מטלות בלתי אפשריות כדי שלא תיאלץ להתחתן. אולם, בסופו של דבר, גורלה מעמת אותה בין העולמות בהם גדלה.
"הנסיכה קאגויה" הוא הסרט הכי יפה של ג'יבלי, ואני שמח שיצא לי לראות אותו על מסך גדול (ותודה לפסטיבל חיפה). מבחינה ויזואלית הוא שומר על שורשיו כמגילה עתיקה – עניין שהסתבר כמורכב גם עבור סטודיו עם מוניטין כמו של ג'יבלי, מה שמסביר מדוע הסרט היה בהפקה 5 שנים. "קאגויה" מרהיב לצפייה בכל פריים ופריים, ורבע השעה האחרונה שלו היא חגיגה לחובבי אנימציה. אם אתם רוצים לראות את הטוב ביותר שיש לג'יבלי להציע – "הנסיכה קאגויה" הוא בשבילכם.
גם הסיפור עצמו לא רע. ג'יבלי לקחו מעט חופש יצירתי מהמקור, אך ברובו הגדול זה אותו הסיפור בן המילניום, סיפור שמצריך מידה מסוימת של סבלנות. סבלנות וגם זמן, כי "קאגויה" הוא הסרט הארוך ביותר של ג'יבלי – שעתיים ו-17 דקות. אבל אסור לכם לדלג עליו, לא אם אתם אוהבים את ג'יבלי ולא אם אתם רוצים להכיר את אחד הסיפורים החשובים בגלובוס ושל התרבות היפנית בפרט, כזה שהשפיע על ז'אנרים שלמים ומאוזכר באופן תדיר גם בסדרות וסרטי אנימה (אם תהיתם אי פעם מאיפה ההשראה לסוף של "נארוטו", למשל). הוא לא סרט שפשוט להתחיל, אבל קל מאוד לשקוע ביופי שלו, ואין שמח ממני שטקהאטה הספיק להשלים את המגנום אופוס שלו לפני שנפטר. (רם)
כמו כמה וכמה סרטי ג'יבלי לפניו, גם "כשמארני הייתה שם" הוא עיבוד עם התאמות יפניות לספר ילדים מערבי, במקרה זה של הסופרת הבריטית ג'ואן ג. רובינסון. בשונה משאר סרטי האולפן, באחד הזה יש רפרנסים לסרטים של היצ'קוק. הבמאי הירומאסה יונבאיאשי טוען שזה לא היה מכוון, אבל בואו, יש "מארני" בשם.
למרות גיל הדמויות והעיצוב הצבעוני, אני לא בטוחה שהייתי ממליצה על הסרט הזה לצפייה משפחתית. זאת סוג של מלודרמה משפחתית אפלה ומשונה, עם גיבורה שנמצאת רוב הסרט על סף התפרצות של התקף חרדה. כבר בפגישתנו הראשונה עם אנה היא חווה קושי לנשום מרוב בדידות וחרדה חברתית. רגע אחר כך אנחנו כבר מגלים שאפילו על אמא שלה היא לא מסוגלת לסמוך, כיוון שהיא אינה אמה הביולוגית. לפני שתספיקו לומר “שנייה רגע איך יש לילדה הזאת עיניים כחולות, לא אמרנו שהיא יפנית?” אנה כבר בדרך להתאוששות בכפר, בתקווה שהאוויר הנקי יטיב עמה. גם בכפר אנה מתקשה ליצור קשרים חברתיים ראויים, עד שיום אחד היא פוגשת את מארני, ילדה בת גילה עם שיער בלונדיני-היצ'קוקי ארוך ואנרגיה בלתי נדלית. אנה נסחפת בקלות אחריה לעולם של שפע וריגושים, אך היא יכולה לעשות זאת רק בשעות הערב, כיוון שבשעות האור מארני נעלמת כלא הייתה.
"מארני" הוא סרט מסתורין ודרמת התבגרות במחיר אחד. התעלומה שבמרכזו והרצינות שבה הוא לוקח את עצמו הופכים אותו למעין נולאן/שאמאלאן לילדים, ואם נוסיף לזה אווירה קריפית וקצת סאבטקסט קווירי קיבלנו סרט שאמור לקרוץ לכמעט-מתבגרים עם אדג'. הקאץ' הוא העובדה שהרגשות של כולם מוקצנים מאוד, מה שעלול להרתיע את הצופה הציני, צעיר או בוגר. בשבילי זה עבד מצוין, כי יש לי חיבה גדולה לז'אנר "אגדות ילדים שהן בעצם למבוגרים נוסטלגיים". אם יש לכם בבית בני 10-13 שלא יתחילו לצחוק למראה דמות רצה בבכי וזועקת "מארני!!!" בקולי קולות, זה יכול להיות די כיף בשבילם. (נעמה)
בחלק הבא: טוב, לא ממש "בחלק הבא של הסקירה" כמו ש"בוא נסיים את הפרויקט עם ביקורת על הסרט האחרון של האולפן, ארוויג והמכשפה".
שכחתי לסיים את הפסקה אחרי הסוגריים
בקוסם מארץ ים, העיצוב יפהפה ומאד ג'יבלי (יש להם קטע עם אנשי גומי שחורים נוזליים כאלה), והיו כמה סצנות חזקות, למשל המכות בשוק, בטירה עם הרעל, בבקתה על ההר, בביצה… יש לו פוטינציאל להיות סרט נהדר, פשוט לא עבדו על התסריט שלו כמו שצריך. אבל למרות שהוא לא מובן ביותר עדיין מהנה לצפות בו.
מרגיש צורך להגן על פוניו
אולי זו העובדה שראיתי אותו בתור הורה, אבל זה בעיני אחד הסרטים הכי טובים של ג'יבלי. פוניו היא הילדה הכי חמודה ומגניבה שיש, אבל דווקא בגלל שהיא מתנהגת כמו ילדה – אנוכית, חסרת אחריות, לא חושבת על השלכות של המעשים שלה. כל אלו תכונות רעות אצל אנשים מבוגרים, אבל אצל ילדה בת 3 אלו תכונות הכי אמיתיות ופה לדעתי הקסם הכי גדול של הסרט הזה – הוא הסרט היחידי שאני מכיר שמעמיד במרכז שלו גיבורה בגיל הזה. מאוד קשה לסרטים בדרך כלל לתאר פעוטות, הם לרוב או פסיביים או חכמים הרבה יותר מדי לגילם (פיקסאר חוטאים בזה המון, ע"ע מפלצות בעמ ומשפחת סופר על), ופוניו גם מצליחה להיות פעוטה אמיתית אבל גם להיות גיבורה של ממש.
ספוילר קיצוני וחמור מאוד בפסקה על ״סיפורה של הנסיכה קאגויה״!
הגילוי שקאגויה היא בעצם מהירח הוא לחלוטין ספויילר שמגיע בלי שום הכנה ממש בסוף הסרט ואמור בהחלט להפתיע.
ובהתחשב בזה שלא נראה לי שקוראי עין הדג (או לפחות רובם) מכירים את המעשייה היפנית, זה נראה לי לחלוטין לא נכון לכתוב את זה בצורה גלויה כזאת.
ואגב, אני אישית מאוד אוהב את הלקחנים, בעיני זה אחד הסרטים המקסימים של האולפן וממש לא ראיתי בו ״התלבטות רומנטית״ או רומנטיקה בכלל. אם כבר, אז הקשר היחיד לרומנטיקה שיכול להיות (וגם זה די חלש) זה הקשר בינה לבין שו שמתקרב קצת למקומות רומנטיים, אבל ממש רק קצת. לעומת זאת, הקשר בינה לבין הלקחן השני לא מתפתח לכיוון רומנטי, לפחות לא מצידה (נראה שהוא מנסה לחזר אחריה, אבל לא נראה שהיא בכיוון הזה ובוודאי שלא ראיתי אצלה התלבטות רומנטית בין הלקחן לשו).
אחת הסיבות שאני מאוד אוהב את הסרט הזה היא הפסקול המדהים של המלחינה הצרפתית Cécile Corbel שבאופן מפתיע זה גם הפסקול היחיד שהיא הלחינה עד כה (הקרדיט הנוסף היחיד שלה בIMDB על פסקול זה על שירים שהיא כתבה לסרט אחר). זה ממש מוזר לי שעם כישרון שכזה, היא לא הלחינה סרטים נוספים, כי בהחלט מדובר באחד הפסקולים הטובים של ג׳יבלי.
טוב טוב
שוּנָה
אז מה עכשיו?
כבר ראיתי את (כותב לפי הסדר שבו אני מדרג אותם) המסע המופלא, פורקו רוסו, קיקי, הטירה הנעה, מונונוקי, טוטורו והטירה המרחפת.
מרגיש לי שכיסיתי פחות או יותר את המיאזאקים, ועכשיו מסקרן אותי לראות סרט לא של מיאזאקי. אני מתלבט בין "רק אתמול", "כשמארני הייתה שם", "לחישת הלב", "סיפורה של הנסיכה קאגויה", ו"תצפית על גבעת הפרגים" – איכשהו מרגיש לי שהתיאור של כולם די דומה (רגישים ולא-עלילתיים) ואני לא כל כך מצליח להפריד ביניהם. למי שצפה – מה אומרים?
אני תומך נלהב של לחישת הלב והנסיכה קאגויה
מארני ורק אתמול הבנתי מה הקטע שלהם אבל לא התלהבתי, ו"גבעת הפרגים" לא ראיתי
רק אתמול
אפשר גם כשמארני הייתה שם, רק קח בחשבון שאחרי הסיום המפתיע יש מצב שתרצה לראות את הסרט שוב מההתחלה.
ממליץ מאוד להשלים את קליוסטרו ונאוסיקה
(ל"ת)
עצה שלי - תתחיל דווקא עם Pom Poko
אני יודעת שזה לא ברשמיה המקורית שלך אבל מרגיש לי טבעי שזו תהיה ההיכרות הראשונית שלך לעבודה האישית של איסאו טקהאטה. הוא קצת ארוך אבל לא דורש סבלנות כמו "הנסיכה קאגויה", הוא לעיתים כואב אבל לא מתקרב לאכזריות ב"קבר הגחליליות" ויש בו שילוב מדויק ומקסים בין עצב לשמחה שלא לגמרי הצלחתי לזהות בשאר הסרטים (גם לא הקלאסים כמו המסע המופלא וקיקי). אני מאמינה שזה באמת הסרט הכי טוב של טקהאטה.
אחרי זה הייתי מחכה עם "הנסיכה קאגויה" והולכת על "לחישת הלב" שלדעתי מבין הסיפורים הקטנים ו"הריאליסטים" של האולפן הוא המוצלח ביותר.
תודה לכולם על התגובות!
לגבי קליוסטרו ונאוסיקה – פחות התחברתי לטירה המרחפת ולמונונוקי, ולפחות למראית עין אני חושד שזה אומר שאני פחות אתחבר גם אליהם.
פום פוקו בהחלט ברשימה אבל דווקא כן מתחשק לי סרט מהורהר יותר כרגע,
אני אתחיל מ"לחישת הלב" ואמשיך משם.
זה כל כך שורט ש"castle in the air" הוא לא ההמשך של הטירה הנעה
כי לספר ההמשך של הטירה הנעה קוראים…. castle in the air. בעברית תרגמו בתור "מגדלים פורחים באוויר". ואין סיכוי שהטירה המרחפת של מיאזאקי מבוסס על מגדלים פורחים באוויר של דיאנה ווין ג'ונס, כי הספר מבוסס על סיפורי אלף לילה ולילה. ספר נהדר, אגב.
א. הוא באמת לא מבוסס על הספר (שיצא, אעפס, ארבע שנים אחרי הסרט...)
ב. הסרט לא נקרא Castle in the Air אלא Castle in the Sky.
מגניב, אולי הם שאבו השראה הדדית. נראה לי מיאזקי ו-ווין ג'ונס הסתדרו מצוין
(ל"ת)
אם אני זוכר נכון, וויין-ג'ונס טענה בראיונות שהיא לא ראתה סרטים של מיאזאקי לפני שסטודיו ג'יבלי קנו את הזכויות על "הטירה הנעה"
מהסיבה הפשוטה שהסרטים של האולפן כמעט לא היו זמינים לצפייה בבריטניה באותה תקופה.
אם כן, הם נשמות תאומות מעבר לזמן ולמרחב. טוב, רק מעבר למרחב
הם נולדו בערך באותו עשור.
בכל מקרה אולפן ג'יבלי קנו ממנה או מעזבונה לפחות עוד יצירה אחת למיטב ידיעתי.
מאיפה המקור לכך שהקוסם מארץ ים זיכה את גורו מיאזאקי במועמדות לראזי היפני?
בעמוד הפרסים של הסרט בימד״ב אני רואה רק 3 מועמדויות: האחת לסרט האנימציה הטוב ביותר בפרסי האקדמיה היפנית, והשתיים האחרות הן בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר (וזה באמת פסקול טוב, אגב, וגם מאוד מערבי ומרגיש הוליוודי) בטקסי פרסים אחרים.
כל המועמדויות הן פרסים חיוביים ולא שליליים, כך שלא ברור לי מאיפה הגיע המועמדות של גורו לראזי היפני, כפי שנטען פה בביקורת על ״תצפית על גבעת הפרגים״.
יכול להיות שיש טקס ראזי יפני וימד״ב לא מכלילים אותו בין טקסי הפרסים?
אשמח להסבר.
פחות מ-30 שניות של גוגל.
תודה על התשובה
(ל"ת)
לאף אחד מהסרטים של גורו לא מגיע ראזי
מילא שהקוסם בארץ ים נוצר בתנאים לא תנאים, יש בכל הסרטים שלו יתרונות בולטים לעומת אביו ביחוד מבחינת הצניעות שלהם גורו יודע לעצב רגעים קטנים ונראה שהוא יצור דמיות יותר מורכבות מאביו (ההתמודדות שלו עם זה היא סיפור אחר) ,השירים שהוא כותב מרגשים במיוחד והידע שלו בארכיטקטורה נראה על המסך (ביחוד בשני הסרטים הראשונים). כמובן שיש לו חסרונות משמעותיים: רוב הסרטים שלו מכלים עלילה ראשית משעממת והדמויות, כרזמטיות ככל שיהיו, בקושי סוחבות אותן על הגב שלהן, הכתיבה שלו ושל קיקו מרגישה כמו כתיבה של שני נערים מתבגרים יותר מרדנית ופחות מסודרת וכמובן העלילות מבולגנות ובלי כיוון ברור אבל למרות זאת היתרונות שלו כל כך מרעננים בגיבלי ששווה לראות מה הוא יכול לעשות בסטודיו, לא בהכרך לביים אבל אולי להיות אמן רקע או כותב שירים, או אפילו עוזר במאי.
לא מפתיע אם העולם לא התלהב מסרו על הקוסם מארץ ים
הספר המקורי פילוסופי בטירוף והייתי ממליצה עליו רק לילדים עם עצבי ברזל, ורק בהנחה שההורים שלהם חטפו אותם לחופשה נטולת מסכים בגליל או משהו, והחלופה השנייה שלהם היא ספרי שואה וספרים מהוצאת זרקור. גד, הגיבור, הוא לא נסיך אלא ילד כפרי זועף ויתום מאם שמתחמק מאביו הנפח הקשוח, ונשלח ללמוד קסם בבית ספר לקוסמים באי מרוחק. הספר מתעקש לספר הכול בטון מרוחק נורא של אגדה, בלי טיפה של הומור ובמשך מאות עמודים. וזה מצער כי ברמת העיקרון העלילה חמודה, הרעיון הפילוסופי סביר והעולם היה יכול להיות נחמד- לא סתם הספר הזה הוא פריקוול לשאר ספרי הסדרה, בהם גד הוא קוסם זקן ומצולק שמדריך את הגיבור הצעיר (שאולי הוא כן נסיך, אבל אף אחד לא טרח לתרגם את ההמשכים אחרי הייאוש של הספר הראשון), כי זה סיפור רקע מצוין שלא מחזיק רומן ובטח לא בסגנון הכתיבה הזה. אבל יש שם טירות וקרב עם דרקון ופילוסופיה.
בקיצור, גם עיבוד נאמן יותר למקור היה זוכה בתגובות צוננות, לדעתי, ואם הוא נאמן לרוחו של הספר, אז הוא באמת לא טעם כללי.
כמובן, הקוסם מארץ ים הביא אלינו את רעיון "הצל האפל" שנפגוש בסדרות פנטזיה מודרניות ותקשורתיות יותר כמו "קלע הכשף" ו"צל ועצם". וכנראה היווה השראה לסדרת "רנדל מטירת דון" ועוד הרבה אחרות.
ניסיתי לקרוא את אחד מהספרים של לגווין (צד שמאל של החושך)
השתעממתי למוות. כל כך הרבה תיאורים על כלום בקונצפט שאמור להיות אבסטרקטי אחרי 50 עמודים ויתרתי.
את שני הספרים הבאים בסדרה כן תרגמו
אפילו יצאו להן הוצאות מחודשות לא מזמן
"הקוסם מארץ ים" מתאפיין אמנם בקצב אטי יותר בהשוואה לספרות הנוער העכשווית
אבל לטעון שהוא "פילוסופי בטירוף" ושהחלופה שלו היא "ספרי שואה" (?) זה קצת מוגזם. יש לספר צדדים עמוקים, בהחלט, אבל בבסיסו הוא סיפור הרפתקאות וחניכה שקהל היעד שלו הוא נוער. כאמור, יחסית למה שמקובל היום הוא ספר אטי למדי, אבל זה לא עושה ממנו איזה "יוליסס".
ובמקרה שהיה ספק: אני מאוד אוהב את הספר הזה (ואת ההמשך שלו, "הקברים של אטואן" אפילו יותר. מ-"החוף הרחוק ביותר" פחות התלהבתי).
מ.ש.א
התמזל מזלי וזה היה אחד מספרי הפנטזיה הראשונים שקראתי בגיל צעיר ומעולם לא הרגשתי מבולבל או אבוד בעלילה
העלילה פשוטה ודלה עד לא קיימת. כל הספר זה על התהליך הפנימי שגד עובר.
לעקוב אחרי מה שטקרוי כותבת
הפכת אותו לאיזה ספר מדיטיבי רוחני.
זה ספר הרפתקאות די קלאסי, עם לא מעט קטעי אקשן וקורטוב של פילוסופיה בגרוש. לא להגזים
יש לו מבנה של ספר הרפתקאות, אבל מאוד קלוש
כי סגנון הכתיבה הנוראי לא מאפשר חיבור לדמויות בשום צורה- ואין כמעט דמויות גם ככה. יש שני מורי דרך זקנים, גיבור, חבר של גיבור, לתקופה קצרצרה, יריב של גיבור בבית הספר. כולן ארכיטיפיות וחסרות ייחוד ספציפי, אולי חוץ מהגיבור. הספר כתוב כמו אגדת עם קצרה של עמוד, רק מאות עמודים. ב"פילוסופי" התכוונתי שהוא כתוב כולו כמו אגדה, כלומר הדמויות עצמן ותיאורי העולם הם חסרי חשיבות והעיקר הוא מה שהסופרת רצתה להגיד עם המשל הזה. האם הרעיון עמוק או לא, פחות משנה, משנה שהוא העיקר. גם חוכמת הבייגלה ושנגרי לה ודרכו של הלוחם השלו והספרים של ג'יימס רדפילד מתחזים לרומנים, אפילו לסיפורי הרפתקאות או מתח- אבל זאת התחזות, בסוף. ודרכו של הלוחם השלו הוא קצת יותר רומן מהקוסם מארץ ים (הסרט לפחות באמת היה סרט. על פי הלוחם השלו, הכוונה).
ואולי הייתי בוטה מדי,
ולא הייתי צריכה לכתוב באופן מעליב. התכוונתי שזה סגנון כתיבה נורא ספציפי ושהרוב לא יתחברו אליו, ולא מפתיע שסרט שמתבסס עליו לא יהיה אהוב הקהל. כמו כן, זה כן ספר חשוב בהתפתחות ספרי הפנטזיה באופן כללי. אבל אני באמת חושבת שהמסר שלו הוא העיקר מבחינת הסופרת ולא ההרפתקאות או בניית העולם, הם רק אמצעי.
זה בסדר שלדעתך הכתיבה בארץ ים נוראית.
לדעתי הכתיבה בהארי פוטר משולה למקדולנדס ספרותי הנועד להפוך קוראים ברחבי העולם לרפי שכל (ועדיף שלא אדבר על הכתיב של ריק ריירדן שמרגישה כאילו נועדה לאנשים שרק הרגע למדו לקרוא, שזה כנראה קהל היעד)
רק אציין שלמדתי לקרוא לפני כ-28 שנים ואני בכל זאת נהנה מאוד כיום לקרוא את ספרי פרסי ג׳קסון
רק לפני מספר חודשים סיימתי את הספר הרביעי.
אוסיף גם שקראתי בשנים האחרונות את כל ספרי הארי פוטר ועד כמה שאני יודע מצבי השכלי לא נפגע כהוא זה.
ניתוח
הוא לא אומר שהכתיבה הופכת קוראים לרפי שכל, רק שהיא נועדה לעשות זאת.
זוהי בעצם ביקורת סמויה על אי-יכולתה של גברת רולינג לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה.
היא לגמרי הצליחה לעמוד ביעדים האלו בחשבון הטוויטר שלה
(ל"ת)