ביקורות: לופן + לופין השלישי: הראשון

לאנגלים יש את שרלוק הולמס ולצרפתים יש את ארסן לופן. הבלש האנגלי הוא דמות ידועה יותר ברחבי העולם, אבל לגיבור הצרפתי מספריו של מוריס לבלאן היתה תרומה לא פחות חשובה להתפתחות של ספרות המתח הפופולארית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. בימים שהז'אנר היה צעיר, ספרי לופן שהתפרסמו בין 1907 ל-1941 נתנו לו נקודת-מבט חדשה כשהציגו את סיפורו של הפושע ולא של איש החוק. ארסן לופן, מומחה שאין שני לו לפריצת מנעולים וכספות, להתחזות ולהתחמקות מהחוק, נחשב גם למי שבסיפורים עליו הופיעה לראשונה הדמות המודרנית של "הגנב הג'נטלמן" שפועל לעיתים למען מטרות נאצלות מהצד הלא-נכון של החוק, ושל עלילות ה-caper שעוקבות אחר ביצוע של מעשה פשע, שלב אחר שלב.

סיפורי לופן זכו לעיבודים רבים למסך הגדול והקטן, בצרפת ומחוצה לה, אבל אף אחד מהם לא הצליח להפוך לקלאסיקה, לפחות לא כזו שמוכרת מדי מחוץ לעולם דובר הצרפתית. אפשר לנחש שהעיבוד החדש של נטפליקס, סדרת הטלוויזיה שנקראת פשוט "לופן", תשנה את המצב הזה. הסדרה היא לא סתם עיבוד שמעביר את הפורץ הנוצץ לתקופה המודרנית – היא עיבוד עם טוויסט.

גיבור הסדרה, אסאן דיופ (עומאר סי) הוא בנו של מהגר סנגלי בצרפת, שבילדותו צפה באביו מורשע על לא עוול בכפו בגניבת מחרוזת ידועה מהמעסיק שלו. בצר לו, אסאן הצעיר שוקע בסיפורי לופן של לבלאן, ובבגרותו הוא שואב מהם השראה כאשר הוא הופך לגנב ולנוכל הגדול ביותר של עיר האורות. בפתח הסדרה, הוא מפנה את כל כישוריו למבצע הנקמה הגדול במעסיק לשעבר של אביו, מבצע שמתחיל במעשה שוד נועז וגורר את הגיבור והקרובים אליו עמוק לתוך פרשייה פוליטית סבוכה.

גם בנפרד מכל המורשת הספרותית שהסדרה סוחבת על גבה, בתור מותחן-פשע נטו מדובר בסדרה כיפית בצורה לא רגילה. כמו בכל סיפור caper טוב, כל פרק בסדרה מציג את הגיבור כשהוא הולך ומסתבך, שוקע לאט בבוץ עד הצוואר – ואז, כשהכל נראה אבוד, מתברר שהגיבור בעצם תכנן את הכל מראש, והוא יוצא מנצח. התסריט דורש מהצופים סיספונד פה ושם, לפעמים במקומות הפחות צפויים (מערכת הכליאה הצרפתית נראית בסדרה כמו מקום כמעט נחמד והומני, כשהטיפוסים המסוכנים שמסתובבים בה מוצגים בתור מיעוט), אבל זה נסלח. לתחושת ההנאה מהסדרה תורמת גם ההופעה הנהדרת של סי, שמביא למסך את אותו שילוב שהפך אותו לכוכב ב-"מחוברים לחיים" – שמחת חיים אופטימית לצד חכמת-רחוב ממזרית. כוכבים בולטים נוספים בסדרה הם נופיה המרהיבים של צרפת שנראים בה, שמן הסתם יובילו את הצופים לפקוד אותם בטיולים ברגע שתקופת הקורונה תסתיים (תוכלו לקרוא עוד עליהם בבלוג המצוין פרנקופילים אנונימיים).

אם צופים בסדרה מתוך היכרות של אותה מורשת ספרותית, לעומת זאת, מגלים רבדים עמוקים יותר. מעבר לרפרנסים לסיפורי לופן המקוריים (גילוי נאות: זיהיתי מעט מהם, בהתבסס על מעט סיפורי לופן שקראתי; אני משוכנע שצופים שבקיאים יותר בחומר המקור זיהו יותר), הסדרה מעבירה לתקופה המודרנית לא רק את הגיבור והסיפורים של לופן, אלא גם את הרקע החברתי שלהם. כמו הגיבור בסיפורים של לבלאן, גם דיופ מראה איך רק מי שעובד בצד הלא-נכון של החוק יכול לחשוף את השחיתות הפושה בכל חלקה בחברה הצרפתית, שבה הצדק הוא מנת חלקם של העשירים ובעלי הכוח, ואיך לא הרבה השתנה, בעצם, בין צרפת של תחילת המאה העשרים לזו של תחילת המאה העשרים ואחת. הבחירה בסי, שחקן שחור, כדי להעביר את המסר הזה, טוענת אותו במשמעות נוספת.

ובכל זאת, הסדרה מציגה נפילה אחת, גדולה וכואבת, בפרק החמישי והאחרון שלה לעונה. הפרק כולו מוביל לקליף-האנגר שנועד להחזיק את הצופים במתח עד העונה הבאה, מה שלגיטימי לגמרי. מה שפחות לגיטימי: כדי להגיע לקליף-האנגר הזה, צריך לעבור המון, המון, המון פלאשבקים. רובם הגדול לא מעבירים מידע מעניין במיוחד, ואלה שכן מעבירים מידע כזה עדיין מיותרים בתכלית (אפשר וצריך היה למצוא דרך אלגנטית יותר לספר את הדברים).

ועדיין, בניכוי הפרק האחרון, "לופן" החזיקה אותי במתח בלתי-נסבל לקראת העונה הבאה. הביאו עוד, בבקשה.

ארסן לופן של לבלאן לא הפך, כאמור, לכוכב גדול בטלוויזיה ובקולנוע הבינלאומיים (עד הסדרה הנוכחית לפחות), אבל הנכד שלו, ארסן לופן השלישי, דווקא כן. הדמות של הנכד הזה לא נוצרה על ידי לבלאן או אפילו בצרפת, אלא ביפן. אחראי לה קזוהיקו קאטו, אמן מנגה ומעריץ גדול של סיפורי לופן המקוריים, שחתם על עבודותיו בשם העט "מאנקי פאנץ'". בשנת 1967, הוא החל לצייר ולפרסם סדרה על מעלליו של לופן השלישי, שכמו סבו הדגול הוא גנב שאין שני לו, אשף תחפושות והתחזויות ואמן הבריחה מאנשי החוק. אבל בניגוד לארסן לופן המקורי של לבלאן, לופן השלישי ממש לא היה ג'נטלמן. למעשה, התואר "חרא של בנאדם" מתאר אותו הרבה יותר טוב: הוא סאדיסט, נהנה לראות אנשים סובלים (ולצחוק על זה), תוקע סכין בגב של שותפיו לדבר עבירה על בסיס די קבוע, ואת ההתנהגות שלו בחברת נשים אין דרך לתאר מלבד "אנס סדרתי".

הפופולאריות של סדרת המנגה הובילה לגל של עיבודי אנימציה שהחל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, נמשך עד ימינו, וכולל סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע, ספיישלים טלוויזיוניים והפקות שיצאו ישר לצפייה ביתית. אבל מכיוון שבתחילת הדרך היו בסדרת המנגה המקורית יותר מדי דברים שפשוט אי אפשר להראות בטלוויזיה, העיבודים המוקדמים ריככו באופן משמעותי את האופי הבעייתי של הגיבור, ושמו יותר דגש על ההסתבכויות שלו בהרפתקאות ברחבי יפן והעולם. הגישה הזו הגיעה לשיאה עם "טירתו של קליוסטרו" משנת 1979, סרט הקולנוע הראשון כבמאי של הייאו מיאזאקי הצעיר, שהפך את לופן השלישי לגיבור אצילי שמציל נסיכה יפהפייה ואת הכלכלה העולמית על הדרך. מאז, כאמור, עברו על המסכים עוד הרבה מאוד עיבודים לדמות של לופן, חלקם הציגו אותו כבעל אופי נבזי יותר (אם כי לעיתים רחוקות הם התקרבו לרמה שהוצגה בקומיקס המקורי).

בשנה שעברה, הדמות עברה מטמורפוזה נוספת עם היציאה של "לופן השלישי: הראשון", סרט קולנוע נוסף על הדמות כאשר הוא מבוים ומונפש – בפעם הראשונה בתולדות המותג – באנימציה תלת מימדית. ואיזו אנימציה תלת מימדית, וואו. אין לי מושג עם איזה תקציב עבדו יוצרי הסרט הזה, ובראשם הבמאי טקשי ימאזאקי (ותיקי עין הדג אולי זוכרים את סרט הבכורה המצולם שלו, "החוזרת בזמן") אבל העסק נראה מרהיב ברמות פיקסאריות ממש. כל המרכיבים שמוכרים לחובבי הדמות, החל מכותרות הפתיחה ושיר הנושא ועד לאופן שבו מונפשת הדמות הרזה של הגיבור והמחוות המוכרות של שותפיו לפשע עוברים חלק לתלת-מימד, כשסצנות הפעולה מקבלות שדרוג בקנה מידה של אחד למיליון בערך.

השיא מגיע עם סצנת התחמקות של לופן מרשת של קרני לייזר. הסצנה הזו היא קלישאת-אקשן כל-כך משומשת שאפילו ב-"המוסד הסגור" צחקו עליה, אבל אחרי צפיה בה ב-"לופן השלישי: הראשון" אף אחד לא יצחק. זה נראה כל כך. פאקינג. מדהים. אני אשכרה מרגיש שחלק מזכויות האזרח שלי נשללו מעצם העובדה שלא זכיתי לצפות בדבר הזה על מסך גדול. מדי פעם עלו אצלי הרהורי כפירה על איך דווקא האנימציה הדו-מימדית של העיבודים הקודמים אפשרה ללכת מדי פעם למחוזות מופשטים יותר, בעיקר בהשוואה לרקעים הריאליסטיים של הסרט הנוכחי, אבל מהר מאוד ההרהורים האלה נדרסו למוות בסצנת המרדף שומטת-הלסתות התורנית.

אבל מה לעשות, שמתחת לכל החגיגה הויזואלית הזו מסתתר סרט שמרגיש, אעפס, משומש לגמרי? העלילה, שעוסקת בניסיון של לופן וכנופייתו לשים יד על ספר מסתורי שבו חבוי סוד מסתורי שכנופיה מסתורית של נאו-נאצים מחפשת אותו גם ובחורה צעירה ומסתורית מעורבת בכל הסיפור ועושה בלגנים, היא, ובכן, לא ממש מסתורית. היא צפויה לחלוטין, וכל טוויסט בה אפשר לראות ממרחק קילומטרים. מה שנראה בהתחלה כמו סדרה של מחוות לעיבודי לופן הקודמים מתברר מהר מאוד כשאריות מחוממות מאותם עיבודים. לופן עצמו, מתחת לכל הטריקים והשטיקים, מפגין מעט מאוד אישיות ולכל הסרט חסר איזה מרכיב חשוב שמלווה אותו עוד מימיו בקומיקס – הומור. "לופן השלישי: הראשון" הוא לא העיבוד הראשון שמעמת את הגיבור מול מזימה נאצית להשתלט על העולם החופשי – כבר היו כאלה, לצד סיפורים שעסקו במאבקים שלו עם עולם הפשע, החוק, ואפילו ממש בקטנה בסכסוך הערבי-ישראלי. המשותף לכל אלה: הסיפורים הגחיכו אתם בלי רחמים. כאן אין שום דבר מזה: ב-"לופן השלישי: הראשון" הגיבור מתמודד עם יריבים נחושים ואכזריים, עם סצנת שיא שמנסה לשבור לצופים את הלב אבל בעיקר תשבור להם את הראש מהמכה שהם יתנו לעצמם במצח.

יכול להיות שאני רואה פה סרט אחר לגמרי מזה שיראו צופים שלא מכירים את הדמות של לופן השלישי? יכול מאוד להיות. אבל אני חושד שגם הצופים האלה יהיו קצת נבוכים מהקלישאות בצרורות שהסרט הזה יורה עליהם, קלישאות מוכרות לעייפה מימי "אינדיאנה ג'ונס" ואפילו "צופן דה-וינצ'י".

"לופן השלישי: הראשון" הוא לא סרט רע, חבל רק שהוא מרגיש כמו סרט עם מקסימום השקעה באנימציה ומינימום בתסריט. אם טרם נחשפתם לגיבור לפני כן, אני מאוד ממליץ על צפיה ב-"טירתו של קליוסטרו" קודם (זמין בנטפליקס, אגב), וגם שתי סדרות הטלוויזיה האחרונות מ-2015 ו-2018, שהצעידו את הדמות למאה הנוכחית, מומלצות בחום. ואם לחזור להמלצה שפתחה את הביקורת הכפולה הזו – אל תוותרו על "לופן" המצולמת.