ביקורת: משמעות החוקה בעיניי

האם לצלם הופעה שמתרחשת על במה מול קהל ולשחרר אותה לסטרימינג הופך אותה לסרט? כנראה לא. אבל "המילטון" כבר פרץ את הדלת הזו ואפילו הגיע למקום השני בסקר סרט השנה של האתר ל-2020, אז אין סיבה שלא אספר לכם על "משמעות החוקה בעיניי". מדובר בהצגת יחיד (כמעט) שכתבה ומבצעת היידי שרק וצילום מקצועי שלה זמין לצפייה באמזון פריים וידאו. וכן, שם המשפחה שלה הוא שרק. קחו רגע להוציא את זה מהמערכת ובואו נמשיך.

כששרק הייתה בת חמש עשרה היא נהגה לבלות את זמנה בצורה לא שגרתית – נסיעה מעיר לעיר ברחבי ארצות הברית והשתתפות בתחרויות נאומים נושאות פרסים בנושא החוקה האמריקאית. תחשבו על תחרות חיבורים, רק כזו שבה מקריאים את החיבור שלכם לקהל של יוצאי צבא מזדקנים כדי לזכות בכסף שיממן לכם השכלה גבוהה. עשרות שנים אחר כך, שרק כתבה את המופע שלה, שמבוסס על אותם חיבורים מנצחים אבל גם חורג מהם בהרבה כדי לדבר על ההיסטוריה המשפחתית שלה, היסטוריה של חקיקה לזכויות נשים, והיחס שלה לחוקה היום. הבמה מעוצבת כמו האולמות שבהם היא נהגה להתחרות, שחקן משנה מגלם את הליגיונר שמנחה את האירוע, ושרק מתעלת כמיטב יכולתה את עצמה בת החמש עשרה – אינטליגנטית, נמרצת, להוטה להרשים, ועם כוכבים בעיניים ואמון מלא במסמך המכונן של המדינה שבה נולדה.

כל עוד שרק נשארה בדמות עצמה בת החמש עשרה, ההצגה הזכירה לי יותר מהכל את "מדינת הבנים", הדוקומנטרי מהשנה שעברה שעוסק במחנה קיץ לנערים שבו הם מתאמנים בהקמת דמוקרטיה על פי המודל האמריקאי. ואכן, צפייה בסרט ובהצגה זה לצד זו מומלצת מאוד, ולו רק בגלל שאלו שתי יצירות מבריקות ממש על פוליטיקה אמריקאית לא בדיונית. בשני המקרים הדיוקן של בני נוער שהחליטו להקדיש את כל זמנם הפנוי לעיסוק עקיף בפוליטיקה במקום בסקס, סמים ובינג'ים בנטפליקס מעורר תמיהה והערצה בו זמנית.

אבל איפשהו באמצע "משמעות החוקה בעיניי" שרק משתחררת מהפורמט המגביל של שחזור החיבור שכתבה בתור ילדה ומתחילה לעסוק בנושאים נוספים, שהקשר שלהם לחוקת ארה"ב לא ברור ממבט ראשון אבל קיים בהחלט. בשלב הזה ההצגה נראתה לי כמו בת לוויה מתאימה יותר ל"נאנט", ספיישל הסטנדאפ של האנה גדסבי שעלה לנטפליקס ב-2018. כמו גדסבי, גם שרק מזגזגת בין ניסיונות לשעשע את הקהל לניסיונות לזעזע. היא מצטיינת בשליטה ברגשות הצופים, וחושפת טראומות עבר בצורה מדודה ומכוונת שמשיגה בדיוק את התוצאה שהיא רוצה (יש לציין שהמחזה נוגע בכמה נושאים לא פשוטים, גם אם ברמה המילולית בלבד ובלי הצגה חזותית של אף סוג של אלימות). מצאתי את עצמי צוחקת רגע אחד וברגע אחר בוכה מול המסך, מה שמוכיח את ההצלחה של שרק בכוונותיה לגרום לי להרגיש את ההשפעה הישירה של תוכן החוקה על חייהם של אנשים.

כמו רוב הצגות היחיד, ההצלחה של "משמעות החוקה בעיניי" תלויה בעיקר בהופעה של שרק, שפועלת כמעט בלי אף תמיכה משחקנים נוספים, תפאורה או אביזרים. שרק מנוסה בעמידה מול קהל – היא עושה את זה מגיל צעיר – ולא מתקשה להחזיק את תשומת הלב של הצופים במשך שעה וחצי של דיבורים על נושא שעל פניו לא נראה מעניין במיוחד. האנרגיות שמתפרצות ממנה כשהיא בדמות עצמה הצעירה והכנות הכואבת שלה גורמות לתחושת אחווה מיידית איתה ורצון בטובתה. התפקיד ששרק כתבה לעצמה הוא לא פשוט: להצחיק זה קשה, לחשוף סיפורים אישיים כואבים זה קשה, ולעשות את שני הדברים בהפרש של רגעים ספורים זה קשה גם כן. אבל שרק עושה את כל זה בהצלחה ואי אפשר שלא להתפעל מהיכולת המדהימה שלה להיות מבדרת ואמיתית בו זמנית.

ההצגה מתחילה בתור מונולוג מתמשך של שרק, אבל בחצי השני שלה יש כמה חריגות מהפורמט הזה: הן כוללות מונולוג קצר של שחקן נוסף, הקלטות של דיונים מבית המשפט העליון ולבסוף, תרגיל דיבייט מאולתר של שרק מול אורחת נוספת. זה אמור להיות החלק החי והמשתנה של ההצגה, מה שקשה להעביר בהקלטה שמשמרת הופעה בודדת, אבל הסרט מפנה את תשומת הלב לאופי הדינמי של החלק הזה בהצגה עד כמה שניתן. אני אוהבת את העובדה ששרק לא מנסה להשאיר אותנו עם תשובה חד משמעית לגבי יכולתה של החוקה האמריקאית במתכונתה הקיימת לשרת את הציבור יותר ממאתיים שנה אחרי שנכתבה, ויש לציין גם שהדיבייטרית בת החמש עשרה שמשתתפת בחלק הזה של ההצגה, רוזדלי סיפריאן, כריזמטית להחריד. עם זאת, ולמרות שתמיד טוב לתת מקום לנקודות מבט נוספות, ההתפזרות הזו לסגנונות שונים של הופעות הרגישה טיפה מרושלת, למרות שבאופן כללי ברור שההצגה נכתבה עם הקפדה על כל פרט ופרט ותוך תכנון מדוקדק של המבנה ושל המסע שהקהל אמור לעבור במהלכה.

את הגרסה המצולמת של ההצגה ביימה מריאל הלר ("האם אי פעם תסלחי לי", "יום יפה בשכונה"). אני אוהבת את סרטיה הקודמים והמעורבות שלה בפרויקט הזה רק מגדילה את ההערכה שלי אליה, אבל קשה לומר שהצילום מוסיף איזשהו ערך אמנותי להצגה המצוינת בזכות עצמה. זה לא בהכרח דבר רע, יש יתרון לצילום "שקוף" שגורם לנו להרגיש שאנחנו צופים בדבר עצמו ולא בתיעוד שלו. הצילום לא סטטי מדי אבל גם לא מתחכם ומסיח את הדעת מההופעה של שרק, וזה כל מה שאפשר לצפות לו מתיעוד של הופעה שלא מתיימר להיות יצירה חדשה לגמרי אלא רק להפיץ יצירה קיימת. אבל זה כן אומר שהלר היא לא יותר מאשת מקצוע מצוינת בשירות ההצגה, והיוצרים האמיתיים הם עדיין היידי שרק שכתבה אותה ואוליבר באטלר שביים אותה.

ההצגה עלתה לבמה במהלך כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב והצילום שלה שוחרר באמזון פריים וידאו בשלהי אותה כהונה. זו הייתה תקופה פוליטית סוערת וקשה מכל הבחינות, וספציפית הרכבו ותפקודו של בית המשפט העליון נקראו לדיון בכמה הזדמנויות. דווקא בסיומה של הקדנציה הזו מומלץ לצפות ב"משמעות החוקה בעיניי" ולהיזכר כמה עבודה יש לנו – היכן שלא נהיה – בלהפוך את המדינה שלנו לכזו שמיועדת להגן עלינו, על כולנו. גם אם ההתעניינות שלכם בפוליטיקה לא יורדת לרזולוציה של פירוש סעיפים שונים של תיקונים לחוקה אתם עשויים ליהנות מההופעה הזו, שמנגישה את הנושא ככל שניתן, מסבירה את החשיבות שלו ומבקשת מכם לשאול את עצמכם באיזה סוג של שינוי אתם מאמינים. זו הצגה חכמה, נוקבת, מרגשת ומשמעותית – וחוץ מזה, זה ככל הנראה הדבר היחיד על המסך כרגע שנכתב בעזרת משוב מרות ביידר-גינזבורג, וזה לבד הופך את "משמעות החוקה בעיניי" לשווה צפייה.