תמונה קבוצתית: פרק טלוויזיה אהוב

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 1 בדצמבר 2020Posted in: הגיגים, טלוויזיה
האחד שבו כולם בוחרים פרק.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

כרגיל, אתם מוזמנים להקריב את ילדכם למולך. או לענות על התשובה בעצמם, או להציע רעיון לפעם הבאה. אחד מהשלושה.

נראה שלאחרונה, אולי בשל אירועים אקטואליים ואולי לא, הפוקוס באתר התמקד יותר ויותר בטלוויזיה (אם כי לא על חשבון הקולנוע). ברוח הזאת, החלטנו לשאול את הכותבים שלנו את שאלת הטלוויזיה הגדולה מכולן: "מהו פרק הטלוויזיה האהוב עליך?".

מתן בכר: חשבתי לבחור במשהו אחר, כי בכל זאת כתבתי כבר על "אטלנטה" בפינה הזאת, ויהונתן כתב על הירו מוראי, שביים את הפרק הזה. אבל לעזאזל, כשטלוויזיה טובה אז היא טובה. בפוסט ההוא כתבתי שאני יכול להרחיב על הפרק "טדי פרקינס", וזה מה שאני אעשה.

היתרון הגדול של "טדי פרקינס" זה שהוא פרק שעומד בפני עצמו. גם אם מעולם לא ראיתם דקה מ"אטלנטה" – אפילו אחרי שהמלצתי עליה לפני כמעט שנתיים – זה לא יפריע לכם לצלול אל תוך מאורת הארנב הסוריאליסטית הזאת. גם היוצרים רצו להפריע לחווית הצפייה כמה שפחות, ולכן באופן חריג הפרק שודר בזמנו ללא הפסקות פרסומות, רק שתי שקופיות של "סוף מערכה".

הפרק עוקב אחר דריוס (לאקית' סטנפילד) שנוסע לאחוזה מפוארת כדי לאסוף פסנתר שהוצע למסירה ע"י בעליו. הבעלים הוא טדי פרקינס, וברגע שהוא נחשף בפנינו – עם פרצוף מאוד מטריד שגובל באנקאני ואלי – ישר נוצרת תחושה שמשהו פה לא בסדר. ואם בכל זאת יש לכם ספק, טדי מזמין את דריוס לשבת איתו בסלון ואז מוציא ביצת יען מבושלת, שאותה הוא פותח עם פטיש קטן ואוכל עם ידיו. אם אתם צריכים דרך לאבד תיאבון, ממליץ לחפש את הסצינה הזאת ביוטיוב. בשיחות בין דריוס וטדי יש לפעמים קצת הומור: כשטדי אומר שלדעתו ראפ הוא ז'אנר מוזיקלי ש"לא עבר את גיל ההתבגרות שלו", דריוס משיב: "לא יודע, יש לנו את ג'יי-זי, הוא בן 65 או משהו".

התמה העיקרית של הפרק היא הקרבה, והאם הצלחה מצדיקה את ההקרבות שנעשות עבורה. או כמו שטדי אומר, האם בהכרח "דברים גדולים מגיעים מכאב גדול"? טדי מספר לדריוס שהוא ואחיו עברו התעללות קשה ע"י אביהם כשהיו ילדים, אבל לא רק שהוא לא נוטר טינה לאביו, הוא עדיין סוגד לו ומקדיש לו איזור במוזיאון שהוא מתכנן להקים באחוזה: "האגף הזה יהיה מוקדש לאבות גדולים. אבא שלי, אבא של סרינה וויליאמס, האבא של אמיליו אסטבז ב'מועדון ארוחת הבוקר'".

"טדי פרקינס" הוא באמת מופת של טלוויזיה. לאקית' סטנפילד, שלרוב אחראי על ההפוגות הקומיות בסדרה, הופך הפעם להיות הסטרייט-מן ועושה זאת במופתיות. דונלד גלובר – תחת איפור פרוסתטי כבד – מצמרר בתור פרקינס ויש סיכוי גבוה שיופיע בסיוטים שלכם אחרי הצפייה. והכל תחת שרביט הבימוי של הירו מוראי, שאיכשהו הופך אחוזה ענקית ומרווחת למלחיצה וקלסטרופובית. הפרק הזה הקריפ אותי יותר מכל סרט אימה שראיתי בשנת 2018, וגם מרוב סרטי האימה שראיתי במהלך העשור. גם אם אתם לא מעוניינים לצפות בכל "אטלנטה", לפחות תשלימו את החוויה שהיא "טדי פרקינס".

שני אוירבך: הפרק השמיני (החמישי למניינם) בסדרה "פיירפליי" נפתח עם סיור בספינת החלל "סרניטי" שביומיום מהווה בית לתשעה אנשי צוות, כשהיא חבוטה ונטושה למראה. האדם היחיד על הסיפון, כך מסתבר, הוא הקפטן מאל ריינולדס שזוחל על הרצפה ומדמם לאיטו לבד. שאר הפרק, שנקרא "Out of Gas", מתקדם בשני צירים במקביל: הראשון מראה לנו איך העלילה ממשיכה מאותה נקודת פתיחה והשני מראה לנו איך הגענו אליה. ביניהם שזורים שישה פלאשבקים שמספרים איך כל אנשי הצוות שבדרך כלל נמצאים על הסרניטי הצטרפו לחיים על סיפונה (מלבד אלה שהגעתם הוצגה בפיילוט). אם זה נשמע לכם כמו הרבה בשביל פרק של ארבעים דקות, אתם צודקים. ובכל זאת, לא רק שהפרק הזה מצליח להכיל בתוכו גם אירוע מעניין ושלם בתולדות סרניטי וגם שלל סיפורי רקע, הוא מצליח באותו הזמן להיות הפרק הכי טוב בסדרה.

נכון, "Out of Gas" הוא לא הפרק הכי מצחיק של "פיירפליי" וגם לא זה שמכיל הכי הרבה אקשן או פיתוח דמויות. הוא בטח לא מקדם את העלילה המרכזית בכלום. אבל הוא הפרק הכי יצירתי בסדרה והוא מופת של עשייה טלוויזיונית על גבול הקולנועית. הוא זורם בטבעיות מקו זמן אחד לשני לשלישי בלי להיות מבלבל, כשכל זוג סצנות שמונחות זו לצד זו מתקשרות בצורה כלשהי: גיאוגרפית, מילולית או תמטית. אני חושבת שאפשר אפילו לראות את הפרק בנפרד מהסדרה ולהתפעל ממלאכת השזירה של כל האירועים, אבל כמובן שהוא אומר הרבה יותר למי שכבר יצר קשר עם הסרניטי ומבין את החשיבות של הספינה כמשהו בין עיר מקלט לחברת הצוות העשירית.

את הפרק כתב טים מייניר, יוצר "פיירפליי" ששמו לא מוזכר לעיתים קרובות כמו זה של שותפו ג'וס ווידון, וביים דיוויד סולומון. במקומות רבים "Out of Gas" מדורג כפרק הטוב ביותר של "פיירפליי", ובצדק. הוא הלב הפועם של הסדרה, שמייצג בצורה מושלמת את הנושאים שבהם היא עוסקת כמו גם את רוב הדמויות בה ואת הדברים שלמענם הן פועלות. בזכות כתיבה ובימוי יצירתיים הפרק הזה מצליח גם להתעלות על הסדרה במובנים רבים: זה לא רק הפרק הטוב ביותר של "פיירפליי" אלא יצירה מבריקה בזכות עצמה.

רז גרינברג: כשזה מגיע לטלוויזיה, הפייבוריטים שלי הם עדיין משנות ה-90. ההפחדות של "תיקים באפלה". העלילות המתמשכות של "בבילון 5" ו-"חלל עמוק 9". תחנות המשטרה של "NYPD" ו-"רצח מאדום לשחור". התעלומות הבלשיות של "החשוד העיקרי" ו-"המפצח". בתי המשפט של "רצח מדרגה ראשונה" ו-"הפרקליטים". הצחוקים של "סיינפלד" ו-"חברים". לפני שגיליתי את האנימה, Aeon Flux של MTV פוצצה לי את המוח. אחרי שגיליתי את האנימה, רוב היצירות הטלוויזיוניות המועדפות עלי עדיין היו מהניינטיז – אבנגליון, אסקפלונה וקאובוי ביבופ (אבל את כולן ראיתי במילניום הנוכחי, אז אני לא בטוח כמה זה נחשב).

אבל מעל כולן, היה פרק אחד בסדרה די נידחת שהפיל אותי מהכורסא וגרם לי לצפות בו שוב ושוב. לסדרה קראו Space: Above and Beyond ("מעבר לחלל" בתרגום העברי כשדחפו אותה לימי שני ב-11:00 בבוקר בישראל), והיא לא החזיקה מעמד מעבר לעונה אחת בה היא פרשה סיפור על מלחמה בין האנושות לגזע חייזרי שמניעיו אינם ברורים. אחת הדמויות הבולטות בסדרה היתה קופר הוקס (רודני רולנד, אז חתיך הוליוודי צעיר, היום זכור במעומעם כאחד הטיפוסים המסוכנים ב-"ורוניקה מארס") – חייל שנוצר בלידה מלאכותית, ללא משפחה, ומוצא את עצמו נלחם בצד של האנושות כשהוא סוחב על הגב עבר של טראומות וסטיגמות. הפרק שכבש אותי עסק בו, והוא נקרא "?Who Monitors the Birds"

בפרק הזה, הוקס מוצא את עצמו נטוש בפלנטה עוינת, מלאה בחיילי אויב, ממתין לחילוץ שלא ברור מתי יגיע אם בכלל. ואז לאט, אבל בטוח, הוא משתגע. רדוף פלאשבקים מעברו בתכנית חינוך למתנקשים פוליטיים והזיות מההווה, הוקס יוצא למסע מסויט בעורף האויב, מנסה להישאר בחיים ולהיאחז במה שנשאר מהשפיות שלו.

Space: Above and Beyond הציגה כבר מהפרקים הראשונים שלה את המלחמה כגיהינום לא-הירואי, אבל Who Monitors the Birds? לקח את הרעיון עמוק לרמת הפרט. הפרק כתוב ומבויים כמעט בלי דיאלוגים, עם זמנים שמתערבבים זה בזה בלי אזהרה. במונחי הטלוויזיה של שנות ה-90, זו היתה מהפכה של ממש – שהותירה אותי עם פה פעור מול המסך.

הסדרה, כאמור, נעלמה מלוח השידורים אחרי עונה אחת. יוצרי הסדרה (וכותבי הפרק) גלן מורגן וג'יימס וונג המשיכו ממנה לכתיבת ובימוי הסרט הראשון בסדרת "יעד סופי", ואחרי עוד כמה סרטים שלא הצליחו יותר מדי, נפרדו דרכיהם. ?Who Monitors the Birds זכה למעט מדי תשומת-לב – למרות העובדה שג'וס וידון הביע הרבה הערכה כלפי הפרק, ציין אותו כמקור השראה ל-Hush, הפרק האילם של באפי, ואפילו ליהק את רולנד לתפקיד אורח ב-"אנג'ל". אהבתי מאוד טלוויזיה לפני שראיתי את הפרק הזה – אבל הצפיה באותו פרק גרמה לי להבין מה טלוויזיה מסוגלת לעשות.

רם קיץ: התלבטתי רבות על איזה פרק לכתוב, כי "הפרק האהוב ביותר" הוא מכלול. יש פרקים שאני זוכר ואולי אוהב יותר בגלל רגע מסוים שגרם ללסת שלי לפגוש את הריצפה במפתיע (סוף עונה 4 של "דקסטר", סוף עונה 3 של "משחקי הכס", סוף עונה 2 של "חוצה ישראל עם רינו צרור"), פרקים שאני אוהב וזוכר יותר בגלל גימיק (פרקי המחזמר של "סקראבס" ו"באפי", פרקי קרב ב"משחקי הכס") או פרקים שאני זוכר יותר כי הם מצחיקים מאוד (קלאסיקות של "סאות'פארק", פרק הסיום של "משחקי הכס").

הפרק "אוזימנדיאס" ב"שובר שורות" הוא חיה מסוג אחר. מהרגע שהוא מתחיל אנו למעשה עולים אל תוך מכונית שדוהרת על מסמרים – והמעצורים שבורים. במהלך הצפייה הרגשתי כמו הנוסעת מ-"טיסה נעימה" שחוטפת סטירות משורה של אנשים, ועל אף שידעתי שהפרק לא יהיה פשוט לצפייה – לא יכולתי להסיט את המבט. עברנו את המסע בנעליו של וולט, והסטירות האלה אישיות ומגיעות לנו.

ב-"אוזימנדיאס" וולט נותן את הדין על הסבת המקצוע שלו והריקושטים פוגעים בכולם. הכימאי כבר מצא את עצמו בעבר במשחק מוחות מול גדולי המאפיונרים, אך אל מול טורנדו של אנרכיה שפוגש אותו במפתיע באמצע המדבר, אין לו הרבה מה לעשות מלבד תחנונים, ואין דמות אהובה בסדרה שלא מצאה את עצמה אז בתחתית החבית. התוצאה מפעימה כפי שהיא גם מחרידה. הפרק מבוים באופן מופתי (הודות לריאן ג'ונסון), כתוב נהדר (הודות למוירה וולי-בקט, אשר יצרה אחר-כך את "אן עם הצמות" מכל הדברים בעולם) ומספר הרגעים האייקונים בו הוא בלתי נתפס. יצאתי ממנו עם דמעות של אושר ועצב.

אף סדרת טלוויזיה שאני מכיר לא ניקזה לתוכה את הנרטיב כפי ששובר שורות עשתה עם "אוזימנדיאס". בדומה לאוזימנדיאס המקורי (הכינוי של רעמסס השני), גם הפרק הזה ייזכר לדעתי לדורות, ובתקווה שלא ימצא את עצמו קבור בחול.

תום שפירא: אני לא הולך לטעון פה ש"Almost Got ‘Im" מ"באטמן: הסדרה המצויירת" הוא הפרק הכי טוב בהיסטוריה של הטלוויזיה. אנחנו ב'תור הזהב של הטלוויזיה' אחרי הכול, ואנשים ממשיכים להשתמש במדיום שכונה פעם קופסת האידיוטים כדי לנבור במחשכי הנפש האנושית באופן אסתטי ואינטליגנטי. באטמן: הסדרה המצוירת היא סיפורו של אדם בטייטס שמתלבש כמו דרקולה על מנת לפתור את בעיות הפשע של עיר אמריקאית גדולה בעזרת אגרופים ובומרנגים שמעוצבים כמו הלוגו שלו. ובכל זאת, אין סדרה שאני חוזר אליה יותר פעמים מ-באטמן, ואין פרק שראיתי יותר מאשר "כמעט תפסתי אותו". כי בסופו של דבר אקשן טוב, סטים נהדרים, דמויות חזקות, בדיחות מצוינות ובאטמן זה פחות או יותר כל מה שאדם צריך בטלוויזיה שלו.

הגאונות של הפרק היא במבנה הבסיסי שלו שיוצר מעין אנתולוגיה של סיפורים: כמה מהנבלים הכי גדולים בהיסטוריה של באטמן (וגם קילר קרוק) יושבים סביב שולחן, משחקים קלפים ודנים בשאלה מי מהם היה הכי קרוב להרוג את העטלף. הדחיסות של הסיפורים הקצרים הללו מכריחה את הכותבים להיות יצירתיים ולהציג שורה של תרחישים שיהיו קלים לזיהוי אבל מספיק מעניינים בפני עצמם: פויזן אייבי מנסה להרעיל את העיר, הפינגווין הופך מחסה לציפורים ל- “aviary of doom”, דו-פנים משחק בהטלת מטבעות בגרסה הרבה יותר קיצונית והג'וקר הופך שעשועון טלוויזיוני למשחק לחיים ולמוות. כל אחד מהדברים האלו יכול היה להיות פרק בפני עצמו, אבל הצורך לקצר ולקצץ עד שנותר רק הקליימקס הגדול הופך את הפרק למין "אול סטאר" של באטמן – כל הדברים המהנים ביחד.

וחוץ מזה, וזה החלק המפתיע, זה גם פרק ממש מצחיק. לכל הנבלים יש כימיה נהדרת ביחד. זה לא סתם חבורה של מנאייקים מרושעים אלא אנשים שלמדו להכיר אחד את השני, עמיתים למקצוע שמנהלים ויכוח ידידותי על מי הכי טוב בעבודה וחולקים היסטוריה ואנקדוטות. ובנוסף לכל אלו יש לפרק לא אחד אלא שני קליימקסים נהדרים שתפסו אותי בהפתעה מוחלטת.

עידן זיירמן: אויש, נו, אתם יודעים איך זה עם שאלות כאלה. בכל יום שתשאלו אותי את השאלה הזאת תקבלו תשובה אחרת. זה אפילו קשה יותר עם פרקים של סדרות טלוויזיה, כי מאיפה אני זוכר עכשיו את ההבדלים בין פרק 4 לפרק 5 לפרק 6 של "הסמויה". כולם יצירות מופת, אגב. אבל איך לעזאזל אני אבדיל ביניהם?

אבל לפעמים פרקים אינדיבידואלים בכל זאת נצרבים לי לתודעה. ב-"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9" (סדרת ה"מסע בין כוכבים" הטובה ביותר, change my mind) זה קרה בפרק 19 של העונה הראשונה, "Duet". כמו העונה הראשונה של רוב סדרות "מסע בין כוכבים" הישנות, העונה הראשונה של הסדרה, שעוסקת בתחנת חלל על גבול הפדרציה שפתאום הופכת לנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית עליונה בעקבות הגילוי של חור תולעת סמוך, נעה באיטיות בין שעמום לפתטיות ל"אוקיי יש פה פוטנציאל". ואז, פתאום, בפרק 19, מגיע לתחנה קרדאסי חולה.

חלק משמעותי מהסדרה עוסק במתח שבין קרדסיה – אימפריה של חייזרים עם צוואר מפואר מדי, לבייג'ור – פלנטה של גזע דתי שבילה את עשרות השנים האחרונות כגלגל שיניים כבוש באימפריה הקרדסית. הסדרה נפתחת קצת אחרי הנסיגה הקרדסית מבייג'ור, אבל ההשפעות של הכיבוש מורגשות לכל אורך הסדרה. כמה הולם זה, אם כך, שהקרדאסי החולה מזוהה ע"י הקצינה הבג'ורית בתחנה בתור מנהל של מחנה עבודה אכזרי במיוחד, שהמוני בג'ורים מצאו בו את מותם. תחשבו מה היה קורה אם אייכמן היה קופץ לרגע לישראל בשביל לקנות חומוס, ותקבלו את התחושה בתחנה. תפסנו צורר איום! בואו נתלה אותו! אבל בגלל המתיחות הפוליטית שקשורה לנושא הזה, הקפטן של התחנה שולח את הקצינה הבג'ורית לתחקר קצת את החולה/שבוי שלהם. ואז דברים מתחילים להסתבך.

"מסע בין כוכבים" לא עושים דברים כאלה, בדרך כלל. הם לא חזקים בהפתעות. הם לא מבססים פרק שלם על שיחה בין שתי דמויות. אבל "דואט" לא נראה כמו אף פרק של "מסע בין כוכבים" עד הרגע ההוא. היה לו מבנה של הצגת תיאטרון ובלי שאף אחד יירה אחד על השני או ירביץ אחד לשני או יפתור איזושהי בעיה טכנולוגית מקושקשת או ידון בפילוסופיה ועקרונות המוסר מאחורי עקרון מד"בי כלשהו – אלה היו 42 דקות מרתקות, מותחות ומפתיעות. בדיוק כשחשבנו שהבנו בדיוק לאן זה הולך (נו, זה "מסע בין כוכבים", הפתעות זה לא הצד החזק שלהם), הפרק לקח פניה של 90 מעלות ולקח אותנו למקום אחר. זאת היתה הדרך של Deep Space Nine לאותת למעריצי המותג "תקשיבו, זה לא 'הדור הבא'. אנחנו עושים פה משהו אחר". ולאורך שבע העונות של הסדרה – לפעמים הם עמדו בהבטחה הזאת, לפעמים הם נכשלו. אבל תמיד היה להם את "דואט".

זוהר אורבך: הפיילוט של "החיים עצמם" הוא לא הפרק הטוב ביותר בתולדות המדיום הטלוויזיוני. הוא, כנראה, לא בעשירייה המובילה, אפילו לא האישית שלי. למעוניינים: ההוא שכולם מגלים, מ"חברים", כשרייצ'ל ופיבי מחליטות לשגע את מוניקה וצ'נדלר כדי שיודו שהם שוכבים, חוק שרירותי, הרגע שבו, בצפייה ראשונה ב"טווין פיקס" הבנתי למה היא נחשבת לסדרת הטלוויזיה הגדולה הראשונה, הקבוע, מ"אבודים", שהוא מדע-בדיוני רומנטי במיטבו ובאנג, התנגשות בין שתי מלכות מדיום ב"עקרות בית נואשות" שמתחיל בפיקנטריה פרברית מהנה ונגמר כמשל פילוסופי מרגש.

אבל אנשים חושבים ש"החיים עצמם" היא סתם סדרת טלוויזיה סוחטת דמעות. וכאילו, כן, היא סדרת טלוויזיה סוחטת דמעות, אבל לא סתם אחת. ככל שזה נוגע לסחיטת דמעות, היא הגדולה אי פעם, וכדאי שמישהו יגיד את האמת הזו ללא מורא.

הסיפור הוא כזה: כותב שורות אלה שוכב במיטתו בבסיס צבאי בעוטף עזה, ונזכר שפעם שודר ביס הטריילר לעונה הראשונה של סדרה נחמדה, ואמר לעצמו "יאללה, למה לא, נפשפש באינטרנט ונראה אם זה שווה את הזמן שלי". זה התחיל חמוד מאוד, סיפורם של ארבעה אנשים שחוגגים יום-הולדת באותו היום: זוג תאומים, קייט וקווין, קייט מנסה להיכנס למשטר דיאטתי, קווין מתמודד עם משבר בקריירה; רנדל, מאומץ שמחפש את האב הביולוגי שלו; וג'ק, שביום הולדתו ה-36 אשתו נכנסת לחדר לידה, מוכנה ללדת שלישייה.

ואז קורה משהו. אפשר לשנמך אותו לדרגת טוויסט, או פואנטה, ואפשר פשוט לומר שאם אתם אוהבים דרמות משפחתיות קורעות לב עזבו את כל מה שאמרתי ולכו לראות את זה עכשיו. כי בעודי על המיטה בצבא התחלתי למרר בבכי. חבריי לחדר ידעו להכיל את הסיטואציה בסך הכל, אבל לי התגובות שלהם לא שינו כי עברתי פאקינג מסע רגשי מטלטל ולא יכולתי להירגע. אבל היופי של החיים עצמם לא נמצא בטוויסטים החביבים שהיא מפזרת לאורכה, בניסיון מסוים להזכיר את אלמנט ההפתעה של הפרק הראשון הקסום ההוא, אלא ברעיון שמאחוריו. אם סרטים מסוימים מסתיימים בטוויסט שאומר משהו כמו "הוא היה מת כל הזמן הזה" או "הם בעצם היו אותו בנאדם", הטוויסט של החיים עצמם בא להבהיר לצופים שהכל יהיה טוב.

לאורך הסדרה, ובפרק הזה במיוחד, הדמויות הראשיות חוטפות מהלומות לא פשוטות, אבל המבנה העלילתי המסוים של הסדרה מזכיר כל הזמן שיהיה טוב, ויש משהו מאוד לא מובן מאליו באופטימיות נטולת הפשרות הזאת. למול עולם שמתעקש שפסימיות זה סקסי ואופל זה בוגר, הפרק הראשון של החיים עצמם מזכיר שיש משהו מאוד אמיץ בהכרזה הזאת: החיים עצמם יכולים להיות יפים מאוד. חשוב לזכור את זה.

יצחק בארי:
– אז, יצחק, התמונה הקבוצתית הבאה היא "פרק הטלוויזיה האהוב עליך".
– היי יהונתן, מה נשמע? וכמו כן, בטח התכוונת "סדרת הטלוויזיה האהובה עליך".
– לא לא, פרק הטלוויזיה.
– מה? מה זאת אומרת?
– פרק של סדרת טלויזיה ש…
– כן הבנתי, כלומר לא, כלומר איך אפשר בכלל לבחור דבר כזה? כאילו, זאת טלויזיה!
– אני מבין. אז אין לך פרק?
– רגע חכה, יש לי, אני פשוט לא יודע מה לבחור – את פרק הסיום של העונה החמישית של סוכני שילד, שהיה פרק סיום הסדרה הטוב ביותר שראיתי? אבל מי שלא מכיר את הסדרה לא יבין על מה אני מדבר. אולי את הפרק ההוא עם הזכרונות מ'ריק ומורטי'? 'החתונה האדומה'? לא, יש לי, הפרק הראשון של העונה הראשונה של 24! זאת היתה סדרת הטלוויזיה הראשונה שלי! לא, חכה, אני –
– יצחק?
– כן?
– אחד. תבחר אחד.
– אבל איזה? כלומר, יש את פרק הפתיחה של 'עולם מופלא', שהוא פסיכי במדהימותו, והעולם שלנו הוא משהו, באמת. כאילו, כל הקטע של "הסרט שגורם לך לחשוב?" ללכת אחרי הצפיה, ולחשוב על מה שראית? אז זה, אבל זה מציאות, וזה לא יאומן. וכאילו, גם בתור פיילוט זה היה פשוט אפקטיבי.
– נשמע מעניין. מה כל כך אהבת שם?
– דבר ראשון, אני מאד אוהב טבע, והצילומים שם מדהימים ממש. מי בכלל צריך את לובצקי שיהנדס שוטים מורכבים? ודיוויד אטנבורו שהוא קריין פשוט מושלם, וההשתאות הלא נגמרת – וזאת טכנית סדרת טלויזיה, אם כי לא הייתי שם אותה במילון ליד המונח הזה –
– קיבלתי. תודה, יצחק; אחלה בחירה.
– מה? לא, רגע, מה עם –
*צליל ניתוק*

יהונתן צוריה: הרבה מהטקסטים כאן נפתחו באיזה הצטנעות של "אוקיי, זה כנראה לא פרק הטלוויזיה הכי טוב" או משהו כזה או אחר, וגם בבחירת שלל פרקים אחרים שזקוקים לאהבה. וכולם צודקים בגישה שלהם ומן הסתם הייתי מסכים איתם ובעצמי מסייג ומוסיף רשימה ארוכה (אם כי שונה) של פרקים אחרים – אם הם לא היו עושים זאת קודם. אבל הם כבר עשו את זה, אז פאק איט: הפרק הבא הוא באמת פרק הטלוויזיה הכי טוב שאי פעם היה וזהו. תודה לכל הסדרות שהשתתפו עד כה, פתקי ניחומים נשלחו לביתכם.

הפרק הכי טוב של הטלוויזיה הוא "שנה בחיים" מסדרת "בית חולים לילדים". בשביל להתחיל לתאר את "שנה בחיים", אני צריך בעצם לתאר את "בי"ח לילדים" – סדרה שהתחילה כפארודיה על "האנטומיה של גריי" ושאר סדרות בתי חולים, והפכה מהר מאוד לתיאטרון אבסורד שהוא פארודיה על הכל. בשבע העונות שלה, הסדרה עשתה פארודיות על כמעט כל ז'אנר, קלישאה וטרופ אפשרי, יצרה מיתוס מורכב שמשפר את הפרקים ככל שמכירים אותם אך לא מכביד על צופים חדשים, ובעיקר – העסיקה את צוות השחקנים הקומיים הכי מוכשר, למרות שחלקם היו כאלה רק בתוך הסדרה. כלומר, הנרי וינקלר ומגן מולאלי לא צריכים שאף אחד יציג אותם (אני מקווה), אבל קן מארינו, זנדי הרטיג, ארין הייז, רוב קורדרי ולייק בל אולי כן צריכים שכנוע מסוים שהם יותר מה"ההוא מהזה", והסדרה היא בדיוק השכנוע הזה. מאלין אקרמן, שחשבתי שהיא אחת השחקניות המשעממות שראיתי בעקבות "השומרים", הפכה בבת אחת לאחת מהשחקניות הקומיות הכי מוצלחות אי פעם, רק כי מישהו נתן לה סיכוי. אה, כן, ומייקל סרה מופיע (בקולו) פעם-פעמיים בפרק, וזהו. כל זה, בפשטות, יוצר את הסדרה הכי טובה שאי פעם שודרה בטלוויזיה. כאמור, פתקי ניחומים כבר היו אמורים להיות אצל "הסמויה", "שובר שורות", "סיינפלד", "סאות' פארק" וחברותיהן.

לא כל פרק של הסדרה היה הפרק הכי טוב בטלוויזיה, אבל בשיאה היו לסדרה עשרות פרקים שמתחרים על התואר, ובשפל שלה – פרקים שהם סתם 12 דקות של כיף חביב. "שנה בחיים" מתאר שנה בחיי בית החולים – מנהל בית החולים צריך להפוך את בית החולים לרווחי בצורה כלשהי, ומסביבו כל הרופאים עסוקים בחיי האהבה שלהם – ושנה שלמה עוברת ב-13 דקות, ברצף בדיחות מטורפות, מבריקות, מטומטמות, נפלאות וקורעות מצחוק. פרקים אחרים אמרו לנו אולי משהו על האנושות, הראו איזו מיומנות קולנועית ושליטה במדיום הויזואלי ו"בי"ח לילדים", ברגעיה היפים (ו"יום בחיים" הוא כזה), עשתה בדיוק את אלה: כי אבסורד קומי הוא הכל חוץ מרק "צחוק למען הצחוקים", אלא אמירה מאוד נוקבת על חוסר השליטה וההיגיון בחיים, וכמה כל זה מצחיק.

ולמשך קצת פחות מרבע שעה, זה פשוט ממש, ממש אבל ממש מצחיק. וזה לחלוטין מספיק כדי להיות הדבר הכי טוב שהמדיום הטלוויזיוני הומצא עבורו.

תגיות: