המצב בקופות ממשיך להיות שממה לא מעניינת במיוחד ולא נראה שהמצב הולך להשתנות בזמן הקרוב, עם הסגר השני ברחבי אירופה. ובכל זאת, סוף השבוע שעבר היה ליל כל הקדושים שאמנם לא הביא איתו חדשות מסעירות אבל כן הביא מקום ראשון חדש.
בהתאם לחג, מדובר בסרט אימה: "בוא לשחק איתי" (Come Play) פתח עם 3.1 מיליון דולר והוא מספר על המפלצת המפחידה שעונה לשם, אממ, "לארי". גיבור הסרט הוא ילד אוטיסט שלא יכול לדבר, שזה רעיון מעניין. הוא משתמש במכשירים דיגיטליים כדי לתקשר עם העולם ודרכם "לארי" יוצרת איתו קשר, ואומרת שהיא בסך הכל רוצה חבר לשחק איתו. בקשה סבירה בסך הכול. אמא שלו, ג'יליאן ג'ייקובס (בריטה מ"קומיוניטי") פחות בקטע. תמיד הורסת את כל הכיף, זאתי.
בעבר, סרט שכזה היה מסתפק בכך שיש לו תקציב קטן וקהל קטן וברור שהוא יכסה את התקציב שלו. אבל בתקופת הקורונה גם סרטי אימה קטנים צריכים להתאמץ כדי לכסות את התקציב שלהם (9 מיליון דולר).
חוץ ממנו, רוב הטבלה נראית כבר די מוכרת.
במקום השני נמצא "גנב הגון" שהכניס עוד 1.3 מיליון דולר בסופ"ש עם הכנסות בכל העולם בסך 18 מיליון דולר. מתחתיו, "המלחמה עם סבא". הקומדיה בכיכובו של דה נירו, הכניסה עוד 1.2 מיליון דולר וגם הוא הגיע עד כה ל-17 מיליון דולר. מפה והלאה הסכומים אפילו פחות מעודדים.
במקום הרביעי "טנט" ממשיך לזחול לו בקופות עם עוד 885,000 דולר, הוא יכול להתנחם בכך שכנראה הוא יצליח לחצות את ה-350 מיליון דולר ברחבי העולם, בהתחשב בכך שחסרים לו רק שני מיליון דולר למטרה הזאת. אני אישית שמחה שהוא עדיין בטבלה, כי המספרים הכלליים שלו הם היחידים שיפים בעיניים.
מתחתיו נמצא סרט האימה "האיש הריק". כנראה שאנשים בחרו רק סרט אימה אחד לתקציב שלהם בסוף השבוע האחרון וזה לא היה הסרט הזה, שהכניס רק 577,351 דולר בסוף השבוע. ההכנסות הכלליות של הסרט עומדות על 2.6 מיליון דולר. לא להיט.
שלושת המקומות הבאים הם נבחרת הנוסטלגיה של דיסני:
במקום השישי נמצא "הוקוס פוקוס" עם עוד 456,000 דולר, מתחתיו "הסיוט שלפני חג המולד" עם עוד 386,000 דולר, ו"מפלצות בע"מ" הכניס עוד 232,000 דולר במקום השמיני.
במקום התשיעי יש עוד סרט אימה, "Spell", שניסה את מזלו בסוף השבוע האחרון וגילה שבתי הקולנוע כנראה עמוסים מידי באימה, לכן הוא פתח עם הסכום הזעום של 210,000. הסרט עוקב אחרי איש עסקים מצליח ששוכר מטוס פרטי כדי לטוס עם המשפחה שלו ללוויה של אביו. המטוס מתרסק בעקבות תאונה והאב מתעורר לבד ללא זכר למשפחתו ומגלה שנלכד על ידי כוהנת וודו והכישופים שלה. מתחתיו, השחרור המחודש של "משפחת אדאמס" המצויר ממשיך לדשדש עם עוד 186,960 דולר.
בזמן שהקופות גוססות בכל העולם "Demon Slayer" הצליח להגיע להכנסות של 150 מיליון דולר ביפן בלבד והפך לסרט העשירי הכי מכניס ביפן אי פעם. תמיד היה ידוע שיש ביפן הרבה כסף בקולנוע, אבל לא נראה לי שזה היה ידוע במידה כזאת. יהיה מעניין לראות אם זה ישפיע על הוליווד בעתיד.
בשבוע הבא סרט אחד אמור לצאת בהפצה רחבה "Let Him Go". החלק הכי חשוב בסרט הזה זה שקווין קוסטנר ודיאן ליין נמצאים על הפוסטר בתפקידים ראשיים. הסרט הוא מותחן שבו קווין קוסטנר משחק שריף לשעבר שביחד עם אשתו יוצאים לחפש את הנכד היחיד שלהם אחרי שבנם נהרג. האלמנה של הבן התחתנה מחדש עם טיפוס מסוכן והם צריכים להציל את הנכד שלהם. מעניין אם גם הסרט הזה יפתח עם 3 מיליון דולר.
תודה על הדיווח
למישהו יש מידע כלשהו לגבי איך בתי קולנוע פתוחים בחו"ל? כלומר עם מסיכות, בלי, ריחוק, חיטוי, וכו' וכו' – יש איזה קישור באינטרנט שמסביר/מדגים, סרטון, מאמר?
תודה רבה.
בתי קולנוע בניו יורק
בתי קולנוע מאפשרים לקנות כרטיס לפי מקום, ואז חוסמים את המקומות שסביב האדם כדי להבטיח ריחוק חברתי, ודורשים שתשאר עם מסכה במהלך הסרט, למעט זמנים שאוכלים או שותים. הם גם התחילו למכור הקרנות פרטיות, עד 20 איש, בערך $100 לחצי שעה, ועדיין דורשים את אותם תנאים (זה לפי הרגולציה העירונית, אז הם חייבים). למשל, אם אתה רוצה לצפות בטנט עם עד 19 מחברייך, אתה יכול לשכור הקרנה ב$300. כל האורחים חייבים להגיע באותו זמן כדי שיכניסו אתכם יחד, כי פרקטית זה כרטיס אחד.
אני הולך להניח שזה שונה ממדינה למדינה
(ל"ת)
האם מישהו שמע על תגובות של יס פלאנט\רב חן למצב?
האם לדעתכם יש סכנה ממשית לקריסה וסגירה של הרשתות בישראל?
לא שמעתי, אבל זה נשמע הגיוני, לא?
אין להם שום הכנסות כבר 8 חודשים.
יש לי פחד עמוק שכל עולם התרבות ייעלם.
לא רק בתי קולנוע, אלא גם תיאטראות, הופעות מוזיקה, אפילו הוצאות ספרים וחנויות ספרים (המון מכירות חיסול אצל האחרונות). גם בגלל המצב שלא משתפר(ועכשיו יש מוטציה לנגיף באדיבות דנמרק. אני בפאניקה של ממש), וגם עקב ההתנהלות הפושעת של הממשלה שמונעת משיקולים פוליטיים ואישיים. נראה לי גם שאנשים עם זיקה לאמנויות יחשבו פעמיים אם כדאי להם ללכת ללמוד את זה במכללה או בתי ספר – כי אי אפשר יהיה להתפרנס מזה בעתיד הנראה לעין. וזה מדכא אותי באופן שלא ניתן לתאר. מה יישאר פתוח, בסופו של דבר? ישיבות וסופרים?
חיים ללא תרבות אינם חיים, בעיניי.
סליחה על ראיית השחורות. אבל אני לא רואה מוצא. לא במדינה הדפוקה הזו.
היה אפשר להתפרנס מזה לפני כן?
לא, ברצינות: עוברים חודשים קשים מאוד על אמנים ואומנים, וחוסר התמיכה הממשלתית מצערת ומכעיסה – אבל מי שבא למקצוע הזה כדי להרוויח כסף לא נמצא בדיוק במקצוע הנכון, ועולם התרבות ישרוד גם את זה – אולי עם שחקנים חדשים, אולי בתנאים חדשים – אבל במקום שיש רצון (ואני לא רואה את הרצון לתיאטרות, קולנועים, וספרים יורד במהלך החודשים הללו), יהיה מי שיספק שירות.
סליחה, אבל זו תשובה גרועה.
בוודאי שאפשר היה להתפרנס מזה קודם. לא טוב, אפילו רע מאוד, ולא כולם – אבל אפשר היה. אנשים התפרנסו מעבודה בתיאטראות (שזו הכנסה יציבה, גם אם בתנאים גרועים), מהצגות בבתי ספר ומתנ"סים, ממופעי בידור בקניונים, וגם – בצורה הרבה פחות סדירה – מטלוויזיה וקולנוע. חלק מהתעשיות האלה גם פירנסו מערך תומך לשחקנים עצמם, למשל אנשי סאונד ותאורה.
מכל אלה, רק הטלוויזיה עוד קיימת, ואני מניח שחלק מהפקות הקולנוע גם המשיכו לעבוד, כי סרט שמופק עכשיו לא יוצא עכשיו.
אנשים לא באים למקצוע *כדי* להרוויח כסף. אבל הם נשארים בו, בין השאר, כי *אפשר* להרוויח בו כסף – לפחות מספיק כסף כדי לחיות.
לגבי ספרים, אלוהים תעזור לי אם אני מבין למה העסק הזה קורס (וכך מתנהלות הוצאות הספרים – כאילו הוא קורס). לכאורה אנשים אמורים לקרוא עכשיו יותר מאי-פעם. אבל זה כבר סיפור אחר.
הכותרת הייתה הלצה, כן?
אבל זה לא בדיוק "בוודאי". במאי קולנוע ותסריטאים, לדוגמא, לרוב צריכים למצוא אפיקים אחרים כדי לגמור את החודש (ועל כן הרבה מאוד במאי קולנוע מוכרים ומוערכים מלמדים את המקצוע בשלל מקומות). איך אמרו בדג נחש בתחילת הדרך? "לכל אחד מאיתנו יש עוד עבודה".
שוב, המצב החמיר וליבי יוצא אל האנשים שמצאו את עצמם בלי דרך לכלכל את עצמם. אבל גם לפני זה, רק לפרנס את עצמך במקצוע האמנותי שבחרת לעשות היה כאב ראש על סף המיגרנה (קצת צריך למקד את הדיון בעצם, במי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מישהו, כי נגיד אנשי סאונד ותאורה נניח, אכן ספגו מכה חזקה יותר ובגדול, כמו שאמרת, החזיקו את עצמם יפה).
ממה שהבנתי, לגבי הוצאות וחנויות ספרים (מידע שקיבלתי מעורכת)
בתי הדפוס לא עובדים בתקופה הזו, והחנויות צריכות להיפטר מהמלאי שיושב להן על המדפים. ואם כל שני וחמישי יהיה סגר חדש, הן לא ישרדו. אמנם יש ספרים אלקטרוניים, אבל נדמה שעדיין הרוב מעדיף ספרים מודפסים (כולל כותב שורות אלו).
זה עניין של בעיה בהיצע, לא חוסר בביקוש.
עדיין, למרות הכל, עיקר מכירות הספרים מתבצעות בחנויות הספרים (וספציפית, בצומצקי). מכיוון שחנויות הספרים שייכות לקבוצה שנפגעה הכי קשה (גם מוצרים לא חיוניים וגם מרוכזות ברובן בקניונים), מכירות הספרים ירדו דרסטית, ולכן החנויות לא מקבלות ספרים חדשים לפני שיוכלו למכור את הספרים הישנים שנכנסו לפני הקורונה. מכיוון שהדפסה של ספרים עולה כסף, זה אומר שלא מודפסים ספרים, ומכיוון שלא נמכרים ספרים, לא עובדים על ספרים חדשים.
גם כאן מדובר בפקק שברגע שיישתחרר הוא אמור לחזור למצבו הקודם – ייקח זמן לחזור לקצב, אבל אני מכיר הוצאות ספרים שכבר יש להם ספרים מוכנים ורק מחכים לכך שתהיה סיבה להדפיס אותם.
השאלה למה אתה קורא "ייעלם".
ברור שהוא צריך להשתנות. עד שלא יהיה חיסון יעיל שיהפוך את הקורונה לעוד "מחלת חורף", בעולם יהיו חוסרים גדולים בכל פעילות שמטבעה דורשת התקהלות – לדוגמה תרבות ותיירות.
אבל הצורך לא הולך לאיבוד. הרצון של אנשים לצרוך תרבות לא ייעלם, והרצון של אנשים ליצור תרבות לא ייעלם. הבעיה היא כרגע, ביכולת של אנשי התרבות להתפרנס. חלקם לא ישרוד את התקופה הזאת – כשאתה איש תרבות, אף פעם אין לך מספיק שומנים בשביל לשרוד תקופה ארוכה – אבל הרצון יישאר.
כמובן, בהחלט ייתכן שעולם התרבות לא ייראה אותו דבר. בתי קולנוע שמבוססים על ההרגל של אנשים לצאת מהבית יתקשו מאד להחזיר להרגל הזה אנשים שהתרגלו לצרוך סרטים בבית, סרטים והופעות שמבוססים על ההנחה שיצפו בהם אולמות מלאים עד אפס מקום פשוט לא יופקו בשנים הקרובות, הצגות תיאטרון שמבוססות על במה עמוסה באנשים יתקשו מאד להצדיק את עצמן. וגם כשיהיה ניתן מבחינה רפואית לחזור לכל אלה, ההרגלים של האנשים כבר השתנו. אבל זה לא אומר שלא יופקו עוד סרטים, ולא יעלו עוד מחזות, ולא יהיו עוד הופעות – הן פשוט יהיו אחרות.
יש טענה שאומרת שתקופת הרנסנס הייתה תגובה לטלטלה שעברה אירופה אחרי מגיפת המוות השחור. אי אפשר לעצור תרבות, היא רק תצטרך להתאים את עצמה.
מאוד חסר לי מגע אנושי אינטנסיבי (איזה מוזר, תמיד כיניתי את עצמי סאב-אגרופובית)
דווקא לאחרונה קצת נרגעתי, אפילו ישבתי במסעדות 3 פעמים, אחת מהן היתה בפנים (!) אני משתתפת באינטראקציות חברתיות בחוץ, עם סושיאל דיסטנסינג וכל האושר..
וחסר לי!
עזבתי את הארץ רגע לפני פרוץ הקורונה, אז בדמיוני בארץ הכל אותו דבר (אני יודעת שלא) והתגעגעתי לאינדינגב, ואני מתה לראות הופעות של כל מיני הרכבים ומוזיקאים שאלוהימה יודעת אם יחזרו להופיע, מניחה שלפחות חלקם בהליכי הסבה מקצועית עכשיו כשאי אפשר להתפרנס (מה שכתב אדם מעליך)
אני נוטה להאמין (ולקוות) שברגע שירדו הסיכונים, וזה כניראה יקרה עוד הרבה מאוד זמן, יחזרו לחיינו גם הדברים הצפופים כמו בתי קולנוע, הופעות, פסטיבלים, מחזות וכו'.
אנשים שינו הרגלי צריכה, אבל נדמה לי שלכולם חסרה האינטראקציה האנושית וגם רואים את זה בלקיחת הסיכונים. הנה התחלתי בציון שישבתי במסעדות, הרי יכולתי גם לעשות טייק אאוט ב2 מ-3 המקרים, אבל גם החוויה של 'לשבת ב' היתה חסרה מאוד.
מה כן ישתנה? לדעתי בעיקר היכולת הכלכלית. לפעמים נדמה לי שיש אנשים שחיים בבועה כלכלית, וזה מוזר כי אני מסתובבת בחוגים שבעיקר עונים על ההגדרה של מעמד בינוני-גבוה, כלומר אנשים עם השכלה על תיכונית, אמצעים ופרבילגיות. ועדיין, אני מכירה לא מעט אנשים שנפגעו כלכלית באופן אנוש. אני חושבת שמי שירצה לקיים אירוע המוני ולהביא קהל, וזה אותו קהל שפעם הוציא כספים בלי לחשוב, יצטרך לחשב מחדש עלויות. אני מקווה שיחתכו במיותר, בהפקות ראוותניות מוגזמות, ולא בחשוב (הצוות של מאחורי הקלעים, אלו שנפגעו ראשונים מהסגר). יש הרבה מאוד בשר עודף בהפקות השונות, סרט טוב לא חייב להיות מצולם בלוקיישן הכי אקזוטי, ולא חייב לשפוך חצי מהתקציב על משכורות מנופחות לכוכבים. מופע טוב לא חייב פירוטכניקה מוגזמת, כפי שהוא זקוק לאומן טוב (שחקן, מוזיקאי וואטאבר), לאיכות הפקה טובה- סאונד, תאורה..
ספציפית לישראל, כדי לשקם עסקים כמו בתי קולנוע, המדינה תהיה חייבת להתערב. למשל, לאפשר לעסקים האלו איזושהי הנחה בארנונה/חשמל, כדי שיוכלו לסגור את החודש בלי לגבות סכומי עתק על כרטיסים. אני לא אופטימית, רק להציץ באופן שבו מנהלים כרגע את הריגת העסקים הקטנים בישראל גורמת לי להקציף מזעם, ולא נראה לי שישנו תקליט כשדברים יפתחו.
זהו, שלא נראה שהמדינה מעוניינת לתמוך בעולם התרבות.
אני תוהה אם זו מדיניות מכוונת. ברור לי שלחרדים בממשלה אין שום עניין בלקיים תרבות חילונית וליברלית.
ואיך דברים יוכלו להיפתח כשהמצב ישתפר אם אין להם רשת ביטחון, אפס, נאדה? הם יפשטו את הרגל הרבה לפני כן.
עד תחילת המשבר השתתפתי בתיאטרון חובבים בעיר מגוריי; כרגע הוא מושבת כבר יותר מחצי שנה, ואני פוחד נורא שגם הוא יפשוט את הרגל. היום הצעתי לבעלים תמיכה כספית (אני עובד, אני רווק, יש לי חסכונות), בניסיון לתרום משהו לשימור המקום הנפלא הזה (ענו לי בשלילה, אגב). יש בו מדריכים מעולים ומשתתפים מרתקים ומוכשרים שאני רוצה כל כך לחזור ולעבוד איתם על הבמה.
הממשלה לא מעוניינת לתמוך בכלום.
(ל"ת)
הממ, יש משפחה שקיבלה החודש 2 מכוניות חדשות
לא ממוגנות, אבל חדשות. אז אני מניחה שיש משפחות שהממשלה כן אוהבת לתמוך בהן, אבל זו לא חכמה, הם מרוויחים פחות ממלצר.
זה שהיא לא מעוניינת לא אומר שלא מאלצים אותה.
דרך אגב, אחת הבעיות של הממשלה הנוכחית היא שהיא משותקת ומעט מאד מצליחים לאלץ אותה לעשות דברים.
ברור לי שאנשים תמיד ירצו לצרוך תרבות. הבעיה שלא ניתן יהיה
להחזיר השקעה בהופעות או סרטים או הצגות כשהקהל שלך קטן באופן משמעותי כל כך. וזה מן הסתם ישפיע על המוטיבציה ליצור דברים כאלה מלכתחילה. סופר יכול לכתוב בפרטיות חדרו ולא מושפע משיקולים כאלה. השחקן, המוזיקאי, הבמאי – כולם צריכים למלא כסאות כדי לראות בכך רווח כלשהו.
המודלים הכלכליים יצטרכו לשנות, לפחות לטווח הקצר
השאלה היא כפולה:
א. מה יהיה השינוי, והאם הוא בהכרח רע
ב. כמה קצר הטווח הקצר הזה?
אני חושב שרוב החשש של אנשים הוא מכך שאנשים פשוט יזנחו את הקולנוע בגלל ש"התרגלו" לקורונה. מהסתכלות לימני ולשמאלי, אני לא בטוח שזה המצב בכלל. על כן, אני חושב שיש אנשים שרוצים להביא את הכסף לתרבות – אבל כן צריך לראות איך לגרום לזה לקרות.
אני ממש לא חושבת ש"התרגלו"
להפך, אני חושבת שאם וכאשר המצב הנוראי הזה יגמר, אנשים יהיו כל כך רווים מלהיות בבית שבהתחלה יהיה גל של "פיצויים" אצל אלו שהמצב הכלכלי שלהם מאפשר.
בהכללה גסה מאוד – האנשים כרגע מתחלקים ל-2, אלו שפוטרו או חולתו או בעלי עסקים שנסגרו, שליבי איתם ובהחלט צריך לחשוב איך לעזור להם גם ברמה הממשלתית וגם ברמה החברתית,
ומצד שני, כל אלו שעדיין עובדים סדיר, אבל ההוצאות שלהם ירדו משמעותית (כי עובדים מהבית אז פחות דלק, לא טסים לחול, אולכים הרבה פחות בחוץ ו…) ואצלם יש סיכוי שתהיה איזה פריקת עול כשכל המצב הזה יגמר, כי כמה אפשר להיות בבית? מי שרצה להיות כל הזמן בבית היה בבית גם קודם, ומי שנהנה מחווית הקולנוע/תיאטרון/הופעות חיות – לא יוותר עליהן בכזו קלות. ועכשיו הם לא יכלו לצאת במשך שנה, והצטבר להם כסף עודף מהתקופה שלא היו הרבה הוצאות – אז הם יצאו הרבה יותר.
תהיה טלטלה, דברים ישתנו, זה ברור שלא כולם יצליחו להחזיק מעמד כלכלית עד לסוף המשבר. אבל מי שכן יצליח להחזיק מעמד – לדעתי תהיה שם תחייה מחדש.