ביקורת: פנטלוגיית 'יעד סופי'

היה זה יובל בנאי ששר ש"כל אחד צריך בסוף למות". ואת הרעיון הזה לקחו סרטי "יעד סופי", פרנצ'ייז שהתחיל בתחילת המאה ונמשך עד תחילת העשור האחרון, וסחטו עד הסוף.

לכל סרטי "יעד סופי" יש את אותו פרמיס בסיסי: מישהו מקבל חיזיון של אסון רב-נפגעים דקות בודדות מראש (התרסקות מטוס, תאונת שרשרת ועוד), נכנס לפניקה, מצליח להציל כמה אנשים ואת עצמו ואז אותו אסון באמת קורה. אבל מכיוון שהוא והניצולים היו אמורים למות באסון הזה, המוות בעצמו מתחיל להרוג אותם בזה אחר זה בשלל תאונות מוזרות ובלתי סבירות (אין לו כוח לכל הבירוקרטיה והניירת). בתחילת הפרנצ'ייז אלה היו מיתות יחסית פשוטות: מישהו נפגע מחתיכת מתכת תועה, מישהי אחרת נדרסת ע"י אוטובוס (לא רג'ינה ג'ורג', אבל קרוב).

אבל ככל שהסרטים התקדמו, הנקמות שהמוות הוציא לפועל התבצעו בדרכים כה מורכבות שרוב גולדברג היה מקנא. למשל, המיקרוגל של הניצול הראשון ב"יעד סופי 2" מתפוצץ בגלל אות פלסטיק שנפלה לתוך המנה שחימם, מה שגורם לשריפה במטבח, שאותה הוא לא יכול לכבות כי היד שלו תקועה בתוך הכיור בגלל שנפלה לשם טבעת חדשה. אחרי שהוא מצליח לברוח מהדירה דרך יציאת החירום, הוא מגלה שהסולם תקוע אבל מצליח להגיע לקרקע רק כדי להחליק על שאריות ספגטי שזרק מהחלון קודם לכן. ואז הסולם, שנמצא ממש מעל עינו, מחליט לרדת עד הסוף. עם הזמן, הסרטים נהיו מודעים לאבסורדיות הזאת והציגו מספר דברים שונים שמשתבשים במקביל, בידיעה שהצופה רק מחכה לראות מאיזה כיוון המוות יגיע. בפרפרזה על ג'ף גולדבלום, המוטו של הסדרה נהפך ל-"המוות מוצא דרך".

זה כנראה הדבר העיקרי שמבדיל את הסרטים האלו מסלאשרים אחרים: לנבל בסרט הזה אין צורה אנושית. אין רוצח במסכה להרוג, אין מפלצת למצוא את נקודת התורפה שלה, אין עדר של זומבים לשרוד עד שהצבא יגיע להציל את היום. האנטגוניסט של הסרטים האלה הוא, כאמור, המוות עצמו, אבל בלי גלימה וחרמש וכל השטויות האלו – כאן הוא מופיע בצורה של משב רוח מאיים, כמו גל קור מצמרר. ולמה הוא עושה את זה? טוב, הוא לא פוצח במונולוג דרמטי בנושא, אבל זה די ברור שזה בגלל שאנשים מרמים אותו. וכמו כולנו, גם המוות לא אוהב שמרמים אותו.

"יעד סופי" הראשון בכלל לא התחיל בתור סרט: הוא התחיל כשהתסריטאי ג'פרי רדיק קרא כתבה בעיתון על מישהי שאמא שלה הזהירה אותה לא לעלות על טיסה כי יש לה תחושה רעה. האישה החליפה טיסה, ולמחרת הטיסה המקורית שלה אכן התרסקה. רדיק כתב תסריט שמבוסס על זה שאותו תכנן להציע בתור פרק לסדרה "תיקים באפלה", ורק לאחר שחבר שלו שכנע אותו שיש כאן משהו גדול יותר, הוא החליט להפוך אותו לתסריט של סרט באורך מלא.

הסרט הזה הוא לא סרט מאוד מפחיד, אבל הוא עדיין לא במחוזות האימה הקומית באופן מובהק כמו הסרטים הבאים. אפשר להגיד שהוא קומדיה שחורה שלוקחת את עצמה ברצינות (רוב הזמן). אין כאן אפקטים מדהימים או שמות גדולים (השחקן הכי מוכר מבין הראשיים הוא שון וויליאם סקוט, שהיה פופולרי באותה תקופה. דוון סאווה, השחקן הראשי, אולי מוכר לכם מהקליפ לשיר "Stan" של אמינם), אבל משהו בגימיק של הסרט והאופן שבו הוא מבוצע פשוט אפקטיבי ומשאיר אותך בציפיה לראות איך הנער או הנערה הבאים בתור ייהרגו בצורה גרפית ואכזרית.

כמו כן, הסרט הזה יצא לא כזה הרבה לפני 11/9. שנה וקצת מאוחר יותר, אם איזשהו מפיק היה אפילו מוכן לגעת בזה, כנראה שהיינו מקבלים סרט שונה מאוד.

לאחר הצלחת הסרט הראשון, קיבלנו את השני, שהיה הראשון להכניס לסדרה כל מיני חוקים למה שמכונה בסרטים "התכנית של המוות": אחת הניצולות היא אישה בהריון, ואם היא תשרוד מספיק זמן כדי ללדת זה ישבש את כל התכנית של המוות כי… מעגל החיים או משהו. זה גורם לפרמיס היחסית פשוט להסתבך עם עצמו יותר מדי, מה שפוגע באיכות ובקצב שלו. זה נראה כאילו יוצרי הסרט קצת פספסו את הקטע: אנשים לא באים לסרטים האלה בשביל דרמה אקזיסטנצילאיסטית, הם באים כדי לראות בני נוער מתים בדרכים מטופשות ויצירתיות.

מה שכן, בניגוד לשאר הסרטים שבהם האסון הראשוני לא השפיע עלי (עליתי על הרבה טיסות אחרי צפייה בסרט הראשון), אחרי תאונת הדרכים שמתחילה את אירועי הסרט הזה, אני לא מעז יותר לנסוע מאחורי משאית שמובילה בולי עץ. למעשה, כנראה שאאיץ כדי לעקוף אותה. אני לא אהיה קורבן בתאונת השרשרת הקטלנית שתתחיל מזה שהשלשלאות של המשאית ישברו! לא היום, מוות!

לעומת השני, "יעד סופי 3" הוא כבר שיפור משמעותי, ולדעתי הטוב ביותר בסדרה. הוא לוקח את עצמו הרבה פחות ברצינות, המיתות יותר יצירתיים והוא מתהדר בכוכבת העולה מרי אליזבת' ווינסטד (שתככב 4 שנים לאחר מכן כרמונה פלאוורס ב"סקוט פילגרים"), שנותנת את תצוגת המשחק הכי טובה של דמות ראשית בסרטים האלו. גם שאר הקאסט יחסית בסדר, כלומר, הדמויות בו הן סטריאוטיפים של תיכוניסטים, אבל זה רק הופך את המיתות האכזריות של חלקן למספקות יותר. המעבר בין שוט של שתי מיטות שיזוף בוערות לשני ארונות קבורה הוא מהדברים שבשבילם קיים הקולנוע.

הסרט הרביעי הוא ירידה משמעותית באיכות, בעיקר כי נראה שהוא בעיקר מתעסק בלצעוק "תראו, אני בתלת-מימד!" כל כמה דקות במקום לספר סיפור או לבדר או לא לצעוק כל כמה דקות "תראו, אני בתלת-מימד!". הוא גם משלב עוד משהו מאוד מטופש, אבל זה כבר גולש לספוילרים. בקיצור, זה הסרט בסדרה שאפשר לדלג עליו.

"יעד סופי 5" – שמסתבר שבשלב כלשהו תיכננו לקרוא לו "5nal Destionation" (איך זה אפילו עובד?) – גם משתמש בתלת-מימד, אך באופן מוצלח יותר וגם חוזר להתמקד בגימיק המקורי שבשבילו כולם קנו כרטיס. זה היה מספיק כדי להפוך אותו לסיום מוצלח לסדרה, אבל הוא לא מסתפק בזה אלא נגמר עם מה שהוא, ברצינות גמורה, אחד הסופים הכי טובים שראיתי אי פעם. אני עדיין זוכר שהייתי צריך להרים את הלסת שלי מהרצפה של אולם הקולנוע (אחר-כך שטפתי אותה היטב. הייתי סדרן, אני יודע מה היה שם). ובכלל, כמה פרנצ'יזיים יכולים להגיד שהסרט החמישי הוא מהיותר מוצלחים שלהם, בעיקר בז'אנר האימה?

זה היה למוני סניקט שכתב "כולם ימותו מתישהו, אבל מעט מאוד אנשים רוצים שיזכירו להם את זה". זה הרעיון שבמרכז הסדרה – שהמוות יגיע אליכם, לא משנה מה תעשו – ואף אחד לא רוצה לשלם על כרטיס כדי לקבל תזכורת לכך. אז כדי להסוות את הרעיון הזה, סרטי "יעד סופי" עשו את הדבר ההגיוני היחיד והלכו אל מחוזות האבסורד וההומור השחור. וכך במקום תזכורת לבלתי נמנע, זה נהפך למשחק ניחושים סדיסטי ומוגזם. כי אם כולנו בכל מקרה נמות, נותר רק לקוות שזה לא יהיה משהו משעמם כמו פגיעה מאוטובוס, אלא מינימום בזמן שנתאמן במכשירי כושר ומסמר שיפול מאחד המזגנים יגרום למתעמלת אחרת למעוד על קערת אבקה שתעוף לתוך הפרצוף שלנו ותגרום לנו לאבד אחיזה ולהתרסק על הרצפה בפוזה שהגוף האנושי לא נועד לעשות. מינימום.