-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הנערים בחבורה (2020)
The Boys in the Band
ב-1968, חבורת חברים ניו יורקרים נפגשים למסיבת יום הולדת. משקה אחר משקה, האמוציות והטונים עולים.
תאריך הפצה בארה"ב: 30/09/2020
תאריך הפצה בישראל: 30/09/2020
(קול קריין מהאייטיז)
הם ישחקו משחק…
שאי אפשר לנצח בו.
עדיף לראות את המקור, בגדול
אלא אם אסתטיקה של שנות השבעים ממש חורקת לכם.
מיושן להכעיס
אני מבינה שהעלילה מתרחשת לפני כמה עשורים, אבל עדיין, הסרט נעשה כיום. זה בסדר שתהיה דמות של הומו אומלל אכול שנאה עצמית, אבל פה כל השבעה הם כאלו. אין אפילו אחד שסבבה לו, שלא טובע בתסביכים של עצמו ושחיי האהבה שלו לא בזבל.
הדיון הזה כבר עלה
בכתבת הטריילרים הרלוונטית:
https://www.fisheye.co.il/trailers_6_9_20//#target-comment-1043472
בכל מקרה, מסכים איתך, אבל כנראה שהיו מספיק אנשים שהרגישו צורך ליצור את הרימייק הזה.
את אומרת את זה בתור גבר הומו?
(ל"ת)
היא אומרת את זה בתור צופת קולנוע.
(ל"ת)
היא אומרת שהיא כעסה על כמה שהסרט מיושן בגלל שכל הדמויות אכולות שנאה עצמית
(איך אמורי אכול שנאה עצמית? איך טקס אכול שנאה עצמית?). היא קבעה עובדה, בעצם – פעם זה היה הגיוני, היום זה לא. מארט קראולי, שכתב את המחזה המקורי, מספר שבאחת הגרסאות המחודשות שעלו על הבמה שמע כמה גברים בני 40 שאומרים על ההצגה "מזל שאנחנו לא ככה יותר", כמה גברים בני 30 שאומרים "אנחנו יותר כאלה משהיינו רוצים להודות" ובחורים בני 20 (היי) שאומרים "אנחנו בדיוק ככה".
הסרט הזה פה כדי לספר על חוויות של גברים הומואים. הוא נכתב על ידי גברים הומואים, בוים על ידי גבר הומו, הופק על ידי גבר הומו וכל אחד ואחד מהקאסט (כל מי שאינו ניצב או ביט) הוא גבר הומו. יש דברים שלא יבינו מי שאינם מהקהילה וזה מה זה בסדר. זה לא פוסל אף אחת או אחד מחיווי דעה על הסרט, אבל זה כן אומר שיש דברים שלא תוכלו להבין, כמו שאני לא פה כדי לקבוע אם "אושפיזין" מבזה את העדה החרדית או אם "עלים אדומים" מבזה את יוצאי אתיופיה. הסרטים האלה לא מספרים עלי וזה מה זה בסדר. אם משהו יצא לי לא אמין בסרטים האלו (שמודה, לא ראיתי אף אחד מהם) יכול מאוד להיות שיש כאן פאלטה בבימוי או בכתיבה, אבל החוויות שמתוארות שם לא שייכות לי. וזה ממש בסדר. וכל זה כדי לומר – אני גבר הומו ומבחינתי "הנערים בחבורה" היה מעורר הזדהות ורלוונטי ברובו המוחלט, גם 50 שנה אחרי שנכתב.
אם הייתי אומר על "לא פה לא שם" שההצגה שלו את החברה הערבית לא אמינה לא הייתי נשמע קצת מבולבל?
אז תסביר למה אתה לא מסכים עם מה שהיא כתבה.
במקום לזרוק חצי משפט שרומז ההיפך ממה שנאלצת להדגיש פה.
אני מסכימה עם "זר לא יבין זאת" במידה מסויימת (ואחד הדברים המעצבנים שנתקלתי בהם בשיח הקולנועי בשנים האחרונות היה הזרם הבלתי פוסק של גברים שבאים לספר לי אם וונדר וומן הוא סרט פמיניסטי או לא). אבל קודם כל, יש לי תחושת בטן לא מבוססת שגם בקרב הגברים ההומואים הדעות יהיו חלוקות לגבי אם בשנת 2020 עדיין רלוונטי להציע ש-100% מהגברים ההומואים אכולי שנאה עצמית. טוב, היא קצת מבוססת על מגוון התגובות שראיתי ל"באהבה, סיימון". שנית וחשוב מכך, אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לחלוק את החוויה שלכם עם שאר העולם בתקווה שבפעם הבאה יבינו אתכם טוב יותר, במקום להרחיק אנשים שבבירור לא מטרילים אלא אכפתיים לגבי הייצוג שקיים בסרט. ואם אין לך את היכולת להיות הדובר של הקהילה שלך כל פעם, אפשר גם לא להגיד כלום, או להפנות לדברים שאחרים כתבו.
ואם תחשוב אחורה על הכתיבה שלך באתר, אני בטוחה שתצליח למצוא דוגמאות למקרים שבהם כתבת על סרטים שעוסקים בחוויה של קבוצה שאתה לא משתייך אליה, והבעת את דעתך לגבי החשיבות של אותו ייצוג לאותה קבוצה.
סליחה, שכחתי ש-no penis, no opinion
ובנימה יותר רצינית – אני מכירה מקרוב מספיק גברים הומואים שזו לא החוויה שלהם כדי לומר בביטחון שלפחות מאז הניינטיז, לא כל הגברים ההומואים אכולי שנאה עצמית, ויש כמה כאלו שסבבה להם, בדיוק כמו שאני יכולה לומר בביטחון שיש גברים הומואים אכולי שנאה עצמית, כי אני חיה בעולם ומדברת לעומק גם עם אנשים שהם לא אני. וכן, גם אני קהל היעד של הסרט הזה, לא רק אתה, מותר לי להביע עליו דעה.
אגב, אמורי אוכל הרבה חרא בסרט, וגם טקס. לאף אחד משניהם לא סבבה בחיים.
ורק כדי לציין, בין השאר כי (בטעות!) לא הבהרתי את זה בתגובה הזאת:
כמובן שדעתך על הסרט תקפה. אהבת, לא אהבת, טוב, לא טוב – עצם העובדה שאני הומו לא אומר שדעתי שווה משלך, ואם זה התפרש מדברי הטעות היא לחלוטין שלי ואני מצטער. אבל כשאת קובעת שזה לא "בסדר" שכל השבעה (יש תשע דמויות בסרט, אגב) הם אומללים אכולי שנאה עצמית כי פעם זה היה ככה והיום זה לא – זה מה שהפריע לי.
הצקה אחרונה - אייתתי לא נכון את המילה Uterus. מביך מאוד. אופס!
(ל"ת)
סרט נהדר, ומשקף את המציאות הרבה יותר משנדמה לנו.
בתור מי שגדל כהומו בתקופה שכולם היו בארון (ורק נולדתי עשור אחרי שהמחזה נכתב) פגשתי את כל הטיפוסים שמופיעים בסרט, וראיתי בעיניי את הדינמיקה החומצית של גייז מתוסבכים אכולי שנאה עצמית.
סרטים מעטים נגעו בי כל כך חזק כמו זה.
מעבר לזה, יש לסרט תחושה חזקה של "מי מפחד מווירג'יניה וולף", בקטע טוב (ראיתי בזמנו עם יונה אליאן וששון גבאי).
מרגישים שהסרט הוא למעשה מחזה מצולם, אבל זה לא מוריד מהכוח שלו.
ראית גם את המקורי? או רק את זה?
(ל"ת)