ביקורת: טרילוגיית "לפני"

זה רומנטי, זה פנטזיה, זה עצוב, זה מקסים וזה חד פעמי. בכל שלוש הפעמים.

לפני הזריחה

ג'סי (אית'ן הוק) וסלין (ג'ולי דלפי) נפגשים במקרה ברכבת בווינה ומחליטים לרדת ממנה ביחד ולבלות לילה אחד בעיר. במקום פארקים רחבים ואתרי תיירות נאים, הסרט בוחר לעקוב אחרי השניים דווקא בסמטאות צדדיות.

"לפני הזריחה" הוא הרבה יותר פנטסטי מריאליסטי בבסיסו. כל סרט בסדרה מתאר שיחה בין אותם שני אנשים, והשיחה הזאת מרגישה פחות אמינה מאלה שיבואו אחריה. הכימיה בין שני הזרים מהירה מדי וטובה מדי, אין רגעים מביכים – נו, פנטזיה רומנטית.

"לפני הזריחה" הוא סרט נאיבי כי הוא מסופר מנקודת מבט נאיבית – אלה שני צעירים שהנאיביות שלהם גובלת בטמטום, שבטוחים שאיש מעולם לא אמר או חשב את מה שהם אומרים ושהם שני האנשים החכמים, הנאורים ומקוריים ביותר עלי אדמות; שאהבתם היא קוסמית וטהורה וכו' וכו'. כל כך קוסמית וטהורה שהם לא טורחים להחליף מספרי טלפון או אפילו לשאול לשם משפחה.

ג'סי וסלין מתנהגים כמו בני עשרים שבטוחים שהם יודעים הכל על העולם ועל מערכות יחסים, אבל אי אפשר באמת להאשים אותם כי הם באמת בגיל שבו נאיביות היא לגיטימית, עם אופציה לחינניות מסוימת. גם אם אני לא מאמינה לחלוטין לתקשורת המושלמת ביניהם, אני מאמינה שהיא מושלמת בעיניהם.

עם זאת, יש כאן גם מידה של ריאליזם. אין כאן כינורות, לא בפגישה הראשונה של הזוג ולא בפרידתם. בכלל, הסיבה שג'סי וסלין עוררו אנטגוניזם אצל חלק מהצופים (אסף צפור כתב על הסרט בשעתו ששמו הולם אותו, מאחר והוא עוקב אחרי אנשים ש"השמש זורחת להם מהתחת") היא דווקא העובדה שהם מתנהגים כמו אנשים אמיתיים. הם מזכירים לנו אנשים שהכרנו ובמקרים רבים את עצמנו, לפחות בשלב הזה של החיים. יש להם שורות פיק אפ זחוחות, רעיונות רומנטיים שהם בטוחים שהם המציאו (לג'סי יותר מלסלין) ומודעות עצמית מעטה מאוד (ואם כבר מדברים על מודעות עצמית – מי אני שאבוז לצעירים האלה, שניהם מבוגרים ממני).

באופן מפתיע או שלא, הסרט עבד לי יותר טוב בחלקים מאשר כסרט רציף. בצפייה חוזרת ראיתי אותו כמעט כמו סדרה – פרק אחד, חצי שעה ביום במשך שלושה ימים, עם הרבה זמן להרהורים בין לבין. בפורמט הזה הקשקשת קיבלה צורה ומשמעות ברורות יותר.

לפני השקיעה

"לפני השקיעה" הוא, ללא עוררין, האהוב עליי מבין סרטי הטרילוגיה ואין לי אף הסתייגות של ממש ממנו. הראשון בסדרה היה יותר מדי פנטסטי בשבילי בעוד הריאליזם של השלישי כואב מדי, אבל "לפני השקיעה" נמצא בדיוק באמצע. הוא באורך אידיאלי (80 דקות כולל קרדיטים), כשאורך ההתרחשות בתוך הסיפור תואם את אורך הסרט. בנוסף, התקשורת של הזוג עם אנשים אחרים מלבדם, שגם ככה הייתה מועטה גם בסרט הראשון, כמעט ולא קיימת כאן.

הסרט מתחיל בצורה מושלמת ושובר בצורה יפהפייה את הרעיון של אירועי הסרט הקודם. "לפני השקיעה" מתחיל בחנות ספרים פריזאית, בה מתקיים אירוע לכבוד ספרו החדש של ג'סי, אותו כתב בהשראת פגישתו עם סלין, אי אז בווינה. סלין נמצאת בקהל ובסיום האירוע השניים מתאחדים.

אז אולי הפגישה הקודמת הייתה מושלמת מדי, אבל האיחוד הוא כבר פגישה קצת מביכה ומנומסת בין שני מכרים. ככל שהשיחה נמשכת השניים נפתחים אט אט אחד אל השנייה, אבל גם כלפי עצמם. השיחה עוברת מ"כן הכל ממש אחלה" אל "טוב, בעצם לא" עד ל"כנראה הרסת לי את החיים, יא דוש/ית".

ההתבגרות שסלין וג'סי עברו מוצגת בצורה יפה. הם עשו טעויות ועכשיו הם משלמים עליהן, אבל הם גם הרבה יותר נינוחים משהיו בעבר. הם אנשים בוגרים ומפוכחים יותר וראיית העולם שלהם שונה. לעיתים קרובות ההתבגרות מוצגת כדבר מבאס, אובדן של להט ושאיפות, אך ב"שקיעה" מתברר שהשאיפות של שניהם רק גדלו וקיבלו צורה.

כצופה, גם היחס שלי אל הדמויות השתנה מסרט לסרט. אם בסרט הראשון לא סבלתי אותם, בסרט השני גיליתי שאני דווקא מחבבת אותם ומזדהה איתם. אם בסוף הסרט הראשון ייחלתי לרגע שהמציאות תעיף לשניהם סטירה מצלצלת, בסרט השני הייתי בעדם וסיימתי את הסרט עם תחושה נעימה בלב. אפילו פירגנו לי בשיר שאני אוהבת, החמודים האלה.

אז למרות שהסרט השני בסדרה נוטה יותר אל הריאליזם על חשבון הפנטזיה, היא עדיין נמצאת שם, בעיקר בין המשפטים שהדמויות מחליפות. הסרט עדיין עוסק בהתאהבות, אפילו אם היא הרבה יותר מציאותית מזו שהייתה שם בהתחלה. אם לסרט הזה יש מסר, הוא כנראה שבקשר רומנטי תמיד תהיה מעט פנטזיה. אבל אולי זה בעצם לא נכון בכלל, כי המסר הזה מתרסק לרסיסים בסרט הבא.

לפני חצות

אאאאא… המממממ… אז ככה אנשים הרגישו אחרי "סיפור נישואים"?

קצת הקשר: ג'סי וסלין נשארו ביחד אחרי אותו יום ב"שקיעה" וכעת הם בני 41, ביחד 9 שנים רצופות ומגדלים את הגרסה הצרפתית לשתי התאומות מ"הניצוץ". הם בעיצומה של חופשה ביוון אצל סופר ידוע, עם עוד שני זוגות.

הסרט שונה מקודמיו במספר אופנים. בניגוד אליהם, שמלווים את הזוג בשיטוט בין רחובות וסמטאות, "לפני חצות" מתרחש בשישה לוקיישנים שאפשר להתייחס עליהם כמו מערכות. הצופים לא נחשפים רק לדינמיקה בין סלין לג'סי, אלא גם לזאת של הזוגות האחרים ולזו שבינם לבין ילדיהם. שיחה בסגנון של שני הסרטים הראשונים מופיעה רק באחד החלקים, והיא לא ארוכה במיוחד.

"חצות" כבר לא עוסק בקסם ההתאהבות, אלא במה שבא אחר כך. בזוגיות יומיומית, בהורות, בעבודה, בזקנה וגם במוות. כל אלו גורמים לסרט להישמע כמו עוד סרט אירופאי מהורהר והוא באמת כזה לפעמים, אבל זה לא הפריע לו לרסק אותי. מצאתי את עצמי מושקעת בו רגשית הרבה יותר משהייתי בסרטים הקודמים (כנראה כי אני עוקבת אחרי השניים האלה כבר שני סרטים), עד כדי כך שקצת קשה לי לדבר עליו. את ההרגשה הנעימה בלב ש"שקיעה" משאיר, "חצות" מבטל. אפילו החלקים הקלילים או ההומוריסטיים שלו העציבו אותי.

בהרבה מובנים זה הסרט הכי טוב בסדרה – הכי מחושב, הכי מתוסרט, הכי מתוזמן והכי מהודק. עם זאת, יש לי לא מעט הסתייגויות ממנו. קצת כמו שנאמר ובצדק על "סיפור נישואים", הניסיון לשמור על ניטרליות ולא לקחת צד ראוי להערכה אבל לא בדיוק עובד. סלין מוצגת כהיסטרית למרות שהיא ממש צודקת בעוד ג'סי מנצח בתחרות הדוש הבלתי נסבל, ובפער ענק. גם גרושתו של ג'סי מוצגת כמנוולת לחלוטין על גבול המרושעת והסרט מתעלם מהעובדה שג'סי עשה לה את אחד הדברים הכי נוראיים שבן זוג יכול לעולל. שעה וארבעים דקות פנימה נראה שמישהו נזכר שכבר עברנו באורך את שני הסרטים הקודמים וחותך את הסיפור, בצורה מאוד לא עדינה.

הסרט אפקטיבי כל כך בגלל השבירה של החלום האסקפיסטי שקודמיו הציגו. זוג האוהבים הנאה הוא עכשיו חלק מהעולם האמיתי ומוקף באנשים שלא באמת מאמינים באהבה. הזוג הזה שאנחנו מעודדים כבר שנים, עם הפגישה הגורלית והאהבה הקוסמית וכו', הפך לעוד שני אנשים שמאכזבים אחד את השנייה.
אז מה המסר שמועבר מהאופן בו הטרילוגיה מסתיימת? שאין אהבה שנמשכת לאורך זמן? שהכל נמוג והופך למציאות עצובה? כנראה שאלה השלכות אישיות שלי, ובכלל הסרט מתחיל הרבה יותר אופטימי ובסופו קצת חוזר לכיוון הזה (אבל זה מרגיש קצת מלאכותי ואף מעצבן). אבל כנראה שהסרטים האלו נועדו, בין השאר, שנשליך עליהם מהעולם הפנימי שלנו.

סיכום

יש משהו יוצא דופן בטרילוגיית "לפני". כמות הסבלנות שהושקעה בסרטים האלה מטורפת, ועם כל הכבוד ל"התבגרות", לפחות בעיניי הסיכון שמשהו ישתבש גבוה כאן אפילו יותר. הטרילוגיה עובדת הרבה יותר כשמסתכלים עליה כמכלול. אפשר להתקטנן ולהגיד שלינקלייטר בעצם לא המציא שום דבר ושבמאי הגל החדש הצרפתי, כמו אריק רוהמר, בעצם עשו את זה קודם, אבל ממש לא חייבים, כי את הקסם המסוים שלסדרה הזו יש נדיר מאוד לפגוש.

בשלושת הסרטים הללו קורים הרבה דברים יפים ואפילו מרתקים, אחד מהם בולט מעל כולם: ג'סי וסלין הם כבר יותר משתי דמויות מתוסרטות. צפינו בהם מתבגרים במשך 18 שנים במצטבר. הם השתנו והסרטים השתנו יחד איתם. כל סרט מסופר מאותה נקודת מבט, אך נקודת המבט הזאת התפתחה והשתנתה. אותו הבמאי, אותם הכותבים ואותם השחקנים נשארו שם כל הדרך, הכניסו מעצמם לדמויות והתבגרו יחד איתן. זה עצוב, זה מקסים וזה חד פעמי.