ביי, אדריאן! מבט על סרטי "רוקי": חלק שני

מאת
רם קיץ
– פורסם ב 9 באוגוסט 2020Posted in: ביקורות
רק עוד 5 סרטים ונגיע ל"רוקי 13" כמו שחזה וירד אל.

רוקי 5 (1990)

רוקי בלבואה חוזר מהקרב השנוי במחלוקת בברית המועצות ומגלה כי מצבו הבריאותי נהדר. לא, רגע, יש טעות כתיב שם, נעדר. כן, מצבו הבריאותי נעדר. יתרה מזאת, הצרות של סוס ההרבעה האיטלקי לא נעצרות פה, כי גיבורנו מגלה שרואה החשבון שלו איבד את כל הכסף של רוקי ומשפחתו ורוקי אף לא טרח לשלם מיסים ב-6 השנים האחרונות – מה שמותיר את משפחת בלבואה מרוששת (ונטולת הרובוט שהם קנו ב-"רוקי 4". אמרתי או לא אמרתי שזה סרט אייטיז?).

שמעו, "רוקי 5" הוא הרבה דברים, סרט ספורט הוא לא אחד מהם. למעשה הסרט נחשב לסרט הכי פחות אהוד בסדרה (כולל על סטאלון עצמו שדירג אותו עם ציון אפס מתוך עשר… לא שזה באמת משנה מתוך כמה, כי אפס זה אפס), ועם 29% בעגבניות רקובות וביצועי הקופות החלשים בסדרה (מה שכואב נוכח תקציב הסרט שהיה הגבוה ביותר עד אותה עת) – אין זה מפתיע ש-"רוקי 5" קבר את הסדרה למשך עשור וחצי.

אבל, כמובן, אני מוכרח להיות פתית שלג מיוחד ולספר לכם כי "רוקי 5" דווקא לא כזה סרט רע.

מטרת הסרט הייתה להחזיר עטרה ליושנה ולהזכיר לכולם את ימי ה-"דוקומנטרי הזול" של הסדרה. לשם כך פינה סטאלון את כס הבמאי לטובת ג'ון ג. אבילדסן, במאי הסרט הראשון (אותו אחד שזכה באוסקר על התפקיד הזה). אבילדסן יצר סרט שהוא מעין רטרוספקטיבה על הדמות של רוקי ומה שעבר המִתאגרף. רוקי חווה לאורך הסרט מה שנראה כמו דיכאון – המאמן הוותיק שלו, מיקי – מת, אפולו – מת, ולו עצמו מה נשאר? הרי רוקי כבר הגיע להגשמה עצמית (מספר פעמים אפילו). מה נותר לו להוכיח?

לכן רוקי לא חש צורך בוער להיענות להזמנה של מתאגרף חדש שרוצה להוכיח יכולותיו מול בלבואה. רוקי של 1 עד 4 היה קופץ על ההזדמנות, אבל רוקי של "רוקי 5" כבר עייף מדי לחרא הזה. רוקי רוצה לאמן, מה שאכן קורה כשהוא פוגש מתאגרף צעיר ומבטיח, טומי גאן (מגולם ע"י המתאגרף האמיתי טומי מוריסון ז"ל). רוקי משקיע את כל זמנו ומרצו במתאגרף החדש ובעתידו, שזה נחמד לולא בעיה קטנה – בזמן שרוקי הוא אחלה מאמן, הוא גם חרא אבא. בזמן שרוקי נותן את כל כולו לטומי גאן, הבן המתבגר שלו רוברט (סייג' סטאלון ז"ל, בנו גם בחיים האמיתיים) מתחיל להסתובב עם האנשים הלא נכונים.

השנאה כלפי הסרט נובעת מהדיכאון שלו. אחרי שראינו את "רוקי" מתגבר על קשיים ומנצח, אנו פוגשים רוקי שהוא עייף, מדוכא ועושה טעויות. הסרט אולי עוסק באִגרוף אך הוא נעדר הקלישאות הידועות של הז'אנר, והקלישאות הן השמנה והסלתה של "רוקי". סרט "רוקי" בו רוקי לא מתאמן לקראת קרב, עולה לזירה ונלחם עד הדקה התשעים – דומה לגרסה של "שובו של הג'דיי" בה לוק סקייווקר פורש מעסקי הג'דיי, לא שולף חרב אור ומזניח את R2D2 לטובת רובוט אחר שמצא בסרט, יוסף-D2. זה לא אומר שאין כאן פוטנציאל לסרט טוב אך זה יוצר דיסוננס עם ציפיות הקהל.

לי, כאמור, זה לא הפריע. אולי כי מראש ידעתי אודות המוניטין של "רוקי 5" ובאתי אליו בלי הרבה חשק. הופתעתי לגלות סרט עם לב ונשמה, סרט שמעניק סיום הולם (זמני) לסאגה שהיא "רוקי". סרט כזה עדיף מבחינתי על פני "רוקי 3" הגנרי או "רוקי 4" שצריך לשרוף ולפזר בים. למזלי, קריאה של דיונים ברשת אודות הסרט מעלה כי כיום, כשהקהל יודע ש-"רוקי 5" אינו סוף הסאגה כפי שהיה למשך עשור וחצי – השנאה כלפיו תהומית פחות. אני מבקש מכם לבוא אליו בראש פתוח.

רוקי בלבואה (2006)

הקאמבק.

ב-2006 הוציא סילבסטר סטאלון את הדפיברילטור והחייה את סדרת "רוקי" במה שאמור היה להיות האחרון בסדרה (והפעם על אמת נגעתי בכדור ה-אאאארץ). סטאלון שב אל כס הבמאי וכתב סרט שהוא מכתב אהבה לדמות, כי "רוקי בלבואה" הוא שילוב בין הכיף שהסדרה ידועה בו לבין איכות יענו-אוסקרית, בסיפור שמבחינתי הוא אחד המוצלחים בתחומו.

שנים לאחר שפרש מעסקי האִגרוף ובנעלי הבית הנוחות שהן הפעם גיל 60, פתח רוקי מסעדה בשם "אדריאן" על שם אשתו שהספיקה לקבל את התואר ז"ל מאז הסרט החמישי (כנראה שטליה שייר לא רצתה לחזור). במהלך השנים, הקשר בין רוקי לבין הבן שלו רוברט (הפעם מיילו ונטימיליה, ההוא מ-"החיים עצמם" ו-"בנות גילמור") התערער. רוברט הפך לאיש קריירה, קריירה מהסוג שלובשים עבורה חליפת עסקים ולא בוקסר. בלי אישה ועם ילד שכלוא במכונה התאגידית, נותר רוקי לבדו. 

רוקי מתיידד עם אישה בשם מארי (ג'רלדין יוז), אֵם חד-הורית לנער מתבגר. מי מכם שתוהה "רגע אחד, מארי… מארי…  איפה שמעתי את השם הזה?" מוזמן לחזור לחלק הראשון: זו אותה דמות מהסרט הראשון שרוקי ליווה הביתה ואמרה לו "לך תזדיין, קריפ". ג'ורג' לוקאס אמר פעם כי סרטי "מלחמת הכוכבים" דומים לשירה – הם מתחרזים. זה נכון גם לגבי "רוקי".

רוקי נעשה חבר טוב של מארי, מארגן לה עבודה במסעדה והופך לדמות אב עבור בנה, וכך הסרט ממשיך עד הקרדיטים, בלי שום סצנת אימונים וקרב חשוב…

נראה לכם? על הטעות של "רוקי 5" סטאלון לא התכוון לחזור. אלוף העולם הבלתי מעורער מייסון דיקסון (מגולם על-ידי המתאגרף האמיתי לחלוטין אנטוניו טארוור) חוטף ג'ננה כשסימולציית מחשב בתוכנית ספורט כלשהי חוזה כי לוּ היה דיקסון נלחם מול רוקי בלבואה בשיאו – דיקסון היה מפסיד. הפתרון? לדפוק לאלמן בן ה-60 מכות לעיני כל העולם. אחרי התלבטות לא מעטה, מסכים רוקי לקרב הצדקה הזה שצובר חתיכת באז בעולם הספורט ובתקשורת. 

משום מה רוברט (הבן שלו, הוא עדיין בסרט) לא חושב שזה רעיון טוב שאבא יחזור לזירה, פחות בגלל "אני דואג לך, פאפה" ויותר כי "החבר'ה בעבודה לא יפסיקו לרדת עלי בגלל זה". אני יכול להבין את רוברט. אולם בכל זאת, רוברט עוזר לרוקי להתאמן כדי שהפדיחה תהיה מזערית.

שמעו, זה סרט כיף. אומרים ש-"רוקי 3" הוא הכי מהנה בסדרה? בולשיט, "רוקי בלבואה" לוקח את התואר. כי מה יותר כיף מלעלות לזירת איגרוף בגיל 60 מול מתנשא יהיר? זה סרט עם איזון אופטימלי בין פאן לדרמה, כי בדיוק כשהעניינים נראים עגומים מדי, מגיעים חלקי הספורט והאימונים שמזכירים לנו מדוע אנו אוהבים את הסדרה הזו (ברובה).

אז כן, הרעיון של הקרב טיפה מגוחך אבל הביצוע שלו פנומנלי. בניגוד לסרטים הקודמים בהם הקרבות הם למעשה כוראוגרפיה מוקפדת עליה עבדו השחקנים, פה הסגנון הוא (גם) "פריסטייל" ומאפשר מידה רחבה של אילתור מצד השחקנים – וזה ניכר. מדובר באחד הקרבות המוצלחים-יותר בפרנצ'ייז, והוא דומה הרבה יותר לקרב אמיתי. סילבסטר סטאלון הוכיח, 30 שנים בדיוק אחרי הסרט הראשון, כי כוחו עדיין במותניו. כעת רוקי באמת יכול לנוח.

קריד (2015)

אבל לא להרבה זמן. בשנת 2013 במאי צעיר בשם ראיין קוגלר התבקש להחיות את סדרת "רוקי". כמה צעיר? בן 27 צעיר (משמע הבחור נולד 10 שנים אחרי ש-"רוקי" בכלל יצא), וזאת על סמך סרט אחד בלבד שקוגלר ביים קודם לכן, "תחנת פרוטווייל" – סרט בו אמנם לא צפיתי אך הוא כנראה מאוד טוב אם בעקבותיו קיבל קוגלר תקציב של 40 מיליון דולר להחיות זיכיון.

הסיפור: אפולו קריד, כך מסתבר, היה בחור די שובב שהביא לעולם ילד מחוץ לנישואין: אדוניס קריד (מייקל בי. ג'ורדן). אל תזילו דמעה על אדוניס וחייו הקשים כממזר מנודה, משום שאלמנתו של אפולו, מארי אן (פליסיה ראשד, אשתו הטלוויזיונית של ביל קוסבי) אימצה את אדוניס והעניקה לו בית חם (אז בשביל מה היה צריך את כל סיפור הממזרות הזה?). אדוניס גדל לתפארת הרחק מזירת האִגרוף, אולם ישיבות דירקטוריון ומצגות זה לא הקטע שלו. לא לא. אדוניס אוהב לעלות עם תחתוני בוקסר לזירה ולהרביץ לאנשים מיוזעים (נמנעתי מלומר את זה עד עכשיו, אבל אִגרוף הוא ספורט קצת הומוסקסואלי. לא?). אדוניס משתתף בקרבות מחתרתיים בלבד כי מארי אן, בצדק, לא רוצה לחוות טראומה שנייה. אבל אדוניס לא יכול להתכחש לטבע שלו, הוא רוצה להיות מתאגרף מקצועי – עניין די בעייתי כשאף אחד לא מוכן לפרוש עליו חסות.

בואכה רוקי בלבואה.

אדוניס מאתר את יריבו האגדי של אביו שעדיין מנהל את אותה מסעדה, ומבקש כי הלה יאמן אותו. בלבואה מן הסתם מסרב, כי אולי יש לרוקי פגיעה מוחית אבל הוא לא מטומטם. אבל, נו, אתם כבר מנוסים בכל קלישאות הספורט: לבסוף בלבואה מתרצה נוכח התעוזה שמפגין קריד הצעיר והוא מחליט בכל זאת לאמן אותו. בין לבין, אדוניס מפתח מערכת יחסים עם ביאנקה (טסה תומפסון), מוזיקאית מבטיחה עם בעיות שמיעה. אני יודע שהסטנדרט לא גבוה בכל הקשור ל-"רוקי", אבל מערכת היחסים בין ביאנקה לאדוניס היא המקסימה ביותר בפרנצ'ייז.

"קריד" יצא ב-2015 וזכה לשבחים מקיר לקיר. זה לא רק המשחק הנהדר של מייקל בי. ג'ורדן והסובבים אותו, אלא רוח הנעורים שקוגלר החדיר כאן – תרבות הראפ שניכרת גם בפס קול מודרני וקצבי, המון חוצפה, תעוזה וגם כמה בדיחות על השטויות שהסדרה הזו פעם עשתה (בקטע של "חחח איזה סתומים היינו", שטיק קולנועי ידוע). 

קרבות האִגרוף מעולם לא נראו טוב יותר – קוגלר צילם שני קרבות בוואן שוט מתמשך והתוצאה מפעימה. אפילו סטאלון עצמו לא איבד את זה בגילו המופלג: הדמות שלו סרקסטית אך תמימה כפי שהייתה פעם, והבחור רחוק מלהתמקם בניחותא על כס המאמן. בעוד אדוניס נלחם במהלך הסרט בזירות אגִרוף, בלבואה עצמו נלחם גם הוא – במחלת הסרטן. לא אפולו, לא קלאבר לאנג, לא איוון דראגו וגם לא מהשמו מ-"רוקי בלבואה"; היריבה הקשוחה ביותר של רוקי זו הכימותרפיה ומעולם לא עודדתי את הסוס האיטלקי לנצח כפי שעודדתי אותו כאן. המועמדות לאוסקר שקיבל סטאלון בעקבות הסרט, כמעט 40 שנה אחרי שהתמודד לאוסקר על גילום אותו תפקיד, מוצדקת לחלוטין (הוא גם זכה אגב, לראשונה בחייו, בגלובוס הזהב. אבל למי אכפת מגלובוס הזהב?).

"קריד" אולי לא הסרט האהוב עלי בפרנצ'ייז אבל הוא בהחלט בטופ 3, ואני לא יכול להכחיש כי הוא לכל הפחות, המהנה, המוצלח והמדכא מבין סרטי הסדרה, הכל בחבילה אחת. הסרט עצמו יצא באותה שנה כמו "הכוח מתעורר", סרט נוסף שהחיה פרנצ'ייז מזדקן שהתחיל באותה שנה כמו "רוקי"; אך "קריד" יותר מרק מנער את האבק. בעוד "הכוח מתעורר" והסרטים בעקבותיו הולכים על קצות האצבעות כדי לכבד את המורשת ממנה באו (מה שלא עזר להשקיט את הדיונים ברשת), "קריד" לוקח קונספט שחוק ורווי קלישאות – ויוצר ממנו חיה מזן אחר. "קריד" ו-"רוקי" אולי מתכתבים ביניהם עלילתית, אך קשה לומר שהם אותו סרט. "רוקי" הלך כדי ש-"קריד" יוכל לרוץ ומדובר בדוגמה ומופת לדרך הנכונה להחיות זיכיון בר מינן. "מלחמת הכוכבים", "עולם היורה" וחבריהם יכולים ללמוד דבר או שניים מ-"קריד".

קריד 2 (2018)

רק חבל ש-"קריד 2" הרס את זה.

ריאן קוגלר התהלך לו ברחוב כשמסחרית עצרה מולו וחטפה אותו היישר לאולפני מארוול. נהדר לתאגיד העכבר, נהדר קצת פחות ל-"קריד". על כן, נקרא אל הדגל הבמאי סטיבן קייפל ג'וניור, אשר, וזה נכון לחלוטין, גם לאמא שלו אין מושג מי הוא.

ל-"קריד 2" יש מספר בעיות, בראשן: הוא לא באמת "קריד 2" אלא "קריד 3". את "קריד" עזבנו כשאדוניס הפסיד את הקרב מול מי-שזה-לא-היה-שם ואילו את "קריד 2"  אנו פותחים כשאדוניס… אלוף העולם? כוכב בינלאומי? מה הולך פה, דילגו על סרט? חבל, כי הוא נשמע כמו אחלה סרט.

"קריד 2" (זה שקיבלנו, לא זה שהחמצנו) מביא את אדוניס כשהוא בשיא תהילתו לאתגר הגדול של חייו – והאתגר הזה חובב פילמני ושטיחים על קירות (אני בלרוסי, מותר לי): איוון דראגו, ההוא שגרם לאביו של אדוניס לעבור דירה אל תוך ארון קבורה, קורא תיגר על אדוניס ובכך, תוך דקות ספורות, עוקף דולף לונדגרן את מספר שורות הדיאלוג שהיו לו בכל "רוקי 4". כמובן שלא איוון עצמו הוא שיעלה לזירה אלא הבן שלו, ויקטור (מגולם על-ידי המתאגרף הרומני פלוריאן מנטינו) – העתק/הדבק של איוון הצעיר. אדוניס כמובן לא מוכן להילחם אבל אז הוא כן מוכן, אבל רוקי לא מוכן לאמן אותו אבל בסוף הוא כן מוכן, וגם מארי אן לא מוכנה שאדוניס יילחם אבל בסוף היא כן מוכנה, וגם ביאנקה לא מוכ… הבנתם קיצר.

הסרט נכתב על טהרת "רוקי 4" אשר את דעתי עליו לא חסכתי (בלשון המעטה). קיוויתי כי בידיים מנוסות ניתן יהיה לעשות צדק פואטי וליצור סרט טוב כפי ש-"קריד" היה, אולם התוצאה גרועה משציפיתי, משום ש-"קריד 2" הוא סרט בינוני: לא רע דיו כדי לצחוק עליו ולא טוב מספיק כדי להמליץ למישהו לצפות בו. הוא פושר מבחינה קולנועית, יש לו פסקול של מוזיקת מעליות (השימוש בלחנים המיתולוגיים של ביל קונטי מציל אותו משממה מוחלטת), הדיאלוגים קלישאתיים, הצילום בנאלי והעריכה מזכירה טלנובלה. לאחר שזכינו לראות סרט שמצעיד את הסדרה קדימה עם "קריד", "קריד 2" מתרפק על גלי הנוסטלגיה ומסרב לשחרר. אם רצו לעשות כבוד אמיתי ל-"רוקי 4", עדיף היה לתת לטומי וויסו לביים את העסק. לפחות הייתי יוצא משועשע. 

למזלו של הסרט (ולמזלנו), כשיש לך את מייקל בי. ג'ורדן וטסה תומפסון בקאסט – קשה ליצור סרט שהוא רע במהותו. הכימיה בין השניים וקו עלילה אודות הריון רווי קונפליקטים (היה משהו כזה ב-"רוקי 2". שירה, חרוזים. זוכרים?) מהווים את עיקר העניין פה – שזה משעשע, כי לא ציפיתי שדרמה משפחתית תהיה עיקר המוקד בסרט ספורט (זה אמנם היה המצב גם ב-"רוקי 5", אבל להזכירכם, "רוקי 5" הוא לא באמת סרט ספורט). אגב אם תהיתם, רוקי בלבואה לא עושה פה שום דבר שאני יכול להגדיר כמהותי. הדמות זוכה לעלילה משנית שנדמה כי נכתבה כלאחר-יד (אם זה מעניין אתכם, רוקי ביישן מכדי להיפגש עם הבן שלו והנכדה שרק נולדה. איזה פשוש רוקי הזה, הא?). המתאגרף האגדי שרד קרבות אכזריים, התגבר על מות יקיריו ועבר מחלה קשה – אך שום דבר מכל אלה לא הכין אותו לאתגר הקשה בחייו: להיתקע בפילר.

ויקטור דראגו עצמו הוא בחור מאיים והנוכחות שלו על המסך מרתיעה דיה כדי לעורר עניין בקרב, קרב שאמנם אינו יפה קולנועית כמו הקרב ב-"קריד" (כי ראיין קוגלר יש רק אחד) אבל בזכות הביצוע הפנומנלי של פצצות האנרגיה והשרירים שהם מייקל בי.ג'ורדן ופלוריאן מנטינו, מצאתי את עצמי נהנה הרבה יותר פה מאשר בקרב הגדול ב-"קריד" (ובטח שיותר מהקרב ב-"רוקי 4"). נו, לפחות ל-"קריד 2" יש משהו לזקוף לזכותו. 

חבל שהסרט האחרון בסדרה הוא לא בדיוק נוק אאוט, לכן אני מקווה שהוא לא באמת יהיה האחרון. לא יודע מי ירים את הכפפה בעתיד אבל אני מקווה שהיא תחזור לידיים מקצועיות.

תגיות: