ביקורת: סדרת הטיול

שני גברים בסביבות מה שנקרא "משבר אמצע החיים" הולכים ואוכלים בכל מיני מסעדות מנקרות עיניים ומטיילים בנופים עוצרי נשימה. שום דבר לא קורה – הם לא רבים, הם לא מגלים את אהבתם הכמוסה אחד לשני, הם לא חושפים סודות אפלים – הם פשוט הולכים ממקום למקום, אוכלים פה ואוכלים שם. ברוכים הבאים ל"הטיול" (The Trip), זיכיון הקומדיה הכי מוצלח של שנות העשרה. 

כפי שאפשר להבין, ההצלחה של דבר כזה תלויה בעיקר בצמד הקומי. ואכן, הרבה זיכיונות קומדיה השתמשו בדינמיקה של צמד קומי מפורסם כדי למקסם רווחים. מחוץ לבריטניה, הצמד שמוביל את "הטיול" לא ממש ידוע: המוכר יותר הוא סטיב קוגן ( ידוע בעיקר מתפקידי משנה בסרטים מוכרים כמו "רעם טרופי" או לחלופין מתפקידים ראשיים בסרטים פחות מוכרים כמו "המלט 2" או "פילומנה". בתוך הממלכה המאוחדת הוא לעד יהיה אלן פרטריג', למורת רוחו) והשני הוא רוב בריידון (אפילו פחות מזה); צמד שעבד הרבה ביחד, בשלל סדרות בריטיות פחות מוכרות וממש פחות מוכרות. 

הרעיון לסדרת "הטיול" הגיע מסרט ששווה דיון בפני עצמו : "טריסטם שנדי", סוג-של עיבוד לאחד מהספרים האלה שבלתי ניתנים לעיבוד, ובו שניהם שיחקו את עצמם משחקים דמויות בסרט "טריסטם שנדי" (עזבו). חמש שנים אחרי אותו סרט, במאי הסרט, מייקל וינטרבוטום, הזמין אותם שוב לשחק גרסה של עצמם, הפעם בטיול מסעדות. הם סירבו בהתחלה, ואז הסכימו, וכיום אנחנו כאן – עם הפרנצ'ייז הקומי המוצלח ביותר ב-11 השנים האחרונות. 

טוב, זה לא שיש מלא תחרות: "רחוב ג'אמפ" סיימו את הזיכיון בסרט השני, "דדפול" נתקע בגלל ענייני דיסני ופוקס, והזיכיון האחר שאפשר להחשיב כזיכיון קומדיה הוא "סרט לגו". חוץ מזה, היה עשור ריק למדי בכל הנושא הזה של קומדיה, ובטח בזיכיונות קומיים (מושג שלעצמו היה רעוע מתחילת תולדות הקולנוע – רוב הזיכיונות שממשיכים מעבר לסרט השני מתיישנים מהר). "הטיול", לעומת זאת, הוציא 4 סרטים ב-11 שנים – הישג לא קטן, בייחוד כשאותו צוות (במאי, שחקנים, שחקני משנה) חזר פעם אחר פעם לעוד מנה. 

גם אם לא הייתה לו תחרות רבה, יש טענה מוצקה לכך ש"הטיול" הוא המוצלח מזיכיונות הקומדיה של השנים האחרונות. הדיאלוגים (המאולתרים ברובם) בין קוגן ובריידון הם מהפסגות הקומיות של העשור האחרון: בין אם אלה תחרויות החיקויים בין השניים (המוכרת ביניהן היא תחרות מייקל קיין מול מייקל קיין), העקיצות על הפרסונות אחד של השני (קוגן הוא השחקן ה"רציני" שרק רוצה שיכבדו אותו ומזכיר בכל הזדמנות את הפרסים שקיבל, בריידון הוא הבדרן הקליל) או, ובעיני הרגעים הכי טובים של הסדרה: תרחישים מומצאים כגון נאום יציאה לקרב מדויק למדי ("ג'נטלמנים, אל השינה! מחר אנחנו רוכבים! בסביבות עשר כזה. אחרי ארוחת בוקר קונטיננטלית"), חקירה של אינקוויזיטור/ שעשועון טלוויזיה ("אתה כרגע 1.72 מטר, אתה רוצה להגיע ל-1.75?"), ותרחישים דמיוניים של נבלי בונד שמבטיחים לו שהוא אוהב דברים אקראיים בדיוק כמוהם ("נו, נו, מר בונד – אתה אוהב לשיר אופרה בדיוק כמוני"). 

ולמרות זאת, צפייה בארבעת הסרטים, בטח ברציפות, מלמדת שגם לזוג בדרנים מהשורה הראשונה כמו קוגן ובריידון מתישהו נגמר הדלק. מתישהו החיקויים והסיפורים שלהם מתחילים לחזור על עצמם – אפילו סטיב ורוב מתלוננים אחד בפני השני לא פעם שהם כבר שמעו את זה (טריק מדהים של רוב בריידון למשל, "איש קטן בקופסה", נשחק עד דק עד בסרט האחרון). 

אך מה שמחזיק את הסדרה גם בסרטיה המתקדמים יותר הוא הבסיס הדרמטי שעליו הסדרה ניצבת. הסדרה לא מתנהלת בקצב פאנצ'ים רצחני שחותך את כל מה שלא מצחיק. להיפך – למרות מיעוט בעלילה דרמטית (לקראת סוף כל סרט נוטה בן משפחה כלשהו – כלומר, שחקן שמגלם בן משפחה – לצוץ ולתת לדמויות קצת יותר נפח) הסדרה מתנהלת בכל זאת באווירה מהורהרת ואיטית. בין שיחה לשיחה יש עוד שוט של אוכל מתבשל לו, או נוף מהמם בזמן שהם מטיילים באוטו, או שלפתע שני החברים מדברים גם על נושאים רציניים בסך הכל: הצלחה, משפחה, פרטים על המקום שבו הם מטיילים. 

וכך, למרות שהקומדיה לאט לאט מתחילה להרגיש חרושה, זה האופי הדרמטי שמצליח להראות שיש לְמה לחזור לסרטים האלה – שהחברות בין קוגן ובריידון משתנה (מדי פעם לטובה, מדי פעם לרעה), שהחיים שלהם משתנים, ושבין פאנץ' לפאנץ' גם כואב לאנשים האלה. 

כדרכן של סדרות, לא כל הפרקים שווים באיכותם: הסרט הראשון (טיול לצפון אנגליה) והסרט השני (The Trip to Italy/טיול לאיטליה) הם הטובים ביותר. השלישי (The Trip to Spain/ספרד) קצת מתחיל להתפרק לקראת הסוף המעט תמוה שלו, והרביעי (The Trip to Greece/יוון) הוא הכי פחות מצחיק עד כה, אבל הסיום הדרמטי שלו נוגע ללב. "הכי פחות מצחיק" לא אומר "לא מצחיק", אגב – פשוט בהחלט נראה שחזרה תכופה מדי לאותה הבאר לא הצליחה להוציא גאונות קומית (פרט לדיאלוג טום הארדי וסטן לורל, קשה לי לחשוב על סצנה ממש מקורית ומרתקת משם), או שאולי הפעם פשוט הייתה כמות גדולה יותר של דגש על הדמויות של קוגן ובריידון ופחות על הצחוקים שהם מעבירים. 

במידה מסוימת, "הטיול" הוא הזיכיון הקומי המושלם לשנות העשרה. בעשור שהתאפיין בכך שחצי מהקומדיות הטלוויזיוניות שלו גורמות לך לרצות להתאבד ושהקו בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומיטשטש, "הטיול" עושה את שניהם – הוא גם בעצם גרסה מקוצרת של סדרה (כל עונה של 6 פרקים מקוצרת לסרט של פחות משעתיים) והוא גם מלנכולי להפליא יחסית ל"שני חברים עושים צחוקים וחיקויים במשך שעתיים". 

אם חסרה לכם קצת קומדיה בריטית בחיים, הייתי ממליץ להתחיל עם סרטוני היוטיוב הפזורים בכתבה, ואז עם הסרט הראשון, ואז להמשיך עד שזה מתחיל לאבד מהקסם שלו. בשבילי זה עוד לא קרה. נו, נו, מר בונד, שנינו יודעים שאתה אוהב לראות סרטי קומדיה בזמן מגפה בדיוק כמוני.