ביקורת: המלך של סטטן איילנד

כבר איזה זמן שג'אד אפאטו הוא מעבר לבמאי או יוצר קומי – הוא פטרון לקומיקאים. כשמגלים שיש לו פרויקט חדש השאלה היא כבר לא מה קורה לסטלנים השנונים שמשתתפים בו, אלא איזה קומיקאי הוא אימץ עכשיו. ללנה דנהאם הוא הפיק את "בנות", לקומייל נאנג'יאני את "חולי אהבה", לפיט הולמס את "קראשינג" ולאיימי שומר את "אסון מהלך" (שהוא גם ביים). כולם פרויקטים אישיים ו/או סמי אוטוביוגרפיים, שבמרכזם דמותו הייחודית של הכוכב שלהם, עולמו הפנימי וההומור המסוים מאוד שלו. וכולם, במידה כזו או אחרת, חמוצים-מתוקים. 

עכשיו הסחבק התורן שלו הוא פיט דייווידסון. "המלך של סטטן איילנד" הוא סיפורו המלנכולי עם קריצה של סקוט, בחור בן 24 שאיבד את אביו בילדותו ומסרב להתגבר ולהתבגר. הוא גר אצל אמא שלו (מריסה טומיי), מעשן מלא עם החברים ושוכב עם חברת הילדות החמודה שלו קלסי (בל פאולי) שרוצה יותר. יש לו רעיון כללי לפתוח מסעדת קעקועים, מה שרק מדאיג את הסובבים אותו אפילו יותר. 

אז סקוט הוא די אפס, אבל יש לו נסיבות מקלות ממש טובות והיסטוריה של בעיות רגשיות ונפשיות. הוא מקבל כל כך הרבה צ'אנסים והנחות מכולם שלא ממש דחוף לו לשנות שום דבר. הבעיה היא שעל הדרך הוא גם דופק אנשים אחרים, מהאחות הקטנה (מוד אפטאו, הבת של) שחיה את חייה בדאגה בלתי נגמרת שהוא יפגע בעצמו, דרך החברים שנתקעים עם הציורים הבוסריים שלו על העור ועד אמא שלו, שבסוף הכל חוזר אליה. בלי להתכוון, אחת מהפאשלות של סקוט מכניסה לחיי האם אהבה חדשה בדמות כבאי משופם (ביל בר), מה שכמובן רק מוציא את סקוט עוד יותר מאיזון.

למי שהשם פיט דייווידסון לא אומר להם כלום נספר שהוא בן 26, ארוך ושרוכי, מקועקע מאוד ובעליו של אחד הפרצופים הכי דורשי כאפה שראיתם בחיים שלכם. הוא התפרסם כחבר קאסט ב-SNL וכסטנדאפיסט והתפרסם עוד יותר בתור ההוא שיוצא עם בחורות יפות ומפורסמות הרבה יותר ממנו, בראשן הארוסה לשעבר אריאנה גרנדה שטבעה את הביטוי "Big Dick Energy" בהתייחסה אליו. האם הוא מצחיק? מודה שעדיין לא הבנתי, לא אחרי הספיישל שלו בנטפליקס וגם לא אחרי "המלך של סטטן איילנד", שכנראה אמור להיות קומדיה אבל לא צחקתי ממנו כמעט בכלל. אני לא בטוחה שזה לרעתו כי אני לא בטוחה שהוא בכלל אמור להיות מצחיק, הוא יותר כמו סרט דרמה שלפעמים קורים בו דברים משונים. צחקתי בקול רם פעם אחת בדיוק בסרט – כשהיזיזה של סקוט אמרה לו שהוא "נראה כמו פנדה אנורקטי". 

אפטאו, דייווידסון ודייב סיירוס כתבו את התסריט יחד והתאימו אותו בדיוק למידותיו של השחקן הראשי, שאיבד את אביו הכבאי כשהיה ילד. במציאות, אביו של דייווידסון (ששמו, כשם הגיבור, היה סקוט) נהרג באסון התאומים, אבל בסרט הוא הוחלף בשריפה שגרתית יותר, כנראה כדי להשאיר לסרט יותר מרחב תמרון ולחסוך ממנו את עול הציפיות והכובד של טראומה קולקטיבית. משקלה של טראומת הילדות מורגש בדמות הגיבור אבל לא באופי הסרט, שהוא כל כך השקט שאחרי הסערה שכבר אפשר לשכוח שאי פעם היו סערות. סקוט סוחב איתו צל של צל של צל של כאב ולכן גם הדרמות בסרט הן יחסית קטנות ועדינות. 

אלה מילים יפות מאוד כדי להגיד שזה סרט די משעמם. זה סרט "פיסת חיים" שנמשך שעתיים ורבע וממש ממש לוקח את הזמן. הבערך-סיפור מתחיל כשעה פנימה, אחרי שכל הכלים סודרו טוב-טוב במקומותיהם וכל צופה סביר הבין היטב על בשרו שהחיים של סקוט תקועים וריקים. הייתי מוכנה להבליג על זה אם כל הדמויות או קווי העלילה שהתבססו באקספוזיציה הממש ארוכה הזו באמת היו משפיעים על המשך הסרט, אבל הרבה מהם נזנחים או נקטעים בצורה גסה כדי שדמות כלשהי תוכל להיעלם מהסרט. 

לא כל סרט צריך מבנה קלאסי עם קונפליקטים והתרות ו"דמות שעוברת תהליך", וזה בסדר לעשות סרט שהרבה ממנו הן סצנות חצי-מאולתרות ששואפות להביע כנות ואותנטיות, השאלה היא רק אם אתה כצופה נהנה לבלות עם האנשים האלה. אני לא נהנתי. סקוט הוא כזה טמבל שכל דמות בסרט ללא יוצא מן הכלל מעניינת ומהנה לצפייה יותר ממנו, והוא כמעט כל הזמן שם, ממלמל דברים ועושה החלטות גרועות. לקראת הסוף הוא מתחיל לסתום קצת את הפה ולהקשיב לאנשים אחרים, מה שמשפר את הסרט פלאים, אבל כאמור, יש הרבה קטעי סיפורים לא גמורים בדרך לשם. לזכות הסרט, יש בו הרבה מאוד לב וניכר שהוא נעשה מתוך כבוד ואהבה גדולה לסטטן איילנד, למקצוע הכבאות, לדמויות שמקיפות את סקוט ובמיוחד לאמא שלו, שהיא מסורה ואוהבת אבל גם לה יש גבולות. זה ראוי להערכה, אבל לי זה פשוט לא הספיק.