אייג' אוף קייג': שנות התשעים

אנחנו ממשיכים, הפעם עם העשור שבו קייג' עזב את הקומדיות הרומנטיות ועבר לז'אנר האקשן, בו יצר כמה מיצירות המופת הגדולות של ז'אנר האקשן ההוליוודי. רגע לפני זה הוא בכלל הספיק לזכות באוסקר, ותוך כדי גם להמשיך לקחת תפקידים בסרטי דרמה מאתגרים. לחלק הקודם בפרוייקט. מוזמנים לדבר או לבקש סרטי שנות התשעים אחרים שפספסנו בגלל לחץ מקום.

לעזוב את לאס ווגאס (Leaving Las Vegas)

לא תראו הרבה סרטים על אנשים שמשמידים את עצמם בצורה הזו. אנשים שמשמידים את עצמם בקולנוע הרבה פעמים לא מודעים למה שהם עושים, אם הם מודעים הם עושים את זה באופן גרנדיוזי ואפי. בן סנדרסון (קייג') הוא תסריטאי אלכוהוליסט שנאלץ להתמודד, אחרי זמן רב, עם התוצאות של המעשים שלו: אשתו עוזבת והעבודה (בניגוד לאלכוהול) מתייבשת. הוא מסתכל על המראה, באופן מטאפורי, ומבין סוף סוף שיש לו בעיה. אבל במקום להחליט לפתור אותה בן מחליטה ללכת אתה עד הסוף –  הוא אלכוהוליסט, ואם הוא חי כמו אלכוהוליסט הוא הולך למות כמו אלכוהוליסט. בלאס ווגאס. עם זונה יפה וטובת לב בשם שרה (כי אם לברוח מקלישאה אחת למה לא ישר לזרועות של אחרת?).

בכנות, זה לא שהדמות של שרה משוחקת רע (אליזבת' שו עושה אחלה עבודה, בדיבור ובעיקר בשפת בגוף) – אבל היא פשוט יפה מדי, טובה מדי, טהורה מדי מכדי להיות אמינה בסרט על השמדה עצמית. וכשאתה מבחין בזה אתה מבין עד כמה בן עצמו מצליח להיות מקסים ובשליטה עצמית רוב הזמן למרות שרמת האלכוהול בדם שלו חוצה את המאה אחוז. בסופו של דבר, זה לא סרט ריאליסטי – זה סרט כמעט רומנטי באופן בו הוא מציג אנשים פגומים שנופלים אחד לזרועות השני. קייג' מאוד טוב בלהיות פגום באופן מצחיק או אפילו מפחיד, אבל זו אחת מהפעמים הנדירות שאתה זוכה לראות אותו בדמות ורתר הצעיר, מישהו שלא סתם קיבל על עצמו את תחושת האובדן אלא נהיה מאוהב בה. זה לא סרט של עלילה, זה סרט של רגשות.

אין לי מושג עד כמה הסרט נאמן לרומן של ג'ון אובראיין עליו הוא מבוסס. יש הטוענים שמדובר בכמעט-אוטוביוגרפיה – ואכן אובראיין התאבד זמן קצר אחרי שהודיעו שהספר הראשון והיחיד שלו שיצא לאור במהלך חייו (ספרים נוספים פורסמו אחר מותו) עומד להפוך לסרט. אולי יש מידה של אמת בהגזמה של הסרט – אם לא בדיוק במה שהוא מתאר אז בדרך בה הדמויות חוות אותו. (תום)

הפריצה לאלקטרז

להגיד ש"הפריצה לאלקטרז" זה הסרט הכי טוב של מייקל ביי זאת לא חכמה גדולה. מסתבר שכאשר מייקל ביי מביים סרטים שבהם לגיבורים יש אישיות כלשהי והאקשן הוא לא רק חלקי מתכת שמתנגשים זה בזה בלי הפסקה, יוצא לו דווקא לא רע.

עלילת הסרט מתחילה עם גנרל האמל (אד האריס), אחד מהנבלים היותר מוסריים שתמצאו בסרטי אקשן: הוא לא מונע ע"י רצון להשתלט על העולם או חמדנות, אלא פשוט נמאס לו שהמדינה שלו שולחת חיילים אל מותם ולא נותנת שום יחס או פיצוי למשפחות שהם משאירים מאחור. נכון, הדרך שלו להשיג את תשומת הלב של הבכירים במדינה באמצעות איום על סן-פרנסיסקו עם נשק כימי אולי קצת קיצונית, אבל נו, "הדרך לגיהנום…". לאחר שהאמל מתבצר עם צבא קטן באי של כלא אלקטרז, הממשלה שולחת מומחה לנשקים כימיים (קייג') ואסיר מזדקן שהוא היחיד שהצליח לברוח מהכלא בזמן שהיה פעיל (שון קונרי בתפקיד שהוצע במקור לשוורצנגר, שאחר-כך התחרט שלא לקח אותו).

כבר בסרטו השני של ביי ניתן למצוא את כל סימני ההיכר שלו: הדגלים, המצלמה המסתובבת וסצינת מרדף שבה אפילו אם עגלת סופר תתנגש בדוכן פירות במהירות של שני קמ"ש, תהיו בטוחים שהיא תתפוצץ באופן שלא יבייש מיכלית דלק ותעוף לפחות עשרים מטרים באוויר. יש פה גם קלישאות רגילות, שכוללות שורות כמו "תשיגו לי את הנשיא" ו-וואן-ליינרס לפני הריגות (קייג' אומר לאחד הרעים "זה אתה, אתה איש הטיל" לפני שהוא הורג אותו באמצעות טיל מטווח אפס).

למרות כל זה, הסרט עובד, בעיקר בזכות הכימיה המאוד מוצלחת בין קייג' וקונרי. למרות שקייג' מגלם את דמות המדען ה"חנון" מול האסיר הקשוח והממורמר של קונרי, הוא מקבל כמה וכמה הזדמנויות להתפרץ בזעם. העובדה שהדמות שלו לא מקללת בגסות – רעיון של קייג' עצמו – רק הופכת את זה ליותר מצחיק (השורה הזאת היא כנראה האהובה עלי בסרט). סצינות האקשן מגוונות, הדיאלוגים משעשעים והסרט תמיד נזהר לא לחצות את הקו של לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. (מתן)

קון אייר

"קון אייר" הוא אחד הסרטים הכי מטומטמים ומטופשים אי פעם. מספר ההחלטות המטומטמות והלא ברורות שקורות בו בכל דקה, ובייחוד בהתחלה שלו, היא כמעט בלתי נסלחת: הסרט רוצה שנאמין שסמל מכובד מהצבא מצליח למצוא את עצמו מורשע במה שהוא בבירור הגנה עצמית, נשלח לכמות מגוחכת של שנים בכלא ואז נלקח ביומו האחרון במטוס שנושא את כל הפושעים המסוכנים שיש בארה"ב (כך נדמה) כי מישהו חשב שזה רעיון טוב לרכז אותם בחדר אחד. מה כבר יכול לקרות? ובכן, מה שיכול לקרות זה שהם משתלטים על המטוס, לא לפני שהם הורגים כמה שומרים ואנשים תמימים.

אבל כל זה נסלח. כל זה נסלח כי בבירור הפתיחה הארוכה היא רק תירוץ ארוך מאוד לסרט לצאת מנקודת המוצא שהיא "יש מטוס מלא בפושעים באוויר אבל אחד מהם הוא בעצם בחור טוב והוא צריך למצוא דרך לעצור אותם בלי שהוא יכול לתקשר בצורה ישירה עם אף אחד שנמצא על הקרקע". ואמנם נקודת המוצא הזאת מופרכת ומטומטמת – אבל לעזאזל, זה פשוט כל כך אדיר.

הסיבה שזה אדיר היא פחות העלילה, שהיא די סטנדרטית ואפילו לא האקשן (שהוא נחמד, אבל אין כאן איזו סצנה חד פעמית) ויותר הדמויות והדיאלוגים ביניהן. ניקולס קייג' משחק בסרט הזה פלוס מינוס את ישו, אם ישו היה מוכן ללכת מכות עם אנשים ומפציר בהם לשים ארנבים בקופסאות, והוא עושה גרסה לא רעה בכלל של הבחור. למי שמצפה לקייג' צווחני וצרחני, אולי מחכות שעתיים מבאסות, אבל קייג' מפצה במשחק "בחור טוב" מוקצן למאתיים. עוד בקאסט: סטיב בושמי בתפקיד חניבעל לקטר, ג'ון קיוזאק בתפקיד לא מפותח דיו, דייב שאפל במה שהוא פרקטית הופעת אורח, דני טרחו כאנס מטריד במיוחד שהסרט מוצא כמה הזדמנויות להיכנס בו ("איפשהו בין מקק והריר הלבן שיוצא בפה כשצמאים"), וינג ריימס כפעיל מיליטנטי, ועוד, ועוד (יש בסרט הזה מלא דמויות). אבל הסרט הוא יצירת מופת בגלל חוק ה"סרט הוא טוב כמו הנבל שלו" והנבל של הסרט הזה, סיירוס הוירוס בגילומו של ג'ון מלקוביץ' במה שהיא בקלות ההופעה הטובה ביותר שלו, מקפיץ את הסרט הזה בכמה וכמה רמות. הוא חכם, הוא מצחיק, הוא סרקסטי, הוא תמיד צעד אחד לפני כולם, לא אכפת לו מאף אחד והוא פשוט מכונת ציטוטים בלתי נגמרת.

במשפט אחד: "קון אייר" הוא הסרט הכי טוב שמייקל ביי אי פעם יצר – והוא אפילו לא יצר אותו. (יהונתן)

עימות חזיתי

קסטור טרוי (קייג') הוא מתנקש שמנסה לחסל את סוכן האף.בי.איי שון ארצ'ר (ג'ון טרבולטה), אך בטעות פוגע גם בבנו של ארצ'ר והורג אותו. כמה שנים אחר-כך, אר'צר מצליח ללכוד את טרוי ואת אחיו, פולוקס. קסטור מספר לשון שהסתיר פצצה איפשהו בעיר, אך לא מספיק לפרט לפני שהוא סופג פגיעה שמכניסה אותו לקומה. אחיו גם יודע על הפצצה, אך לא מוכן להסגיר את מיקומה. אז באופן טבעי, הרעיון הראשון שהאף.בי.איי. מציעים – לא, באמת, זה אשכרה הדבר הראשון שהם מציעים – זה ששון יעבור ניתוח חדשני שבו הוא "ילבש" את הפנים של קסטור כדי לגרום לאחיו לדבר איתו ולהגיד לו איפה הפצצה. העניינים קצת מסתבכים ונוצר מצב שקסטור וטרוי לובשים כל אחד את פניו של האחר. וכך מתחיל מה שהוא אולי סרט החלפת-הגוף הכי ביזארי שנוצר.

בכל פעם שאני צופה בו, הסרט הזה מעלה אצלי כל-כך הרבה שאלות: למה שון מלטף את הפרצוף של הבן שלו בצורה כל-כך מוזרה? למה קסטור מכוון את הטיימר של הפצצה ל-264 שעות? זה נותן למשטרה 11 ימים לנטרל אותה! כמו כן, אף אחד לא שם לב שקסטור גבה בכמה ס"מ בין-לילה, אפילו לא אח שלו? ואשתו של שון לא שמה לב שהגוף של בעלה נראה קצת אחרת? נראה לי שהיה עוד משהו…אה כן, למה הדבר הראשון שהם מציעים זה להחליף את הפרצופים שלהם?! אפשר לחשוב על השאלות האלו ועוד, או שאפשר פשוט לקבל את זה ולהתמסר לחוויה שהיא "עימות חזיתי".

מבחינתי, הסרט הזה הוא התגלמות הקולנוע של שנות התשעים. בשום תקופה אחרת אי אפשר היה ליצור סרט עם הפרמיס הזה ועם השילוב הזה של אנשים (במקור הסרט תוכנן להיות בכיכובם של שוורצנגר וסטאלון) ולהשיג את אותה התוצאה הסופית. למרות שבשנה שעברה הוכרז שמתוכנן רימייק לסרט, אין סיכוי שהוא יתקרב להיות יצירת המופת הפרועה והחד-פעמית הזאת.

טרבולטה וקייג' הם שחקנים שיודעים לתת תצוגות משחק איכותיות, אבל יודעים גם להגזים כשצריך. פה לא רק שהם מעלים את ההגזמה ל-11, כל אחד מהם מחקה את השני. תוסיפו לזה את סצינות קרבות הירי של ג'ון וו – כמו זאת שבה אנשים יורים זה על זה בזמן שברקע מתנגן "Somewhere Over the Rainbow" –  וקיבלתם את אחד מסרטי האקשן המוגזמים ביותר אי פעם. מכיוון שקייג' מגלם את הגיבור רוב הסרט, הוא יחסית מתון, אבל כן יש לו כמה קטעים משעשעים. ולראות את טרבולטה מנסה לחקות את הקייג'יות של קייג' זה בהחלט משהו שאני ממליץ לכל אחד לחוות לפחות פעם אחת בחייו. בניגוד לפרמיס שלו, את "עימות חזיתי" אי אפשר להחליף עם שום דבר אחר. וטוב שכך. (מתן)

8 מ"מ (8 MM)

שמונה מילימטר הוא סרט מצוין לקייג'-של-התקופה-המאוחרת, זה שבברור הפסיק לשים זין על המקום שלו בתעשייה והתמסר לתדמית שלו בתור המטורף-האהוב. הבעיה היא שהוא יצא דווקא בזמן שקייג' היה בשיא תהילת המיינסטרים שלו – אחרי "הפריצה לאלקטרז", "עימות חזיתי" ו-"עיני נחש" נראה שקייג' מנסה למצב את עצמו בתור כוכב גנרי. מן ברוס וויליס חדש שיכול לזגזג בין בלוקבאסטרים למותחנים איכותיים יותר. 8 מ"מ הגיע בשיא התהליך והתוצאה היא תסריט שנראה כאילו כוון להיות פרוע לגמרי ובמקום זה מארח הופעה כבויה של הכוכב הראשי בסרט שנורא רוצה להיות חיטוט רציני בנבכי השחיתות האנושית למרות שהוא מכיל את המילים "קח לו את הרובה-קשת."

קייג' משחק בלש פרטי שנשכר לגלות האם סרט פורנוגרפי אלים שנמצא בעיזבון של איש עשיר הוא סרט סנאף אמיתי, נכנס עמוק לעולם של סוחרי פורנו דוחים ובדרך מאבד את השפיות והורס את היחסים המשפחתיים שלו. אם אתם אומרים – "היי, זה רעיון לא רע לסרט אפל ומלוכלך שבוחן את הפער בין פני החברה למעמקים האפלים שאנחנו מסתירים מתחת לתשוקות המיניות שלנו" אז יש לי תשובה בשבילכם: זה אכן אחלה רעיון, קוראים לו Hardcore ("כרך למבוגרים בלבד" בעברית) ויש בו הופעה מצוינת של ג'ורג' סי סקוט בתור איש דתי תמים וטוב לב שנשבר ככל שהוא מגלה יותר כמה עמוק הרקב החברתי. הבלש הפרטי ב- "8 מ"מ" מתחיל עצוב ורק נהיה עצוב יותר. יש לסרט הלך רוח אחד ומראה אחד וכתוצאה מכך התחושה שלנו שיש פה איזושהי קשת עלילתית וסיפורית נבלעת באווירה המרה הכללית. זה לא שההופעה של קייג' גרועה, זה שהיא מנוגדת לכל אינסטינקט שלו כשחקן – ובמקום להוציא ממנו רבדים חדשים היא רק מראה את המגבלות שלו.

ג'ואל שומאכר, הבמאי (שנפטר במהלך כתיבת החלק הזה, זכרונו לברכה), בדיוק סיים את "באטמן ורובין" המושמץ וזה נראה שהוא, כמו קייג', מנסה להוכיח משהו יותר משהוא מנסה ליצור סרט טוב. ספציפית, מנסה להוכיח שהוא עדיין יכול ליצור סרטים למבוגרים בלבד. הוא הצליח. אבל כשאני כותב "למבוגרים" אני לא מתכוון "חכם ומאתגר", אני מתכוון "מכיל סצנות שאסור לילדים לראות". זה הכול. הוא בוגר במובן הכי שטוח וחסר משמעות של המילה. (תום)

לגעת במוות

אני רוצה להגיד משהו כמו "'לגעת במוות' הוא הסרט הכי טוב של מרטין סקורסזה" אבל האמת היא שאני לא בטוח בזה: מרטין סקורסזה הוא במאי שיש לו בעצם איזה שמונה "הסרטים הכי טובים" שלו, תלוי באיזה יום ומצב רוח אתה נמצא.

היום ומצב הרוח לסרט הנ"ל הוא בכלל לילה, וזה לילה מאוד קודר: הסרט עוקב אחרי פרדמיק במשמרות לילה בניו יורק מוכת נרקומנים וסמים. מעין "נהג מונית" (והסרט הוא אכן איחוד בין סקורסזה לתסריטאי פול שרדר, אחראים לסרט ההוא) עם גיבור שהוא קצת פחות "אנטי גיבור", אבל כן קצת יותר הוזה אנשים מתים שהוא לא הצליח להציל.

מצב הרוח הוא גם, בעצם, מצב רוח קייג'י במיוחד: מכל הסרטים של סקורסזה, יש ב"לגעת במוות" את האווירה הכי משוחררת ומטורפת: סצנות תפילה המוניות ספונטניות בתוך מועדון, אנשים שמשופדים על ידי מוטות ברחוב – יש בסרט הזה הרבה. לא כמו הסרטים הכי מופרעים של קייג', אבל בהחלט יחסית לסרטים הדי שפויים בסך הכל של סקורסזה.

בין אם אתם רוצים להשלים אחד מהסרטים הטובים ביותר של ניק קייג' (בייחוד בניסיונות הדרמטיים שלו), ובין אם אתם רוצים לראות את אחד מהסרטים הכי אנדרייטד של סקורסזה, או בין אם אתם סתם רוצים לראות סרט נפלא: כדאי לגלות את "לגעת במוות". (יהונתן)