אייג' אוף קייג': שנות השמונים

בזמן שהסרטים של 2020 נמצאים במצב של כאוס מתמיד ומשנים תאריכים כל כמה ימים, לא נותר לנו אלא להביט קדימה יותר, אל הסרטים של שנת 2021. אחד הסרטים היותר מסקרנים שצפויים לצאת בתחילתה הוא "הכובד הבלתי-נסבל של כישרון מאסיבי", שבו ניקולס קייג' מגלם גרסה של עצמו, ואחרי הסתבכות צריך לתעל תפקידים קלאסיים שלו. זה הוביל לרעיון של לעשות רטרוספקטיבה לשחקן הביזארי והאהוב, שהעמוד שלו בימד"ב כולל מעל 100 קרדיטים שמתפרשים על 40 שנות משחק.

מן הסתם, לא נכתוב כאן על כל סרט וסרט אלא על המרכזיים שלו בכל תקופה. אם יש סרט ספציפי שהייתם רוצים שנתייחס אליהם, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות. אנחנו מתחילים את מסענו בשנות השמונים, תקופה שבה קייג' בעיקר העביר בין קומדיה רומנטית אחת לאחרת.

איזה מין נוער (נערת וואלי)

הסרט הזה היה התפקיד המשמעותי הראשון של ניקולס קייג', ולמרות שהוא היה משמעותי לתחילת דרכו, בהקשר של ימינו הוא זכרון רחוק – בעיבוד מודרני מוזר ל"רומיאו ויוליה", קייג' משחק בחור מאוהב עד עמקי נשמתו. כמעט כל הסרטים ברשימה שבחרנו לשנות השמונים הם כאלה – ניקולס קייג' מאוהב במישהי עד עמקי נשמתו וסביב זה נסוב הסרט. איפה זה ואיפה "אוצר לאומי" ושאר הדברים שהוא עושה.

ה"רומיאו ויוליה" של הסרט מתבטא בכך שהיא נערה מפרברי לוס אנג'לס שמסתובבת בחברה ה"נכונה" ואילו הוא "פאנקיסט" (יש לו קוצים ומעיל עור. זה כל הביטוי לאותו פאנק-יזם) והחברות שלה פשוט לא מוכנות לשמוע על הבחור הזה. ההורים שלה, בניגוד למחזה השייקספירי, דווקא בעד. בכלליות, ההורים שלה ממש חמודים, תומכים וחביבים וזה מאוד נחמד לראות דבר כזה בכל סרט שהוא, ובטח בקומדיית נעורים שבה לרוב האבות הם חמורי סבר וקפדנים או שטויות שכאלה.

ב"איזה מין נוער" קייג' נמצא אמנם על הפוסטר ובתפקיד הראשי הראשון שלו, אבל זה מסוג התפקידים שלו היו מועמדים למשהו, זה היה בקטגוריות המשנה – בעוד שהסרט מתמקד מאוד בתהליך שעוברת הגיבורה בדרכה לקבל את סגנון החיים ה"""פרוע""" של קייג', העומק שלו מתמקד בכך שהוא פשוט… אוהב אותה. זה המאפיין העיקרי שלו. הוא אוהב אותה, והוא רוצה להיות איתה והוא מוכן להרביץ לאנשים בשביל זה. הוא עושה את התפקיד הזה מאוד טוב, אבל אין פה כלום.

בהיעדר ביזאריות קייג', הדבר הכי בולט בסרט הוא ה"הולי שיט כמה אייטיז סרט אחד יכול להיות". ראיתי את הסרט בלי תרגום ותנו לי להגיד לכם שהרבה מהמושגים והמונחים נשמעו כמעט כמו ג'יבריש או פארודיה על סלנג. זה לפני שמדברים על חוש האופנה הנוראי/מהמם של כולם, הסלחנות הקריפית להטרדות מיניות, הנורמות החברתיות וה… הכל. זה כל כך סרט שנות השמונים, איזה דאווינים.

את הסרט ביימה מרתה קולידג', עוד במאית קומדיות של שנות השמונים שהזמן זימבר. ספציפית, קומדיות נעורים שסללו את הדרך לג'ון יוז (ביחד עם "נעורים בקצב מהיר" עוד תרגום מזעזע ל"Fast Times at Ridgemont High", של איימי הקרלינג, ) שבתורו לא יודה להן בכלל ויקח את כל התהילה לעצמו. יש הרבה מקום להשוואה וכאסח בין סרטי הנעורים שלהן, שכללו גם מין ולא רק רומנטיקה והרגישו כמעט כמו סרטים לנוער ולא לילדים שמסתכלים על בני נוער, אבל הן זה והן הרימייק של הסרט הם נושאים לדיון בזמן אחר. (יהונתן)

להתחתן שנית (פגי סו מתחתנת)

בניגוד לסרטים אחרים ברשימה הזאת (ובטח בהמשך), להתחתן בשנית מוצא את קייג' לא בתפקיד ראשי אלא בתפקיד משני, וכאן נשאלת השאלה – האם הסקירה צריכה להתמקד יותר בסרט או בקייג'-יות שבו?

כי בעוד שקייג' הוא קייג' בכל הכוח פה, כולל מבטא נוראי ולא ברור [אפילו הבמאי, דוד שלו, פרנסיס פורד קופולה, לא הבין מה הבחור רוצה] שאיכשהו עד סוף הסרט עובד לחלוטין, בחירות משחק הזויות שמתחברות ועובדות, ומבט פאפי אייז מאוהב, הוא לא העניין בסרט, שיש לו שלל הפתעות בשרוול למי שלא ממש שמע עליו.

הסרט מספר על פגי סו, אישה בת 40 שלאחר מפגש עם כל השכבה שלה מתעלפת וחוזרת לימי נעוריה. בדראפט הראשוני של התסריט, היא מנצלת את זה כדי להתעשר ולעזור לאנשים. בתוצר הסופי, היא יותר מתענגת על החוויה – על האפשרות לבלות עם אחותה הקטנה (סופיה קופולה, שמשחק הוא לא הצד החזק שלה), לפגוש את ההורים שלה, את הסבים שלה, לחוות את הנעורים בידיעה שהם נגמרו פעם אחת ועכשיו היא יכולה באמת להשתחרר.

לצד הגרסה הראשונית של הסרט, יש קצת מה להתאכזב – עד שנותנים למישהי לנסוע אחורה בזמן מונעים ממנה לעשות דברים מגניבים והיא רק מנצלת את החוויה כאיזה טיול "לאהוב, לאכול, לחזור אחורה בזמן" שכזה כדי להעריך מחדש את החיים והבחירות שלה?

אבל, נו, זה עובד. ואפשר להתלונן על מה שהסרט הוא לא עד מחר, אבל למה, כשאפשר להתענג על מה שהסרט הוא כן? קומדיה (ז'אנר שפרנסיס פורד קופולה לא ממש התעסק איתו בקביעות) מצחיקה על האפשרות לחזור לנעורים ולעשות בחירות מחדש ולשקול את האנשים שהרכיבו את החיים שלך. זה עובד. זה יותר מעובד – זה מרגש, זה מצחיק, קתלין טרנר בתפקיד הראשי נפלאה (גם אם לא משכנעת כאימא של הלן האנט, שקטנה ממנה רק בתשע שנים), וג'ים קארי פה. רגע, ג'ים קארי פה? וואלה. אוקיי.

קייג', כאמור, מדבר במבטא מוזר שגורם לדמות שלו להרגיש כמו קריקטורה. ולעזאזל איתו, זה עובד. הדמות שלו היא באמת קריקטורה – במובן של האנשים האלה שכל כך מגוחכים עד שהם הופכים לקריקטורה. וקייג' הופך את הדמות שלו לקריקטורה רק כדי להחזיר אותה שוב לאדם עם לב וכאבים ומחשבות ותסכולים. הדמות של קייג' משנה דיסקט בערך כל פעם שפוגשים אותה, אבל קייג' מוצא את הקו הרציף שמחבר את הדמות הטיפשית שלו. אה, והוא שר. הוא שר ממש טוב. אני מניח שהמסקנה העיקרית היא שהדבר הכי מבאס בקריירה המאוחרת של ניק קייג' הוא לא שהוא הפך לשחקן בסרטים זבל, אלא שאף אחד מהסרטים הזבל האלה לא היו קומדיות רומנטיות, כי קייג', לעזאזל איתו, פשוט נפלא בתפקידים כאלה. (יהונתן)

בייבי אריזונה

הסרט הזה נפתח עם אסיר בשם ה. י. מקדנה (קייג'), שודד של חנויות נוחות. כשהוא נעצר, הוא מתאהב בשוטרת שמצלמת את התמונה שלו בתהליך הכליאה, ואז נעצר שוב ושוב רק בשביל הכמה דקות שבהן הוא רואה אותה, עד שהוא מציע לה נישואין. זאת פתיחה יצירתית ומשעשעת לסרט, שמבססת את מערכת היחסים המשונה הזאת. יש פה גם תצוגות משחק מוצלחות, צילום והוא שומר על קצב. 

ובכל זאת, משהו בכל הסיפור פשוט לא התחבר לי. אני יודע שאולי באתר שלפני שנתיים בחר בהם כבמאים הטובים בעולם זה קצת חילול הקודש, אבל לטעמי, הסרטים של האחים כהן לא אחידים ברמתם. יש את אלו שאני מאוד אוהב, כמו "פארגו" ו"אומץ אמיתי", אבל מצד שני, מעולם לא הבנתי את ההתלהבות של כולם מ"ביג לבובסקי" או "לקרוא ולשרוף". למרות הכל, אין ספק שלשניים יש סגנון ייחודי שבהחלט מבדיל את עצמו מהקולנוע המיינסטרימי. הסגנון הזה בהחלט בולט ב"בייבי אריזונה" שבו השלם קטן מסך חלקיו.

לגבי קייג' עצמו, הוא לא מופרע כאן כמו שהוא סתם ילדותי. לכל הסרט יש תחושה של סרט מצוייר וזה מכוון מאוד. לא סתם לדמות של קייג' יש קעקוע של וודי וודפקר על הזרוע. יש כמה סצינות מרדף, ובאחת מהן ממש ציפיתי שעוד רגע מישהו יצייר כביש על גבי קיר אבן. זה תפקיד מוצלח ומשעשע של קייג', אבל למי שמחפש את ה"קייג'יות" המפורסמת שלו, זה לא אחד מהסרטים שהייתי בוחר. (מתן)

מוכת ירח

בסרטו של נורמן ג'ואיסון ("כנר על הגג", "כחום הליל") – אולי הבמאי עם השם הכי יהודי אי פעם – שר מגלמת את לורטה, אלמנה מברוקלין שמתכננת להינשא בשנית. בזמן שבעלה לעתיד נוסע לבקר את אמו הגוססת באיטליה, הוא מבקש ממנה ליצור קשר עם אחיו המנוכר רוני (קייג') ולהזמין אותו לחתונה. נראה שלורטה ורוני לא ממש מחבבים זה את זו, אז כמובן שמתחיל ביניהם רומן. בני משפחה נוספים של לורטה מתחילים גם לפתח קצת רגשות כלפי אנשים שהם לא בני-זוג שלהם, אבל הסרט (כמעט) אף פעם לא הולך לכיוון המלודרמטי, הכל נשאר על אש קטנה למדי. מתישהו אחת הדמויות מאשימה את ההתנהגות של כולם בירח, שגדול באופן חריג ופוגע להם בעין כמו פיצה ענקית. אה-הא, מה שעוזר לכם לישון בלילה.

זה סרט מהסוג שאחרי שהוא נגמר חשבתי שההורים שלי כנראה יאהבו אותו. הוא בהחלט לא רע: זאת קומדיה רומנטית חביבה מאוד עם הופעות מוצלחות של קייג' ושל שר (שזכתה באוסקר על התפקיד). אבל בשום שלב לא הרגשתי מאוד מושקע בדמויות או בסיפור, לא היה לי את הרצון הזה לראות אותם מסיימים בסוף ביחד כנגד כל הסיכויים. פרט לכמה רגעים משעשעים, נשארתי עם הבעה אדישה למדי במהלך הצפייה. יכול להיות שפשוט צריך לצפות בו בזמן שיש ירח גדול בשמיים.

ההומור בסרט הזה משונה למדי, כשלפעמים הוא נראה על גבול הפרודי: ברגע הכי קייג'-י שלו בסרט, קייג' פורץ במונולוג כמעט שייקספירי על כך שהוא מאשים את אחיו באובדן של היד שלו – ובעקבות כך, גם באובדן של אהובת ליבו – ושהוא איבד את התקווה להיות שמח. ליטרלי רגע לאחר מכן, דמות אחרת אומרת על קייג' "אני מאוהבת באיש הזה, אבל הוא לא יודע כי לא אמרתי לו. לא אמרתי לו כי הוא לא יכול לאהוב אף אחד מאז שהוא איבד את היד שלו ואת הבחורה שלו". רגעיו המצחיקים ביותר של הסרט הם אלו שבהם הוא לא מתכוון להיות מצחיק. או לפחות, לא נראה לי שהוא מתכוון. (מתן)

נשיקה נשיכה (נשיקת הערפד)

כשמדברים על "סרטי ניקולס קייג'" מדברים בעצם על סרט אחד. שלא תבינו לא נכון – קייג' משחק מופרע בעוד הרבה סרטים, ומשחק בעוד הרבה (מאוד) סרטים מוזרים, אבל יש רק סרט אחד שהוא 100% קייג'. שלא רק שהסרט הוא שום דבר פרט לקייג', אלא קייג' משוחרר בו בלי מעצורים. זה הסרט שאתם מכירים כנראה, אם לא שמעתם עליו, כתמונה של ניקולס קייג' עם העיניים פעורות, וזה ייצוג שבו זמנית מתאר את הסרט בצורה נפלאה ולא מתאר אותו בכלל. כי "נשיקת הערפד" הוא לא מטורף לשם הטירוף, אבל קשה ממש לראות את זה כשהוא פשוט כל כך מטורף.

בואו ניגע בעלילה: ניקולס קייג' הוא סוכן ספרותי שיום אחד מתחרפן. זה קורה, טכנית, כי לילה אחד כשהוא מביא בחורה לדירה שלו והם במיטה, נכנס עטלף לדירה והוא נלחם בו. כשהוא מספר לפסיכולוגית שלו על המקרה, הוא מתאר שזה "הדליק אותו". מכאן, שפיותו מדרדרת אט אט (מפגש עם אישה שנושכת אותו בצווארו מדרבן את חוסר שפיותו), כאשר עיקר הטירוף שלו יוצא על המזכירה שלו. האימה שבסרט היא הרבה פעמים לראות את היחס הנוראי של קייג' כלפיה (והוא משתמש בערך בכל טריק בלוחמה הפסיכולוגית) וכיצד החברה פשוט סולחת לו על כל המעשים הנוראיים שהוא מבצע, רק כי הוא "אחד מהחבר'ה". רגע, האם תיארתי עכשיו את "אמריקן פסיכו"?

אני לא הראשון שמצביע על זה, אבל כן – "נשיקת הערפד" הוא משהו בין "נוספרטו" ל"אמריקן פסיכו", מעין עיבוד לרעיון על היאפים מוצצי הדם שנלקח באופן קצת מילולי מדי ואז נשכח בחדר מלא קוקאין ויצא בצד השני דרך ניק קייג'. התוצאה? סצנות של אכילת ג'וקים (רעיון של קייג', אגב), ניקולס קייג' מדקלם את ה-ABC, ניקולס קייג' רץ ברחוב וצועק "אני ערפד! אני ערפד!", ניקולס קייג' מדבר במבטא לא ברור ובלתי קיים שהולך ובא, ניקולס קייג' פשוט… מנקלסקג' לו. מה שאני מנסה להגיד זה שאם "ניקולס קייג'" היה חומר, "נשיקת הערפד" היה מה שהיו מפיקים ממנו את החומר הזה.

הדבר שמפתיע בסרט הוא לא כמה הוא מטורף. אני חושב שבימינו כולם יכולים להכין את עצמם לטירוף (הממש ממש גדול, כן? זה סרט מטורלל על כל הראש) אלא לכמה שהוא באמת מוצלח. אתה מתחיל את הסרט במחשבה שזה עוד סרט קאמפי, צ'יזי וטיפשי אבל בסופו ממש הבנתי מה ניסו לעשות כאן. מה האימה שבסרט, מה ההומור, מה, בעצם, קרה כאן. כן, מישהו נתן לניקולס קייג' להשתולל על הסט, אבל זו לא היתה ברירת מחדל והשיגעון של קייג' מחושב. קייג' טען שזה הסרט שלו שהוא הכי אוהב ואני מבין אותו. אני לא מסכים איתו (קייג' היה בכמה סרטים נהדרים בקריירה שלו), אבל מנקודת המבט של קייג', אני לחלוטין קולט את זה. אני כנראה עדיין מעדיף את הסאטירה של אמריקן פסיכו על זאת של נשיקת הערפד, אבל יש מצב שזה רק בגלל שפטריק בייטמן נבנה על היסודות שהסרט הזה הציב לו. (יהונתן)

לב פראי

כמו "בייבי אריזונה", גם לסרט הזה יש תחושה של סרט מצוייר, אבל כזה שמיועד לקהל יותר מבוגר וניהליסטי. אם "בייבי אריזונה" הוא "לוני טונס", "לב פראי" הוא יותר בכיוון של "רן וסטימפי". כמו האחים כהן, גם לדייויד לינץ' יש סגנון מאוד מובהק, שמבדיל אותו מיוצרים אחרים. אך מעט הדברים של לינץ' שראיתי הספיקו לי כדי להחליט שאני פחות מתחבר לסגנון שלו.

סיילור (קייג') נכנס לכלא בתחילת הסרט (יש לי דז'ה-וו), ולאחר שחרורו מתאחד עם אהובתו, לולה (לורה דרן). השניים מחליטים לברוח לקליפורניה ביחד, מה שלא מוצא חן בעיני מריאטה, אמה של לולה (דיאן לאד, שקיבלה מועמדות לאוסקר על התפקיד). היא יוצרת קשר עם כמה אנשים כדי שיחזירו הביתה את בתה ובן-זוגה, כשהאחרון לא בהכרח צריך להיות בחיים. וכך סיילור ולולה מעבירים את החצי הראשון של הסרט בעיקר במיטה, ובחצי השני מנסים לחשוב לאן ממשיכים מכאן ואיך נשארים בחיים.

נראה שאני לא לבד בחוסר החיבה שלי לסרט: בגלל סצינת עינויים גרפית, לינץ' העריך ששמונים אנשים יצאו באמצע במהלך הקרנת המבחן הראשונה של הסרט. הוא החליט לא לשנות שום דבר, ובהקרנת המבחן השנייה יצאו מאה אנשים באותה הסצינה. לבסוף לינץ' הסכים לערוך אותה, מה שכנראה היה חכם. לא רק שהסרט כיסה את התקציב הקטן שלו (גם אם לא בהרבה), הוא הצליח לזכות בפרס "דקל הזהב" הנחשב של פסטיבל קאן באותה השנה, מה שגרר תגובות מעורבות.

ואיך קייג' פה? ובכן, נקודת ההתחלה של הסרט מבטיחה למדי: לא עוברות חמש דקות לפני שקייג' הורג מישהו באכזריות בעזרת שתי ידיו בלבד. למרבה הצער, זה שיא הטירוף שלו בסרט, שכמו ב"מוכת ירח", מגיע הרבה יותר מדי מוקדם. למעשה, ווילם דפו – שמגלם גנגסטר שהזוג פוגש – לחלוטין מאפיל על קייג' מבחינת טירוף ומוזרות. אל תטעו, אני מאוד מחבב את ווילם דפו וההופעות המוזרות שלו. אבל עם כל הכבוד, באתי לפה בשביל קייג', ויצאתי מאוכזב למדי. (מתן)