250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 190-151

עבר קצת זמן מאז החלקים הקודמים של הפרוייקט, אבל להגנתי היה פסח וכאלה. מי שרוצה להיזכר בדיוק מה קורה, מוזמן לקרוא כאן, ואת החלק השני ניתן לקרוא כאן.

נכנסו לטבלה מאז הפעם הקודמת:

קול שקט (2016) – נכנס ויצא

"קול שקט", מה אתה עושה פה, יא סרט אנימה לא-משוגע-בכלל כמותך. שנים שלא התראינו, אפילו לא חשבתי עלייך, איזה צירוף מקרים לפגוש אותך פה! תגיד, מה שלום, אחותך, הסרט האחר שביימה הבמאית שלך והוא הרבה יותר טוב, "ליז והציפור הכחולה" – יש מצב אתה מביא אותה לפה? לא? טוב, בסדר, ביי! נתראה בשמחות!

לכו על זה! הודו (2007) – מקום 250

בזמן ש: כותב על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב
אם: סרט הודי כלשהו
הוצא פלט: מדריך הסרטים ההודים

(סרט כיפי וחמוד נורא, אגב, וכנראה בגדר חובה לחובבי סרטי ספורט)

פאני ואלכסנדר (מקום 249)

ככל הנראה הסרט שאני הכי אוהב של ברגמן, וקשה לי בדיוק להגיד למה. משהו בו פשוט יותר עובד עבורי, אפילו אם הוא הארוך והמתיש מבין כל הסרטים. האם משהו ביצירות של ברגמן מתאים את עצמו יותר לאפוסים מאשר סיפורים קצרים? או לילדים? או שסתם זה פשוט סרט טוב יותר מהשאר? או שכל התשובות נכונות?

191. פורד נגד פרארי (2019)

קודם כל – לא טעות. הסרט היה מקום 190 כשכתבתי את הרשימה אבל מאז נפל מקום אחד. אני יודע שזה קצת פדנטי מצידי בכל זאת לשים אותו במקום הזה ולא פשוט להשאיר אותו במקום שהיה ולהגיד "ככה זה היה אז", אבל היי, אני מסוג האנשים שמשלים כל סרט ברשימת הסרטים של ימד"ב. אני חושב שאפשר להגיד שיש בי מין הפדנטיות.

בכל מקרה, מי היה יכול לנחש ש"סרטי מירוצי מכוניות שהם די סבבה" הוא ז'אנר כל כך אהוב ואהוד במחוזות ימד"ב? ואם זה המצב, איך זה שאין אף סרט מכוניות או מירוצים מעניין? סתם, בסדר – "פורד נגד פרארי" ממש מוצלח לרגעים, אבל אלה רגועים ספורים שאפופים בסרט שאני לא מבין מה לו ול"250 הסרטים הכי טובים", ובטח לא למקום 191. אם את הכניסה של הסרט לאוסקרים אני יכול להבין בכל מיני חישובים והתחשבנויות, אני באמת כנראה פשוט מזלזל מדי בסרטי מכוניות אם אני לא מצליח להבין למה הוא פה. אבל אם זה המצב, איפה הקלאסיקות של הז'אנר? או מהיר ועצבני? מה זה הבררנות המוזרה הזאת?

189. הסרבן, בימד"בית: ה'סרבן (2016)

בקרב האוסקרים של 2016 לפרס הסרט הטוב ביותר לא היה מקום ל"סרבן", ולו היה זוכה, הוא היה מקבל בכל שנות חייו בעיטות בבטן ויריקות ברחוב. עם זאת, נראה שבקרב הקהל (או לפחות, קהל מסויים) הסרט גבר על "לה לה לנד" ו"אור ירח" (שלא נמצאים ברשימה. כאילו, בכלל). האם זאת החיבה של הרשימה לגבריות גברית? לסרטי מלחמה? אנא ערף. לדעתי, אם חייבים לשים סרט של מל גיבסון (ומסתבר שחייבים, כי יש עוד אחד), אני מעדיף אותו על האחרים שראיתי. השעה הראשונה מטומטמת להחריד, אבל השעה השנייה היא קולנוע מלחמה במיטבו וסיפור מרשים באמת, מהסוג שאין מה לעשות חוץ מלהיכנע ולהגיד "למרות המבטא המזעזע של אנדרו גארפילד, הסיפור הזה היה צריך להיות מסופר". 

188. נעלמת, בימד"בית: נא'אלמת (2014)

הויכוח הנצחי על הסרט ומיזוגניותו משחקים לטובת הסרט, שבלעדיו היה אולי קצת יותר נשכח. מצד שני, שלושה רבעים מהסרט זה כל הויכוח המגדרי שלו, אז אולי הוא זוכה לסערה הזאת בצדק. ועדיין, יחסית לסרטים ה"מסוכנים" האחרים של פינצ'ר, הוא מרגיש לי די פרווה. 

187. בשם האב, בימד"בית: בשם ה-אוב (1993)

ג'ים שרידן נשכח בספר דברי הימים של היסטוריית הקולנוע, אבל הוא זה שבעצם אחראי לדבר שהוא דניאל דיי לואיס. לא שדד"ל לא היה מסתדר בלעדיו, אבל שרידן והוא יצרו צמד סרטים שדי הפכו את דיי לואיס לדיי לואיס שהוא היום (ואז עוד אחד, אבל זה לא משנה), ומי יודע, אולי במאים אחרים אולי היו עושים ממנו כוכב מסוג אחר.

"בשם האב", אגב, הוא אחלה דרמת כלא ויחסי אב ובן, והכל עם הופעות נהדרות של כל הקאסט (כולל אמה תומפסון) שהיה לה את ביש המזל לצאת באותה שנה כמו "רשימת שינדלר", מה שאומר שהוא נכנס לטקס האוסקרים עם 7 מועמדויות ויצא עם 0 פסלונים. אבל לכל המחפשים סרט נהדר – בהחלט כדאי לצפות בו. 

186. מרי ומקס (2009)

"מרי ומקס" הוא סרט שהגיע לכאן בעשר אצבעות. אין לו שם גדול מאחוריו, שחקני הקול שלו מוכרים, אבל לא איזה כוכבי על, הוא עשוי באנימציה שבכוונת תחילה לא מושכת את העין, הוא מדכא, הוא כבד, הוא קשה. אף אחד לא יכול להגיד שהוא כאן בזכות איזה הנחת נולאן או משהו כזה. אישית, אני לא ממש שותף לכל השבחים שסרט האנימציה הזה מקבל, אבל הסרט הזה כל כך חריג שאין לי שום בעיה עם אף שבח שיקבל. 

185. ביג לבובסקי (1998)

מכל הסרטים של האחים כהן רק שלושה מהם הגיעו לרשימה הזאת??? לא יודע. שפכתי את ליבי על למה אני אוהב את הסרט בביקורת, ולא הרבה השתנה מאז. 

184. קלאוס (2019)

חמוד. לא אחד מסרטי האנימציה הכי טובים אי פעם (אפילו לא בצחוק), אבל אני חושב שהנוסטלגיה לסרטי דו מימד והזמינות הנטפליקיסית עשו את שלהם והקפיצו לפה את "קלאוס". לא שאין לו הרבה יתרונות שאפשר לזקוף לזכותו, כן? הוא ממש לא מ"הרעים". פשוט אני מרגיש שזה יותר מקרה של "קולקטיבית לאף אחד אין בעיה איתו" יותר מאשר "סרט מדהים! יצירת מופת!" שכזה. 

183. המנגינה העיוורת (2018)

באבא שלכם, תראו את זה, למרות שהוא הודי (ונו, המדריך ההודי וכו'). אתם לא תתחרטו, בניגוד לכל שאר הדמויות בסרט שכנראה כן מתחרטות על כל ההחלטה שהן עשו.

182. Eskiya/ הבנדיט (1996)

טוב זה קצת מביך, אבל תקשיבו, שכחתי את הסרט הזה לחלוטין. כלומר, אני זוכר שראיתי אותו, ואני זוכר את העלילה שלו, אבל אני מביט בקטעים מהסרט ומביט במבט מזוגג של "…כן? זה היה סרט? שראיתי?". אני לא יודע אם זה הזיכרון שלי או הסרט, שדווקא נחשב לנקודת מפנה בקולנוע הטורקי וזה שהוציא אותו מהבוץ שהיה תקוע בו במשך עשור וקצת. הזיכרון המעומעם שלי מהסרט הוא שהוא נחמד מאוד בקטע קיטשי כזה (והצפייה בחלקים ממנו מחזקת את הרושם הזה), אבל אולי הוא בעצם יצירת מופת אוונגרדית של ניצחון הרוח על נחשים בשקיות. באמת שאני לא זוכר כל כך. אם אתם לא בקטע של קולנוע טורקי או להשלים רשימות – לא חובה. 

181. סיפורים פרועים, בימד"בית: סיפורים פרוע'ים (2014)

יצירת מופת, אחד הסרטים הכי טובים שראיתי אי פעם, ואז מגיעות כתוביות הפתיחה ואתה מגלה שיש עוד חמישה כאלה. 

180. זכרונות מרצח (2003)

מדהים, נפלא, מעורר תדהמה, אחד הסרטים הכי טובים אי פעם, ועוד אלמנטים של יצירות מופת. למזלנו, לא הסרט האחרון של בונג ברשימה. 

179. צייד הצבאים (1978)

זאת לא תהיה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שאני אמשוך כתפיים על יצירת מופת של שנות השבעים "בתקופה שבה סרטים היו סרטים" וכו'. אפוס על גבריות וחברות ומה שלא יהיה ובחייאת, פשוט סרט שלא כל כך מעניין אותי. עם זאת, כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, זה מסוג הסרטים שכנראה ישרדו גם עם חוסר העניין שלי בהם. 

178. סיפור טוקיו (1953)

"הסרט הכי טוב של כל הזמנים!!!" – במאי כל העולם בסקר של סייט אנד סאונד. "הסרט הכי טוב של כל הזמנים חוץ מאיזה 177 סרטים אחרים!" – משתמשי ימד"ב. (אני, אגב, בצד של משתמשי ימד"ב, אבל זה לא לפה ולא לשם).

176. המופע של טרומן (1998)

סרט שהוא כזה מיינדפאק של סרט שיש על שמו תסמונת, ודיונים על איך שהוא חזה את סוגת הריאליטי (לא בדיוק) ובכל הסערה הזאת נשכח שהוא פשוט סרט ממש ממש טוב. מהתקופה של סוף שנות התשעים-תחילת האלפיים שג'ים קארי עדיין ניסה להשיג אוסקר (ולא הצליח) והוציא רצף הופעות נהדרות ואז הפסיק והתחרפן ובאסה. 

176. גראן טורינו (2008)

השני מבין שלושה סרטים של איסטווד, ומה שהיה צריך להישאר כהופעה האחרונה שלו, ולא "הפרד" ומה שזה לא יהיה שהלך שם. מעשייה כיפית ועשויה היטב גם אם קצת טובעת ב"גבריות גברית של גברים". 

175. להרוג את ביל, חלק 1 (2003)

הראשון מבין חמישה סרטים של טרנטינו, ובדיעבד, כנראה נקודת הכניסה הכי טובה לבמאי – "ספרות זולה" מציב רף גבוה מדי, כל אחד מהסרטים המאוחרים שלו קצת יומרני מדי, ויש משהו בסרט הזה שדוחף להמשיך לראות עוד (ולו רק בגלל שהוא מסתיים באמצע). זה הסרט שבו הגניבות של טרנטינו הכי חינניות, השטיקים הכי מגניבים והכל פשוט הכי מגניב, ביחד עם ההופעה הכי מגניבה של אומה תורמן. כי זה פשוט מגניב – גם אם זה לא הסרט הכי טוב שלו. 

174. פארגו (1996)

הזכייה של פרנסס מקדורמנד באוסקר על הסרט הזה היא אחת הזכיות הכי טובות אי פעם של מישהו במשהו, שכמעט ומאזנת את העובדה שלא רק שסטיב בושמי לא היה מועמד על תפקידו כאן, הוא לא היה מועמד אי פעם על שום תפקיד. היי, אמרתי "כמעט". 

173. סטאלקר (1979)

"סטאלקר" הוא מסוג היצירות שגורמות לכם לחשוב מחדש על ז'אנר שלם. ספציפית, המדע בדיוני. בעוד שבאמריקה בזמן הזה לקחו את הז'אנר למחוזות "מלחמת כוכבים"-יים, בברה"מ טרקובסקי המשיך לחפור ברעיונות פילוסופיים, כאשר הדגש הוא הדיאלוגים והמחשבות ולא ה"מכשיר שעושה וופטידיוופלה" ואחרים. מסוג הסרטים האיטיים האלה ש"נו, שום דבר לא קורה בהם" לכאורה, אבל גם הכל קורה בהם. או, במילים אחרות – מומלץ, מאוד, אבל ממש לא לכל אחד. 

172. חופי הכרך (1954)

כי "למה זה בסדר שהלשנתי על כל החברים שלי" פחות תפס ככותרת.

עדיין לא נתקלתי בהופעה של מרלון ברנדו שאהבתי או אפילו הערכתי, וגם בסרט של איליה קאזאן שבסופו לא רציתי לחנוק את הבמאי לא יצא לי באמת להיתקל (אולי איזה אחד). בקיצור: ל"חופי הכרך" מעולם לא היה סיכוי איתי, והוא אפילו לא היה יכול להיות מועמד. 

171. האדם השלישי (1949)

בכל ההמולה על "האזרח קיין" ואורסון וולס הבמאי הגאון, נוטים לשכוח שאורסון וולס היה שחקן ממש, אבל ממש טוב. זה לא ממש הדבר הראשון שצריך להגיד על "האיש השלישי", אחד מסרטי הפילם נואר הטובים שנעשו, ועם כמה מהמונולוגים הטובים שיש בקולנוע, אבל כל זמן זה זמן טוב להזכיר את זה. קרול ריד, במאי הסרט, זכה באוסקר. לא על הסרט הזה, מה פתאום, זה פילם נואר, סרטי פילם נואר לא זוכים באוסקר. הוא זכה על פאקינג "אוליבר!" (סרט חביב מאוד שבינו ובין אוסקר לא אמור להיות הרבה). 

170. מוצאים את נמו (2003)

אמרתי כבר איפשהו שהרשימה הזאת אובססיבית לסרטי פיקסאר, אבל לא אמרתי שזה כולל גם סרטים שלא ממש מגיע להם. וכאילו, בסדר, זה לא "מכוניות" או משהו, אבל אחד מ-170 הסרטים הכי טובים? במקום "משפחת סופר על"? מה הסיפור?

169. תותי בר (1959)

מסוג הסרטים האלה שאחרי שרואים אותם מבינים שאיזה חצי מעולם הקולנוע גנב מהם את הרעיונות שלו. ויקטור סויסטרום, השחקן הראשי, היה גם במאי קולנוע בעיקר בתקופת הקולנוע האילם, וגם הוא בתורו השפיע עמוקות על סרטים שבאו אחריו, כולל סרטים של ברגמן עצמו (ספציפית החותם השביעי, שיצוץ ממש עוד רגע). 

168. בלייד ראנר (1982)

ושוב, סרט שההשפעה והנוכחות שלו גדולים יותר מהסרט עצמו או מכל מה שאיזשהו מבקר או אדם יכול להגיד עליו. אם לא שמעתם עליו כלום – תשאירו את המצב הזה כך. מומלץ להגיע אליו עם מינימום ציפיות והייפ, ולתת לסרט לעשות את שלו. בונוס: המשך מוצלח, בניגוד לכל הסיכויים (שלא ברשימה הזאת). 

167. הגשר על נהר קוואי, בימד"בית: ה-גשר על נהר קוואי (1957)

אחד מסרטי מחנה השבויים הטובים שיש (לא שהוא "סטאלג 13",  אבל בכל זאת). מהסרטים האלה שגורמים לכם לרשום בראש תזכורת לראות עוד סרטים של הבמאי, ובמקרה של דייוויד לין זה מומלץ ביותר. אלק גינס, כאן בתפקיד לא מצחיק בכלל, נפלא (אבל נפלא גם בתפקידים מצחיקים, כמובן). 

166. פארק היורה, בימד"בית: פארק ה-יורה (1993)

שעת סיפור: הראיתי את הסרט הזה לאח שלי כשהוא היה בן איזה 10. הוא שנא אותו. ניסיתי להבין למה ומה הוא לא אהב והוא אמר דברים כמו "הוא משעמם" ושאר תובנות עמוקות. לחצתי עליו, ובסוף הוא נשבר ואמר "אני פשוט שונא דינוזאורים!!". ואכן, מה אני אגיד לכם, אני לא חושב שפארק היורה הוא סרט לאנשים ששונאים דינוזאורים. 

165. חלף עם הרוח (1939)

אני חושב שהדבר שהכי יפתיע את מי שיראו את "חלף עם הרוח" בפעם הראשונה זה כמה אופל יש בסרט. לא גזענות או דברים כאלה (שיש), אלא שהסרט הוא לא מלודרמה קשה על אנשים טובים שמנסים לעשות דברים טובים, אלא שסקרלט היא אדם רע שעושה מעשים רעים בתקופה קשה, והיא לא הולכת לספור אף אחד בדרך להשגת המטרות שלה. אני חושב שהרושם הזה קצת דוהה כששני הציטוטים הכי בולטים ממנו הם "לא אכפת לי ממך, פוסטמה" ו"מחר הוא יום חדש!" האופטימי, אבל באמת – לסרט הזה יש צד אפל, וזה חלק מהסיבה למה הוא עדיין שווה צפייה. 

164. חדר, בימד"בית: קהדר (2015)

עוד אחת מההפתעות הנעימות ברשימה – הסרט הזה, שהוא מעין שילוב של דרמה ומתח ו"הולי שיט", שדי מרחף מתחת לראדר אבל כנראה עובר מספיק מפה לאוזן כדי להגיע לפה. ברי לארסון, הרבה לפני שעיצבנה משום מה שלל מעריצים עם אמירות כאלה ואחרות, פשוט נתנה את מה שהיא בוודאות אחת ההופעות הטובות של העשור, ובכלל. אישית, אני קראתי את הספר קודם אז סט הציפיות שלי היה קצת שונה, ואני מודה שאם כבר סרט של הבמאי, יש לי מקום בלב שחולם ש"פרנק" ימצא את הקהל שלו. 

163. היצור, בימד"בית: ה-דבר (1982)

אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. נקודה. מקום 163 זה חוסר צדק משווע עבורו, בייחוד שזה הסרט היחיד ברשימה (?!?!?!) של ג'ון קרפנטר. 

162. החוש השישי (1999)

אני חושב שהמעמד "החוש השישי" הוא משהו כמו "כן, בסדר, הסרט הוא רק הספויילר אבל איזה ספויילר, הא??" ואני מודה שאחרי: א. צפייה בו בידיעה מראש מה הספויילר ואז – ב. צפייה חוזרת, אני חושב שהסרט הזה הוא הרבה יותר מרק הספויילר שלו, ולו שאמאלן היה מבין את זה, אולי הוא לא היה מידרדר כל כך כבמאי.

161. איש הפיל, בימד"בית: איש ה-פיל (1980)

כמובן שהסרט היחיד של לינץ' ברשימה הוא אחד הסרטים הכי לא לינצ'יים שהבמאי עשה. כמו כן, אני מאוהב בעובדה שמל ברוקס הפיק את הסרטים הראשונים של לינץ', וספציפית גם ב"איש הפיל", כי זה פשוט סרט נורא טוב. 

160. טריינספוטינג (1996)

הדבר היחיד שיותר מדהים מזה ש"טריינספוטינג" נחשב לסרט הכי טוב של בויל אפילו שהוא רק הסרט השני שלו, זה הסרט הראשון של בויל ("חברים לרצח") שהוא באמת כנראה הסרט הכי טוב שלו, ותוכיח דעתו העיקשת של אביו של בויל.

ובכל זאת, כמה "טריינספוטינג" מדהים, הא? הוא כל כך מדהים שהוא בו זמנית מצליח ולא מצליח לעבד את הספר העצום עליו הוא מבוסס, וגרם לכל העולם לנסות להבין את הסקוטית המטורללת שיוצאת מפיותיהם של הקאסט שלו.

159. שאטר איילנד (2010)

אולי הדבר הכי מדהים ב"שאטר איילנד" זה כמה תקופתי הוא. לא התקופה שבה הוא מתרחש, אלא בה הוא נעשה: דיקפריו ומועדון הנשים המתות שלו זה כמעט שיא "2010" שאני לא יכול לעמוד בזה. בכל מקרה, סרט נהדר, גם אם קצת… "2010"-י מדי. 

158. לוחם, בימד"בית: לוהם (2011)

אני לא זוכר את ההקשר שבו ראיתי את הסרט הזה, אבל אני ממש לא מתחרט על כך. כמו רוב סרטי הספורט ההודיים מהעשור האחרון הוא קצת צ'יזי, בצורה שסרטי ספורט קצת חייבים להיות, אבל הוא פשוט עושה את העבודה. הוא מרגש, הוא מותח והוא נהדר. יש סיבה טובה למה הוא לא נכנס לסיכומי העשור הרציניים ולא ממש זכה באוסקרים, ויש סיבה אפילו יותר טובה למה הוא ברשימה הזאת מעל לא מעט קלאסיקות קולנועיות אחרות. 

157. ארץ קשוחה (2007)

מהסרטים האלה שאני מאוד מעריך אבל לא מאוד אוהב. משהו בו קר מדי עבורי, למרות שאני יודע שיש לו לב (טומי לי ג'ונס הוא הסבא החביב האולטימטיבי) אבל הוא פשוט לא פועם באותו הקצב כמו הלב שלי. אולי זה פשוט כי קראתי את הספר קודם, אבל זה תכלס עיבוד די נהדר. לא יודע. 

כמו כן, מי ששם לב – אלה היו שלושת הסרטים של האחים כהן. אף אחד מהם אפילו לא הגיע ל-150 הסרטים הכי טובים. מה זה הטירוף הזה, מה זה השטויות האלה, יאללה בואו שורפים את המועדון. 

156. הקול בראש, בימד"בית: ה'קול ב'ראש (2015)

רבתי פה בזמן אמת על הבעיות שלי עם הסרט והן עדיין עומדות ותקפות. אני חושב שהסרט מנסה לנשוך יותר משהו מסוגל ללעוס (אם לעברת ביטוי באנגלית), ועם הגיון חמקמק במקרה הטוב. לטעמי? אפילו לא סרט האנימציה הכי טוב של 2015, שהוא, כמובן, שון כבשון. 

155. החותם השביעי, בימד"בית: ה'צ'וטם ה'שבי'י (1957)

אף אחד לא צריך אותי כדי לדבר על אחד מהסרטים הכי משפיעים וחשובים בתולדות הקולנוע. ובכל זאת: זה אחד מהסרטים הכי משפיעים וחשובים בתולדות הקולנוע, אם כי אחד שמאוד נשאר בגזרת ה"חשוב ומשפיע". זאת לא ממש ביקורת – ברגמן פשוט עשה סרטים שיש בהם איזו הדרת חשיבות, סרטים שידעתם שאם הוא טרח ליצור אותם, זה לא כי הוא היה צריך כסף מהיר, אלא כי הוא רוצה להגות במשהו שהוא, מה לעשות – חשוב ומשפיע. 

154. ונדטה (2005)

אימרה ידועה היא שהוליווד אוהבת להתעלל בכל חומרי המקור של אלן מור ולהוציא מהן פשטידות לא קשורות, במקרה הטוב. עם זאת "ונדטה" הוא דווקא עיבוד די מוצלח, בסך הכל – בטח יחסית לחומר המקור, שרחוק מלהיות שיא התחכום והעידון מצד מור. ג'יימס מקטיג, במאי הסרט, לא ממש עשה בהמשך דרכו סרטים שלמישהו היה אכפת מהם. יכול להיות שזאת טעות? האם "מתנקש נינג'ה" הוא בעצם כן סרט טוב וסתם כולם הרימו עליו את האף? בין פה ולפה, הסרט הזה כנראה נודע בעיקר בזכות המסיכה ההיא ודיבורי האנרכיה בשנקל של V. 

153. אליבי (1954)

היצ'קוק הוא מנייאק אם סרט כמו "אליבי" הוא לא אחד מחמשת הסרטים הכי טובים שלו, ואכן – "אליבי" ממש רחוק מלהיות אחד מחמשת הסרטים הכי טובים שלו – אפילו אם בימד"ב הוא זוכה בעבוד שהוא להיות המקום החמישי. איזה. מנייאק. (כמו כן – הוא מנייאק גם בגלל דברים מנייאקים אמיתיים שעשה, אבל זה לא קשור)

152. צ'יינהטאון (1974)

במקור הייתה כאן פסקה ארוכה על הסרט והאיכות שלו וההפקה שלו והמעמד שלו אבל אז בסוף פנה אליי שותף מהעבר ואמר לי "שכח מזה, זה צ'יינהטאון", אז שכחתי. מה קורה בסרט הזה, בעצם?

151. הבהלה לזהב, בימד"בית: ה-בהלה ל'זהב (1925)

סרט נפלא, שאחד הדברים הנפלאים בו זה שהוא באמת עובד בכל גיל, כולל שלוש. לא הסרט הכי טוב של צ'פלין (אלה בהמשך הרשימה) אבל סרט שפשוט באמת כדאי לראות בכל מקרה שלא יהיה. טריוויה מוזרה: צ'אפלין הוציא מחדש את הסרט בשנות הארבעים עם כמה שינויים קלים, ואז האוסקרים אמרו "אה וואו איזה סרט חדש זה ובכלל לא הוצאה מחודשת" וזרקו על הסרט איזה שתי מועמדויות אוסקר לא קשורות. 

בפעם הבאה: זה יגמ'ר בד'ם, ה'מבוק של פאן, ה-כל אודות הבה, ה-בריהה ה-גדולה, ועוד.