ממשיכים עם הצגת הנבלים, כמו שעשינו אתמול. מחר נסביר מעט על החוקים והטורניר עצמו יתחיל בשישי.
קלוד פרולו, הגיבן מנוטרדאם
הפשע הגדול שלו: רצח עם, התעללות ארוכת שנים ביתום מסכן, ניסיון להוציא אישה להורג כי הוא חם עליה
חולשה: חרמנות בלתי ממומשת
חוזקה: הפטריארכיה בצד שלו
פרולו היה זבל שבזבלים גם לפני שהבחין לראשונה בריקודיה הפרועים של איזמרלדה. בכל זאת, הבנאדם כלא בעליית גג של כנסייה ילד שאת אמא שלו הוא רצח בדם קר, כל זאת בזמן שהוא מנהיג משטר דכאני ואלים כלפי צוענים. את האירוניה שב"התאהבות" שלו באיזמרלדה אפילו הוא עצמו לא היה מסוגל להכיל, והיא כילתה אותו לגמרי וגרמה לו לשבור כל סטטוס קוו. גם בלי כוחות קסם, שרירים מנופחים או כלי נשק, פרולו הוא אחד הנבלים המסוכנים, האכזריים והמלחיצים ביותר שנראו בסרט דיסני, כי בשונה מכמעט כולם, הוא מגלם בדמותו פחדים של מבוגרים ולא של ילדים.
דוקטור פאסילייה, הנסיכה והצפרדע
הפשע הגדול שלו: רצח גחלילית טובת לב במעיכה עם הנעל. אה, ואיזה משהו עם וודו והתחזות לנסיך דרך שליח, זה קצת מורכב.
חולשה: עובד עם בוסים קשוחים ושולייה ממש לוזר
חוזקה: חברים מהצד השני. בעל חזון, קשרים וצעדי ריקוד מגניבים.
אם להיות נבל דיסני זה עבודה, השאדו מן הוא עובד שכיר שחוק. הוא לא בדיוק מנהל את עסקיו אלא שואל את כוחות הוודו מאותם "חברים בצד השני". אבל האמת היא שאין כאן שום יחסי חברות אלא משא ומתן של עלות-תועלת, והריבית כבדה. חוץ מזה, יש לו נקודת תורפה ברורה – הוא לא יכול לעשות קסמים על עצמו ולכן צריך לגייס לשירותו מישהו שיהיה מספיק רופס ועלוב כדי להסכים לעבוד תחתיו. כשחושבים על זה, די הולם שבסרט שבו הגיבורה היא פועלת פשוטה עם חזון וחלום גם הנבל יהיה בדיוק זה, רק עם שאיפות מעט יותר מרושעות. חוץ מזה, יש לו עיצוב די מגניב והוא מגולם על ידי קית' דייוויד. מה עוד צריך?
מייקל "האיש במגבעת" יאגוביין ודוריס, לפגוש את הרובינסונים
הפשע הגדול שלו: להרוס את העתיד של לואיס, לגרום בטעות להרס האנושות על הדרך
חולשה: לא מצליח לשחרר מהילדות, נשלט על ידי כובע
חוזקה: טכנולוגיה
"האיש במגבעת" הוא נבל מושלם. זה לפני שאנחנו נכנסים למעשים שלו או לתוכניות שלו: תראו אותו. ככה נראה נבל, בדיוק. כן, זה קצת קרוב מדי לקריקטורות אנטישמיות ישנות אבל לא אכפת לי. השפם, הכובע, ההליכה: מייקל יאגוביין צועק "נבל" בכל רמ"ח איבריו. הוא גם מראה בצורה מושלמת איך הופכים לנבל – איך גם אנשים טובים יכולים להפוך לאנשים מלאי כעס, טינה ורוע ובו זמנית מראה איך אנשים רעים יכולים לטעות ולתקן. "לפגוש את הרובינסונים" הוא אחד הסרטים המטורפים והמוזרים ביותר של דיסני, ויחד עם זאת הוא גם אחד הלא מוערכים מספיק. אז תכבדו אותו ותצביעו עבורו, על מנת שלא יצטרך לגנוב מכונת זמן ולתקן את זה ובטעות לשתף פעולה עם כובע בעל רצונות על שליטה במין האנושי, כי תזכרו – הצבעה לגוב היא הצבעה לדוריס.
הנסיך האנס ווסטרגארד, לשבור את הקרח
הפשע הגדול שלו: חתירה להשגת כוח ותואר אצולה באמצעות מניפולציות, שקרים וניסיונות רצח
חולשה: בחר את המשפחה הלא נכונה להסתבך איתה
חוזקה: סוג-של חתיך, אלוף בהשלמת משפטים, שר בקולו של סנטינו פונטנה
האנס לא היה הרשעון הנסתר הראשון, אבל הוא זה שהפך את הסוגה לפופולרית אצל דיסני ואחריו נבלי דיסני לא יהיו עוד אותו דבר: או שבהתחלה הם נראים טובים, או שלקראת הסוף הם יתגלו כטובים, או שהנבל האמיתי הייתה הידידות שנרקמה בינינו או משהו. אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא עשה את זה טוב כמו האנס.
כשבלוות'ר (ראו ערך) התגלתה כנבלית או כשטה קה נחשפה כגרסה השבורה של טה פיטי זה היה נחמד, אבל לא ממש נגע בנו רגשית. אבל כשהאנס התגלה כשמוק העל שהוא – הצופים זעמו. רתחו. הוא לא בגד באנה ואלזה – הוא בגד בך. האנס הספיק לעשות מעט מאוד מעשי רשעות: כולם שרדו את הסרט, הוא לא התעלל באמת באף אחד ואפילו הוא עצמו שורד בסוף. אבל השקר האחד שהוא סיפר לנו, הצופים – הספיק כדי לשים אותו למעלה ברשימת השמוקים הכי גדולים שיצאו אי פעם – בטח אצל דיסני.
סקאר, מלך האריות
הפשע הגדול שלו: הרג את מופסה במזימה לתפוס את השלטון
חולשה: שנות בצורת, יחסי אנוש
חוזקה: חשיבה אסטרטגית, צבא מילואים שלם של צבועים מאומנים היטב
סקאר הוא אולי הנבל הכי אופייני של דיסני בשנות התשעים שעונה לכל סעיף וסעיף ברשימת קלישאות הנבלים: הוא חכם ותחמן, הוא מדבר בשנינות, יש לו שיר מפחיד וקאצ'י, הוא פחות גברי ויותר כהה מ"הטובים" (כי כהה=רשע, על פי דיסני), יש לו עוזרים שעושים בשבילו את העבודה השחורה למרות שהם קצת דבילים ובסוף הוא נופל קורבן לקארמה ומחוסל בצורה שלא מוציאה את הגיבור חרא. עבור לא מעט ילדי ניינטיז, סקאר הוא ה-נבל הקולנועי. הוא רשע מרושע ללא סייגים, אבל גם כיף לצפות בו ולשמוע אותו מדבר עם סימבה הגור או הצבועים. הוא מאוד מפחיד, אבל יש בו גם משהו פתטי. וכן, זה לגמרי לגיטימי לחשוב שאולי הוא בעצם צדק, אם לא בביצוע אז ברעיון והמניע.
פרופסור פדריאק רטיגאן, הרפתקאותיו של סופר בלש (בזיל הבלש הגדול)
הפשע הגדול שלו: להחליף את המלכה עם רובוט, ואז שהמלכה-רובוט (מלכובוט?) תתן לו את השלטון. כמו כן, אם אפשר להיפטר מבזיל זה יהיה נחמד.
חולשה: שעונים, אנשים שמזכירים לו שהוא עכברוש
חוזקה: תכנון אסטרטגי מדהים, כוח פיזי (נו, לעכברוש)
רטיגאן הוא הגרסה העכברושית למוריארטי וכמו אותו נפוליאון של הפשע, הוא ממש ממש מוצלח במה שהוא עושה. כלומר, אפילו אם הוא פספס משהו בביצוע, הרעיון של המצאת רובוטים איזה מאה ומשהו שנים לפני שאלה יהיו קיימים חייב לתת לו נקודות זכות כלשהן. בנוסף, השיר נבל שלו הוא אחד מהשירים הכי טובים אך לא מוערכים דיים בפנתיאון שירי הנבלים.
שירחן, ספר הג'ונגל
הפשע הגדול שלו: ונדטה אישית נגד מוגלי
חולשה: מפחד מאש
חוזקה: הוא פאקינג טיגריס
אפשר בהחלט להתווכח האם שירחאן מפחיד יותר מקה הנחש, באופן אישי ברחתי מהחדר בצעקות בגיל 3 בגלל שניהם. כך או כך, שירחאן הוא טיפוס ממש מאיים אבל בצורה מיוחדת. יש בו משהו מאוד חתולי, בתנועה וגם בהתנהגות. כן, הוא צייד אכזר וקר לב עם קול סמכותי ומפחיד, אבל הוא גם אוהב לשחק קצת עם הטרף לפני שהוא נותן בו את הביס הראשון.
כאילו, כן, הוא רוצה להרוג את מוגלי, אבל זה לא שהוא ממהר לאנשהו. כאדם מבוגר אני אפילו מחבבת אותו. יש משהו כיפי בזה שהיצור הכי חזק בג'ונגל, ההוא שכולם נמלטים ממנו בבהלה, הוא גם בחור חביב עם הומור עצמי ושמחת חיים.
דון בלוות'ר, זוטרופוליס
הפשע הגדול שלה: הפצת מגפה במטרה להוציא לפועל את דוקטרינת ההלם
חולשה: חושפת את התוכניות המרושעות שלה כאילו זה ג'יימס בונד פה
חוזקה: תוכנית מגירה מפורטת ומתוכננת היטב
עוזרת ראש העיר בלוות'ר ("זה יותר כמו מזכירה עם ניסוח מרשים") מבינה בבירוקרטיה ומכירה את העיר ויחסי הכוחות בה. את אלה היא מתעלת ליצירת תוכנית העל המרושעת שלה – נשסה את הקבוצות השונות בעם זו בזו ובינתיים נגרוף לעצמנו את הקופה. נגיד לזכותה שהיא הוציאה לפועל קנוניה ענקית שדרשה מספר צעדים מורכבים מאוד בצורה חלקה, ורק להבין מה היא מתכננת לעשות הצריך חקירה שלמה וסיזיפית. בנוסף, מדבבת אותה ג'ני סלייט המדהימה.
ליידי טרמיין, דריזלה ואנסטסיה, סינדרלה
הפשע הגדול שלהן: החזקה של בתה ואחותן החורגת בתנאי עבדות
חולשה: חיות בחברה ששופטת נשים על פי מראה חיצוני
חוזקה: מבע קולנועי
האם החורגת המרושעת של סינדרלה מוכיחה שלא צריך הרבה כדי להפוך דמות לפאקינג מפחידה. מהתאורה שנכבית לאט ומשאירה רק עיניים בורקות דרך הקול המאיים ועד הסצנה שגורמת למפתח להראות מסוכן כמו מכונת ירייה – הסרט מצטיין בהצגתה של האישה הכמעט רגילה הזו כיצור מאיים ברמה כמעט מיסטית. הבנות שלה מאיימות הרבה פחות, אבל גם להן יש את סצנת השחתת השמלה כדי להזכיר שגם אנשים לא מרשימים יכולים להיות חארות.
קפטן ג'יימס הוק, פיטר פן
הפשע הגדול שלו: ניסיונות חוזרים ונשנים לרצוח ילד
חולשה: תנינים וחרדות
חוזקה: מניפולטיבי, בעל ספינת פיראטים
כן, אוקיי, יש להוק חסרונות בשלל נושאים (אין לו שיר, ילד בן 10 מביס אותו באופן קבוע)אבל יש לו גם שני יתרונות: הראשון, הוא פיראט. השני, הוא פיראט פשוט מטורף. יש הרבה נבלים ברשימה הזאת, אבל אף אחד מהם לא הלך לקצה, נפל ממנו, צלל לתוכו ואז חזר לצד השני כדי לקפוץ שוב פעם. יש הרבה נבלים מפחידים בגלל מי שהם: אריות מפחידים, מכשפים, מה שלא יהיה. הוק לא מפחיד בגלל שהוא בן אדם עם יד תותבת. הוא מפחיד כי הוא פשוט באמת פאקינג מפחיד. כמו כן, הוא אשכרה קפטן של ספינה, שזה נראה לי תואר די מרשים.
מאדאם גותל, פלונטר
הפשע הגדול שלו: חטיפת תינוקת והחזקתה בהסגר במשך 18 שנה
חולשה: חרדת הזדקנות קיצונית
חוזקה: מניפולציות מנוסחות בשנינות
"פלונטר" בשינוי כמה משתנים הוא ה"חדר" של של דיסני: סרט על אישה שכלואה בחדר נגד רצונה ושהזמן שהיא בילתה בחדר די דפק אותה. אצל ברי לארסון הטראומה קצת יותר ניכרת, אבל תנו לי לעשות את הדבר ההפוך מלהניח את דעתכם ולהבהיר שלרפוזנל מצפים חיים נפלאים ומלאי PTSD שאף שיר או קסם לא יכולים לרפא. גותל היא אולי לא הקוסמת הכי חזקה בממלכה, אבל היא היוזף פריצל של יקום דיסני. איזה עוד נבל יכול להגיד את זה על עצמו?
פרופסור רוברט קלהאן, שישה גיבורים
הפשע הגדול שלו: הצתת שריפה כהסחת דעת לשוד, הריגה, השחתת רכוש, ניסיונות רצח ובטח עוד דברים מחורבנים ששכחנו
חולשה: אף אחד לא זוכר שהוא בסרט
חוזקה: הנדסה, אליבי ממש טוב, סיפור קורע לב
עוד נבל שמתגלה רק בשלב יחסית מאוחר בסרט. הפעם מרצה נערץ שכולם חושבים שנהרג בהירואיות, אבל בעצם מסתובב בעיר במסכת קאבוקי ועושה צרות עם הרובוטים שהוא גנב מילד בן 14. לקלהאן יש מניע ראוי וסיפור רקע טרגי – הוא איבד את הבת שלו בגלל הרשלנות ועיגול הפינות של איש עסקים חמדן. יש לו גם תוכנית ברורה והגיונית אבל קצת קטנונית, כי חשוב לו יותר שהנקמה תהיה פומבית וגרנדיוזית מאשר לעשות נזק ומהר. והוא גם היה מצליח לעשות את זה, לולא אותם ילדים מציקים!
קינג קנדי, ראלף ההורס
הפשע הגדול שלו: התעסק עם הקוד של פנלופי כדי לגנוב ממנה את הכתר
חולשה: תחרותי ברמה חולנית
חוזקה: מתכנת בחסד, חיל שומרים מסוכרים
גם קינג קנדי הוא סוג של נבל בסתר, לא בגלל שלא ידענו שהוא מניאק, פשוט יש לו זהות סודית מתחת לכתר והגלימה. כמו רבים מהאצילים המרושעים בסרטי דיסני, גם קינג קנדי משיג את מטרותיו בעורמה בעזרת מניפולציות, שקרים, מזימות אפלות וקצת עזרה מבריונים חמושים. להיות "הנבל" בסרט כמו "ראלף ההורס" זה תפקיד די מורכב, הרי הגיבור הוא נבל בעצמו במשחק שממנו הוא מגיע, אבל הטוויסט הסופי מוכיח שהמלך ממתק הוא נבל מתאים לפרמיס הזה. אם ראלף נמלט מהמשחק שלו כדי להפוך לדמות חיובית, קנדי / טורבו עזב את הרקע החיובי שלו כדי לממש תשוקות נלוזות ולרדות באחרים.
הנסיך ג'ון, רובין הוד
הפשע הגדול שלו: המלך המתחזה של אנגליה
חולשה: הוא אפס
חוזקה: הוא המלך
הוא רודה בבני עמו וגובה מהם מיסים גבוהים במיוחד, מעסיק גרוע למשרתים שלו, לא מתפקד כראוי כאדם מבוגר, מוצץ אצבע, טרף קל לשודדים, לא ממש טוב בעבודה שלו. לסיכום – הוא לא ייזכר בתוך ג'ון הראשון, יש יותר סיכויים לג'ון הטיפשון. עם זאת, לידו יש עוד שני נבלים מצוינים – השריף מנוטינגהאם שנהנה הרבה יותר מדי מלגבות מיסים והיועץ החלקלק סר היס. קבוצת הנבלים עובדת טוב ביותר ומשלימה זה את זה.
בנוסף, צריך לשים את הקלפים על השולחן: בפרשנות הסבירה שהיא "כל מה שקרה מאז שרובין הוד קפץ למים הוא אשלייה שלו לפני שהוא מת", ג'ון מסיים את "רובין הוד" כשידו עדיין על העליונה. בנוסף, האיפיון של הנסיך ג'ון כאריה קטן מדי ונטול רעמה שהכתר נופל מהראש שלו הוא עיצוב דמויות יעיל וכיפי שיהיה ברור לילדים ומצחיק למבוגרים.
מלכת הלבבות, אליס בארץ הפלאות
הפשע הגדול שלה: חיבה לעריפת ראשים
חולשה: מזג עצבני, לא מאוד טובה בקרוקט
חוזקה: היא המלכה
מלכת הלבבות, טכנית, היא לא נבלית. היא לא האנטגוניסטית הראשית של אליס בארץ הפלאות – היא אישה מוזרה מאוד שאליס נתקלת בה לקראת סוף הזמן שלה באותה ארץ מטורללת. וזה בדיוק כמה שהיא מרשימה: היא אפילו לא אמורה טכנית להיות פה, והנה היא כאן בכל זאת כי מי בכלל מעז להתעסק איתה? בניגוד למלכות אחרות היא לא נותנת לסמכות שלה לחמוק מעיני אף אחד. היא המלכה, היא רוצה דברים, היא תקבל אותם עכשיו, אחרת ראשים יתגלגלו.
המלכה הרעה, שלגיה ושבעת הגמדים
הפשע הגדול שלו: הזמנת רצח, הרעלת תפוחים, צילוק דורות של צופים צעירים
חולשה: אובססיית יופי חולנית
חוזקה: כוחות קסם, מלכה
"המלכה הרעה" היא גנגסטה. היא גנגסטה כי בניגוד לכל המלכות האחרות, אין לה שם. יש לה כינוי אחד ויחיד וזה שהיא רעה. אנשים הולכים בממלכה שלהם ופשוט כזה "כן, היא המלכה הרעה. זה מה יש". גנגסטה. אבל יותר מכך שהיא גנגסטה, היא ה-OG – האוריג'ינל גנגסטה. הנבל הראשון שדיסני יצרו שמולו כל ברנש וברנשית שרוצים לצלק דורות של ילדים צריכים לבחון את עצמם. מול הגנגסטה חסרת הלב שרוצה לוודא שגם שלגיה תהיה חסרת לב, והכל רק בשביל המקום הראשון ברשימת "הנשים הכי יפות" של מגזין "מראה קסומה שעל הקיר". זה אולי קצת שטחי, אבל זה מאדפרקינג גנגסטה.
תגובה תגובה
(ל"ת)
תיקון תיקון
תודה תודה
אין בעד מה בעד מה
(ל"ת)
אה, ושכחנו לציין אבל כזה:
ליידי טרמיין כנראה הרגה את בעלה, כן? "מותו המפתיע בטרם עת"? ממה, סכנת, מחלה מסתורית שבה החולה נדקר עם סכין?
"he ran into my knife"
(ל"ת)
דוריס!
לדיסני יש נבלים מפחידים ממנה, נבלים מרושעים ממנה, נבלים עם שירים טובים יותר (היוש קרואלה), יש המון נבלים שאני יכולה להסביר למה הם ראויים יותר לכתר – אבל הלב רוצה מה שהוא רוצה, והראשונה שחשבתי עליה כששמעתי את השאלה היא דוריס.
היא הדבר הכי טוב בסרט שלה (שהוא לגמרי ממתק ובכלל לא זוכה להכרה ולהערכה שמגיעות לו), והיא מקורית ויצירתית ושונה והיא פשוט נהדרת והצביעו דוריס, בקיצור.
בסדר מניאק טוב זה הופך אותו לנבל ראוי?כאילו אני מסוגל לחשוב על מנהיגים בעולם שינצחו ברוע בלי למצמץ, מהימים שלנו כמובן לפני 70 שנה יש אחד מרושע מאוד אבל לא קשור.
וזה הדבר החצי פוליטי היחיד שאני אגיד באתר הזה,זה רק התאים
ותגובה קצת יותר רצינית:
אני לא באמת מכיר את כל נבלי דיסני ולא לא יודע אם האנס ניצח אותם בצדק או לא(כי אני לא מכיר).
ועדיין לדעתי הוא נבל מאוד חלש, שלי אישית הוא נראה כזה :נבל רק כי הוא היה הפעם הראשונה שדיסני ניסו לוותר על נבלים קלאסיים והיה להם קשה אז הוסיפו רבע נבל.
יש, כמו שנגלה בסקרים, לא מעט פרמטרים לשיקול הנבל
מי יכול לקחת בקרב? למי יש את התוכנית הכי טובה? מי הכי מפחיד? מי הכי מגניב? האנס, לדעתי, חלש בכמה פרמטרים פה (דווקא חזק בקרב, כמו שאמרו למטה) אבל מוביל בכך שהוא גרם לצופים באמת לשנוא אותו. וזה לא עניין של מה בכך.
מקבל ועל טעם וריח אין להתוווכח. וזה נכון למקרה זה
ואם העם יעביר אותו שלבים אני אקבל זאת בהבנה, גם אם לא אוהב את זה.
אבל אם כבר הזכרת את זה, אז יהיה כזה לפני כל קרב:מה היתרונות של כל אחד על השני?
(ל"ת)
יהיה טקסט כלשהו שיהיה מפורט במידת האפשר והצורך
(ל"ת)
מצוין , כיף גדול כל הסיפור הזה.
וזה מה שאני אוהב באתר הזה, שהרוח לא אבדה ממנו.
הפרמטר העיקרי לדעתי
את מי תרצה לראות בסרט המשך/ ספין אוף.
זה די אומר שנותנים יתרון לנבלים מגניבים וציניים עם בדיחות טובות.
חוזקה נוספת של האנס
מסוגל להתמודד עם מפלצת שלג, ומפקד קרב לא רע בכלל.
נאמר לי פעם על ידי תמהוני כי זוטרופוליס הוא סרט אנטישמי
זה היה אחרי שצפיתי בסרט והתלהבתי ממנו עד מאד. כמה שניסיתי להסביר לעצמי, לנמק, לטעון וכדומה זה לא הרפה ממני, עד להשלמה שאני מסכים איתו ומדובר בסרט הכי אנטישמי שהוליווד הממסדית הוציאה המון זמן.
השחורים והלבנים (ואפילו האסייאתים) יחיו בשלום אם רק היהודים התככנים שבוחשים מאחורי הקלעים יפסיקו לשסות אחד את השני בשביל להגדיל את הקופה שלהם. זאב בעור של כבש.
אי אפשר להתעלם מכך שהכבשה הזו היא ייצוג של יהודיה, בדיוק כמו שהשועל הוא שחור, המאפיונרים הם איטלקים, הארנבת עזבה את הפרברים הלבנים וכו. היא אפילו יותר מובהקת מכולם, הנטייה לעבודה ביורקרטית, המשקפים, השיער המדובלל, הזהות של נשים עובדות באופן כללי כיהודיות, המבטא, זהות השחקנית ועוד.
והדבר הנוסף שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שבעוד כל הייצוגים האחרים נשברים (השחור הפושע הוא גיבור, הלבנה מהפרברים היא אמיצה) והאפילו האיטלקים מוצגים בחיבה, הכבשים הופכות להיות משהו שבא מהפרוטוקולים של זקני ציון על כל הקלישאות של חיבה לכסף, לכח, לשליטה באמצעות הממסד עם התכנית הגרנדיוזית שלה להשתלט על העיר. והכי נורא זה המסקנה הסופית לפיה אם לא הכבשים הייתה אוטופיה שהיא סוף הסרט וכל שאר הגזעים היו יכולים לחיות באחווה.
ופרולו הוא הרע הכי טוב בעייני של דיסני באופן שאני אפילו לא צריך להתלבט.
אני לא בטוח לגבי הפרשנות הזו
1. סיום הסרט הוא לא "כולם יכולים לחיות בשלום לולא הכבשה הספציפית הזאת (ולא, כמו שאת אומר כל הכבשים", אלא "ישנם קשיים קשים מאוד שהיו לפני כן והכבשה הזאת הציפה, אבל אפשר להתגבר אליהם".
2. בירוקרטיה, משקפיים, זהות נשים עובדות – כל זה לא נוטף מיהדות, ונוסיף לכך את זהות החיה, כבשה – שממש לא מזוהה עם יהדות.
3. עם זאת, כל הסרט הזה מאוד מבולבל מבחינת מסרים ורעיונות ואכן לא משהו בשנייה שמנסים להסתכל על הנמשל בצורה ברורה, ולא רק על משל.
מהרגע שאמרו לי את זה
אני פשוט לא מצליח שלא לראות בה קלישאה של יהודיה ניו יורקית, אפילו המבטא הוא מאד מסוים. ואני כן חושב שביורקרטיה מהסוג הזה, משקפים והאשה העובדת מהסוג הזה מסמלים יהדות. אם זה היה רק ביורקרטיה או רק אשה עובדת זה לא היה סמל מובהק אבל השילוב יחדיו ולהוסיף לכך את יתר התכונות (משכילה, מין ליברלית מזויפת כזו, תאבת בצע, שואפת שלטון בהיחבא, ג'ופרו, פסיבית אגריסיבית, זהות השחקנית, המבטא המאד יהודי ניו יורקי פראן דרשרי הזה) זה ממש כבר היה בעייני יהודייה מובהקת, היו משקפים על לא יהודים בהיסטוריה אבל בדרך כלל המשקפיים הגיקיות הללו מתלוות לקריקטורות אנטישמיות.
זכור לי שהיו סצינות של איזה צבא כבשים שבא להגן על הכבשה כשהיא משתלטת על העיר (אבל ראיתי מזמן אז אולי אני טועה).
אני כן מסכים שהחיה היא לא חיה טריוויאלית ליהודי, אבל היהודי כתחמן שמפתה לחשוב שהוא תמים וזאב בעור של כבש זה כן משהו קיים. אבל בעיקר אני לא חושב שההחיות מייצגות משהו ברוב הסרט, אני לא מקשר עכברים לאיטלקים או ארנבים ללבנים, אני כן נוטה לחשוב שהבחירה בחיות פרט אולי לשחור הייתה יחסית שרירותית.
לא היה צבא כבשים
בנוגע לסטריאוטיפים – זה מרגיש כמו סטריאוטיפ ניו-יורקי יותר מאשר יהודי. לא יודע.
אני לא הולך להתווכח
אני רק אגיד שאני ממליץ לראות את התשובה של דורון הפרק של האם גרגרמל יהודי.
או במילים אחרות, אנחנו תמיד אוהבים לחפש למה הכל זה יהודים, זה לא הופך את זה לנכון.
גם אין על מה להתווכח כי אין ממש דרך להוכיח את זה לכאן ולכאן
אני מאותו רגע לא יכולתי לתאר את הסרט באותו אור חיובי כפי שחוויתי בתחילה.
ואני כן חושב שיש הבדל משמעותי בין זה לבין גרגמל בכך שזה בשונה מדרדסים באופן גלוי עוסק בגזעים. לשאול האם בזוטופיה הדמות מייצגת יהודי/איטלקי/וואטאוור זה שונה מיצירה שלא עוסקת בדימויים של גזעים
זו אכן היתה הפרשנות הדמיננטית על המסר של הסרט כשהוא יצא, והיא עדיין הגיונית
(ל"ת)
אה, סליחה
ספויילרים ל"המצור" ול"זוטרופוליס"…
השועל הוא לא שחור
מדבב אותו שחקן לבן ואין שום דבר בהתנהגות שלו שמזכיר שחור, גם תחמנות זה לא בדיוק סטריאוטיפ של שחורים (אם כבר של יהודים, אבל לא נראה לי שזה הכיוון). גם אין שום רמז לזה השועלים ככלל מייצגים שחורים, השועל הבריון שהציק לג'ודי מדבר כמו רדנק.
דווקא הקשר בין שועל לשחורים קיים
וספציפית – קיים בסרט אחר של דיסני: שירת הדרום.
fun fact על המלך ג'ון האמיתי (זה מהמאה ה-13)
הוא היה ונותר הג'ון היחיד במשפחת המלוכה הבריטית, והמלך היחיד שלא קראו על שמו בהמשך ההיסטוריה. אף אחד לא רצה לקרוא לילד שלו באותו שם כי הוא נחשב מלך גרוע. ניחוש מושכל שלי שזה לא קשור לרובין הוד שלא היה קיים אלא למרד האצילים נגדו שנגמר במגנה כרטה והסוג של תבוסה לצרפת
הייתי בטיול מאורגן באנגליה-סקוטלנד לפני מלא שנים
ממש מלא שנים, לפחות 20, אז אני לא יודעת את הפרטים המדוייקים, אבל אני די זוכרת שהמדריך אמר שבמציאות רובין הוד, ליידי מריאן והנסיך ג'ון בכלל לא חיו באותם עשורים.
זה נכון
הייחוס של סיפורי רובין הוד לימי הנסיך ג'ון והמלך ריצ'ארד לב הארי הוא מאוחר יחסית – ככל הנראה לא לפני המאה ה-19 בעקבות הפופולאריות לה זכה ספרו של וולטר סקוט "אייבנהו".
ומעיון בויקיפדיה עולה שהייחוס הזה היה קיים יותר מוקדם
ועדיין, סיפורי רובין הוד הראשונים שנמצאים ברשותנוממוקמים בימי המלך אדוארד הראשון או השני שמלכו אחרי ריצ'ארד וג'ון.
מה שמראה כמה הזיכרון ההיסטורי לא צודק
כי המגנה כרטה היא אחד הדברים היותר טובים שמלך אנגלי כלשהו עשה, גם אם זה נעשה נגד רצונו.
וכמובן שרוב הצרות שג'ון נאלץ להתמודד איתן היו מורשת של הדרעק שאח שלו השאיר מאחוריו
במיוחד מסע צלב כושל ותשלום כופר שרוקנו את קופת המדינה.
מגניב, לא חשבתי על זה
מה שכן, היטיב לתאר זאת קפטן פיקארד:
From this day forth, all the toilets in the kingdom shall be known as… johns!
האנס הוא נבל גרוע
הטוויסט בסוף פרוזן הוא גרוע ולא הגיוני. אין שום סימן לכך שהאנס הוא נבל לפני שהוא חושף בנאום בנלי וקלישאי את המניעים שלו. בכלל, הרגע שבו האחיות מנצחות את האנס הוא לא הגיוני. הוא מנסה להרוג את אלזה שעומדת להחריב את ארנדייל. ההמון מסתכל מהצד, ומריע לאנה כשהיא מצילה את מי שעומדת להחריב את כל מה שמסביבה? בשבילם הוא אמור להיות גיבור. הם לא יודעים את מה שהצופים יודעים. מצטער, לא הגיוני בעליל.
אם בוחנים את הדמות שלו, במנותק מהיותו נבל, נראה שדווקא הוא מתאים הרבה יותר להיות הנסיך הקלאסי. מדובר באדם צעיר, שגדל עם המון אחים, ויותר הגיוני שהוא מחפש אהבה רומנטית בדיוק כמו אנה. זה משתלב הרבה יותר טוב בעלילה שבנו מלכתחילה ולא בעלילה שדחסו פנימה בכוח לאחר מכן. מה שכן, אם זה היה מבוצע כמו שצריך, זה היה טוויסט חזק, דווקא בגלל הסתירה, אבל מה לעשות שזה לא קרה. חבל (עם המסר אני מסכים, כן? זה הביצוע שהוא לא טוב וכולו מתנקז לדמות הזו).
ה-נבלית של השנים האחרונות מבחינתי היא מאדאם גותל. אם הייתי רואה את הסרט בגיל המתאים, היא הייתה מפחידה אותי, אני בטוח, אבל פחות. דווקא בתור אדם מבוגר שמכיר אנשים שדומים לה (גם אם לא התקרבו לעשות את מה שעשתה, כמובן), היא עוברת כדמות אמינה ולכן מפחידה כל כך. המניפולציות, השקרים, הניצול, חטיפה של ילדה קטנה וכליאתה כדי להשתמש בה. וואו, זה סרט אפל, עם דמות נבלית אפלה שכבר ראינו כמוה במציאות, גם אם לא נרחיק עד פריצל.
ומה יוכיח שאין אהבה בין אנה להנס? הרי גם נשיקה מקריסטוף לא הייתה עוזרת.
אפילו בגרסה הקיימת, ועוד עם הפרשנות של אולאף, עדיין שמעתי כמה שחושבים שאלסה החזירה את אנה לחיים בחיבוק.
בגרסה שהצעת עוד יותר קל להסיק כאילו "הנשיקה לא עבדה כי הנס לא אוהב את אנה" והמסר מתפספס.
1. יש כאלה קהלים, אפילו בקרב ילדים קטנים? אני באמת שואל, לא יודע. הרי ילדים צופים בסרטי דיסני בבית מגיל 0, לא? הליכה לקולנוע היא דבר נדיר בהשוואה לצפייה בסרטים וסדרות דרך מחשב/טאבלט/טלוויזיה. ילד או ילדה בני שלוש שהולכים לראות סרט בקולנוע כבר ראו בחייהם לא מעט סרטים, או אפילו בעיקר לא מעט סדרות, של דיסני או של חברות אחרות, שבהן הנסיך מציל את היום.
2. הנס לא רלוונטי? הוא אמצעי מרכזי בדרך לשיא שבו באו לידי ביטוי החשיבות והמשמעות של אהבת אחיות. כדי להראות בצורה ברורה למה אהבת אחיות היא דבר כל כך חשוב ומשמעותי, לדעתי כדאי להציב את האהבה הזו מול סוג אהבה אחר. אפילו אשליית אהבה. לא הונאה או שקר. כי לא כל נסיך מקסים הוא שקרן או נוכל, אבל בכל אהבה רומנטית דיסניאית יש משהו פגום בפני עצמו, גם אם שני בני הזוג משוכנעים בכל ליבם שהם אוהבים אחד את השנייה. כשמדגישים כמה אהבת האחיות היא חשובה ומשמעותית מול אהבה שנתפסה או נתפסת בידי ילדים או מבוגרים כאהבה החשובה והמשמעותית ביותר מכל דבר אחר, המסר הופך להיות חזק יותר.
3. מסכים בנוגע לאמירה שהמסר שנובע מכך ש"הוא לא היחיד שיכול להציל אותה" מספיק וחזק בפני עצמו. אבל אפשר היה לעשות את זה טוב יותר וחד יותר.
4. הבעיה שלי עם בניית הדמות של הנס ברמה הסיפורית היא שלא מסתדר לי שהוא נבל מכל הסיבות שתיארתי. זה מעבר למסר או לסאבטקסט כזה או אחר. פשוט בניית דמות גרועה. הדמות שלו הגיונית לי רק אם הוא קרבן של תפיסת האהבה הרומנטית והנסיך שיציל את היום. אם הוא, כמו אנה, בורח לאשליה הזו כדי להימנע מבדידות.
זה באמת לא הסיפור שלו, אני מסכים, אלא של שתי האחיות, והמסר נוגע לשתיהן, ולא אליו. ולכן כל הבעיות איתו הן לא קריטיות ממש לסרט ולא הורסות אותו. אני גם יכול לראות את הערך שלו בעיני ילדות שצופות בו ורואות את מודל האהבה הזה.
אבל בסופו של דבר, מה שבאתי להגיד נוגע לשאלת הנבל. כל הבעיות האלה כן הופכות אותו לנבל גרוע, לכלי עלילתי מפוספס, ואמצעי עלילתי שלא מוצה עד הסוף. בין היתר באמצעות הצבת רעיון האהבה הרומנטית במלוא איוולתו, בלי צורך בהפיכתו של הנסיך המקסים הקלאסי לנוכל.
חוץ מזה נראה לי שאנחנו די מסכימים
ואני אוסיף, שההצעה שלך קודם, שאלסה תילחם נגד היצורים שהיא עצמה יצרה כדי להגן עליה, מעולה בעיניי ועכשיו ממש בא לי לראות את הגרסה הזאת.
אני לא בטוחה שהבנתי מה אתה מציע.
בלי קריסטוף? מסע לארמון לבד? קריסטוף בלי אהבה רומנטית?
"לממש את הנשיקה, להראות שהיא לא עובדת, להסביר למה" – להסביר שנשיקה מאחר לא מספיקה או שהאחר לא באמת אוהב? צריך לבחור.
ואיך מוודאים שילדים קטנים לא יסיקו שבסופו של דבר אנה בוחרת להישאר עם בחור שהוכח שלא אוהב אותה ומחכה ליום שזה יקרה?
נקודה טובה
אני אדייק את מה שכתבתי למעלה. התחלתי בכך שאחת מהאופציות היא שהאחר לא אוהב. פה אני חוזר בי. זה לא מתאים כאן. יותר נכון יהיה להראות לילדים, שהוא עדיין לא אוהב אותה *מספיק* כדי להציל אותה, ולכן זו עדיין לא אהבת אמת, אבל אולי ביום מן הימים היא תהיה.
איך מוודאים שילדים מבינים שהנסיך אוהב אותה, למרות שהוא לא הציל אותה? שאהבה היא לא קסם שנוחת משמיים בבת אחת ובכל זאת היא קיימת? זו שאלה טובה. אתגר שהתסריטאים יצטרכו להתגבר עליו. אבל נראה לי כמו אתגר אפשרי, שמצריך יצירתיות ומקוריות שהיוצרים של הסרט הזה הוכיחו שיש להם.
שם זה קל, הנסיך בכלל לא הכיר את הנסיכה קודם.
משום מה זכרתי שהיתה שם היכרות כלשהי
(ל"ת)
אני גם זוכר כך
פיליפ ואורורה מכירים אחד את השנייה בערך אותו פרק זמן כמו אנה והנס (כדי לוודא, עברתי על הוויקיפדיה של הסרט ועל קטע מהסרט ונראה שכך באמת).
חוץ מזה, קודם פייפר נתנה את הדוגמה של "מכושפת" ועכשיו את נתת את הדוגמה של "מליפיסנט: אדונית הרשע". שני סרטי לייב אקשן שבאמת מיישמים את מה שאני מציע יחסית. אולי כי סרטי לייב אקשן מעזים יותר? יש דוגמה לסרט מצויר כזה?
בדקתי ואתם צודקים…
משום מה זכרתי את הנסיך רק מההגעה שלו לארמון.
פשוט כי לילדות/נשים יש עוד עניינים בחיים חוץ ממציאת אהבה?
כלומר, אין חיה כזאת סרט נסיכים, בסרטים בהם הגיבור הוא בן יש כל מיני נרטיבים שונים שנגמרים שכל מיני דרכים, בדרך כלל בלי אהבה רומנטית. או שלפחות זה לא עיקר העלילה. היחיד שעוד יש *גם* סיפור התאהבות הוא מלך האריות.
ובסרטים בכיכובן של בנות? התעקשות על הנרטיב המיגע שאנחנו חבורת פרינססות עם יכולת פיזית מוגבלת, נטיה להתנהגות פסיבית, צורך בהצלה ע"י גיבור כלשהו ולבסוף- חתונה/התאהבות. זה מעייף! אי אפשר שבנות יעשו עוד דברים?
הרי בגלל הדבר הזה 2 גיבורות התרבות המאויירות של הניינטיז היו אריאל ובל, כי לפחות הן לא היו פסיביות והיו להן מאפיינים יחודיים.
כן, ברור
אנחנו אומרים אותו דבר, אני רוצה להבהיר את זה. אני שמח שזה המצב, שיש יותר מגוון. חשבתי שזה ברור ממה שכתבתי. כנראה שלא.
מה שאני רוצה להגיד הוא שסרטי נסיכות מלווים אותנו כבר עשרות שנים. תור הזהב בשנות ה-80 התבסס עליהם. גם בל וגם אריאל היו נסיכות, בסופו של דבר. לא כמו בשנות ה-30-50, כמובן. היה שינוי, הייתה התפתחות, אבל נו… כבר כתבתי מה אני חושב על "היפה והחיה". את "בת הים הקטנה" אני מאוד אוהב, בין היתר בגלל דמותה של אריאל, אבל היא עדיין לא אנה ולא אלסה, במובן שתיארת.
אני לא רוצה – מדגיש, מאוד לא רוצה – שסרטי נסיכות ימשיכו במתכונת שאת מתארת. אני כן רוצה, מאוד, שימצאו דרך להשתמש בנוסחה הזו בצורה חדשה.
למה זה? בשנים האחרונות אני מבין יותר ויותר כמה הסרטים האלה משמעותיים בקרב קהל היעד וכמה הם מושכים אותו. סרטים כאלה ימשיכו להיות פופולריים ככל הנראה בזמן הקרוב. ימשיכו לצאת גרסאות חדשות של סרטי הנסיכות הקלאסיים, עם התאמה מסוימת לעידן הנוכחי, ובמקביל הסרטים הקלאסיים, ימשיכו וימשכו קהל. העיבודים החדשים יהיו טובים יותר מהסרטים הקלאסיים, וישחקו עם הקונספט. אבל כמה אפשר באמת לשנות סרטים קלאסיים, שהבסיס שלהם – אופן בניית הדמויות, היחסים ביניהן, והעולם שסביבן – הוא בעייתי? מה יקרה, אם כך: ילדות ימשיכו ויצפו בסרטים הקלאסיים, לצד סרטי הלייב אקשן, ויקבלו מנה כפולה ומכופלת של הנרטיב שתיארת. גרסה מדוללת, לצד גרסה מזוקקת.
מה רע אם לצד פרוזן ומואנה, יהיו גם סרטי נסיכות אחרים, שבהם הנסיכה מצילה את הנסיך, למשל? או נסיכה ונסיך שמצילים ביחד את העולם? או סתם סיפור התאהבות בין שני אנשים, נסיך ונסיכה, במקרה הזה, בלי שזה יוצג כסוג של קסם, או פתרון פלאי לכל הבעיות?
ואם תגידי, למה צריך בכלל סוג של אהבה בסרטים האלה? בוא נוותר בכלל על זה. הרי הקהל הוא ילדות קטנות שמכירות אהבה בין בני משפחה וחברים, לא בין בני זוג. אני אומר: נכון. אבל:
א. הסרטים הישנים עדיין קיימים ומציגים את דגם האהבה הישן. וכאמור, ימשיכו לצרוך אותם, אם נרצה או לא. גם אם הורים יסננו את הסרטים האלה וידאגו שילדים וילדות לא יצפו בהם. מה יקרה אם תהיה מסיבת פיג'מות והסרט יוקרן בבית של חבר או חברה?
ב. לסרטים האלה יש חשיבות גדולה בתהליך החיברות של הילדות. אם זה לא רלוונטי אליהן עכשיו, זה יהיה רלוונטי בעתיד.
ג. הצגה של דגם הדדי ושוויוני של אהבה רומנטית, לא משפיע רק על תפיסת האהבה הזו, אלא בכלל על מערכת יחסים בין מגדרית. הדגם הקלאסי כולל בתוכו מערכת תפקידים מגדרית, שקיימת גם במקומות אחרים, ובאופן מזוקק ביותר. אם שם, יוצג דגם חלופי, זה יכול להשפיע גם במקומות אחרים.
היה כאן בעבר הרחוק דיון על קלאסיקות ומה צריך לעשות איתן
אני לא חושבת שילדים צריכים להמשיך להחשף לסרטים הישנים רק משום שהם קלאסיקות. למעשה, עזוב את הסרטים, למה לעזעזל לספר לילדים קטנים סיפורים כמו סינדרלה, שילגיה, עמי ותמי או כיפה אדומה? מה טוב בסיפורים האלה? שהם מעוררים פחדים מפני הורים? סטיגמות כנגד משפחות מורכבות? מגדירות את הקונספט של שנאת נשים לרמה של קנאת אם? זה מחריד! אין להם שום ערך מוסף שמצדיק לחשוף ילד שגדל במאהה ה21 אליהם.
אז זה לוקח זמן, אבל ככל שהאוסף גדול, כך החשיבות של "הקלאסיקות" יורדת. וזה מאוד משמח שגם ילדים מגיבים ככה לסרטים ומעדיפים דווקא את המודרניים יותר שמציעים סיפור סימפטי יותר.
אני לא חושבת שלכל קלאסיקה יש ערך, חלקן צריכות להעלם.
אני לא מתאפקת רגע
(מתנצלת, הכל חשיבה נורא אסוציאטיבית)
יש את הטרחנים האלו שמקדשים קלאסיקות, ואז מתלוננים על ספרים כמו הכינה נחמה, כי היא מעוררת אמפתיה לכינים ונדמה לי שגם יש שם כמה עיוותים לשוניים, והם לא רוצים שידפקו ככה את הילדים שלהם.
אבל אז לספר על ילדה שנרצחת כשהיא מבקרת את סבתא שלה, או על מישהי עם אמא חורגת שמנסה להרוג אותה כי היא יפה- לא, זה סבבה, כי זה קלאסי! אההההההההההההההה!
לא אכנס כאן לטיבן של הקלאסיקות או לחשיבות שלהן, כי זה פחות רלוונטי לטיעון שלי (במאמר מוסגר אגיד שלדעתי יש ערך וחשיבות בכך שילדים מכירים סיפורים ישנים. מה גם שחלקם יכולים "לעבור" גם היום, ואפילו לתרום, אם מנפים מתוכם את החלק הבעייתי).
המצב הנתון הוא שהקלאסיקות קיימות ומושרשות בחברה ובתרבות שלנו. הן לא ייעלמו בבת אחת. ילדים ימשיכו להיחשף אליהם, בין אם ההורים חושפים אותם, ובין אם ילדים או הורים אחרים עושים את זה. או סתם בזפזופ בטלוויזיה או בסרטון ביוטיוב שלרגע לא שמת לב והם כבר צפו בו (מדבר מניסיון שלי כדוד, ובעיקר מניסיון של אחותי עם הילדים שלה. קשה לשלוט בזרם מדיה שרק הולך ומתגבר).
השאלה היא מה עושים עם החשיפה? איך מפתחים חשיבה ביקורתית מול הסרטים האלה? איך דואגים לכך שילדים ייחשפו לתכנים "רצויים"?
אחד מהפתרונות הרצויים והאפקטיביים, לטעמי לפחות, הוא להשתמש ביצירות הקלאסיות באופנים מודרניים ולהתאים אותם להיום. זה לא פתרון חדש, אגב, בניגוד למה שטוענים כל טהרני הקלאסיקות. "כיפה אדומה" שהילדים מכירים היום רחוק מאוד מהסיפור בגרסה הימי-ביניימית שלו, וגם מהגרסה של האחים גרים. סיפורים משתנים, מתעדכנים, וגם מתעדנים. כן, זה עדיין סיפור מחריד, אבל הוא הופך לפחות ופחות כזה עם כל איטרציה שלו. כשהייתי ילד, השתמשו בסיפור של "כיפה אדומה" להזהיר מפני פדופילים בלי להשתמש במילה הזו במפורש. זו דוגמה לשימוש מחודש בסיפור ישן, שכבר בעבר, בהרבה וריאציות שלו, היה סיפור אזהרה. גם פה השתמשו בו לצורך הפחדה, לטעמי בצורה נכונה. ובניגוד לעבר, לא הציגו את טריפת הילדה, או את פתיחת הבטן על ידי הצייד. רק את הסכנה בללכת עם זרים.
זה אולי תהליך איטי יחסית אבל הוא קורה
אני חושבת שכבר היום החשיפה של ילדים לכל האגדות האלו הולכת ופוחתת, וככל שהשנים חולפות גם כמות הסיפורים החלופיים גדלה.
אני לא יודעת למה צריך לעדכן סיפור לא טוב, במקום לכתוב סיפור חדש מהיסוד. כלומר, כשהבסיס רעוע, כל מבנה שיעמוד עליו ישמר כמה קווי יסוד לא בריאים. כמו למשל ההנחה שבסיפורי בנות צריכה להיות הצלה והתאהבות. ואפילו בפרוזן וטאנגלד תקעו הצלה (כושלת) והתאהבות
מסכים. התהליך קורה ויקרה
זו טבעה של תרבות. היא משתנה ומתפתחת במהלך הדורות. יש סיפורים חדשים. יש סיפורים מחודשים. יש סיפורים שיישארו וישתנו בהתאם להקשר החברתי, ויש כאלה שיעלמו, ובצדק. מי יקרא היום לילד שלו את "מקס ומוריץ", למשל?
אבל חשוב להדגיש גם שתרבות לא נוצרת יש מאין. גם סיפורים חלופיים, לכאורה מקוריים, נוצרים על בסיסם של סיפורים ישנים יותר, באופן ישיר ומודע ובאופן לא ישיר ולא מודע. אי אפשר להימלט מהמלכוד הזה. אנחנו רוצים להתנתק מהרע, באמצעות מחיקה של מה שהיה קודם, ואז אנחנו גם מוחקים את הטוב. ניסיון למחוק או לסנן לחלוטין את הסיפורים הקיימים, רק מרחיק אותנו מהפתרון, לדעתי, וגם עלול לפגוע בנו בסופו של דבר.
במקרה של סיפורים קיימים, אתן דוגמה: פרוזן ופלונטר נוצרו על בסיסם של סיפורים ידועים עם בעיות קשות, ועברו שינוי, שצמצם את הבעייתיות. בהמשך יגדלו הילדים שצפו בסרטים ויצרו סיפורים אחרים על בסיסם, לא שכפולים אלא התאמות או השאלות של רעיונות, מוטיבים, חלקי עלילות. וכך הלאה. זה בדיוק מה שהפך את "מלכת השלג" ל"פרוזן" ואת "רפונזל" ל"פלונטר".
יש סיפורים שהם פגומים מבסיסם ויעלמו כי אין מה לעשות איתם ("מקס ומוריץ" לדוגמה), ויש סיפורים שיכולים לעבור את השינוי ולשמור על מה שטוב בהם.
גם סיפורים פגומים יכולים להכיל דברים טובים בתוכם. למשל "רפונזל" בגלגולו הקודם הוא יפהפה בעיניי. משל על בדידות וניתוק. זה שכולאים נערה במגדל גבוה שנים רבות, זה נורא. זה שהיא מחכה לנסיך שיציל אותה, זה מחריד. אבל יש גם אפשרות לשחק עם הסיפור הזה ולמצוא מה מסתתר מתחת לפני השטח. מה שעשו עם רפונזל ב"פלונטר" הוא מעולה בעיני, אפילו גאוני, בכל הנוגע לגותל. לקחו את הגרעין הטוב, את הפרופיל הפסיכולוגי של נערה שכלואה, ושל מי שכלאה אותה, ופירקו אותו לגורמים.
בקיצור, "עולם ישן עד היסוד נחריבה" לא עובד. אי אפשר למחוק קלאסיקות. וגם לא רצוי לנסות, כי אז שופכים את התינוק עם המים (עוד ביטוי נורא מימים אלימים וקשים שעבר אלינו עד שנותק מההקשר המקורי, אבל כן ממשיך את המשמעות החיובית שקיבל)
לא חייבים לבחור בסיס בעייתי ולבנות עליו, אפשר לאסוף אלמנטים רצויים ולשבץ אותם בסיפור החדש.
כל הדיון כאן מזכיר לי דיון אחר שערכתי באתר, על ההבדל בין "מקורי" לבין "מבוסס על סיפור מקור". גם סיפור חדש מבוסס על סכמות ידועות מהעבר. אין שום סיפור חדש שנוצר שהוא לא על בסיס סיפור אחר. ולצערי, רבים מהסיפורים הישנים האלה בעייתיים בראייה שלנו, כי הם נוצרו בתקופה אחרת, בהקשר חברתי שונה.
אני מעדיף שסל הכלים שלנו, כיוצרים וכצרכני תרבות, יהיה רחב כל כך, שהוא יאפשר לקחת סיפורים בעייתיים, ולהוציא מהם את הטוב והראוי. לא עם כל סיפור זה אפשרי, יש כאלה שהם כל כך רחוקים מאתנו היום, שבאופן טבעי ילדים לא יתחברו אליהם, ומבוגרים יזדעזעו מהם, ולהפך, כך שהם ייעלמו מעצמם.
אז כן, אני רוצה סיפורים חדשים, אבל אני גם רוצה שלסיפורים האלה יהיה עומק ורוחב יריעה תרבותי. ואת זה אפשר להשיג רק אם לא מתעלמים מהמורשת התרבותית שלנו, על כל חלקיה, ולוקחים ממנה את מה שצריך. לא יהיה אפשרי לאסוף אלמנטים רצויים, אם אין היכרות עם סיפורים ישנים, ואם לא מלמדים ילדים מגיל צעיר איך לקרוא את הסיפורים האלה באופן ביקורתי, ואיך לבצע בעצמם את הסינון הזה.
בגדול כי אנחנו בצד השני של המטוטלת כרגע
יש נטייה חברתית (לא רק בספרי ילדים) לקדש את האהבה הרומנטית, והנטייה הזו יותצרת הרבה בעיות.
בין אם מדובר על ציפיות בלתי אפשריות מבני הזוג (כי אי כשמוצאים את בן הזוג הוא פשוט "מושלם") בין אם מדובר על ציפיות בלתי אפשריות ממערכת היחסים (והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה…), ובין אם כי זה נותן לה מקום של כבוד על פני מערכות היחסים האחרות – המשפחתיות וחברתיות – וזו הסתכלות שהיא בעייתית.
מערכת יחסים רומנטית זה דבר חשוב ומשנה חיים. זה נכון. אבל מי שמקדיש את כל כולו לבניית מערכת יחסים רומנטית בלי שיש לו מערכות יחסים יציבות עם משפחה וחברים – זה פוגע בו מאוד, לעיתים אפילו ברמה שזה פוגע ביכולת לבנות מערכת יחסים רומנטית.
אז כן, יש מקום להתחיל להניח את זה רגע בצד, ולהתחיל להסתכל על פנים חשובים נוספים של החיים, ואז יכולים להווצר כל מיני סרטים מקסימים כמו ראלף שובר את האינטרנט, שגם להם יש חשיבות מאוד גדולה.
אמא שלי ראתה בקולנוע את "שלגייה" כשהייתה ילדה
והסצינה של המלכה הרעה הופכת לזקנה צילק אותה כל כך שעד היום היא מפחדת ממנה.
אמא שלי בת 62.
תמיד חבל לי ששוכחים את זירה ממלך האריות 2. היא לוקחת את סקאר ברשעות. גם השיר שלה הרבה יותר מפחיד (לפחות בעברית)
לצורך התחרות שום סרט שאינו סרט "קלאסיקת דיסני" לא נחשב
על כן גם לא היו פה נבלים מסרטי הלייב אקשן הרבים של החברה, ולא ההמשכים של דיסניטון או פיקסאר וכו'.