"ספיידרמן: רחוק מהבית", "הנוקמים: סוף המשחק", "קדימה", "מלך האריות", "מלחמת הכוכבים" – שורת סרטים שיצאו בשנה שעברה וממשיכה, כך נראה, לשנה הנוכחית (עד כמה שהספיקו לצאת סרטים בשנה הזאת), מכריחה אותי לשאול: הוליווד, הכל בסדר? אתם צריכים חיבוק?
כי במקום חדשנות, מופת קולנועי או יכולת סיפור סיפורים יוצאת דופן, נראה שהדבר העיקרי שהוליווד למדה מספילברג זה לעשות העתק-הדבק לתסביכי האב שלו.
אני אפילו לא בטוח איפה זה התחיל – אצל פיקסאר, שכמעט תמיד מכניסים דמות אב בסרטים שלהם כדי שהגיבור יחווה איזה משבר סביבו? אצל מארוול, שם כמעט כל הגיבורים מנסים להוכיח את עצמם לאיזו דמות אב נעלמה? אחד מהשניים ככל הנראה השפיע גם על טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" החדשה שבין החיפוש של ריי אחר דמות אב והנסיון להיפטר מדמות האב של קיילו ספוגה גם היא בדדי אישיוז מתקדמים. וכבר הייתי מוכן לבוא ולהגיד שזאת חוויה שמוגבלת לדיסני בלבד, עד שנזכרתי שהרבה מהעלילה ב"ג'וקר" היא על בחור שמנסה לפגוש את מי שהוא משוכנע שהוא אביו.
גם הסרטים הטובים שמארוול, פיקסאר, "מלחמת הכוכבים" והאחרים עשו בשנים האחרונות לא נהפכו לטובים בזכות סוגיית יחסי האב בתוכם. הסוגייה, דמות שמחפשת דמות אב שתמיד הייתה חסרה לה, או שמשתוקקת לאישור מאותה דמות אב מרגישה כמו נושא שמרחף מעל הסרטים הללו ושהיוצרים מתייסרים איתו, ובסוף כולם לומדים את אותם לקחים: אבא שלך לא היה שם, זה בסדר, הגיע הזמן להמשיך הלאה. מדי פעם זה מתובל ב"אבא שלך הוא רוצח מטורף" כדי שיהיה ממש קל להבין שזה בסדר להמשיך הלאה.
כמובן, אין שום בעיה עם נסיון לעבד בעיות רגשיות על המסך. אבל ראבק, איך הגענו למצב שהבעיות האלה נהפכו יותר ויותר לבעיות עם אבא שלך? כשהתופעה הופכת לכל כך רחבה, צריך לשאול האם מדובר בדור שלם שרק רוצה חיבוק מאבא שלו, או שמא מישהו באולפנים הפך את התסביך הזה למקדם מסחרי ואומנותי – לא בטוחים איך להבהיר שהגיבור שלך מתוסבך? תוסיפו לו תסביך אב! קל, פשוט, כל הקהל יזדהה ואפשר להעתיק אותו כמעט מילה במילה מהסרט הקודם שעבדנו עליו.
מובן לי שכל הטקסט כתוב מנקודת המבט בת המזל שלי והיא שהיחסים שלי עם אבא שלי די אחלה, אבל באמת שהדגש על יחסי אב-בן (וגם אב-בת) או דמות אב-בן/בת (בשנייה שמתחילים להתגמש עם ההגדרות, מוצאים את דרכם לתסביכים האלה כמות גדולה מדי של סרטים) מתחיל להיות מוגזם. אף אחד לא שיחק מסירות עם אבא שלו בהוליווד? ומה בכלל הקטע עם מסירות? למה למען השם כולם רוצים לשחק מסירות עם אבא שלהם? זאת החוויה ההורית האולטמטיבית מבחינתכם? להתמסר בכדור? מה הקטע עם זה? אתם לא רוצים לעשות משהו שהוא אשכרה כיף במקום הז? האם הייתי אבא גרוע כל הזמן הזה?
בגדול, לא כזה אכפת לי. שהוליווד יעשו מה שהם יעשו, ונשפוט כל סרט על פי מה שהוא עושה. אבל תסביך אב הוא פשוט… לא כזה מעניין. או, אם לדייק – זה היה מעניין מאוד, פעם, לפני שהיו מאה סרטים עם התסביך הזה. הבעיה היא לא המקרה הפרטני אלא תחושת העודף. איך קורה שיש כל כך הרבה סרטים כאלה בשוברי הקופות? הרי יש עוד תסביכים ובעיות בעולם, תנו לי להבטיח לכם – חוסר בטחון עצמי, קשיים רומנטיים, תחושת אבדון, והיי, ידעתם שגם אמא היא דמות משמעותית שאפשר להיות מתוסבכים לגביה? באמת, בדקתי.
כמובן, עודף המקרים האלה כמעט מתחנן שנשאל למה זה קורה, אבל על השאלה "למה" אני מעדיף לא לנסות לענות, ולו רק בגלל שאני לא מאמין שאני אצליח להגיע לתשובה משביעת רצון בלי מחקר מעמיק. לבטח יהיו אנשים שידברו על משבר האמון עם המנהיגים ברמה הלאומית בארה"ב, או אולי הכמות ההולכת וגדלה של משפחות חדשות – גירושים, הורים שמתים בגילאים מוקדמים, משפחות חד הוריות – שאין לי מושג אם היא באמת גדלה אבל בהחלט מקבלת דגש חברתי גדול יותר, או אולי באמת כמו שצחקתי בהתחלה – מעין "ירושה קולנועית" של התסביך בעקבות קולנוענים שהדבר באמת בער בליבם.
בקיצור, הוליווד, אני יודע שאלה ימי קורונה וכולם עושים את הכיף מרפקים המוזר הזה, אבל כמישהו שהוא טכנית אבא, אני מוכן להיכנס לאזור הסכנה ולתת לך חיבוק גדול בתנאי שתשחררי טיפה מהתסביך הזה ותגווני קצת. אני אפילו מוכן לשחק איתך מסירות.
אזהרה: הסבר פסיכולוגי בשקל.
בעולם שבו גבריות רעילה הופכת לפחות מקובלת חברתית, גברים צריכים לשבור את מעגל החספוס והניתוק הרגשי, ובשביל זה הם צריכים לעבד את האופן שבו האבות שלהם גידלו אותם או לא גידלו אותם בצורה יותר מורכבת מפשוט לשחזר את זה. ברור לנו מה הדדי אישיוז של דן סקנלון נגיד, שאיבד את אבא שלו בגיל מאד צעיר, אבל גם במאים שאבא שלהם היה נוכח, ככל הנראה גדלו אצל אבא שהוא לכל המאוחר בומר, וכנראה לא דיבר איתם על הרגשות והקשיים שלהם, או בכלל היה נוכח בחיי הבית. כשמגיע זמנם של הבמאים האלה להיות הורים או לפחות מבוגרים אחראיים, הם צריכים להיות מסוגלים להבין שסגנון ההורות הזה לא מספק כדי לעשות דברים אחרת.
אני לא בטוח לגבי הסיפא.
רוב הסרטים שציינתי מדברים לא על המהפך למבוגרים אחראיים, אלא התמודדות מאוד "נערית". אני חושב שבאמת "מלך האריות" והמסע של טוני ב"סוף המשחק" הם אלה שקרובים למה שאת מתארת – עיבוד החינוך כדי לייצר דור חדש. ספיידרמן, ג'וקר, קדימה – כולם מדברים על עיבוד אובדן האב כדי להתמודד עם העכשיו.
אני לא מאה אחוז מאמינה בתיאוריה שהעליתי פה.
במקרה הטוב היא מאד מאד פשטנית. אבל אני חושבת שהתמודדות עם התבגרות בצל אב מרוחק רגשית לא חייבת להיחקר דרך נרטיב שהוא אחד לאחד סיפור התבגרות בצל אב מרוחק רגשית. ג'וקר נגיד עוסק ב"ילד" מאד רגיש, והורים שלא נותנים מפלט לרגשות האלה (כמו גם חברה שלא נותנת מפלט לרגשות האלה). למרות שזה לא סיפור התבגרות, מאד קל לראות בו את הקווים של הגבריות הרעילה והעובדה שהיא כבר לא מספיקה בשביל דורות צעירים יותר, שיותר לא מסוגלים לכסות את כל הספקטרום הרגשי שלהם בשכבה אחידה של כעס. ונכון שהסרט ממוקם בסבנטיז, אבל הוא לחלוטין לא היה יכול להיכתב בסבנטיז.
מסכימה שספיידרמן וקדימה יותר עוסקים במחסור בדמות האב מאשר בהתמודדות עם הכשלים שלה. בקדימה זה פשוט עיבוד די מילולי של הילדות של הבמאי, אז זה לא כזה מעניין (ויכול להיות שזה ככה גם בסרטים אחרים ואני פשוט לא מודעת ליחסים של ג'יי ג'יי אברמס או טוד פיליפס עם האבות שלהם). בספיידרמן אני חושבת שזה שילוב בין האילוצים מהקומיקס, לקו המאד בולט של דדי אישיוז אצל מארוול, שבכנות הוא נושא קצת חפור ואני בספק שאפשר לקשר אותו למקור אחד.
הייתי מחליפה את הדוגמה המשעממת של קדימה בצעצוע של סיפור.
שזו סדרה שמתקיימת בעולם שאפשר להוציא ממנו אלפי סוגי סיפורים, ובכל זאת מתעסקת כל הזמן בדמויות אב.
ואני חושבת שהתשובה הרחבה יותר ללמה הוליווד מתעסקת כל הזמן בתסביכי אב דומה לתשובה ללמה הוליווד מתעסקת בכזו אובססיביות במערכות יחסים רומנטיות. קודם כל, היסטוריה עשירה של עיסוק בנושא – מהתנ"ך, למיתולוגיה היוונית, לשייקספיר. דבר שני, העובדה שזה בכל זאת נוכח ומרכזי בחיים של חלק גדול מהצופים (ובעיקר הצופים שהוליווד רגילה לחשוב עליהם בתור קהל). וככל שנעשים יותר סרטים בנושאים האלה, אנשים לומדים לזהות ולהזדהות עם הקונפליקטים האלה יותר בקלות, ואוצר המילים סביבם מתרחב (לדוגמה, המסירות שהזכרת) ולכן נהיה קל יותר לכתוב את הסרטים האלה וקל יותר לקבל תגובה מהקהל בעזרתם. ומשם המעגל מזין את עצמו.
אבל זה לא באותם תקופות
העיסוק בדמויות אב היה נוכח מאוד אצל פיקסאר כבר אז, כן – אבל בזה הם דווקא הקדימו את כולם. סרטי גיבורי על של עד ממש העת האחרונה לא ממש היו טבולים בנושא. גם שאר הבלוקבאסטרים. אם כבר, היה תסביכי אב של אבות – לא של ילדים. אם זאת הייתה הישענות על מסורת ארוכה של תסביכי אב, היינו מצפים לראות את זה מאז ומתמיד. אבל יש (לפי מה שאני רואה) עלייה חד משמעית בעיסוק הזה בצורה בולטת שלא הייתה קודם (אגב, ובזה אני פחות בטוח – לצד ירידה בעיסוק במערכות יחסים רומנטיות?).
החלק השני דווקא יותר משכנע – שיש מעגל שמזין את עצמו בנושא. זה עדיין לא מסביר אבל למה דווקא הוא.
אני לא מרגישה כמוך שזה משהו מאד עכשווי.
כאילו, אלוהים יודע שאני לא חזקה בהיסטוריה של הקולנוע, אבל אני מרגישה שזה תמיד היה שם. הטרילוגיה המקורית של סטאר וורז לא מוצפת בדדי אישיוז מצד הבן? בעיות האב של פיקסאר בסביבה כבר 20 שנים, ושל מארוול כבר עשור. זה אולי בא בגלים, אולי עובר אבולוציה, אבל אני לא מרגישה שזה משהו שייחודי לתקופה הנוכחית. אז אני כנראה לא הבן אדם הנכון לענות על השאלה של למה זה קורה, כי אני חווה את זה אחרת ממך.
(לגבי הנושא שהוא לא הנושא – ירידה בעיסוק במערכות יחסים רומנטיות – אני מרגישה שזה כן קורה, אבל אני גם אקטיבית מחפשת את זה אז אולי זה קשור.)
מלחמת הכוכבים המקורי מקרה מעניין
כי בתכלס? לא ממש, לא אבל גם כן, לחלוטין, כן. לוק סקייווקר לא יוצא למסע לחפש את אבא שלו ולא ממש מודאג מהיעדרו עד אותו רגע היסטורי שהוא מגלה מי הוא באמת. כלומר, שהוא היה חופשי ומאושר עד שהחדירו לו, קצת בכוח, תסביך אב בכך שהוא היה חי. לפני כן הוא כן שואל את קנובי בקצרה עליו, אבל זה לא המסע שמגדיר אותו כמו קיילו רן וריי.
אפשרי שזה אנקדוטלי מדי ומחקר מעמיק יפריח את טענותיי אבל אני מנסה לחשוב על הסרטים הגדולים של שנות השמונים והתשעים – וזה לא באמת נוכח שם. התסביך של מרטי מול ההורים שלו, נגיד, זה לא היעדרותם או התנהגותם אלא "תתנשקו לפני שאני אעלם". אף אחד בסדרת שליחות קטלנית לא ממש מתייחס אחד לשני כדמות אב (מערכת היחסים בין ג'ון לשוורצנגר בשני נוגעת ליד זה, אבל הולכת למקומות אחרים). טיטאניק, אוואטר, שודדי הקאריביים – זה לא שאין סרטים עם תסביך אב, אבל זה מרגיש כמו המיעוט. היום זה מרגיש כמו הרוב (ו"מרגיש", נכון לעכשיו, היא מילת המפתח עד שממש ארד על הנתונים).
הכל עניין של פרספקטיבה.
כן, אפשר להגיד שהבעיה של מרטי מול ההורים שלו היא מאד מעשית. אבל אפשר גם להתמקד בזה שפגם האישיות של מרטי זהה לזה של אבא שלו (לרמת הניסוח: מה אם הם יגידו שאני לא טוב?) ושהוא מצד אחד חסר ביטחון כמו אבא שלו, ומצד שני מפחד לצאת לוזר כמוהו (כל זה תקף לסרט הראשון בלבד). כנ"ל לגבי לוק. אפשר לומר שעניין האב נכפה על הסיפור עם הטוויסט בסרט השני, אבל גם בסרט הראשון לוק ואובי וואן משוחחים ארוכות על אבא של לוק ולוק אומר שהוא רוצה להיות ג'דיי כמו אבא שלו. אני מניחה שבשני המקרים יש פה פחות כעס על ההורים ויותר שימוש בהם כמראה שמשקפת לנער מה הוא יכול להיות כשיגדל. אבל גם אם בורסיה אחרת, העיסוק הזה בדמות האב תמיד קיים. ולדעתי זה בגלל שזה רעיון עם שורשים עמוקים מאד בכל העמודים שעליהם התרבות המערבית בנויה. זה פשוט קונפליקט בסיסי שעובר אבולוציה אבל הוא מוכר ונוח מדי מכדי להיעלם, כמו "אדם נגד גורלו" או "אדם נגד ההיבריס שלו".
השאלה כמה מרחיבים את הגדרת "תסביך אב"
כי בסופו של יום הכל יכול להיות תסביך אב/הורה. אבל כמו שאת אומרת בעצמך, מדבור בדברים שונים. אני לא אוהב את ההסתכלות על הכל כתסביך אב, שהוא בעצם תסביך מול האל, שהוא בעצם והוא בעצם. אני מסתכל על דברים האלה בצורה הכי מצמצמת בכוונה כדי להראות שגם אם מנסים להדחיק ולדחות כמה שיותר – בלי דמויות סמכותיות שהמשבר ביניהם "בעצם מסמל דמויות אב", בלי סוגיות הוריות שמהדהדות את ההורות שלך – יש פה משהו.
אני לא חושבת שהרחבתי פה את ההגדרה של תסביך אב יותר מדי.
בכל היצירות שדיברתי עליהן יש אבות מילוליים ולא מטאפוריים, חוץ מצעצוע של סיפור, אבל באמת, אחרי הסרט הרביעי זה הכי קרוב למפורש שזה יכול להיות.
אני פשוט לא בטוחה שיש מה לחפש מקור נקודתי לתופעה שהיא חלק מתהליך מתגלגל של אלפי שנים שמזין את עצמו.
הנקודה היא שלי לאו דווקא עניין אבות מטאפוריים מול אמיתיים
שם אני דווקא יותר נינוח, אלא בשאלת התסביך – לא כל התמודדות מול ההורים (או מייצגי ההורים שלך) היא "תסביך אב".
החלק השני של ההודעה שלי נשאר בעינו.
לא משנה איך בדיוק אתה בוחר להגדיר את גבולות הגזרה.
אבל אני בהחלט לא חושב שמה שאני מדבר עליו כתסביך אב
באמת נמצא באלפי שנות יצירות. כלומר, בטח, יש איפשהו ומשהו אבל בגדול היחס לאבות ולבנים ובכלל למשפחה היה מאוד שונה – כמו שאמר דנזל ב"גדרות": "מי אמר שאני צריך לאהוב אותך?".
הרעיון של אהבה, של הורה שהאהבה שלו נעדרת ואנשים מחפשים את הריצוי שלו הוא, במידה מסוימת, חדש, ובעיקר תפס תאוצה מאוד חזקה בתחילת המאה. בניגוד לסיפורים שאת מדברת עליהם – יצחק, יעקב, יוסף כולם חוו אבות די דפוקים (סיפורית) וזה לא השפיע עליהם ולא מגדיר את הסיפורים שלהם – הם ממשיכים הלאה ולא באמת "מוגדרים" על פי זה. כן, אבא שלי היה מטורף, יאללה, ממשיכים.
כן, אפשר לדבר על איך הם התפתחו בראי החינוך שלהם, אבל אין כאן תסביכים (וזה לא שלא היו תסביכים בתנ"ך לכל מיני דמויות) שדומים למה שאנחנו מדברים עליהם. גם המחזות המוכרים של שייקספיר לא סובלים מהדבר הזה – המלט לא מחפש דמות אב חדשה עכשיו שהאחד שלו מתה, מקבת בכלל לא קשור וההורים של רומיאו ויוליה הם אומנם מונעים את אהבתם, אבל זה לא יוצר את סוג התסבוך ה"למה אבא קפולט לא משחק איתי תופסת" של סרטי הוליווד המדוברים.
מעניין שדווקא תסביך האח הפחות נפוץ מופיע באחד מהסיפורים הראשונים בתנ"ך
אבל אם אתה מתייחס לאלוהים כאב מטאפורי, נראה לי שיש הרבה סיפורים כאלו, על דמויות שמוגדרות דרך הרדיפה/סבל/דרישות לא הגיוניות שמטיל עליהם האב הזה (איוב/יונה/אולי גם אברהם).
התנ"ך הוא לא דוגמה טובה
כי אין כמעט עיסוק בתסביכים פסיכולוגיים של הדמויות שלו, אלא תיאור יבש וקצר ככל האפשר של הפעולות שביצעו. אפילו תיאורי רגש כמעט ולא נמצאים שם.
אבל בספרות הפוסט-מקראית, בהחלט יש עיסוק ביחסי אב-בן. אם מדובר למשל ביצחק, אז סביב כל הרעיון המחריד של עקידה של בן על ידי האב, פותחו מדרשים מאוחר יותר, ובהם יש גם עיסוק בתסביכי אב (במידה מסוימת, כי מנסים לצמצם ככל האפשר את אחריותו של האב, או אפילו מבטלים את חטאו). בעידן הנוכחי, בספרות, קראתי כבר ספרים ושירים על דמותו של יצחק ויחסיו המורכבים עם אביו, כולל מה שאפשר להגדיר כמדרשים מודרניים, כולל כאלה שנכתבו הרבה לפני זמננו והתהליך שאתה מתאר בקולנוע.
בנוגע לאברהם, אפשר להוסיף את המדרש שבו הוא שובר את הצלמים של אביו וזה משפיע עליו כל כך שהוא יוצא לארץ חדשה שלא ראה מעולם. אז בהחלט יש השפעה הורית שאפשר לכנות אותה תסביך אב.
גם בתנ"ך עצמו, למרות הלקוניות שלו, אפשר למצוא מקום אחד שבו יש תסביך אב בקריאה מסוימת ולדעתי לכך התכוון הכתוב: היחסים בין שאול, דמות אב, לבין דוד, בנו המאומץ. אי אפשר להגיד שאין שם השפעה שלילית על דוד, כשאביו המאמץ מנסה לרצוח אותו.
בקיצור, סיפורי התורה הם הבסיס הלקוני אבל הפורה שעליו נוצרו סיפורים שכוללים בין היתר יחסי אב-בן, כולל תסביכי אב. אני מנסה לחשוב על תסביכי אם בהקשר הזה ולא מצליח. זה מעניין באמת למה. אני צריך לחשוב על זה. אני בטוח מפספס משהו (מלבד תסביך "האם" הראשונה, חווה, שכולנו ילדיה, אבל זו כבר הרחבה מוגזמת בלשון המעטה).
**אם אסכם, אני חושב שתסביכי אב מלווים את התרבות שלנו הרבה מאוד שנים, לפני הפסיכולוגיה שהדגישה את תסביך האם כשווה ואף עובר בחשיבותו את תסביך האב. במיוחד כי האב היה מרכז המשפחה בעבר, שליט הבית, ולכן העיסוק בו ובתפקיד שלו היה רב יותר. תסביך ה-"למה אבא לא שיחק איתי תופסת", זה כבר פיתוח פסיכולוגי והפשטה של הנושא.
אולי צריך לפרש מה זה "מלווה"
כן, יש סיפור כזה בתנ"ך אבל זה לא מיתוס גדול שמטיל את צילו על כל יצירה ולכן הוא משפיע גם על ימינו. דוד ושאול לא השפיעו על יצירות שהשפיעו על יצירות ובסופו של דבר הגענו לכאן. סיפור דוד ושאול הוא הרבה פחות מיתוס, נניח, מדוד וגוליית וההשפעה שלו בהתאם. יש מקרים של דברים שאפשר לפרש כתסביך אב, אבל הם בודדים ורחוקים ולא מצטברים למסה קריטית גדולה כמו בימינו. זה לא המשך הגיוני של זרם יצירה ותודעה, כמו (עד לימינו) העיסוק הרומנטי מאז ימי התאטרון המוקדמים. זה היה קיים, אבל זה לא היה בולט. בתנ"ך יש שלל תסביכים ותקדימים אחרים, אבל אתה לא רואה את כולם שולטים על מצב הרוח ההוליוודי. תסביך האב – כן.
טוב, זה נכון
גם בנוגע לשאול ודוד* וגם בנוגע לכך שתסביכי אב תופסים תאוצה עכשיו, בקולנוע לפחות. לפחות מהתרשמות שלי. בטח בגלגול הנוכחי שכתבת עליו למעלה.
ועדיין, הם היו קיימים בהיסטוריה, לא רק כפרשנות בדיעבד. או לפחות, פרשנות בדיעבד כמו העיסוק בתסביך אם, שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית מאז המצאת הפסיכואנליזה, וחיפשו לו ביטויים בהרבה מיתולוגיות וסיפורים לפני כן במהלך ההיסטוריה.
לא רק זה, אני אומר שהעיסוק בתסביכי אב, בעידן שבו האב היה שליט הבית, היו בולטים יותר דווקא מהעיסוק בתסביכי אם. תסביכי אם צברו תאוצה באמצע המאה ה-20, וכיום שוב חוזרים לתסביכי אב. הסיבות לכך לא ברורות לי עד הסוף. יש לי כמה מחשבות ראשוניות בנושא, לא מספיק מעניינות או מקוריות.
*בנוגע לשאול ודוד, חבל שאין לסיפור מקום מרכזי יותר בתרבות. כי מדובר באחד מהסיפורים היפים והעמוקים ביותר בתנ"ך, הרבה יותר מדוד וגוליית, לדעתי לפחות.
עיסוק תרבותי, פלוס יחסי כוח בהוליווד
אני חושבת שברגע שמעלים בעיה כלשהי לתודעה הציבורית היא תופסת תאוצה. ז"א, פעם זה היה העניין של ילדים בלי הורים בכלל- ההורים מתו בתאונה טרגית, הילד\ה נחטפ\ה, לא יודעת מה. היה גם את הטרופ של אמהות מאמצות מרושעות וכו'. סרט אחד, אגב, שמתעסק ביחסי אמא ובת הוא ליידי בירד, ובעיני הוא סרט שנוגע ביחסים האלה בצורה מאד אישית ויפהפיה- אבל באמת אין הרבה סרטים כאלה, בעיקר כאלו שנכתבו ובויימו ע"י אישה. אני חושבת שבין היתר הסיבה היא שהוליווד נשלטת בעיקר ע"י גברים, סטרייטים וסיסג'נדרים, שמתעסקים מן הסתם בעצמם ובחוויות שלהם, וכפי שמישהי פה ציינה- העניין של גבריות רעילה והמודעות החברתית בה מאד עלתה בשנים האחרונות, אני חושבת שזה גורם לזה שמתעסקים בזה יותר. מצד אחד- זה העיסוק של בגברים וביחסים בינהם בד"כ, מצד שני הפמיניסטיות לא יכולות להתלונן (כביכול) מאחר וזה באמת נושא חשוב ורלוונטי ופמינסטי בפני עצמו. מצטערת שהתגובה יצאה קצת מבולבלת, זה מעין ערבוב של המחשבות שלי בנושא
מעניין אם זה עניין של הבדלי תרבות
היחסים שלי עם אבא שלי לא הכי תקינים, בלשון המעטה, אבל לא מצאתי את עצמי מקמץ אגרוף בדרמטיות בחדר לידה ולוחש "אהיה בשבילה האבא הכי טוב שאני יכול – כי לי לא היה" אלא יותר "אהיה אבא טוב כי אני אוהב את הבת שלי… ויש לה פרצוף מצחיק כזה".
מתוך מגוון הרעיונות לסרטים וסדרות שעולים לי בראש כשאני מתקלח, יחסי אב-בן אף מעולם היו חלק מהם. אני לא מרגיש צורך בוער לעסוק בנושא מזווית אישית, כי לא הרגשתי שזה פרט שעיצב את הזהות שלי (בניגוד לרוב התסריטאים בהוליווד); וכשאני חושב על זה – גם הקולנוע הישראלי לא בדיוק אובססיבי לנושא. הרי מה הם סרטי האב/בן שכבר יש לנו? טרילוגיית אבא גנוב? הערת שוליים? מכתוב? אם כבר, נראה כי דווקא יחסי ילדים-אמהות דומינטיים יותר בנוף הקולנועי שלנו. האם זה קטע אמריקאי? אולי עניין תיאולוגי בגלל ישו-אלוהים? או שזה נושא אוניברסלי ואני סתם עיוור?
לגבי הקולנוע הישראלי אני באמת לא זוכר דוגמאות לסרטים שכאלה
וכל הדוגמאות שציינת, אגב, באים מנקודת המבט של האב – לא של הבן (בניגוד לסרטים ההוליוודים). (הערת שוליים חצי חצי, אני מניח). אני צריך עוד לחשוב על הנושא.
הזה שמירי רגב שנאה
(ל"ת)
זה לא באמת מצמצם הקריטריון הזה שנתת
אבל כן, באמת פוקסטרוט קצת מתוסבך בנושא הזה. מצד שני, הוא גם סרט די מעפן, אז אני לא מחשיב אותו באמת.
לא ראיתי את "געגוע", אין לי מה לומר עליו בהקשר הזה,
אבל כבר מהתקציר אפשר להבין שיש שם אירוע של תסביך-אב. בנוסף, יש את "בופור", סרט על טהרת המין הגברי שבאמצעו נאמבר מוזיקלי עם השיר "אבות ובנים", תאופיק מ"ביקור התזמורת" (+מערכת היחסים שלו עם הדמות של סלאח בכרי), "כנפיים שבורות" הוא סרט על יחסי אם-בת סבוכים (שהם תוצר של אובדן אב, ובאופן כללי הז'אנר הוא דרמה משפחתית אז זה הקטע), די בטוח ש"Made in Israel" תופס כסרט על תסביך אב במובן הזה שהמנוע העלילתי שלו הוא גבר-דור-שני-לשואה שרוצה לרצוח את הנאצי האחרון בעצמו (ההצגה בבימויו של ארי פולמן ורצה בקמארי עד שהבלאגן הזה התחיל לחלוטין תופסת כסיפור על תסביך-אב), היחסים של יגאל עמיר וההורים שלו (שניהם במידה שווה) מהווים חלק משמעותי מ"ימים נוראיים" ובפרס השחקן הטוב ביותר באופיר זכה מוריס כהן על סרט בשם "אבינו".
כל זה, אגב, לא כדי לומר שכל אחד ואחד מהסרטים האלו הם סרטים "על יחסי אבות ובנים", אבל זה לחלוטין מוטיב שנוכח בקולנוע הישראלי – שבאופן כללי סובב סביב הדרמה המשפחתית. נראה לי שהפארודיה על הקולנוע הישראלי הייתה, שנים, שהוא בגדול רק דרמות משפחתיות וסרטי כיבוש ("פוקסטרוט" הוא גם וגם).
אבל אלה לא תסביכי אב
שוב, תסביך אב זה לא התסביך של האב. זה התסביך של הבן. "געגוע" לא עונה על זה. כנפיים שבורות זה תסביך אם. "מייד אין איזראל" לא ממש תופס, רק אם ממש פורצים את האמא של ההגדרה, והיחסים של יגאל עמיר עם הוריו הם לא תסביך אב. הם יחסים עם הורים. לא כל יחסים עם הורים הם תסביך.
מאלה, היחידים שיש (או שאני לא זוכר מספיק טוב להגיד שלא) זה בופור וביקור התזמורת. יש הרבה דרמות משפחתיות, כן, אבל הדרמות לא נובעות מתסביך אב. להיפך, זה רק מבהיר את הנקודה: אם אפילו אפשר לעשות עשרות דרמות משפחתיות סביב נקודות אחרות, למה הוליווד תמיד רצה לתסביך האב הזה?
אף אחד לא מקמץ אגרוף בדרמטיות בחדר לידה
אבל תסריטים הוליוודיים (בעיקר הבינוניים שביניהם) נוטים לומר במפורש מה שבעולם האמיתי יושב איפה שהוא בתת מודע.
בתור מי שרוב החברים שלה גדלו בלי אבא של ממש בתמונה
(ודווקא אני הכי ילדה של אבא, ורוב זכרונות הילדות שלי הם אמנם לא מסירות, אבל זמן איכות של חנונים עם אבא שלהם – ניסויים כימיים ופיזיקליים לילדים, עם הרבה נייר לקמוס ופנול פתלאין.)
היעדר האב הוא ממש לא הדבר העיקרי שמעסיק אותם בחיים. האנשים בוגרים שגדלו איך שגדלו, עברו את גיל ההתבגרות להתמודדות עם משברי זהות עד שנות העשרים המוקדמות שלהם, זה לא אישיו. מה כן מעסיק אותם? פרנסה, חיפוש דירה, פרידות כואבות, דייטינג, סיום הדוקטורט/תואר שני/ התמחות, קרובי משפחה מבוגרים שמצריכים טיפול, בוס מעצבן, קולגה רכלנית, גמילת הילד מחיתול/מוצץ, נסיעות לחו"ל, משבר הקורונה. בקיצור, ממה שאני רואה, גם מי שגדל בלי אבא, או עם אבא לא משהו, בדרך כלל מוטרד ממה שיש לו בחיים עכשיו, לא ממה שלא היה לו אף פעם.
גם בברוקלין ניין ניין
(ל"ת)
שם ספציפית זה מרגיש יותר כמו פארודיה מודעת לעצמה (מהסוג שסמברג מומחה בה) על דמויות עם דדי אישוז,
וזה באמת משהו שמתאים יותר לפסיכולוגיה של ג'ייק, מה שהופך את קו העלילה הזה לפחות גנרי (או לגנרי כמו הסדרה עצמה, אבל בקטע ממש אחלה) מהרגיל. את האב הנעדר מגלם שחקן מעולה, את האם המקורננת מגלמת שחקנית מצוינת לא פחות, הכל נעשה עם הרבה פחות גבריות סובלת משעממת וזה מטופל בצורה מאוד סבבה.
אני חייב להודות שאין לי מושג על מה אתה מדבר.
ולמה אתה קופץ מסרט פיקסאר האחרון להכללה על כולם. איפה בדיוק תסביך האב בקוואדרולוגיית צעצוע של סיפור? בטרילוגיית מפלצות בע״מ? חיי חרק? מכוניות? רטטוי? וול-E? למעלה? הקול בראש? הדינוזאור הטוב? מוצאים את נמו ודורי? אלה רוב סרטי פיקסאר, וככל שאני זוכר אותם אין בהם תסביך אב, ואם יש הוא בדרך כלל אפיון מאוד קטן של הדמות ולא לב הסיפור (כמו בלמעלה, שם ראסל להוט להיות צופה טוב בין השאר כדי להרשים את אבא שלו, אבל זה לא המוקד ולא הסיפור, בקושי אנקדוטה), אז חובת ההוכחה וגו׳.
מכיוון שאף פעם לא ראיתי דיון איתך שנגמר בכך שאתה מוצג עם הוכחות
ואז אומר "וואלה, יש משהו", אלא רק מתלונן על כל קריאה ביצירה שהיא מעבר לקריאה הספציפית שלך – חובת ההוכחה היא ממש לא "עלינו", כי הדברים האלה נמצאים ברוב הסרטים שציינת (אעזור לך ואגיד שיוצאי הדופן הם באג לייף ו-וול אי), וזה שאתה לא רואה אותם זה עיוורון שלך.
טרילוגיית מפלצות בע"מ?
יצא סרט שלישי שאני לא מכיר?
וברצינות, אתה באמת הבאת את מוצאים את נמו ורטטוי בתור דוגמה לסרטים שאין בהם תסביך אב?
לא רק הוליווד, לא רק סרטים
לפני הרבה זמן ראיתי את העונה הראשונה של 'בטיפול' (סדרת הטלויזיה הישראלית עם אסי דיין). אני יודע שזו סדרה שמהללים, נקנתה לארה"ב וכד'. הסדרה התחילה טוב והדרדרה לפתרון בנאלי: בכל הסיפורים (שהיו בלתי תלויים זה בזה!) המסקנה הייתה שלמטופלים יש בעייה שנובעת מאבותיהם (ספוילר לסדרה עתיקה, ואם הייתי מזהיר שיש פה 'ספוילר לסדרה בטיפול', היה ברור מה הספוילר בגלל מהות העמוד; אז אני מתנצל אם הרסתי למישהו). סוף העונה היה פשטני ועיצבן אותי. לא טרחתי לראות את העונה השנייה.
ותן לי לנחש, בפרק האחרון כל האבות מגיעים למפגש ומתגלה שכולם לובשים רטייה?
(ל"ת)
3 סיבות
1. כי המטרה העיקרית היא התבגרות ואם אנחנו רוצים שהגיבור שלנו ילמד לקיחת אחריות ויעבור מסע עמוק בואו פשוט נהרוג את אחד ההורים. גם לקהל יותר פשוט להזדהות עם סיפור סביב הורה (כי כולנו תוצר של זוג הורים) ולא משנה איזה סיפור (הורים שמתו בגלל #סיבה#, אב שנטש ואמא מתעללת, אב שמת והשאיר את השלטון לבן, אב ציני שלא שם על הבן שלו, אמא טובת לב שמתה ממחלה…..אם אני אמשיך זה לא יגמר…..)
2. ספציפית לגבי דמות אב- האבא נתפס כראש המשפחה. האדם שמפרנס, מתקן ו"מוסר" (תודה יונתן) וחוסר בדמות כזו מחייבת את הגיבור להיכנס ישירות לנעליים של ראש המשפחה ולקבל על עצמו את כל התפקידים הנדרשים.
3. כי זה קל. זה פשוט קל להעביר את הדמות מסע ריגשי דרך איבוד הורה.
נ.ב
מתי האמא תתחיל לשחק מסירות ומי יהיה האמיץ להכניס את זה לסרט?