ביקורת: חבלה

חבלן קטן אחד / מפחיד הוא כל אחד / חבלן קטן שלי / אל תפוצץ אותי

הנוסחה האהובה של היצ'קוק, זו שכל הצופים מכירים ומבקרים כתבו עליה אלף מילים, היא האדם החף מפשע שמואשם על לא עוול בכפו ומנסה למצוא את האשם האמיתי. זה קיים ב- "39 הצעדים", "האיש שידע יותר מידי" ואפילו ב-"חבלן" (Saboteur, סרט שיצא עשור אחרי Sabotage בניסיון ברור לבלבל את הצופים). זו נוסחה מוצלחת, היא עובדת על פחד שקיים בכולנו, כזה שמרגיש אפילו יותר הולם בעידן של מדיה חברתית ותקשורת המונים, הפחד שיצביעו עליך ולא תדע למה. קפקא עשה מזה מטעמים פסיכולוגיים, היצ'קוק עשה מזה בידור להמונים.

אבל ישנה גם נוסחה נוספת, כזו שמעניינת אותי יותר, בה אנחנו עוקבים לא אחרי החף מפשע אלא אחרי הפושע עצמו ונוצר איזה מתח שאתה לא יכול לעמוד בו, כי אתה יודע מי עשה את זה. זה קיים ב-"חבל" ובחלקים הכי טובים ב-"פרנזי", וזה גם הבסיס המוצק עליו מונח "חבלה".

קרל ורלוק (אוסקר הומלוקה) מנהל בית קולנוע קטן בבריטניה ביחד עם אשתו, גברת אין-לי-שם-פרטי ורלוק (סילביה סידני). בזמנו הפנוי קרל עושה עבודה טיפה יותר מכניסה מתפעול בתי קולנוע – חבלן. בשירותה של קבוצה לא ברורה שזוממת על איזה משהו (סוכנים של מעצמה זרה? אנרכיסטים? עובדי נטפליקס?), בפקודתה הוא מחבל באספקת החשמל לעיר לונדון. משהו שנראה יותר כמו תעלול שיצא משליטה מאשר מעשה טרור אמיתי. כך, למשל, האזרחים בבית הקולנוע לא ממש בפאניקה, הם פשוט מתעצבנים ורוצים את הכסף בחזרה.

המפקדים של קרל מרוצים מהעבודה אבל לא מהתוצאות, הם רוצים שהוא יעבור לצעד הבא ובאמת יפגע באנשים. קרל עכשיו בבעיה, מדובר גם בחציה של הקו המוסרי המעורפל שהוא שם לעצמו וגם במשהו שבהחלט ימשוך תשומת לב לא רצויה מצד רשויות החוק. אותן רשויות כבר שמו עליו עין והמפקח השרמנטי טד ספנסר (ג'ון לודר) נשלח לעקוב בחשאי אחרי משפחת ורלוק. 

החלקים בהם המפקח מנהל את החקירה שלו ובמקביל מפתח יחסים לא ממש כשרים מבחינה אתית עם גברת ורלוק, הם החלשים בסרט. לא שהם רעים, אבל הדמות של המפקח מרגישה גנרית להחריד, מעין גיבור בלש כל כך טיפוסי שאין ממש סיבה לזכור אותו. גברת ורלוק, והאחיין שלה סטיבי (דזמונד טסטר), לפחות מקבלים יותר מה לעשות – החיים בבית עם אדם שמשתדל לשמור על תחושת נורמליות בשעה שהוא מסתיר סוד נוראי.

בעיה נוספת היא שישנם כמה רגעים בהם היצ'קוק נותן להנאה שלו מבימוי סצנות להתגבר על ההיגיון הבריא של הסיפור: אחת הסצנות הכי זכורות בסרט כוללת מעקב אחרי פגישה חשאית בשעה שסרט מתנגן ברקע, שילוב של שתי ההנאות הגדולות של היצ'קוק, ריגול וקולנוע. עד כמה שהסצנה נראית טוב מבחינה ויזואלית היא מסתיימת במין כזה שום כלום, פחות או יותר כי זה יעצור את הסרט אם כל הקלפים יחשפו כל כך מוקדם.

החלקים הבאמת טובים הם אלו שמתמקדים בקרל. לא בגלל שהומלקה הוא שחקן בעל נוכחות כריזמטית במיוחד, למרות שיש לו אחלה פנים של שחקן אופי,  אלא בגלל הדרך בה הדמות כתובה: מבחינתו הוא רק איש שעושה עבודה. הוא מתעצבן על הבוסים שלו כאשר הם דורשים ממנו יותר מדי, אפילו אם זה כולל העלאה במשכורת. הוא כועס על אשתו כשהיא שואלת מאיפה הכסף. הוא כועס על הממשלה שמפריעה לו לנהל את עסקיו. הוא כועס על כל העולם כשמפריעים. הוא בסך הכול רוצה להרוויח מעבודתו.

זה תפקיד מאוד מריר והומלוקה מגלם אותו בדיוק בדרך הנכונה: לא כנבל גדול אלא כאיש קטן. הוא לא פסיכופת עם אישיות מרהיבה אלא נבל קטן שנקלע בטעות לתפקיד שגדול עליו בכמה וכמה מידות. הוא לא רוצה להרוג אנשים, לפחות לא במו ידיו, אבל הוא גם מוכן לחלוטין לנתק את עצמו מוסרית מהנזק שהעבודה השנייה שלו גורמת. כאשר האמת מתחילה להיחשף הוא מוכן להאשים כל אחד אחר חוץ מעצמו. בזה הוא מרגיש אמיתי יותר מהרבה דמויות אחרות של היצ'קוק, כאלו שגולמו על ידי שחקנים טובים יותר בסרטים ידועים יותר, הוא אנוכי באופן מכוער ומוכר.

זו גם הזדמנות לתת מחמאה לתסריטאי צ'ארלס בנט, שעבד עם היצ'קוק על כמה סרטים בימים המוקדמים ההם, שמצליח ליצור דמויות טובות עם חיים שמרגישים כאילו הם ממשיכים מחוץ לעלילה: הסצנה בה ספנסר מזמין את גברת ורלוק לארוחה במסעדה יקרה, דבר שהיא לא יכולה להרשות לעצמה מזה זמן מה, היא דוגמה טובה לכתיבה אישית שחושפת דמות באמצע אירועים גדולים יותר לכאורה. הכתיבה של בנט מבינה שצריך לעגן את כל האירועים האלו בדמויות שבאמת אכפת לנו מהן, דמויות שאנחנו מרגישים שאנחנו מזהים.

הסרט נוצר מוקדם יחסית בקריירה של היצ'קוק והרבה מהסרטים שלו מאותה תקופה, עד כמה שהם מעניינים, מרגישים במידה רבה כמו חימום לפני שהוא באמת הצליח להפוך מהיצ'קוק האדם להיצ'קוק המותג. היצ'קוק תמיד היה היצ'קוק מבחינת העניין שלו כיוצר ובחינת הז'אנרים בהם הוא פעל. מלבד כמה פזילות מפתיעות לקומדיה שאפילו בהן נוטה להיות רמז למקאברי, הוא איש של אימה ומותחנים. זה לא שהוא משתכלל לאורך הקריירה שלו כמו שהוא מחדד את עצמו עוד ועוד. מפסל את "אלפרד היצ'קוק הטהור" מתוך גוש החומר ממנו התחיל.

 כמו "39 המדרגות" שיצא שנה קודם, "חבלה" מרגיש טיפה פרימיטיבי בדרך ההצגה שלו. עד כמה שהוא קצר הוא נגרר ברגעים מסוימים והסוף שלו, לעומת זאת, מרגיש כל כך נמהר שהצופה מבולבל כמעט כמו חלק מהדמויות. אפשר לטעות ולחשוב שנגמר להם הזמן עוד מעט והם היו צריכים לסיים מוקדם. חסרה לבמאי השליטה בקצב שמתאפשרת לו בסרטים היותר ארוכים שלו. אבל גם בשנים המוקדמות, האיש היה מכונת בידור.

מאידך, יש פה את אחת מסצנות ה'פצצה המתקתקת' הטובות לא רק בקריירה של האיש אלא אולי בכל הקולנוע. במקרה הזה היא עובדת בגלל שהיא מרגישה מבולגנת ולא מהודקת דיה: הצופה הוא לא אלוהים שמסתכל על האירועים מלמעלה אלא נמצא עם הדמות הלא מודעת בשעה שהשעון מתקתק בסדיסטיות. מאורע רודף מאורע, הפרעה קטנה הופכת להפרעה גדולה עד שבסוף… 

וזה באמת הכוח של היצ'קוק, שתקף עד היום. הוא יכול להוציא רגש, את הרגש הכי פרימיטיבי וראשוני שלנו, מהדברים הכי קטנים: מאיש בערפל, מדלת סגורה, מצל שמגיח מתחת לדלת ושלל דברים ששומרים על המתח עוד ועוד. יותר משמונים שנה אחרי שהוא יצא, אני אומר לכולכם: "חבלה'" עדיין מתקתק, כמו שעון שוויצרי (רק אל תשאלו למה הוא מחובר).