ביקורת: החיים על פי נד

אלה העובדות: בשנת 2007 במדינת ישראל הקטנה, תיכוניסטית צעירה התחילה לצפות בטלוויזיה למבוגרים באופן מכוון ועקבי. אלה היו הצעדים הראשונים שיעצבו את טעמה הטלוויזיוני ויקבעו את היחס שלה למדיום. אבל בעודה צופה בחדווה בסדרה שתהפוך לימים לסדרה האהובה עליה, היא לא הייתה יכולה לדמיין את האירוע הנורא שעמד לקרות: שנים עשר אלף ומאה חמישים קילומטרים משם, גילדת התסריטאים של אמריקה הכריזה על שביתה. במשך מאה ימים תסריטאי הוליווד הפגינו עד שיעודכנו בחוזה הבסיסי שלהם תנאים שנוגעים לתמלוגים על מכירת DVD, כתיבה למדיות חדשות כמו תוכן אינטרנטי, וכתיבה עבור יצירות אנימציה וריאליטי. הפקות רבות נעצרו ונכנסו לצרות בעקבות השביתה, והיא הייתה האחראית למותן בטרם עת של כמה סדרות מאוד נחמדות, וביניהן "החיים על פי נד". וזה היה רק הפרק הראשון (והכואב ביותר) בסיפור רצוף שברון הלב של האישה שקוללה להתאהב רק בסדרות שבוטלו טרם זמנן. 

"החיים על פי נד" (שנקראת במקור Pushing Daisies, שם ייחודי וצבעוני שמייצג אותה הרבה יותר טוב) נוצרה על ידי בריאן פולר, בחור מוכשר, גם אם מתקשה לשמור על עבודה יציבה. גיבור הסדרה, נד, מיטיב לתאר את חייו הפשוטים כך: הוא אופה פאי ומעיר את המתים. בימים הוא מנהל מאפייה ומעסיק את המלצרית אוליב סנוק, שמאוהבת בו קשות, ובלילות הוא משמש כסיידקיק של הבלש הפרטי אמרסון קוד ועוזר לו לפתור תעלומות רצח בעזרת הכוח המיוחד שלו: כשנד נוגע במתים, הם חוזרים לחיים. הקרבה היחידה של נד היא לדיגבי, גולדן רטריבר יפהפה ואינטליגנטי ומת לשעבר. אבל מדובר בקרבה רגשית בלבד בגלל שהכוח המיוחד של נד בא עם תנאים, והראשון בהם הוא שהנגיעה הראשונה במת מעניקה חיים, אבל השנייה מחזירה את המת למצבו הטבעי – והפעם בלי חרטות. 

כמו בכל פיילוט לכל סדרת טלוויזיה אי פעם, השגרה של הגיבור מופרעת במפתיע. במקרה של נד הוא נקרא לחקור את המוות של בחורה הרפתקנית שנרצחה על ספינת נופש, ומגלה שמדובר בצ'אק צ'ארלס, אהובת ילדותו. הוא מחזיר אותה לחיים אבל לא מעז להחזיר אותה למוות, ובמקום זאת נותן לה הזדמנות נוספת לחיות, יחד איתו. היא מיד מצטרפת לעסקי הבילוש של נד ואמרסון, למרות שהיא פחות מעוניינת בכספי הפרסים על תפיסת הרוצחים ויותר ברווחתם של הקורבנות והקרובים שהשאירו אחריהם. היא אמנם שמחה ומודה לנד על ההזדמנות לחיות שוב, אבל גם לא לחלוטין מסכימה לחיות מחדש בפרופיל נמוך כמו שנד היה מעדיף, בעיקר כי הדודות שגידלו אותה עדיין נמצאות שם בחוץ. אגב, בתור שחייניות צורניות לשעבר עם סיבולת ריאות מרשימה שפרשו מן העולם והתבודדו בבית לפחות עשור, הדודות היו יכולות להיות בקלות השורדות האחרונות בעולם מוכה קורונה.

העולם שבו מתרחשת הסדרה הוא לא בדיוק העולם שלנו. זו סדרה מעוצבת לעילא: העולם של הסדרה פלסטיקי, פיפטיזי, צבעוני ומסוגנן להפליא ואפילו ברטוני, אם טים ברטון היה אדם הרבה יותר שמח והרבה פחות מופרע. החל מהקריינות של ג'ים דייל, דרך שלל הסטים והתלבושות, ועד לשמות של דמויות ומקומות – הכל מתוכנן עד הפסיק האחרון על מנת להשיג את החמידות והמלאכותיות המקסימליות. לאנשים מסוימים זה עשוי להיראות מצועצע במידה מרתיעה, אבל למי שאוהבים יצירות שמזכירות דגמים מיניאטוריים וסיפורי אגדה – אין סדרה שעושה את זה טוב כמו "החיים על פי נד".

כסדרה שעוסקת בחבורה קטנה של חוקרים פרטיים, המבנה שלה מבוסס בחלקו על המודל של "תיק השבוע": בכל פרק יש מקרה רצח חדש ומסקרן, בדרך כלל כזה שמשאיר גופה שמעניין לשוחח איתה. באופן קצת חריג מהמקובל בז'אנר, חלק משמעותי ביותר בכל פרק עוסק בעלילה המתמשכת ומתמקד בקאסט הקבוע. הבלש אמרסון קוד, בגילומו של צ'י מקברייד, לא מקבל הרבה זמן מסך לחיים האישיים שלו, אבל הפרשנות שלו לקשרים בין הדמויות האחרות היא תמיד מופת של סרקזם מבורך. את אוליב סנוק, המלצרית המאוהבת בנד, משחקת קריסטן צ'נוות' האגדית, וזה כבר אומר כמעט הכל על הדמות הנהדרת הזו. היא מתחילה את הסדרה כבחורה עליזה שלא עושה הרבה חוץ מלנסות לחזר אחרי נד, אבל עם הזמן הדמות שלה מקבלת עוד ועוד רבדים שרק הופכים אותה למושלמת עוד יותר. 

הכוכבים האמיתיים של הסדרה הם כמובן צמד הדמויות הראשיות: אנה פריל בתור צ'אק ולי פייס בתור נד. צ'אק היא דמות שקל לבטל במבט ראשון – היא חכמה, יפה ומרגשת, ולפעמים היא פשוט נראית כמו מושא אהבה אידיאלי מדי. אבל אם מקשיבים היטב לסיפור הרקע שלה מגלים את המורכבות שמסתתרת בין השורות ולומדים להעריך את הדמות שחיה את כל חייה בשביל אחרים, ונחושה להתחיל לחיות בשביל עצמה אחרי מותה. את נד לעומת זאת אי אפשר שלא לאהוב מהרגע הראשון כי הוא מגולם על ידי לי פייס, שחקן שהוא המקבילה האנושית לשמיכת פוך. נד הוא בקלות הדמות הטובה ביותר של פייס – הוא גם יפה, גם אופה וגם מיוסר בדיוק במידה הנכונה. חלומם של כל בחור ובחורה.

מערכת היחסים בין נד לצ'אק היא הציר המרכזי של הסדרה, והיא ממש לא מסתכמת בזה שנד מחזיר אותה לחיים ומנסה להחביא אותה. ברוב סדרות הטלוויזיה ברור איזה זוג דמויות נועדו להיות ביחד לנצח, ואז במשך עשרות פרקים מתסכלים הם נאבקים להבין בעצמם את מה שהקהל הבין כבר מהרגע הראשון. אצל נד וצ'אק האהבה קיימת מההתחלה, אבל גם הדבר שמפריד ביניהם נוכח ומובן מאוד. נד וצ'אק מחבבים אחד את השנייה ורוצים להיות יחד, אבל גם יודעים שמגע אחד ביניהם משמעותו גזר דין מוות לצ'אק. 

המאבק לנהל מערכת יחסים ללא מגע כשאחד מהצדדים מת באופן רשמי הוא רק הבסיס לדינמיקה ביניהם. יש עוד חוויות משותפות שמחברות ביניהם, כמו האהבה הראשונה שחוו ביחד והעובדה ששניהם התייתמו בגיל צעיר, וגם סודות אפלים, שאיפות סותרות ופגמי אישיות שמאיימים על מערכת היחסים. הסדרה לא ממעיטה בקושי לנהל קשר רומנטי ללא מגע, אבל גם לא משאירה את מערכת היחסים של נד וצ'אק ברמה השטחית הזו: יש להם קונפליקטים הרבה יותר בסיסיים שאפילו לא קשורים לסטטוס המיוחד של צ'אק, ומציעים תובנות יפיפיות על הקשיים הכי עמוקים שבאים עם אהבה. הסדרה ככל הנראה הייתה מסתדרת גם בלי לחשוף את הפסיכולוגיה של מערכות יחסים בכל מערומיה אבל היא עושה את זה בכל זאת, וזה חלק מהקסם שבה.

על כל השלמות הזו מעיבה העננה שנקראת שביתת התסריטאים. בעונה הראשונה זה בקושי מורגש, אבל בעונה השניה והאחרונה ברור שמשהו רקוב בממלכת הפאי, ואלו לא רק התותים שנד מחזיר לחיים למטרות אפייה. קווי עלילה גדולים נפתחים ונזנחים, דמויות משמעותיות חדשות מפציעות בכל פרק, ובאופן כללי נדמה שבכל פעם שהתסריט לא היה גמור בזמן מישהו ביקש מקריסטן צ'נוות' לשיר כמה דקות כדי להרוג זמן מסך. לא שסולו של כוכבת ברודוויי מהמדרגה הראשונה הוא משהו להתלונן עליו, אבל קשה שלא לשים לב לכך שהסדרה נקלעה לקשיים. זה לא שהיא הופכת לגרועה פתאום – העונה השנייה נהדרת, מצחיקה ומגניבה וכיפית לא פחות מהראשונה; פשוט ברור לחלוטין, לפחות בצפייה שלישית או רביעית, שאין זוג ידיים שאוחז בהגה כמו שצריך. והתחושה הזו מוקצנת בבת אחת כשהעונה מסתיימת בקליפהאנגר משמעותי ומטלטל שלא נפתר לעולם.

חובבת הטלוויזיה המוזכרת לעיל אהבה ואיבדה הרבה סדרות במשך חייה. כמו נד, היא "בורכה" במגע קסם קטלני שמסכן רק את אלו שהיא אוהבת יותר מכל. ובכל זאת, עדיין אין לה תשובה סופית לשאלה האם מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל. אבל גם בשתי עונות קצרות שניכר שנתקלו בקשיים, "החיים על פי נד" שווה את העצב שבביטולה הטרגי בטרם עת. כמו להתחבק דרך סדין, צפייה או צפייה חוזרת ב"החיים על פי נד" יכולה להיות תחליף מספק דיו למגע אנושי בעודכם מסתגרים בבית.