ביקורת: ילדי הסווינג (Swing Kids)

ריקוד סטפס זה מטומטם. איזה מין ריקוד זה? אנשים בחליפות עושים רעש מעצבן עם הרגליים של טיק-טיק-טק ומתחרים מי עושה קליק-קלאק-קליק הכי מהיר? כי זה ממש מרשים ומרהיב, לעזאזל. הם עושים קליקי-קליקי-קלאקי נורא מהר! זה גם מטומטם להחריד, אבל זה לא מונע מזה להיות מאוד מרשים.  

"ילדי הסווינג", במובן מסוים, יושב כולו על הפער הזה – על הפער בין הטיפשי, לרציני, למרהיב שמתבטא הן בריקוד סטפס והן בכלליות בחיים. 

הסיפור הוא כזה, ואני אצטרך שתשארו איתי עד לסיום הפסקה: במחנה שבויים אמריקאי (כלומר, שמנוהל על ידי אמריקאים) בזמן מלחמת קוריאה, יש חיכוכים בלתי פוסקים ואלימים למדי בין הצד הקומוניסטי והקפיטליסטי של השבויים. מנהל המחנה החדש רוצה לשבור את רוחם של המתנגדים הקומוניסטים ולכן הוא מחפש יוזמות שיראו להם את נפלאות המערב והחופש. אחד המתנגדים הגדולים ביותר הוא רו קי-סו, אחיו של גיבור מלחמה מפורסם. לילה אחד, בזמן מסיבה לא חוקית של השומרים האמריקאיים, הוא משתכר ומתחיל לרקוד ריקוד סטפס מרהיב בזמן שהמסיבה מסביב מתחרבשת. בתגובה, מנהל המחנה אומר לקצין שארגן את המסיבה, בחור שחור בשם ג'קסון, לפתוח קבוצת ריקוד סטפס שתופיע במופע חג המולד של המחנה. אל הקבוצה מצטרפים בחור סיני שמן עם קוצר נשימה, שבוי קוריאני נוסף שרק רוצה לראות את אשתו ומתרגמת/רקדנית שמנסה להסביר לקבוצה את השיעורים שג'קסון מעביר להם. כלומר, להסביר אותו לשאר הקבוצה כאשר הם לא מצליחים להבין אחד את השני דרך ריקוד, כי "להבין אחד את השני דרך הריקוד" זה אשכרה דבר שקורה בסרט. 

עוד דברים שקורים בסרט: סצנת ריקוד סטפס לצלילי "הבה נגילה" (אין אף יהודי בין הדמויות), סצנת "תחרות ריקודים" בין נבלי הסרט והגיבורים, וסיפרתי כבר על הסצנה שבה בחור אמריקאי רוקד סטפס ואומר דברים ואז הבחור הקוריאני אומר "לעזאזל, איך אני מבין את מה שהוא אומר?" כי זה דבר שבאמת באמת קרה. 

"אה, אז זו קומדיה מטורפת כזאת?", אתם שואלים. "כן", הסרט עונה. ואז מציג סצנת טבח נוראית בתוך המחנה.

השאלה "רגע, מה?" מעולם לא הייתה יותר חיונית מאשר כמעט בכל שנייה ארורה של הסרט הזה, שנע בפראות בין ז'אנר סרטי הריקודים של קבוצה לא יוצלחת שצריכה להתאמן ולהתגבש בשביל המופע שלהם וז'אנר מחנות השבויים של חיכוכים תכופים ואלימים בין שומרים, סוהרים, ושבויים בלי לפספס אף ביט אצל שניהם. 

אבל אפילו יותר מזה – לא רק שהסרט לא מוכן להתחייב באופן חד משמעי לסוגה שהוא רוצה להיות, גם העלילה שלו הולכת הלוך ושוב בין אותן נקודות. מדובר בסרט לא קצר (שעתיים ורבע, בערך) שלא ממש הולך בקו ישר, אלא במעין זיג-זג לא ברור: הקבוצה מתגבשת, ואז מתפזרת, ואז מתגבשת, הגיבור הראשי מתקרב ומתרחק לקבוצה לסירוגין ורק לקראת סיום הסרט אפשר להצביע על מהלך עלילתי ברור מנקודה א' לב'. אני יכול להבין את מי שיוותר בשלב האמצע של הסרט כי די, מה קורה כאן. 

אבל למי שמוכן לקבל את ההתעקשות של הסרט שהחיים לא מאוד לינאריים (אבל גם כן, במובנים מסוימים), ומי שמוכן להתמסר לטירוף של הסרט שמזגזג בין "אני רוצה להיות כוכב" ל-"אני רוצה להפיל את הקפיטליזם הנורא ששובר את פועלי העולם", מצפה סרט שכמעט כל סצנה וסצנה בו היא מופת. מדי פעם מופת של אקשן, מדי פעם של צילום, מדי פעם של הומור, מדי פעם של טקסט, מדי פעם של משחק – לסרט הזה יש מעלות רבות, ולמרות שנראה מדי פעם שמופע הג'אגלינג שלו יוצא משליטה – הוא לא. הסרט יודע מה לעשות עם כל הכדורים שזרק באוויר ואם משהו נפל לרצפה, זה רק כי הכדור או-טו-טו בעצם קופץ למעלה והסרט הולך לתפוס אותו בהפוכה. 

אני אקח עוד רגע כדי להבהיר שכל הטירוף הזה שאני מתאר לא מתגבש ל"חחח, צחוקים, תראו את הסרט ההזוי הזה". כלומר, זה סרט הזוי, אין ספק, אבל זה גם סרט שהוא בלי שום ספק טוב. הוא לא משוגע לשם הלולז, הוא משוגע בגלל שזו נקודת המבט העקבית שלו על העולם. נקודת המבט הזאת, אותה הסרט אומר במפורש כמה פעמים היא: "זין על אידאולוגיה". 

כי שינוי העולם זה נחוץ וטוב, אבל כאשר האידאולוגיה עולה על כל שיקול אחר, נעשים דברים נוראיים. זאת האשמה שמופנת בדרך כלל נגד קומוניסטים ועוד אנשים שחולמים על אוטופיה ובדרך דורסים את ההווה, אבל הסרט משכיל להפנות אותה גם נגד המתנגדים לשינוי בכל מחיר. ואז, כמי שיודע שברגע שאתה אומר אמירה תקיפה מדי אתה כבר בחצי הדרך להיות אידאולוג, הסרט מפנה מהר מאוד את האצבע גם כלפי עצמו ומראה שאין ממש דרך נורמלית להתמודד עם המציאות הזאת. במילים אחרות – המוזרות של הסרט היא לא הפיצ'ר, היא הבאג. זה לא האנשים שרוקדים שמשוגעים, זה העולם. 

אז למי שרוצה סרט אנטי-אידאולוגי משובח, או למי שרוצה סרט "מההההה" שאין שני לו, או למי שרוצה סרט ריקודים מרהיב, או סרט מחנות שבויים שאני מבטיח לכם שלא ראיתי כמותו – "ילדי הסווינג" הוא בשבילכם. למי שרוצה לראות משהו שהוא ראה חלקים דומים שלו במקומות אחרים, אבל אף פעם לא ביחד בסימפוניה שכזאת – "ילדי הסווינג" הוא בשבילו. למי שרוצה סרט מצחיק, מרגש, הזוי, הגיוני, שעושה את הכל – זה הסרט בשבילה. לכן  כל כך חבל שהוא לא הגיע לארץ בשום צורה.