ביקורת: ג'ודי

מאת
זוהר אורבך
– פורסם ב 12 בפברואר 2020Posted in: ביקורות
חייבים לדבר על ג'ודי.
שם רשמי
ג'ודי - מעבר לקשת
שם לועזי
Judy
בימוי
רופרט גולד
תסריט
טום אדג'
שחקנים
ג'סי באקלי
מייקל גמבון
פין ויטרוק
רופוס סוול
רנה זלווגר
לדף הסרט

תודה לאל על זה שיש את "ג'ודי". לא בגלל שהוא איזו יצירת מופת חד פעמית – הוא סרט טוב עם סצנת סיום נהדרת והופעה מוצלחת של רנה זלווגר, אבל לא מופתי. אבל הוא הזדמנות לדבר על ג'ודי גרלנד, ותודה לאל שיש את ג'ודי.

ג'ודי גרלנד נולדה בשנות העשרים, ומוכרת לרוב העולם בעיקר דרך תפקיד אחד, שגילמה בגיל שש עשרה. זה סבבה, כשהתפקיד הוא דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ".

"הקוסם מארץ עוץ" ידוע בזכות השימוש החדשני בטכניקולור, אבל אחד הרגעים האיקוניים ביותר שלו מתרחש בקנזס, זו שצבועה בגווני חום-לבן דהויים: דורותי, שכמהה וחולמת על מקום מלא חיים וצבע, שרה את השיר "Somewhere Over the Rainbow". זה סרט שידוע באפקטים מיוחדים ופורצי דרך לזמנו, בסטים מנקרי עיניים ובערכי ההפקה הגדולים ביותר שהוליווד של 1939 הציעה, אבל הרגע בו דורותי שרה על מקום כלשהו מעבר לקשת הוא כולו ג'ודי – טינאייג'רית תמימה, מקסימה ומוכשרת להכאיב. אלמלא דורותי בת החווה מקנזס הייתה מצליחה לגרום לצופים של אותן שנים להרגיש את ההשתוקקות למקום יפה יותר, הם לא היו מריעים לה בהתלהבות כשנחתה בארץ עוץ. בידיים אחרות דורותי הייתה יכולה להיות הילדה המעצבנת בתולדות הקולנוע, ו"הקוסם מארץ עוץ" היה יכול להיות סתם ניסיון כושל של MGM לעבד ספר ילדים מצליח למסך. בידיים של ג'ודי, היא נהייתה לאגדה. 

היא הגיעה לתפקיד הזה בתור ילדת פלא ש-MGM טיפחו כבר כמה שנים לפני. ג'ודי, שנולדה למשפחת בדרנים, שרה באודישן מאולתר לנשיא MGM, לואי בי. מאייר, את השיר בעל השם הייחודי "Zing! Went the strings of my heart" והיממה אותו מספיק כדי שיחתים אותה לחוזה ארוך טווח באותו הרגע. אפשר לראות את ג'ודי מופיעה עם השיר הזה בסרט "Listen, Darling" מ-1938. 

מקורות מסוימים מספרים שלואי בי. מאייר ובכירי MGM כינו אותה "חזירה קטנה ושמנה עם קוקיות", והכריחו אותה לשמור על משטר תזונה קפדני שהכיל בעיקר מרק עוף, קפה שחור וסיגריות. כדי שתצליח לעמוד בקצב של ימי עבודה בני 18 שעות לאורך שבועות שלמים ג'ודי הצעירה קיבלה כדורים ממריצים, ואפשר לומר ש-MGM הפכו אותה למכורה עד יום מותה. "ג'ודי – מעבר לקשת" לא פוסח על הסיפורים האלה, וטוב שכך – הסיפור של ג'ודי גרלנד הוא לא סיפור על כוכב שנצץ בבוהק נטול מתחרים בשמי הוליווד, אלא על אישה שהוליווד העריצה על כשרונה הרב ושנאה על כך שהכשרון הזה לא הגיע באריזה שבאה להם טוב בעין. 

ההתמכרות והקשיים הנפשיים שהאולפן גרם לג'ודי נתנו את אותותיהם וגרמו להיעדרויות מהסט, תנודות במשקל, אשפוזים תכופים וניסיון התאבדות אחד. ובין כל אותם קשיים, ג'ודי הייתה אחראית לכמה מהרגעים היפים של הקולנוע ההוליוודי. ב-1944, למשל, יצא "פגוש אותי בסנט לואיס", בו ג'ודי מבצעת שני שירים שנהיו מאז לקלאסיקות: ב-"The Trolley Song" היא מפגינה יכולות ווקאליות ותזמון קומי מהסוג שלא רואים ממנו מספיק היום, ו-"Have Yourself a Merry Little Christmas" נהיה מהר מאוד לאחד משירי חג המולד המבוצעים ביותר. 

השיא שלה, מבחינתי, הוא ב"כוכב נולד". את הגרסה של 1954, זו שבה ג'ודי כיכבה לצד ג'יימס מייסון בתפקיד ויקי, שחקנית שהולכת ומצליחה ככל שאהובה השחקן הולך ודועך מהתמכרותו לאלכוהול, ראיתי קצת לפני הגרסה של בראדלי קופר וליידי גאגא. ועם כל הכבוד לגאגא (ויש כבוד!), הגרסה של ג'ודי למלודרמה המוזיקלית היא אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע. הסרט הזה היה סוג של קאמבק בשבילה: אחרי שפוטרה מ-MGM, בעלה (השני מתוך חמישה, תודה רבה לכם), המפיק סיד לופט, יזם רימייק לסרט מ-1936 ופנה לבמאי ג'ורג' קיוקור כדי שיעמוד בראשו. זאת הייתה הפקה לא פשוטה, בין השאר בגלל המצב ההפכפך של ג'ודי עצמה. "כוכב נולד" הוא סיפורם של שחקנית-זמרת מדהימה שמנסה להצליח בהוליווד ושל שחקן שהתמכרותו הורסת לו את הקריירה ואת החיים, וג'ודי הייתה שניהם. 

ב"כוכב נולד" ג'ודי הייתה נפלאה בדרכים שלא ידעתי ששחקנית יכולה להיות נפלאה בהן. כשהיא שרה, האפקט מכה חזק יותר מכל חללית שג'ורג' לוקאס אי פעם רינדר, וכשהיא נושאת מונולוג על הקושי שבחיים עם מכור, היא קורעת לב. השיא שלה בסרט הוא מחרוזת שירי "Born in a Trunk". בתוך הסרט, הסיקוונס הזה מתפקד כפריצת הדמות של ג'ודי לתודעה. בחיים האמיתיים, ג'ודי פשוט הזכירה לכולם כמה גדולה היא יכולה להיות. במהלך רבע השעה הזאת היא שרה את הגרסה הטובה ביותר לשני שירי פופ אמריקאיים מפורסמים ("Swanee" ו"Melancholy Baby"), מוכיחה ש-#MeToo היה משהו שהוליווד ידעה עליו כבר בשנות החמישים ומקנחת במה שהיא כנראה ההגייה המרגשת ביותר למילה "איידהו" בתולדות הקולנוע. זה באמת רגע מהסוג שיכול לגרום לצופים מסוימים (לא חשוב שמות) למחוא כפיים ולהריע גם כשהם לבד בבית. אפשר ללקט רגעי שיא כאלה מכל הקריירה של ג'ודי. קורות חייה רצופי כאב ומלאי רגעים של אמנות גדולה, מהסוג שגורם לחבר'ה מסויימים (שוב, באמת לא רלוונטיים השמות) להיות למעריצים גדולים שלה גם אם נולדו כמה עשורים אחרי מותה. 

"ג'ודי – מעבר לקשת" הוא ביוגרפיה ממש אחלה עם הופעה ראשית מצויינת של רנה זלווגר. רנה לא מתאמצת לחקות את ג'ודי אלא הופכת אותה לשלה, לדמות שמכירה באחריות של עצמה על המצב הלא קל שהגיעה אליו. בסרט נעשתה הבחירה להתמקד בסדרת הופעות (שהייתה או לא הייתה) בלונדון בשנת חייה האחרונה של ג'ודי, לצד פלאשבקים לשנה בה השתתפה בצילומים של "הקוסם מארץ עוץ". הבחירה הזאת מונעת מהסיפור להתפזר, גם אם עדיין הייתי שמח לראות התייחסות להפסד הבלתי נסלח של ג'ודי באוסקרים של 1954 או לפיטורין שלה מ-MGM. אחד החלקים המרגשים בסרט נוגע למעמד של ג'ודי כאייקון הגאה הגדול מכולם (היא כונתה "האלביס של הגייז", יש שמייחסים את צבעי הקשת של דגל הגאווה כמחווה אליה, ויש שמחשיבים את מותה בטרם עת כזרז למהומות סטונוול), וטוב שנתנו לזה התייחסות בסרט. 

בכלל, טוב שיש את הסרט הזה. בימי חייה ג'ודי לא זכתה לכבוד שהגיע לה, וטוב שיש סרט שמזכיר לנו שהיא הייתה. וטוב שרנה קיבלה בזכותו את הפרס שג'ודי מעולם לא זכתה בו (היא זכתה בפרס מיוחד (שבוטל מאז) שמכבד הופעות של שחקנים מתחת לגיל 18, על "הקוסם מארץ עוץ"). טוב שרנה, שבעצמה זכתה ללא מעט בוז מצד התעשייה על כך שהעזה לעבור את גיל 40, זוכה לקאמבק שג'ודי תמיד חלמה עליו ותמיד נלחמה עבורו. טוב שיש סרט שבא ואומר "הנה הייתה שחקנית ואיננה עוד, כבדו את הדיווה באשר היא דיווה" (ובגלל זה אני מאוד מכבד את הבחירה של הבמאי רופרט גולד להשתמש בקול האמיתי של רנה).

כשנגמר הסרט, במה שהיא באמת אחת מסצנות הסיום היפות של השנה, הסתכלתי למעלה וראיתי שלא הייתי היחיד שהזיל דמעה. בשורה מעלי הייתה עוד גברת די מבוגרת שגם מצאה את עצמה מתייפחת בסוף. "הגיע לה הרבה יותר מזה", אמרתי לה. והיא הסכימה. 

תגיות: