"אבל איך פרזיטים ניצח?" שאלו אותי בסוף הצפייה באוסקר.
"כי הוא פשוט היה הסרט הכי טוב של השנה" עניתי.
"וזה לרוב משנה בטקסים האלה?".
אז, לא, זה לא, אבל גם – כן, זה כן. אחרי סיבוב ניצחון של שנה שלמה לבונג ג'ון הו, "פרזיטים" בעט את ההום ראן וקלע את הטאצ'דאון ועוד ביטויי ספורט משובשים, ועשה את הבלתי יעשה – גרם לסרט זר לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. טירוף. מה שהיה משאלת לב שאנשים לא ממש העיזו להביע בקול הפך אתמול לקונצנזוס החובק של השנה, ובצדק רב. שנה שבה 7/9 מהמועמדים הם על גברים לבנים? ויכוח על הדרת נשים ממועמדויות הבימוי? טקס חביב ביותר אבל עם מחסור בקטעים לפנתיאון? זכרון עמום, תודה ששאלתם – לעד הטקס הזה ייזכר בעד הרגע שבו פרזיטים זכה באוסקר, ואז עוד פעם, ואז עוד פעם.
אז מה הכשיל את "1917" מלזכות במה שהיה נראה ברור שהוא הולך לזכות בו? אני מניח שקוקטייל של דברים ובראשם מחנה "זה רק משחק מחשב" ומחנה "די לסרטים על גברים לבנים זועמים". הייתי מפנה גם השנה אצבע לשיטת ההצבעה המוזרה כאשמה פוטנציאלית, אבל הזכייה של בונג בפרס הבימוי מבהירה: הוליווד, למרות הכל, מאוד מאוד מאוד אהבה את הסרט הזה. ובצדק.
ומה היה בטקס חוץ מ"פרזיטים"? פרסי המשחק הלכו לחשודים המיידים (פיט, זלווגר, דרן, פיניקס) כאשר רק האחרון עשה משהו שמתקרב לנאום נחרט בזכרון, אבל כולם היו מאוד חביבים (חוץ מזלווגר המאוד חלבית), "צעצוע של סיפור 4" הראה שהזכייה של "ממד העכביש" בשנה שעברה היה גיהוק ושמאפיית דיסני עדיין חזקה באוסקר, טאיקה ואטיטי הפך ל"זוכה האוסקר טאיקה ואטיטי" (בזכייה מעוררת מחלוקת בפרס התסריט המעובד על פני גרטה גרוויג), "האירי" זומבר מעבר לכל מידה הגיונית (לא יכלו לתת לו פרס עריכה לפחות? תלבושות? תפאורה? נו בחייאת), "ג'וקר" עשה היסטוריה עם המלחינה הראשונה שזוכה בפרס הפסקול (כאשר הוא אינו מפוצל), "פורד נגד פרארי" זכה בחצי מהפרסים עליהם היה מועמד (זה עדיין רק 2, ובכל זאת), ו"נשים קטנות" זכה בפרס התלבושות כי שמלות.
בגזרת הטקס עצמו – בסך הכל הוא בהחלט היה. הוא הרגיש מעט פחדני, מעט מטומטם (הקטע של להציג מישהו שמציג מישהו היה חסר טעם ברמה כזאת שאפילו האקדמיה עצמה צחקה על זה, אבל לצחוק על זה לא הופך את זה למגניב בשום צורה), עם כל מיני קטעים לא ברורים (הראפ באמצע הטקס שסיכם אותו הוא מאותם רעיונות שהם אחלה על הנייר ולא ממש עובדים בלייב) וכל מיני קטעים חמודים בסך הכל (רבל וילסון וג'יימס קורדן מצטערים על "חתולים", הלא-הנחייה של כריס רוק וסטיב מרטין). היה חסר איזה קטע גדול באמת, אבל לצערנו גם נמנעו מקטעים מביכים ומתישים. התוצאה הכוללת הייתה די מהנה, אבל פרט לזהות הזוכים – לא ממש "גדולה". אישית אני מיציתי את הקטע של ה"ללא מנחה", ואני מוכן לטקס עם אופי מובהק שאינו "בבקשה אל תכעסו עלינו", אבל אני לא בטוח שזה הלקח שהאקדמיה לקחה מהטקס הזה.
דבר אחד בטוח, בכל מקרה, וזה ששנה הבאה תהיה אישה מועמדת על בימוי. לכאורה, הכל יכול לקרות, היקום גדול ואינסופי, אבל פעם שעברה שהאקדמיה ביישה את המצביעים שלה למשך טקס שלם זה היה 2015 עם כריס רוק וזה שכולם לבנים, וקיבלנו בתמורה את "אור ירח", "גדרות" ו"מאחורי המספרים". מאוד מאוד סביר ששנה הבאה יקרה משהו דומה. למרות ששווה לציין, שהאקדמיה לחלוטין לא לבד בנטל הזה – גם התקשורת והמבקרים לא ממש מתלהבים בדרך קבע מסרטי במאיות באופן חד משמעי ומובהק בצורה שמאותת לאקדמיה "הנה סרט שכדאי לשים לב אליו", אז ההאשמה שרק האוסקר חוטא כאן היא במקביל לדבר שעובדתית נכון, גם משמש למירוק מצפון אצל לא מעט אנשים שמתעצלים בזמן אמת לתרום ליוצרים ולקדם אותם, ורק נזכרים בנושא כשזה זמן לצעוק על מישהו אחר. אבל שנה הבאה, כולם ישימו לב לנושא, ולכן סביר מאוד שנראה לכל הפחות במאית אחת מועמדת, אם לא יותר במאיות ואם לא זכייה בפרס הסרט או הבימוי של אחת שכזאת.
זהו, זה היה טקס האוסקר ה-92. היסטוריה, אחד הזוכים המוצדקים אי פעם, וכל השאר פשוט מתגמד ביחס לזה. הוא זכה כי הוא הסרט הכי טוב של השנה, הוא זכה כי פוליטיקה, הוא זכה כי בונג ג'ון הו קרע את השטיח האדום מטקס לטקס, הוא זכה כי מזל, הוא זכה כי שיטת ההצבעה, הוא זכה כי למה זה משנה למה הוא זכה? העיקר שזכה. ושנזכה לראות עוד טקס שכזה שנה הבאה.
ואממ, בסוג-של-פרסום-עצמי-מוזר-מצטער-מראש
הנה גם כתבה שלי ב"גלובס" על טקס האוסקר והמסקנות שלו. תיכנסו מהר לפני שתעלה חומת התשלום.
עוד סיבה שפרזיטים הצליח איפה שרומא נכשל
זה בגלל שהוא סרט פופוליסטי ונגיש הרבה יותר מרומא. הוא מצחיק, קצבי, יש בו אקשן ומתח. רומא זה סרט איטי ופסטיבלי יותר, חברי אקדמיה שאוהבים סרטים יותר "רגילים" יכלו לטעון שאין לו עלילה והיה משהו בדבריהם.
"פופוליסטי"?
לא נראה לי שזאת המילה שהייתי משתמש לתאר בה.. לא את "פרזיטים" אבל תכלס לא ממש אף סרט.
למה לא?
יכול להיות שיש למילה קונוטציה שלילית, אבל אני לא חושב שזה דבר רע בהכרח.
"פרזיטים" פונה לקהל הרחב, פועל בז'אנרים פופולאריים, ועוסק בנושאים רלוונטים לזמנינו ולציבור
וזאת לא ההגדרה של פופוליסטי או פופליזם.
נגיש יותר? מתקשר יותר? אין ספק. פופוליסטי זאת מילה עם משמעות שלא קשורה לדיון הזה.
נראה לי שהכוונה היא ל"בעל פוטנציאל לפופולריות"
אבל כאמור, פופוליסטי זו ממש לא המילה.
אני חושד שהמילה הנכונה היא "נגיש".
(ל"ת)
אני חושב שאתה חושב ולא חושד.
ואני חושב שאתה צודק.
כתבה מצוינת, תודה.
כנראה הכי טובה שלך שאי פעם קראתי.
טקס מוצלח
אני אישית שמח שנשארתי ער כדי לצפות בו. גם אם לא ראיתי את רוב הסרטים המועמדים, עדיין יש משהו בשואו, בנפיחות, באהבה העצמית ובצבעוניות. ואני לא מדבר רק על אלטון ג'ון.
כמה הערות ומחשבות שעלו בי בכל זאת:
– כגלא"ס (גבר לבן אשכנזי סטרייט) קצת צורם לי שהפרצוף הלבן היחיד על הבמה במופע הפתיחה הוא של הג'וקר. האם באמת הפתרון לתת-ייצוג הוא לדחוף את המטוטלת לכיוון השני עד שהיא נשברת? בכל מקרה, ג'ינל מונה מקסימה והשיר הכניס לאווירה.
-כריס רוק וסטיב מרטין היו משעשעים מאוד לדעתי, והבדיחות שלהם קלעו. מה שקשה להגיד על הנסיונות לעשות קומדיה בפרסים אחרים (אנחנו שחקניות. באמת. ביפ בופ ביפ.). לפחות הבדיחה על צלמים ועוזרי הפקה היתה מצחיקה.
– ואם דיברנו על "קומדיה" – מה היה הדבר הזה עם רבל ווילסון בתלבושת חתול? למה זה היה טוב? לא הסכמנו שמתעלמים מקיומו של הסרט הזה וזורקים אותו לתהום הנשייה ביחד עם תועבות כמו זארדוז, ספיישל מלחמת הכוכבים והקריירה של הארבי וויינשטיין?
– הטקס הרגיש לי השנה קצר מאוד. רוב הנאומים נשמרו בזמן סביר, ואפילו ההצגה של הפרסים הטכניים היתה מעניינת (תודות גם לסיכום הקצר פה באתר).
– מבחינת מוזיקה והופעות במהלך הטקס: כל הכבוד. "אל הלא-נודע" עם אדל דאזים וחבורת האלזות היה מצויין וחשבתי שהוא שיר הטקס, עד ששמעתי את השיר מ"הארייט". אלטון ג'ון נתן הופעה וגם אמינם (אמינם? באמת?) הפתיע לטובה ולא התביישתי לשיר יחד איתו בבית, כמו חלק גדול מהקהל. אפילו רנדי ניומן היה בסדר גמור ועבר מהר.
– גל גדות ווהווו! כמה חן, כמה יופי, כמה זוהר על במה אחת. וגם שתי האחרות היו בסדר. הן מנצחות את כולם במועדון קרב, עם או בלי כוחות על.
– הנאום הטוב של הטקס: בונג ג'ון-הו רוצה לחלק את הפרס לחמישה. הוא כזה חמוד. אני כבר מחכה שיוציאו בובת פלאשי בדמותו. אולי ל"צעצוע של סיפור 5".
– ה"לזכרם" היה מרגש השנה. קצת מזעזע לראות כמה אנשים מוכרים הלכו לעולמם. ונחמד לראות שהאקדמיה מכירה גם באנשי סאונד ותפאורה.
– באותו עניין: לפטר במיידית את מי שהחליט לתת לבילי אייליש לשיר את "ייסטרדיי". זה היה חתיכת כדור שינה חזק שכמעט הכריע אותי. בכל מקרה היא נראית לגמרי לא שייכת לשם.
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לראות את "פריטים". צריך להשלים את החור בהשכלה.
להתראות בשנה הבאה עם אקסטרה קפה, משתיק פרסומות ועוד סרטים זרים מעניינים שזוכים בפרסים מחוץ לגטו שלהם.
אל תדאג
המטוטלת ממש לא נשברה. גברים לבנים עדיין שולטים באוסקרים, בהוליווד ובעולם.
דמיינו לעצמכם
יש אנשים שאשכרה ראו *טקס פתיחה* לאוסקר, ספרו כמה פרצופים לבנים היו שם והתעצבנו על ייצוג. עכשיו דמיינו מה זה לעבור חיים שלמים שבהם בתור אישה או מיעוט מתעלמים מקיומך בתרבות. ועוד הם הסנואופלייקס.
מניחה
שאם אדם רגיל כל חייו שיהיה לו ייצוג יתר בתרבות, הפעמים המעטות שהוא לא מקבל את ייצוג היתר הן הלם עבורו.
אני יודע שכבר דשו בזה
אבל החמצתי את הויכוח.
בבקשה, בלי קריאה בשמות.
האם הפתרון לאפליה הוא אפליה לצד השני?
אם ברוב השנים
האוסקר נשלט בידי גברים לבנים, הרי שנה אחת שבה טקס הפתיחה של האוסקר לא נשלט כולו בידי גברים לבנים היא אינה אפליה, אלא ניסיון לאיזון.
תודה
באמת שמח ללמוד על צורת חשיבה שונה משלי.
חשבתי שהאקדמיה מאוזנת יותר מבחינת הרכב, בעיקר עקב הזכיות של שנים קודמות.
בטקס האוסקר הכל בסדר
אין שם כרגע אפליה ברמה בעייתית. אבל בכללי, אפליה לצד השני היא בהחלט לא פיתרון, לא ייצא שום דבר טוב מלדחוף את המטוטלת מעבר לגבול האמצע (למרות שא) קשה להבין איפה בדיוק נמצא גבול האמצע וב) היא לא תישבר, מקסימום תגיע למצב של אפליה מוחלטת, אבל זה כבר היה אלפי שנים), ולא חייבים להיות גלא"ס בשביל לחשוב ככה (והעצם העובדה שלדעה הזאת מתייחסים כדעה של גלא"ס ולא סתם דעה של אדם שמתנגד לאפליה היא סימן שיש בעיה).
אין שום "אפליה לכיוון השני" באוסקרים.
חברי האקדמיה לא הולכים להפלות את עצמם.
"נכון ל-2016, באקדמיה מעל 6,000 חברים, 89% מתוכם לבנים ו-73% מתוכם גברים."
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001317623
בטח שיש
בתוך 3 שעות טקס היה קטע שלם של 3 דקות שבו כמעט ולא היו גברים לבנים על הבמה! מה זה אם לא אפליה?
{עלו הרבה נקודות חשובות בדיון אז אני שמחה שהוא התפתח, אבל בתכלס – זו הנקודה שהתחילה את הדיון הזה. זו ה"אפליה לכיוון השני" שהתחילה את הכל}
צודקת
זה סוף הציוויליזציה כפי שאנחנו מכירות אותה.
טוב, מכיוון שהציוויליזציה כפי שאנחנו מכירות/ים אותה היא גברית ולבנה,
אז בהחלט אפשר לומר שזאת התחלת סופה.
השמועות על מותה מוקדמות מדי.
(ל"ת)
ציינתי במיוחד שזאת לא בעיה באוסקרים
אבל זאת כן מגמה שקיימת במקומות מסוימים (למרות שהרבה פחות נפוצה ממה שאנשים מסוימים חושבים) ובאמת בעייתית. והיא לא הפתרון, זאת התשובה המקורית לצ'וומפ.
מה ש"נחמד" בכל הדיון הזה, הוא שכל ניסיון להכניס גיוון כלשהו להוליווד נתפס כהקצנה לצד השני, או ככפייה. זה אומר שהמצב הנתון כרגע הוא הטבעי וה"נכון". אשמח לדעת איזה שינוי יהיה אורגני וטבעי?
בכל פעם שמציעים פתרון מקבלים את התשובות הבאות (וזה במקרה שבכלל יוצאים מנקודת הנחה שיש בעיה שמצריכה פתרון. גם זה נתון לוויכוח בקרב רבים):
פתרון 1: הכנסה של יותר במאיות ובמאים ממגזרים וקבוצות שוליים?
ת: סליחה? כפייה! בחירה של אנשים על פי מאפיינים שיוכיים ולא הישגיים!
פתרון 2: אז אולי הכנסה של יותר דמויות מגוונים וסוגים שונים לתוך הסרטים?
ת: מה? כפייה! הכניסו דמות של אסייאתית כדי להצליח יותר בסין! הכניסו יותר שחורים כדי להצליח לפייס את הקהל הליברלי או למכור יותר כרטיסים בקרב הקהל השחור! זו פגיעה באוטונומיות של האמנות!
פתרון 3: אה. אם זו הבעיה, נכניס יותר סיפורים מקבוצות ומגזרי שוליים?
ת: לא. נראה לך? כפייה! תנו לבמאים וליוצרים ליצור בהתאם לעולם התרבותי שמתוכו הם מגיעים. הם יכתבו סיפורים שלא מתאימים להם והיצירה תיפגע! כולנו ניפגע! יגיע סופו של תור הזהב התרבותי הנוכחי וכולנו נשקע בניוון!
פתרון 4: אה, אז בואו נכניס עוד יוצרים ויוצרות ממגזרים וקבוצות מוחלשות. זה הפתרון הטוב ביותר, לא?
ת: לא! כפייה!…
וכו' וכו'.
בינתיים לא שום פתרון לא התקבל. כל שינוי יוביל להרס של התרבות הנוכחית ולא יבנה משהו חדש אלא ישאיר רק חורבות. משטר קומוניסטי של מחשבות שמנסה לכפות שוויון באופן לא אורגני, לעומת האור הגדול של הליברליות ההוליוודית היום, שבמקרה מציגה בעיקר אנשים בעלי מאפיינים ספציפיים. אבל זה לא בגלל שיש אפליה חלילה. אלא בגלל שהם לא מספיק טובים, ולא מספיק מוכרים, ואף אחד לא רוצה אותם. וכשמעלים טענות נגדה, מקבלים תשובות רציונליות והגיוניות כמו: מה, לא? המערכת המריטוקרטית הזו לא עובדת? איך אתה מעז? סתם בכיין!
או לחלופין, מקבלים את זה שיש בעיה, אבל לא מקבלים אף פתרון, אלא מצפים לשינוי שיקרה איכשהו משום מקום. כל שינוי מכוון, מתוך הכרה בבעיה, הוא רע. כי שוב, ההנחה המובלעת היא שבעצם אין שום בעיה.
זה אכן לב הבעיה – מרוצים מהמצב הקיים. כל השאר רק תירוצים שמגיעים לרמות מגוחכות יותר מהמעט שכתבת.
מי שהמצב הרצוי בעיניהם הוא גבר לבן סטרייט כברירת מחדל, לא תופסים שוויון כמו מי שרוצים התפלגות טבעית.
מכאן מגיעות תלונות תמוהות כמו "יש יותר מדי נשים" כשיש "רק" 70% גברים.
זאת תגובת נגד
זה נכון שצריך לקדם מיעוטים (ולטובת הטיעון הזה, נשים הן מיעוט שמהווה רוב באוכלוסייה), ובשביל לקדם אותם צריך לתת להם העדפה מתקנת, ולאפשר להם להתגבר על המכשולים שנובעים מחוסר נטוורקינג ושונות מהרוב.
אבל – בסוף זה מגיע לנקודות ספציפיות. לעובד שלא קודם כי המתחרה שלו, שבכל מובן אחר הוא בעל אותו הכישורים, הוא אישה, מדובר בפגיעה אמיתית אישית. כשיוצא מכרז ממשלתי שמיועד בכוונה לבן מיעוטים, זה מעורר את השאלה האם המגזר שלו הוא הקריטריון החשוב היחיד. כששואלים נציג של הרוב "האם אתה בעד יותר שוויון", בוודאי שהוא יגיד כן, אם ישאלו אותו "האם אתה בעד יותר שוויון, מה שאומר שההזדמנויות שלך יהיו מצומצמות יותר", אז בוודאי שהוא יהיה נגד, ואם יאמרו לו "האם אתה בעד יותר שוויון, מה שיצמצם לך את ההזדמנויות, אבל זה בסדר כי גם ככה היה לך סיכוי של עשרות אחוזים יותר לנצל הזדמנות מאשר בן מיעוט", הוא כבר יתעייף באמצע וילך להתלונן על משהו אחר.
רק שבפועל המצב הפוך: נשים ומיעוטים הם שלא זוכים לקידום וצריכים להיות טובים משמעותית ממקביליהם כדי לקבל את אותן הזדמנויות.
דרישה לאזן התפלגות לא סבירה באמצעות מכסות היא לא בהכרח "העדפה מתקנת", לפעמים היא רק שיטה לעקוף אפליה קיימת, מה ששוב מחזיר אותי למה שכתב טום – את האפליה הזו פשוט לא רואים כבעיה.
אמנם זה לא קשור לסרטים, ויותר ספציפי ללימודים, אבל אני יכול לתת דוגמא איך הפתרונות הם לא באמת פתרונות.
הרבה מהמוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב מפעילים אפייה מתקנת ל-URM (Under Represented Minority)* על מנת להכניס מגוון אתני, גזעי, ותרבותי לגוף הסטודנטים בבית הספר. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב, אסור להשתמש בגזע בתור 'ה' מאפיין, אלא בתור תכונה שנלקחת בחשבון יחד עם שאר המאפיינים של המועמד. אם ככה, למועמדים בעלי אותם ההישגים האקדמיים שמשתייכים לקבוצות מיעוט *מסויימות* יש יותר סיכוי להתקבל לבתי ספר. לדוגמא, לבית הספר למשפטים בהרווארד צריך ציון LSAT של 172 וממוצע ציונים בתואר ראשון של 3.8 (אם אני לא טועה), כדי להתקבל, אבל סטודנט שחור יכול להתקבל שם אם יש לו פחות. סטודנט אסייתי יכול לשכוח מזה, אלא אם כן הוא בעל הישגים גבוהים יותר מהממוצע.
השאלה, למי זה עוזר? יש סטטיסטיקה שמראה שבסופו של דבר סטודנטים שחורים אכן פורשים יותר מבית הספר אליו הם התקבלו כי קשה להם לעמוד בקצב של שאר הכיתה (אני בטוח שאם יעשו מחקר יותר מעמיק יגלו שאלה הסטודנטים שנכנסו באפלייה מתקנת). כמו כן, ברגע שלוקחים את הגזע בתור מאפיין, בית הספר לא יצר באמת גיוון תרבותי, כי הסטודנטים השחורים שנכנסו הם דווקא ממקומות פריוולגים ומצב סוציו אקונומי גבוה. כן, החוברת שבית הספר יחלק תהיה יותר מגוונת, אבל גוף הסטודנטים לא יהיה באמת מגוון.
ההתנגדות (שלי לפחות) לאפלייה מתקנת היא לא ברעיון, אלא בדרך הביצוע. בוודאי שצריך אפלייה מתקנת. אבל במעמד הקבלה לבית הספר, למי יותר חשוב לעזור, לסטודנט שחור מבוורלי הילס, או לסטודנטית שחורה מאלבמה שהיא גם אם חד הורית? מי לפי דעתך הוציא ציון יותר טוב ב-LSAT? ברגע שהגזע נהיה מאפיין, הסטודנט מבוורלי הילס תפס את המשבצת ששמורה לבני המיעוטים, והאם החד הורית תצטרך להמשיך להיאבק בעוד סטודנטים פריוולגים יותר ממנה, שמשתמשים בכרטיס הגזע רק כדי להגדיל את סיכויים להיכנס לבית הספר**.
הדוגמא למעלה ספציפית מאוד ללימודים בארה"ב, ולאו דווקא לתעשיית הסרטים, אבל אני מרגיש שאפשר גם לקחת את הטיעונים *האמיתיים* של אלה שמתנגדים לפתרונות, ולא טיעוני טוויטר כדי להוציא אותם טפשים. אכן יש בעיה בתעשיית הסרטים, ונשים לא נמצאות מספיק בעמדות מפתח, ואני חושב שזו הסיבה העיקרית שנשים (ומיעוטים) פחות מועמדים לאוסקר. האם הפתרון הוא להכניס מועמדויות בכח? להציף את הבעיה כדי לדרוש שינוי? ליצור קטגוריה מיוחדת על מנת להגדיל את מספר הנשים המועמדות? להקצות לפחות 3 מקומות לסרטים של מיעוטים? אין לי מושג, כי כל פתרון נושא איתו בעיה אחרת.
*שחורים, לטיניים, אינדיאנים וכו'. אני אקח בתור דוגמא את הסטודנטים השחורים.
** אדם שאני מכיר אשר הוריו ממרוקו נולד בארה"ב רשם בטפסי המועמדות שלו שהוא אפריקאי-אמריקאי, ואכן התקבל לבתי ספר שחבריו האחרים עם ציונים יותר גבוהים לא התקבלו אליהם.
לימודים גבוהים הם דוגמה נוחה שתמיד ניתנת עם קשר או בלעדיו (כמו כאן).
בחיים האמיתיים שאחרי הקולג' אין ציון ומדדים נייטרליים לכל המועמדים (גם בקולג'ים יש ריאיונות אבל נניח לזה), כן יש דעות קדומות והטיות במודע ושלא במודע.
נוכחות יתר של גברים לבנים בכל כך הרבה תחומים נובעת בעיקר מכך שלא מקבלים את המועמדים הטובים ביותר אלא את המועמדים הדומים ביותר, ובכל זאת הטיעון הזה מושמע רק בתגובה למחאה על חוסר הגיוון ודרישה לתת הזדמנות למופלים.
בחיים האמיתיים שלך כשניסית לזכות באוסקר ולא נתנו לך?
אני מביא דוגמא מהחיים האמיתיים שלי, בבקשה אל תנפנפי אותי ב'סתם דוגמא נוחה'.
בחיים האמיתיים מקבלים את המועמדים הטובים ביותר, זו הסטנדרט. וכן, גם הדומים ביותר, אני לא מתכחש לזה. אבל הסיבה ששני הדברים חופפים, היא בגלל העבר ונקודות הפתיחה השונות.
אני לא מדבר באוויר, אלא מניסיון החיים שלי ותפיסת העולם שלי. בישראל בהחלט הייתי משתמש באפליה מתקנת לטובתי, למרות שלא מגיע לי. אני פריבלג, ממצב סוציו אקונומי גבוה, למדתי בבית ספר עברי, וכן הלאה. ואם הייתי רוצה, הייתי יכול להשתמש במוצא הערבי שלי כדי להתקבל הן למוסדות הלימוד והמקומות העבודה שהיו נותנים לי את ההזדמנות. והמקום שלי היה לוקח את המקום של האדם שבאמת זקוק לדחיפה הנוספת. כל ההודעה שלי מדברת על לתת הזדמנות למופלים, אז נשגב מבינתי איך קראת שאני מתנגד לזה. הגדרת המופלים היא הבעייתית. ההגדרה נועדה לתת דחיפה לחלק הפריבלגי של המיעוט, ולאו דווקא לחלק המופלה.
לא, בחיים האמיתיים שכוללים ריאיונות עבודה ותקוות לקידום ולא אוסקר.
לא מקבלים את המועמדים הטובים ביותר, הלוואי שזה היה נכון. הטיות מפריעות להחלטה מושכלת ופוגעות שוב ושוב באותן קבוצות.
הטענה שהטובים נבחרים היא הכחשה של הבעיה ובלי הכרה בבעיה לא יהיה פתרון.
הסטת הנושא לפרטים טפלים כמו פרצות בהעדפה המתקנת ותת-קבוצות פריבילגיות לא תשנה את העובדה שהרף הדרישות מגבר לבן בהשוואה לאישה שחורה מזכיר את הפער שאוהבים להזכיר בין תלמיד שחור ללבן.
פרסי האקדמיה, טקס שבו קולנוענים נחברים מטעם עצמם מחלקים פרסים על בסיס טעם, זה לא דבר שהבטחת ייצוג מזיקה לו
אבל כן יש כאן קונפליקט –
מצד אחד רוצים להעריך את כל המעורבים על פי ההישגים האמנותיים שלהם, ויותר מזה, רוצים שהדיון יהיה על סרטים ועל קולנוע,
מצד שני, בחירה בזוכה זה משהו סובייקטיבי שמבוסס מאוד על טעם אישי והטיות, והגיוני שאנשים יעשו מאמץ לצאת מאזור הנוחות שלהם ולבחור במישהו או מישהי שהם לא כמוהם, נראים כמוהם או נשמעים כמוהם.
נראה לי שיותר חשוב שחברי האקדמיה עצמם יהיו מגוונים – ונראה שהאקדמיה מנסה לקלוט הרבה אנשים חדשים שאינם גברים לבנים בשנים האחרונות, ומצד שני נראה לי שאפשר לגלות יותר סלחנות לפרסים ולמועמדויות עצמן ולתת להן יותר מרווח נשימה אמנותי, כי קצת משעמם שחצי ממה שקוראים על האוסקר זה נתונים דמוגרפיים ו"מי העליב את מי, מי התנצל בפני מי" למרות שקשה לי לשפוט אם זה לא עדיף על רכילות ושמלות, שזה בעצם הלב האמיתי של האוסקר.
בכוונה לא בחרתי את הטיעונים הבעייתיים ביותר אלא את אלה שנשמעים דווקא מאנשים רציניים יחסית. יכולתי להקצין יותר.
אני חושב שהבעיה היא שאנחנו בשלב ביניים. מבינים שיש בעיה אבל לא מצליחים להגיע לפתרון מספיק טוב. ויש כאלה שבכלל מכחישים שיש בעיה וטוענים שהכול בסדר וזה עוד יותר מקשה. אז מה, נרים ידיים ונגיד שהכול בסדר או שאין פתרון וניתן למצב להישאר על כנו? אני יכול למצוא המון כשלים בכל פתרון שהוצע ויוצע. המצב סבוך מאוד אבל עדיין צריך לעשות משהו ולא לחפש רק את הכשלים. הטענה שלי היא שמי שמתמקד בכשלים לא רוצה פתרון, שום פתרון, בסופו של דבר.
ולא, הפתרונות שהצעת הם לא טובים במיוחד ומכילים כשלים רבים כמו שכתבת. במיוחד כי טקס האוסקר הוא אכן לא הבעיה, או לפחות לא הבעיה המרכזית אלא רק נספח שלה, ולא בו עסקתי בתגובה שלי. הבעיה המרכזית היא באמת האפליה של נשים ומיעוטים בהוליווד, אפליה שכיום רובה ככולה היא לא ממוסדת אלא תרבותית וחברתית. ונובעת מאפליה במערכת החינוך שמתחילה מגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שמגיעים לקולג'. טקס האוסקר, כמנגנון של חלוקת כבוד בתעשיית הבידור, בסך הכול מציית לכללים שנקבעו הרבה לפניו, ומשעתק אותם. גם אם בטקס הבא כל הזוכים יהיו מיעוטים, זה לא יעיד על כך שהגענו לפתרון. ולכן לא אכפת לי במיוחד מהטקס ולא בו צריך לטפל.
תיקון קטן
פסקה 3: "ונובעת *גם* מאפליה במערכת החינוך"
אז... אתה מסכים איתי? כי ההודעה שלך די אומרת את מה שאמרתי.
ההודעה המקורית שלך לעומת זאת מדברת על *להכניס* גיוון, אבל להכניס איפה? מי מכניס? אחריות מי זה? מי האשם שלא מכניסים?
לגבי הפתרון אני חושב שהצפה של הנושא באקדמיה זה דווקא פתרון טוב והתחלתי לבעיה. כמו כן, חברות ההפקה צריכות לתת יותר הזדמנויות למיעוטים ולסיפורים שונים לעבוד על סרטים. מצד שני, אני שונא את סרטי נטפליקס שדוחפים את הגיוון בכח, ושוכחים שהעבודה שלהם היא ליצור קודם סרטים טובים. דווקא בסרטים שהם שמים את האג'נדה בצד, האג'נדה של להכניס לסיפורים שלהם גיוון אתני תרבותי בכח, הסרטים שלהם יוצאים הרבה יותר טובים.
שיש בעיות? כן
שיש קשיים ואתגרים וצריך לחשוב על כל מה שעושים? כן.
זה לא אומר שצריך להימנע מכך. צריך לנסות בכל מקרה. וכן, *להכניס* גיוון. לא טענתי אחרת גם בהודעה הראשונית שלי. טענתי שיש אנשים שהעובדה שזה קשה נותנת להם תירוץ לא לעשות כלום. אם שום פתרון לא מושלם, אז שום פתרון הוא לא טוב.
מי צריך להכניס גיוון? כל מי ששייך לתעשייה ויש לו את היכולת לעשות את זה. החל מרמת המפיקים ועד רמת היוצרים, שחייבים לקחת את זה בחשבון כדי להפוך את היצירה שלהם ליותר טובה ומדויקת. ללכת פחות על ברירת מחדל בכתיבה וביצירה שלהם ולחשוב על איך היא מתאימה לעולם שלנו באמת, או לעולם הדמיוני שהם יוצרים. אין שום סיבה שבעולם מומצא פנטסטי למשל,לא יהיו נשים או מיעוטים. בעולם שבו אנשים יכולים לעוף ושואבים כוח מהשמש, אין שום סיבה שלא תהיה גיבורת על במקום גיבור על.
אני חושב שהפתרון שלך מצוין, אבל בנוגע לאקדמיה, זה בסך הכול תחבושת על פצע מדמם ומזוהם. צעד אולי הכרחי אבל לא מספיק. ההסתרה של הבעיה יכולה רק לפגוע יותר כי אם לא רואים אותה, אז היא לא קיימת. אפשר יהיה להצביע ולהגיד: "הנה, בשנת 2037 זכו 60% נשים. אז אין בעיה, נכון? אין מה לפתור. אז מה אם יש רק 20% במאיות".
מה זה אומר לדחוף גיוון בכוח? אני לא מבין את זה, ברצינות. למה זה צריך לבוא בהכרח על חשבון קדושת היצירה? למה צריך לשים את זה מול זה?
סרטים טובים צריכים לחשוב על סוגיית הייצוג כי היא חלק מהסרט, בין אם נרצה או לא. סרט מלחמה, למשל, לא יכיל 50% נשים. אבל היה מי שטען/ה פה (סליחה שלא נותן קרדיט, לא מוצא את ההודעה), שגם במלחמות היו נשים. למשל, אחיות. אפילו חיילות לפעמים. ובדרך כלל מתעלמים מהן. אז אם נכניס חיילת זה יפגע פתאום בקדושת היצירה? או שאולי יהפוך אותה ליותר מדויקת ומשקפת את המציאות? ואולי ההכרח להכניס גיוון מכריח את היוצר לחשוב איך נראה שדה קרב *אמיתי*?
יש מקרים שזה מגוחך, אני יודע. שמכניסים למשל אנשים שחורים ליצירה שעוסקת בצרפת של ימי הביניים כמו ב"יפה והחיה" המחודש. אבל זה לא מה שהופך את הסרט לפחות טוב. מה שהופך אותו לפחות טוב הוא חוסר תשומת לב של היוצרים בהכנסה של גיוון בצורה *נכונה*, כזו שמתאימה לסרט. זו בדיוק אותה בעיה של כל יוצר או יוצרת שנאלצים להתמודד עם אילוצים חיצוניים. להכניס פרסומות סמויות, אפקטים מסוג מסוים, להתחשב בנרטיב על במקרה של יקום קולנועי וכו'. יש מי שמתמודד עם זה יותר טוב ויש מי שפחות. למה מחריגים את נושא הייצוג?
אמת, זה לא מבטל את מה שאמרתי
זה רק מוסיף עוד מורכבות ומראה איך המצב משעתק את עצמו.
כן, שינוי בחלוקת המשאבים יוביל לכך שיהיה פחות לקבוצות מסוימות ויותר לאחרות. וכן, זה אומר שצריך להילחם על כך. במקרה שלנו, יהיה פחות ייצוג לאותם אנשים. אז מה זה אומר? ששחקנים מסוימים ובמאים מסוימים יצטרכו להילחם יותר על קבלת התפקיד. נכון, בעיה מבחינתם.
אבל, מה היתרונות החברתיים בכך:
1. יותר אנשים מוכשרים בעמדות מפתח ולא ברירות מחדל בינוניות. תחרות אמתית בין אנשים שלא מושפעת ממעמדם ומיקומם החברתי (בעולם האידיאלי).
2. שזה אומר – שהחברה תצליח יותר במקרו גם אם במיקרו יהיו מי שיפגעו ואז בהמשך כולם ירוויחו.
יש כאן מצב של הפסד לטווח קצר כדי להרוויח לטווח ארוך.
בדיוק כמו תשלום מיסים. בדיוק כמו התגייסות לצבא. בדיוק כמו התנדבויות. יש מי שמפסיד ואחר שמרוויח. ובסופו של דבר זה הכרחי כדי שכולנו נתקיים ביחד. וזה מה שצריך להדגיש. לא את הטענה שהבאת בסוף. זה עדיין מאוד מאוד מורכב ואני לא מאשים את האדם שהפסיד את עבודתו בכך שהוא מתוסכל. בתור מי שהיה צריך להתקבל לתרגול במכללה מסוימת ולא יכול בגלל שבהסכם הקיבוצי יש דרישה לכמות מסויימת של נשים בתפקיד, קיבלתי את זה בהכנעה למרות שזה פגע בי אישית. ואני לא צדיק גדול. רק מבין את המצב ואת הקושי והמורכבות.
נח לך עם האיש קש שלך?
פתרון 4 הוא אחלה. אפשר עכשו לחזור להתלונן על דחיפה של גיוון אתני לאוסקר?
לא במיוחד
עכשיו אפשר להפסיק להטיח באנשים שהם מתווכחים עם איש קש ולחזור לטיעון עצמו? זה די הופך אותי ואת מה שכתבתי ל"איש קש".
ובנוגע למה שכתבת:
כאן כתבת "אפליה לצד השני היא לא פיתרון" ובמקום אחר כתבת שעצם העיסוק בשוני ובמגוון הוא חלק מהסיבה לכך שמתייחסים לאנשים בצורה שונה. ולכן זה מה שמוביל לכך שצריך להתעלם מהשוני.
לא הצעת פתרון. הגדרת את כל הפעולות שנעשות כ"אפליה".
זה די מבטל כל אפשרות לפתרון. כולל התערבות ברמת שילוב יוצרים ויוצרות.
בשביל הפרוטוקול
את המילים "עצם העיסוק בשוני ובמגוון הוא חלק מהסיבה לכך שמתייחסים לאנשים בצורה שונה" כתבתי אני (כי יש בדיון הזה אנשים שונים עם דעות דומות), ולא אמרתי שצריך להתעלם מהשוני, רק אמרתי שזה הבסיס לטענה (גם לא של טום, דרך אגב) על "נמאס מפוליטיות של האוסקר". שזה בסיס הגיוני (או לפחות וולידי), גם אם הטענה עצמה לא.
אמת. והגבתי לך במקור. אני מתנצל על הפניה לאדון הבובות והייחוס של הדעה אליו. לא הבחנתי בין האנשים שהתכתבתי איתם. אבל הטיעון שלי בעצם הופנה כלפי הטיעון שלך. יחד עם זאת, אם שמים זאת בצד, הטיעון שלו היה תוקפני וחסר קשר למה שכתבתי. קל לכתוב על אנשי קש במקום להתייחס עניינית או לנסות להתעמק במה שכותבים. כי זה לא נוח לדיון שרוצים לנהל או לכוון את הכיוון שלו.
בנוגע ל"נמאס מהפוליטיות של האוסקר" וההגיוניות או הוולידיות שלו. עניתי כבר למה אני חושב שזה לא נכון, לא רק בגלל שהטענה עצמה לא נכונה.
תראה, לכל אחד יש את הסטנדרטים שלו לתרבות דיון. אני אישית חושב שלקחת עמדה, להוסיף לה טענות שהיא לא אומרת ולתקוף אותה זה לא בדיוק בסטנדרטים האלו. אתה חושב שלהצביע על כך זה לא בסטנדרטים האלו. סבבה, חוסר הסכמה זה לא סוף העולם.
אני חושב שהתעסקות בגיוון אתני באוסקר היא מביכה ומיותרת בגלל שהאוסקר הוא לא מה שמעצב את תעשיית הקולנוע, האוסקר הוא התוצאה שלה. אם ישנם מחסומים בפני בני אדם שלא קשור לכשרון שלהם אלא למוצא שלהם, זה לא בסדר בעיני וזה צריך להשתנות. המועמדות לאוסקר היא הסימפטום, זה כמו לתת משככי כאבים לשבר ביד.
הדעה הזאת מוצגת בדיון הזה כאחד שבעיקר נלחם על זה שהוא לא רוצה שינוי בגלל שלוקחים לו את הגבינה. זה ביזארי לחלוטין בעיני. אני לא מיוצג בהוליווד. אני יהודי שנולד במזרח התיכון. התהום שפעורה ביני לבין בראד פיט דומה לתהום שפעורה ביני לבין דנזל וושינגטון. אין שום קשר בינם לביני. העובדה שסבא רבא שלי נולד בשטעטל בליטא לא מקרבת אותי לאף לבן אמריקאי. המחשבה שצבע העור הוא איזשהו אישיו בעיני היא מוזרה גם כן. אחרי חצי שעה בים צבע העור נראה בדיוק כמו מייגן מרקל. הוויכוח על ייצוג אתני מבחינתי הוא ויכוח על זה שאין שוויון באכילת סטייק וואיגו. אני בחיים לא אכלתי סטייק וואיגו וכנראה שבחיים לא אוכל. אני צופה בסרטים ונהנה מהם, וזהו. כנראה שיש בהם אוניברסליות שאפשר להתחבר אליה. זה לא אומר שאם אני אשמע שמונעים ממיעוטים לקנות סטייק וואיגו זה לא יפריע לי ברמה הערכית העקרונית. אבל אני לא "צד" בדיון בקשר לדיון האתני ונסיון לצייר את המתדיינים כאן ככאלה הוא מוזר.
ההקשר המגדרי הוא שונה וזה דיון מעניין בעיני. לפחות מהבחינה שאני מנהל אותו עם נשים, בניגוד לדיון האתני שאותו אני לא מנהל, אני בעיקר שומע, ואין לי בו שום מעורבות. בהקשר הזה ההתנגדות היחידה שיש לי הוא המתדולוגיה. כלומר, אני לא רואה בפער בייצוג כאינדיקטור מחייב לאפליה. הוא בהחלט אינדיקטור אפשרי, ואפשר לטעון שייצוג בקולנוע הוא דבר חשוב שלעצמו ולכן צריך לדחוף לשם נשים גם אם זה לא קשור לאפליה. כאן זה שאלה של מחיר וזו שאלה מעניינת. הדיון הזה ספציפי פשוט לא עלה כאן. בעיקר נפנופי אצבעות ודיבור על מניעים. ולדיון כזה אין לי חשק להצטרף
אני חושב שמה שאתה עשית בחלק הראשון של התשובה שלך הוא ליצור איש קש באופן פסיבי אגרסיבי., ולשלול תשובה שלקח לי המון זמן לכתוב לאחר שחשבתי עליה לעומק. אבל אני לא מתכוון להיכנס לדיון הזה כי הוא לא ענייני ואני לא אפול לתוך הפח הזה, אלא אענה לטיעונים שלך ישירות בניגוד אליך במקור.
בנוגע למה שכתבת בהמשך, בפסקה השנייה, אני מסכים חלקית וכתבתי אותו דבר בהודעה אחרת במילים קצת אחרות.
בנוגע להמשך: תראה, זה שאני ואתה מהמזרח התיכון ולא קשורים כלל לבראד פיט לא אומר ששנינו לא גדלנו מול קולנוע הוליוודי, מי יותר ומי פחות. ולכן נחשפנו בעיקר לדימויים ויצוגים קולנועיים מקובלים והתרגלנו אליהם. בדיוק כמו מי שגדל באריזונה או בטקסס או בניו-יורק. דווקא זה שאנחנו מסתכלים מהצד, בלי להיות חלק ישיר מהוויכוח ובלי להיפגע ישירות מחוסר הייצוג, הופכת אותנו דווקא לפגיעים יותר להטיות הנובעות מחשיפה מוגברת לקולנוע הוליוודי. קולנוע שנראה לנו טבעי והגיוני שיש בו בעיקר אנשים לבנים. כל כך טבעי שכשכבר רואים יותר שחורים בטקס אחד זה נראה צורם ולא הגיוני ו"פוליטי".
אגב, זה שאנחנו לא צד בדיון האמריקאי לא אומר שהוא לא מתקיים גם בארץ. יש בעיה של חוסר גיוון גם כאן. הוא שונה מבחינות רבות. למשל אפשר להוסיף את הייצוג הדתי שחסר כאן באופן די משמעותי. אבל בהחלט אפשר ללמוד ממה שקורה בארה"ב ולקחת אותו למה שקורה כאן.
בנוגע להקשר המגדרי, אתה מעורב. המאבק רחב יותר מההקשר הקולנועי וכאן יש מעורבות ישירה שלנו, כבני אדם שמתמודדים יום יום עם שאלות של מגדר וזהות באופן מודע יותר או פחות, בכל אינטראקציה שלנו עם אדם אחר וגם עם עצמנו. וכאן, במיוחד כקהל הצרכנים של הקולנוע ההוליוודי, אנחנו בהחלט צד בדיון. לא צריך "לדחוף " נשים לשום דבר. עצם ההגדרה של הכנסה של נשים כ"דחיפה" מכניסה פרשנות מסוימת, גם פוליטית, לפעולה הזו. צריך להכניס נשים באופן טבעי ואורגני לתוך סרטים, באופן שבו יתאימו לסיפור כולו. אין כמעט סיפורים שנשים לא יכולות או צריכות או חייבות להיות בהם. בכל זאת, 50% מהאוכלוסייה.
"נפנופי אצבעות ודיבור על מניעים" – את זה אני לא אכבד בתשובה. זה מעיד יותר עליך מאשר עלי.
לא סבלתי את ״פרזיטים״ (סרט רע לב) ולא את ״האירי״ (נפוח ומשעמם). טוב שפניקס זכה וגם בראד פיט.
אחלה טקס
הקטע של המגישים למגישים בהחלט היה דבילי. גם ה"בדיחות" של "בקושי יש לנו נשים או שחורים, חה חה"הרגישו קצת אוקוורד. "האירי" לא זומבר ולא בטיח, יצא מהטקס בדיוק כפי שהגיע לו (מניח שחלק מחברי האקדמיה עדיין לא סיימו אותו אבל הם לגמרי יגיעו לזה מתישהו, פשוט יש להם הרבה דברים ברשימת צפייה). אני בכלל לא חושב ש"פרזיטים" היה המועמד הכי טוב, אבל עדיין שמח בשביל בונג. למתרגמת שלו מגיע לקבל עכשיו שבוע בספא מפנק, עבדה קשה יותר מרוב האנשים על הבמה.
נ.ב. ראש העין על המפה!
לא במסיבה של פרזיטים
אין לי מושג מה גרם לטירוף סביב פרזיטים אבל סבבה, סך הכל הייתה שנה טובה מאוד, גם סרטים שדי היו מחוץ לעניינים כמו פורד פרארי ורצח כתוב היטב היו מעולים, אני אישית כנראה פיספסתי מה כל כך מיוחד בפרזיטים
זה פסיכי כמה שגזענות היא הנורמה
למה זה הגיוני שיתנו פרסים לסרט על בסיס גזע או מגדר? אני היחיד שחושב שזה לא סביר בשום צורה?
(הזכייה של פרזיטים נהדרת – כי הוא באמת היה סרט נהדר, לא בגלל שהבמאי שלו הוא אדם בצבע X ובמגדר Y)
לא הבנתי איפה הייתה טענה אחרת?
(ל"ת)
"שנה הבאה תהיה אישה מועמדת על בימוי"
הטענה שלי היא נגד שיח הזהויות הכללי באוסקר, שזוכה להתייחסות לא-ביקורתית ומבינה בכל כלי תקשורת שיצא לי לקרוא
אין לי בעיה שאישה תהיה מועמדת לאוסקר שנה הבאה
כי עדיין לא ראיתי אף סרט מהסרטים שמועמדים לשנה הבאה*, ולכן אין לי מושג אם אני בעד הסרטים של במאיות או לא, וכעקרון – ממש לא אכפת לי שיהיו מועמדויות במאיות אם מגיע להן, ואין סיבה לחשוב שלא יגיע להן.
כאשר נגיע לאוסקר שנה הבאה, ותהיה אישה שמועמדת רק כי היא אישה בלי שביימה סרט טוב – אז אולי אני אשמיע איזה טון ביקורתי. אבל לא סביר שזה יקרה, כי נשים עושות בצורה קבועה סרטים ראויים להערכה בכל שנה, וסביר שיהיה קל מאוד ליצור קונצנזוס סביב במאית שלא ירגיש (ולא יהיה?) מלאכותי.
* – טכנית, ראיתי שניים – גאי ריצ'י וקאתי יאן, שלא יהיו מועמדים, אבל מבין השניים שראיתי מועמדות לקאתי יאן היא היותר סבירה מהשניים.
לכעוס על האקדמיה שלא העמידה נשים לקטגוריות הבימוי זה כמו לכעוס על המלצר שהביא לך אוכל לא טעים
העובדה שיש מיעוט מסיבי במועמדויות לנשים בקטגוריה הזאת זה בגלל שרק אחוז מאוד קטן מהסרטים שנעשים היום, נעשים על ידי נשים. האשמה היא על האולפנים ואפשר גם להגיד על החברה עצמה שמגדירה את מקצוע הבימוי כמקצוע גברי כביכול ולהעמיד אישה במאית מדי פעם לאוסקר לא פותר את הבעיה הזאת. לדעתי זה עושה את ההפך. זה סוג של מנחה ריקה לקהל שלא מתורגמת לשינוי אמיתי.
הפסקה הלפני אחרונה שאני מסכים איתה נוגעת פה בשורש הבעיה. אתה אומר פה חד וחלק שפרסי האוסקר הם קורבן לפוליטיקת זהויות שבה המגדר, גזע, זהות מינית של המועמד הם הפקטור העיקרי פה ולא איכות הסרט או הבימוי או המשחק או התסריט וכו'. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שייצוג של אנשים בסרטים עצמם על בסיס אותם קריטריונים שציינתי הם מאוד חשובים אבל קריטריונים האלו לא אמורים להיות תקפים כשמדובר בבחירת מועמד.
שאלה רצינית לאנשים שחושבים שגרטה גרוויג הייתה צריכה להיות מועמדת לאוסקר על בימוי במקום אחד מן המועמדים האחרים. אם הסרט "נשים קטנות" היה מבויים על ידי גבר והסרט היה יוצא בדיוק אחד לאחד כמו שהוא יצא, האם עדיין הייתם חושבים שהבמאי של אותו סרט היה צריך להיות מועמד?
אני מאוד אהבתי את נשים קטנות
ואם הסרט היה מבויים בידי גבר הייתי בעד מועמדות עבורו בקטגוריית הבימוי, אבל אני מאוד מפקפקת שגבר היה מסוגל להוציא מתחת ידו סרט עם הבנה כזו בעולמן של נשים. יש נשים שמביאות סגנון בימוי שונה לקולנוע, והאקדמיה פשוט לא מעריכה את הסגנון הזה כראוי לו.
לא רק בעד מועמדות
אלא בעד מועמדות במקום אחד מהחמישה שהיו מועמדים.
אני לא ממש מסכים איתך בקשר לזה שגבר לא יהיה מסוגל להציג סרט כזה עם הבנת עולם של נשים ואישה לא תוכל להציג סרט שעוסק בעולמן של גברים. יש אינספור דוגמאות לההיפך. שתיים שעלו לי לראש זה רידלי סקוט שביים את תלמה ולואיז ומרי הארון שביימה את אמריקן ספיכו.
הייתי שם אותה במקום טוד פיליפס או סם מנדז בלי לחשוב פעמיים
ותכלס גם במקום טרנטינו
יש בעיה בלא להעמיד את טוד פיליפס
ג'וקר היה מועמד ל10 מועמדויות שונות מלבד הבמאי. זה ייראה חסר לוגיקה להעמיד את ג'וקר כמעט בכל קטגוריה אפשרית אבל לא לתת לבמאי קרדיט.
כמובן שהכל דעה אישית אבל אני לחלוטין לחלוטין לא מסכים איתך בקשר לסם מנדז. עד כמה שאהבתי את פרזיטים, סם מנדז היה למעשה צריך לזכות בפרס הבמאי.
טרנטינו זה אפשרות. לדעתי היו זמנים בהוליווד זה בין סרטיו החלשים. ובכל זאת לא בטוח שהייתי ממהר להחליף אותו בגרטה. מבחינתי אם אחד מהם היה מועמד והשני לא זה ממש לא היה נחשב כsnub
מאחר וכל הדיון עוסק במה היינו עושים אם היינו המצביעים
אז אומר שאני גם הייתי מוותר על 10 המועמדויות האחרות של ג'וקר
אפילו על השחקן והפסקול?
כי זה שלג'וקר היה את תצוגת המשחק הטובה ביותר והפסקול הטוב ביותר של השנה זה כמעט ולא דעה, זה כמעט עובדה.
הפסקול שלו היה טוב
אבל רחוק מהפסקול 'הכי טוב'. תומאס ניומן היה צריך לקחת את הפרס הזה, והיו עוד כמה שלא היו מועמדים אפילו (אלן סילבסטרי זה דוגמה אחת).
אני לא אתווכח אתך על הפסקול
אבל קשה לי להתאפק בקשר להופעה של פיניקס. לטעמי זו היתה תצוגת אובר אקטינג מעייפת ומתישה מהסוג שאני מאוד לא אוהבת עוד מימי שון פן במיסטיק ריבר (אני יודעת, גם הוא קיבל על זה אוסקר. אז מה?).
מצד שני, באותה קטגוריה ממש היה מועמד גם אדם דרייבר שנתן הופעה מרגשת ובעיני גם מעודנת ומדוייקת בהרבה. אז אני טוענת שה*עובדה* היא שדרייבר נשדד.
הנחמה הגדולה היא שאני די בטוחה שיומו של דרייבר עוד יגיע. בקצב שבו הוא עובד, כנראה בקרוב וכשזה יקרה, אני ארשום את הזכיה הזו גם על 'סיפור נישואים'.
אפילו לא מבין המועמדים
כמו שאמרת בתגובה למעלה, כל העניין הוא באמת מאד סובייקטיבי, אבל לדעתי ההופעה של אדם דרייבר בסיפור נישואין הייתה הרבה יותר מוצלחת משל חואקין, ואדם סנדלר ב"יהלום לא מלוטש" היה יותר טוב משניהם ביחד.
אגב, את כל זה אני אומר בתור מישהו שחושב שהביקורת על "ג'וקר" טיפה מפספסת את הסרט. אני חושב שבאותה מידה שאפשר לקרוא אותו כסרט על "זעמו של הגבר הלבן" אפשר גם לקרוא אותו כ"זעמו של מעמד הפועלים". אני פשוט חושב שבקריאה הזו הוא מאד פשטני ומבולבל, ובכל מקרה כבר יש סרט אחר במרוץ שעוסק באותו נושא רק טוב יותר אז…
לא ממש
קודם כל – זה שדעה היא רווחת לא הופך אותה לעובדה.
דבר שני – מוסיפה את הקול שלי לאלו מעליי שאמרו שההופעה של אדם דרייבר הייתה טובה יותר משל פיניקס. אז כן, הוא צעיר יותר ויהיו לו עוד הזדמנויות ופיניקס נחשב כבר overdue, אז לא התבאסתי מדי, אבל וואלה הגיע לדרייבר.
ובעיני, גם ההופעה של אנטוניו בנדרס בכאב ותהילה הייתה טובה משל פיניקס.
אתה ראית את התלבושת של נטלי פורטמן לטקס?
(ל"ת)
לדעתי נשים קטנות לא היה ראוי אפילו למועמדויות שקיבל
בעיני זה סרט שלוקח ספר מעולה ועושה ממנו סלט סתמי.
לעומת זאת, לולו ואנג וסלין סיאמה בהחלט היו ראויות למועמדות על בימוי, ולא רק (*). משני הסרטים האלו האקדמיה התעלמה לחלוטין. מסתבר שאם סרט אינו דובר אנגלית, יש לו סיכוי, וגם אם הוא בוים על-ידי אישה או מתמקד בנשים, אבל לא אם הוא גם וגם וגם.
(*) הפרידה הוא לדעתי הסרט הטוב ביותר של השנה בפער, אקוופינה השחקנית הטובה ביותר ושמה בכיס את רנה זלווגר המעצבנת, והסבתא היא שחקנית המשנה המושלמת אי פעם. דיוקן של נערה עולה באש מושלם מבחינת התפאורה והעיצוב, מצולם לעילא, העריכה שלו נהדרת (אם כי בטח איטית מדי לטעם האמריקאי) ושלוש השחקניות הראשיות בו פנומנליות. חוץ מזה, מגיע לו פרס מיוחד בתור הסרט העלילתי היחיד (למיטב זכרוני) שמציג מחזור וכאבי מחזור כחלק אינטגרלי מהחיים, בלי להתעלם, לא כניסיון להגעיל ולא כאמירה פוליטית מגדרית מקושקשת.
מסכים איתך לגמרי לגבי הפרידה וחבל שלא ציינתי את זה בתגובה הראשונה שלי
אם אנחנו באמת מדברים על Snub לסרט שבויים על ידי אישה, הפרידה עולה על נשים קטנות ועל רוב הסרטים שהיו מועמדים השנה לסרט הטוב ביותר בכמעט כל קנה מידה. הסבתא הייתה טובה אבל בסופו של דבר היא שיחקה דמות של סבתא סינית נחמדה ולא הרבה מעבר לזה. לא ברורה לי ההתלהבות דווקא ממנה אבל אקוופינה לחלוטין הייתה צריכה להיות מינימום מועמדת.
ייתכן שאתה צודק לגבי הסבתא
אבל היא היתה כזו חמודה וסבתאית ומהממת שפשוט רציתי לחבק אותה. ובכלל, לא זוכרת מתי סרט גרם לי לכזו תגובה רגשית חזקה – צחקתי, בכיתי, הזדהיתי עם חצי מהדמויות (*) ובעיקר התגעגעתי לסבתא שלי.
וכן, עם כל האהבה וההערכה לפרזיטים (ויש מלא), האוסקר התעלם (פרט לאיזכור יחיד) מחמשת הסרטים הכי טובים שראיתי השנה (הפרידה, רצח כתוב היטב, דיוקן של נערה עולה באש, מידסומר, ואז רקדנו) לטובת מיחזור עצמי חסר בושה של טרנטינו וסקורסזה, וזה עוד לפני שמדברים על הסנוביות שלהם כלפי שוברי קופות, אז בהחלט יש להם עוד לאן להתקדם.
(*) עם כל פערי התרבות, מהסרט הזה עולה שסינים ויהודים פולנים זה תכלס אותו דבר.
שוב הכל דעות אישיות
הסרטים האהובים עליי השנה היו סוג של שילוב בין אלו שכן היו מועמדים כמו סיפור נישואים ופרזיטים לבין אלו שאף אחד לא דיבר עליהם בעונת הסרטים כמו גלים, הפרידה ויהלום לא מלוטש. מידסומנר לדוגמא הוא דווקא בין הסרטים שהכי שנאתי השנה.
צורת המחשבה צריכה להיות לא אם הסרטים שאני הכי אהבתי צריכים להיות מועמדים אלא האם למרות שיש סרט שאני לא אהבתי אני עדיין יכול להבין למה הרבה אנשים אחרים כן אהבו את הסרט.
אז אפשר לדבר על התרנגולת במקום הביצה
האוסקרים הם סימפטום. החולי הוא היעדר הגיוון ביצירה האמריקאית, והכוונתה לאורך תולדות הקולנוע (גם בשנים בהן לכאורה היה שיח יותר מתקדם בנושא) לסיפורים על אנשים מאוד ספציפיים. העניין הוא שעם הזמן האוסקרים והשיטה עצמה ניהלו סוג של שיח – אחרי הסרטים של גאס ואן סנט ו"הר ברוקבק" התחיל תהליך די איטי אבל קיים שאפשר כניסה של סיפורים קוויריים למיינסטרים ההוליוודי, למשל. אחרי ש"12 שנים של עבדות" היה לאחד הדומיננטיים באוסקר 2013, "תברח" נהיה לשובר קופות וזכה בפרס התסריט. אחרי ש"תברח" היה לשובר קופות, "אנחנו" היה לשובר קופות גדול עוד יותר, והיה לסרט המקורי המצליח ביותר של 2019 בארה"ב.
אם נאותגר לחשוב על הסרטים האהובים עלינו אי פעם, המון מאיתנו לא ימנו הרבה סרטים שבוימו על ידי נשים (ברשימת 100 סרטי המאה ה-21 האהובים ביותר על ידי מבקרות ומבקרים מרחבי העולם של ה-BBC, הופיעו פחות מעשרה סרטים שבוימו על ידי נשים – שמונה, אם הספירה שלי מדויקת, ונכון לינואר 2019, שמונה אחוזים מהסרטים שב-250 הגדולים של IMDb בוימו על ידי נשים). זה לא בגלל שנשים מביימות פחות טוב מגברים, אלא כי האולפנים הגדולים לא נותנים לאישה לעמוד בראש סרט. לכן, גם המצב בהוליווד ובתעשיית הקולנוע העולמית בכלל (כל הכבוד לבונג ג'ון הו, שהביא אתמול לשיא את הגל הדרום-קוריאני החדש – כמה מאותם סרטי דרום קוריאה, שהוללו על ידי קהילת הסינפילים מתחילת המאה, בוימו על ידי נשים?) יכול להיחשב כסימפטום לחולי גדול יותר מזה – מכירים את הבדיחה על המנכ"ל ושמו ג'ון?
האוסקרים הם אדווה של תעשיית הקולנוע. אמנות הקולנוע היא אדווה לעולם שמחוץ לה. השינוי שצריך לקרות רדיקלי יותר מכמה פסלונים מוזהבים שמחולקים ערב אחד בפברואר. הוא מתחיל בקופאית מרמי לוי ונגמר בבית הלבן. יש לי מבחן בחמישי, ריבונו של עולם, אבל אני מקווה שהתגובה הזאת לא הייתה בזבוז זמן מוחלט מהלימודים שלי אליו.
ניטפוק
"אחרי ש"12 שנים של עבדות" היה לאחד הדומיננטיים באוסקר 2013, "תברח" נהיה לשובר קופות וזכה בפרס התסריט. אחרי ש"תברח" היה לשובר קופות, "אנחנו" היה לשובר קופות גדול עוד יותר, והיה לסרט המקורי המצליח ביותר של 2019 בארה"ב" – זה… לא הסיפור של הקולנוע השחור בארה"ב, אפילו לא על רגל אחת.
ברור שלא, כי יש לפני זה את אוסקר מישו ואחריו את ספייק לי,
וביניהם יש משהו כמו 70 שנה, אני מאמין. זאת הייתה תגובה של 200 מילה בערך, לא מאמר על החברה האמריקאית בראי הוליווד.
אוקיי, אבל אם אתה מנסה להציג נקודה כלשהי (היה שינוי בדברים), כדאי לדייק
גם אם זה על רגל אחד.
איזה שינוי?
אני באמת לא מבין מה צריך לקרות כדי להביא את השינוי הזה.
וואי, אחי, אין לי שמץ של מושג
(ל"ת)
מרגיש לי כאילו אתה בא לתת טענה נגדית לטענה שלי
אבל בעצם אתה אומר אותו דבר רק בהרחבה
זה בערך מה שעשיתי. אני לא חושב שאתה טועה, lag, ובשום שלב לא באתי לומר אחרת!
(ל"ת)
""ג'וקר" עשה היסטוריה עם המלחינה הראשונה שזוכה בפרס הפסקול (כאשר הוא אינו מפוצל)"
לא לגמרי מבין מה זאת אומרת – אינו מפוצל.
ולפחות מלחינה אחת זכתה בפרס הזה בעבר, אן דאדלי, על the full monty.
רק מלחינה אחת זכתה
והיא זכתה בשנים שפרס הפסקול היה מפוצל בין פסקול לקומדיה ופסקול לדרמה.
וחוץ מזה היא לא איסלנדית!
(ל"ת)
מעניין עד כמה המשפט "הטובים ניצחו" לא מתאים למסר של 'פרזיטים'
(ל"ת)
אני רוצה לפתוח את זה טיפה
סוציולוג מרקסיסטי שאני מכיר ראה אתמול את הסרט ותיעב אותו מאוד. הסיבה הראשונית שלו הייתה ההצגה הלא-אוהדת של עניים (שזה נכון, אבל גם העשירים מוצגים בו בצורה לא-אוהדת), אבל בסופו של דבר, הוא עלה על נקודה שלדעתי היא מדויקת יותר: הסרט הזה לא מציע שום תקווה.
ועכשיו נשאלת השאלה: למה שסרט שהוא נטול תקווה לחלוטין יזכה באוסקר? למה שמישהו יצהיר הצהרה פוליטית – ובחירת הסרט הטוב ביותר היא תמיד גם הצהרה פוליטית – שמה שאנחנו צריכים עכשיו הוא העדר מוחלט של תקווה?
אני שואל ברצינות. זה שהסרט תופס תחושה מסוימת בקרב אנשי התרבות (ובמידה רבה, ליברלים בכלל) אני מבין. זה שאותם אנשי תרבות רוצים להצהיר בריש גלי שהם בעד התחושה הזאת ברור לי הרבה פחות. כי יש בזה משהו די מייאש.
אני לא מסכים עם הניתוח הזה
אני לא חושב ש"פרזיטים" הוא סרט חסר תקווה, ואני לא חושב שאנשים היו מתחברים אליו אם הוא היה כל כך חסר תקווה.
זה סרט אירוני, שמביט למציאות בפנים, אבל אני פשוט לא חושב שהוא ממש מדבר במונחים של "טוב" ו"רע", והוא בכלליות נמנע משיפוטיות. העניים לא מוצגים בצורה לא אוהדת, וגם העשירים לא מוצגים בצורה לא אוהדת – הם מוצגים על שלל היתרונות והחסרונות שלהם, והסרט לא קובע שהם טובים או רעים במיוחד.
על כן, גם הסיום הוא לא "חסר תקווה" – הוא בהחלט מיישר עיניים למציאות ומבין שהמצב הדפוק שהוא מציג ימשיך, אבל בתוך זה יהיו את הנצחונות והסיפורים האישיים – שמהם אכפת לו. בניגוד לתפיסות כאלה ואחרות וממים אינטרנטים, הסרט לא מאמין ב"לאכול את העשירים". הוא מאמין שיש אי צדק, הוא מאמין שיש אי שוויון, אבל הוא לא מתיימר להבין איך לפתור את זה, וטוב שכך. הסיום מעציב, אבל לא מדכא.
בסופו של דבר, הסרט מציע חמלה והבנה לדמויות שלו. הוא רואה אותם בצורה מורכבת ולא מרדד אותם ל"רעים" או "טובים", והחמלה הזאת, האהדה הזאת, היא בעצמה סוג של תקווה.
אם כבר רוצים למצוא סרט חסר תקווה של בונג, אז דווקא "רכבת הקרח" יותר מתאים לתיאוריה הזאת.
תפריד בין תקווה לאמפטיה
הסרט לגמרי מבין את הדמויות שלו (כולן), וגם אוהד, בצורה מסויגת, את רובן (אם כי בעיקר את העניים). אבל תקווה? איפה ראית פה תקווה? הסרט לא מציע פתרון אישי לאף אחת מהדמויות שלו – אפילו לא לאחת! – וחוץ מזה, הסיפור לא מדבר רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית, ושם הסרט משרטט מצוין את הבעיות, אבל לא מציע אפילו ניצוץ של הבלחה של הד קלוש של רעיון לפתרונות. אפילו 'הג'וקר' אופטימי יותר ממנו בנוגע לאפשרות של שינוי חברתי.
לגבי רכבת הקרח, כן ולא (תזכור איך הוא נגמר-נגמר, לא רגע לפני), אבל אני מעדיף להתמקד בסרט הזה ובהצלחה שלו.
אבל, שוב, אני לא חושב שתפקידו הוא להציע את הפתרון
אני חושב שיש בסרט הזה ענווה שחסרה להרבה סרטים אחרים שמחזיקים מעצמם גם אמנים וגם סוציולוגים אקונומיים והיא שהוא לא יודע איך אפשר לפתור את זה. זה לא אומר שהוא חושב שאי אפשר, זה לא אומר שהוא חושב שכך זה יהיה לעד. הוא יודע שכך זה המצב עכשיו, הוא יודע שאם נמשיך עם זה יקרו דברים רעים, אבל הוא לא יודע מה הפתרון האפשרי – בטח לא ברמת האנשים, וזאת בשל ההתעקשות שלו (בניגוד ל"ג'וקר") לא למצוא "רעים" בשום מקום. כי הרי רוב הפתרונות לבעיות החברה תמיד מלוות באיזה "רעים" – הממסד, העשירים, העניים, הנשים, הגברים, המיעוטים, הריבונים – ו"פרזיטים" פשוט לא ממש משתכנע שיש כאלה. אנשים עושים מעשים קיצוניים ורעים כדי לצאת, או לשמור, על מעמדם – אבל אין באף דמות בסרט רוע טמון, וגם במעמד עצמו (עני או עשיר) אין רוע שכזה.
אתה מסתכל (או אולי לא ואני טועה) ומחפש פתרון, ואת זה לסרט אין. אבל בהחלט יש לו תקווה, וזה בדיוק בגלל שהוא מאמין שהאנושות, בסופו של דבר, היא בסדר. וזאת תקווה לא קטנה בכלל.
בנוגע לרמה האישית – שוב, "פתרון" זה קצת מרדד את המצב שלהם. כולם יצאו פצועים, אבל בהחלט כולם* ממשיכים הלאה בחיים שלהם ומנסים להשתפר, להתקדם, ולא להיכנע. סוף חסר תקווה הוא שכולם מתים, או כלואים, או משהו בסגנון. "פרזיטים" משקף את המציאות עם בדיוק אותה המידת התקווה שיש בה – ממשיכים, מנצחים את האיכס, ואולי גם יצליחו לעשות מעבר לזה, ואולי לא – אבל זה לאו דווקא הדבר החשוב ביותר.
* – נו, פרט לספויילר.
תפקידו לא; תפקידנו - כן.
השאלה היא לא למה הסרט לא מציע תקווה (ובחייך, הקריאה שלך את הסוף שלו היא אופטימית ברמה חסרת ביסוס לחלוטין). מותר לו, וחשוב מכך, הוא מאוד אחיד בתפיסה שלו את המין האנושי. זה לא סרט שאמורה להיות בו תקווה.
השאלה היא למה הוליווד מחבקת את התפיסה הזו. למה אנשים מתחברים אליה. לא למה הוא סרט טוב – למה הוא זכה באוסקר במה שנתפס כבחירה הכי מוצדקת זה שנים.
יש מושג שנקרא Theory of change. מדברים עליו בהקשרים די צרים, אבל אם אני נותן לו קריאה קצת מרחיבה המשמעות היא איך אתה מאמין ששינוי יכול להתרחש בעולם, ובהתאם, איך אתה פועל כדי להביא אותו.
ל'פרזיטים' אין theory of change. הוא מגחך, שלא לומר יורק, בפרצופו של הרעיון הזה. זו אמירה חזקה, הסרט מבסס אותה בצורה חזקה, ויש בה משהו משכנע.
אבל למה, לעזאזל, שהוליווד תרצה להשתכנע בדבר שכזה? מדובר בתעשייה הכי אופטימית, הכי אנחנו-נשנה-את-העולם שיש, לפחות ברמת ההצהרות שלה והטקסים שלה, ובמידת מה גם בהרכב האוכלוסייה שלה. וזה ה-theory of change שהם בוחרים לאמץ? העדרו המוחלט?
אה, זאת השאלה?
כי לזה יש תשובה מאוד קלה: אובמה וטראמפ.
אחרי שני נשיאים כאלה, מחלחלת ההבנה ששינוי פשוט לא קורה, ושאין תשובות קלות לסוגיות האלה, ושאם מישהו מציע לך תשובה קלה – הוא מוכר לך אסון עתידי.
ההבנה שאנחנו לא מבינים היא הרבה יותר בטוחה והרבה פחות מסוכנת מסוכני השינוי שם בעולם שמנסים לשכנע אותנו שרק צריך לעשות ככה וככה והכל יהיה בסדר. אפשר לראות את זה בצורה מאוד בולטת בישראל – אחרי ההתנתקות, אוסלו, ואפילו ההצעות של אולמרט לאבו מאזן שכולם נחלו כשלון ומדי פעם הביאו תוצאות שנתפסות בציבור כשליליות – עברנו מפתרון לסכסוך לניהול הסכסוך. (וכן, זה אולי משתנה עכשיו, אבל אין ספק שהיה בהחלט עשור בגוון הזה והוא נתן את אותותיו בשלל מקומות).
'פרזיטים' לא מציע ניהול של מצב העוני
והתשובה לטראמפ יכולה להיות גם ברני סנדרס, לא ייאוש טוטאלי משינוי. 'פרזיטים' הוא כמעט סרט ניהליסטי. ממתי הוליווד היא ניהליסטית?
לא ניהיליסטי
המסר של הסרט הוא לא "תוותרו". המסר שלו הוא "העולם הוא גדול, ומוזר, ודפוק, והתוכנית הכי טובה להתמודד איתו היא ללא תוכנית". זה לא ויתור על הרצון לשינוי, זה לא ויתור על האפשרות לשינוי, זה ויתור על היומרה להגיד שאתה יודע איזה שינוי יהיה טוב לכולם ואפילו לעצמך.
כל הדיון הזה, יש להגיד, הוא מנקודת מבט פילוסופית מאוד מאוד ספציפית. כי הרי, מבחינת עשירי הוליווד והאליטה מסר הייאוש של "פרזיטים" יכול להיתפס כהרמה מוחלטת: כולנו נשארים איפה שהם, שזה משאיר אותנו איפה שאנחנו, מה שאנחנו תופסים כניצחון מוחלט
התפיסה שיש כאן עוני, שהוא בעייתי, ושחוסר מציאת הפתרון הבעייתי שלו היא חוסר תקווה זאת תפיסה מסוימת מערבית, אבל בהחלט לא מה שהסרט מתכוון אליו וחותר אליו. זה קצת מה שקורה כשמנסים לקרוא פילוסופיה מזרחית בעיניים מערביות ומפספסים את ההבדלים.
הכוונה היא שחשובה פה, לא המציאות
(ל"ת)
ואגב, גם הנוקמים, כמו שאמרת בעבר, מציגים תפיסת עולם לא מאוד שונה
של קבלת בעיות העולם והשארת הסטטוס קוו כמו שהוא, ולחימה כנגד כל מי שמנסה לעשות כל נסיון לשינוי.
נקודה מעניינת, אבל תן לי לדייק:
הנוקמים מציגים תפיסת עולם שמרנית מאוד. אבל הם גם מציגים אידיאל של פעולה – ופעולה אינדיבידואלית אפילו – כדי להציל את העולם הנוכחי מאיומים תמידיים עליו. זו שמרנות מאוד אקטיבית, ובעיקר, מאוד אופטימית.
הסרט הזה לא שמרן. הוא לא מציג את העולם הנוכחי כמוצלח. הוא מציג אותו כנורא. אבל הוא גם מאוד לא מאמין ביכולת לשנות אותו, ולכן הוא לא מציג אקטיביות כמשהו חיובי, אלא כמשהו שלילי.
התוצאה היא אותה תוצאה – העולם לא משתנה – אבל תפיסת העולם לגבי המקום של הפרט והפעולות שלו בהבאת התוצאה הזו שונה מאוד.
ואגב, זה בדיוק מה שמבהיל אותי:
שאני מתחיל לחשוש שאנשים התחברו אליו בגלל שהוא היה כל-כך חסר תקווה.
זו תובנה מאוד עגומה
(ל"ת)
אני לא בטוח מה המילה המתאימה בשביל השקפת העולם הזו, אגב.
קודם אמרתי שהוא ניהליסטי, אבל אני לא חושב שזה מדויק. ניהליזם הוא הטענה שהחיים חסרי משמעות, ולדמויות בסרט הזה דווקא יש די הרבה משמעות בחיים – או, בכל מקרה, זה לא המסר המרכזי שלו.
עכשיו חשבתי שמתאים יותר לקרוא לו פטליסטי, כי הוא מאמין שאין תועלת בפעולה לשינוי, פטליזם הוא בעצם האמונה שמה שקורה, קורה, ואין דרך לשנות את זה. גם זה לא מצלצל נכון, כי בסרט דברים לא קורים מעצמם – אנשים גורמים להם לקרות.
אין לי כל כך משהו להוסיף לדיון.בינתיים לפחות.
אבל הנקודה שהעלית,אדם, היא ממש חשובה ומרתקת,לא רק בקשר ל'פרזיטים',אלא לאמנות בכלל.
הבנאדם טיפל'ה פספס בכמה עשרות שנים, בערך
סרטים ריאליסטיים שמציגים את חיי העוני (או משבר חברתי/אישי אחר) בתור מצב של חוסר-תקווה זוכים להערכת המבקרים מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, פלוס-מינוס. במאים עשו קריירה מסרטים כאלה. האיש רוצה תקווה שהעוני יגמר? הוא יכול למצוא אותה ברוב מוחץ של מלודרמות ה-"מעוני לעושר" שהופקו בהוליווד מאז ומעולם. אם כי אני די בטוח שהוא לא יחשיב את הסרטים האלה בתור פרסומת למרקסיזם.
אם רוצים למצוא בחירה פוליטית אצל האקדמיה אז כן – האקדמיה נותנת פרס לסרט שמציג את העוני בצורה קשה, כואבת, ולא מתפשרת – אבל העוני הזה, אעפס, קיים אי-שם מעבר להרי החושך בקוריאה הדרומית, ולא חלילה בחצר האחורית של אמריקה.
זה ספציפית הוצג (בצורה עקומה שאין לתאר, אבל הניסיון היה שם!) ב"ג'וקר".
בצורה יותר ריאליסטית, שהולמת בצורה יותר הוגנת ומדויקת את הקונספט של "העוני בחצר האחורית של אמריקה" ב"קר עד העצם", עם מועמדויות לסרט, שחקנית, שחקן משנה ותסריט. הוא הפסיד את כל הפרסים להם היה מועמד לסרט על מלך, סרט על פרימה בלרינה ממנהטן ועוד אחד על נרקומן ווייט-טראש (סרט שהצליח לא רע בכלל באוסקר של אותה השנה).
יש לציין ש
" rel="nofollow ugc">השחקנית המועמדת ככל הנראה לא נראתה כל כך כמו תושבת אוזרק הממוצעת (כמו שחקנית זוכת פרסים אחרת שמופיעה בסדרה ושמה "אוזרק"), אבל היא בהחלט הייתה הדוגמנית-על היחידה בקאסט שכלל כמה פרצופים די לא אטרקטיביים. עוד חצרות אחוריות אמריקאיות אפשר היה למצוא באבינג, מיזורי (למרות ששם אף אחד לא היה עני מרוד), אולי גם "נברסקה" (יותר מעמד פועלים מאשר עוני, אבל חצר שהיא די אחורית מבחינת הוליווד), ואני מניח שאפשר להחשיב גם את "העזרה".
ואם להיצמד למונח "חצר אחורית" בצורה קצת יותר מילולית, יש שיגידו ש"חדר" תופס. ומה שקרה שם היה הרבה יותר אפל מכל מה שקרה למשפחת קים של "פרזיטים".
כן, מועמדויות הם מקבלים, אוסקרים לא כל-כך
וזה צורם, כי לסרטים על הבעיות האחרות בארה"ב, מגזענות ועד לתקיפה מינית בחסות הכנסיה אין לחברי האקדמיה בעיה לתת את פרס הסרט הטוב ביותר.
(וכשחושבים על זה, בהתייחס לדיון שכבר היה – סרטים שעוסקים במצבן של הנשים בארה"ב גם נוטים להיות מועמדים, אבל לא לקבל את הפרס)
לא מצב של חוסר תקווה: מצב שאין לו תקווה
כשאתה אומר "תראו מה העוני עושה", המסר הסמוי הוא "וצריך לתקן את זה!!". אבל מה ש'פרזיטים' עושה הוא להגיד "תראו מה העוני עושה", כשהמסר הוא "וגם העושר, וגם גישה של עניים לעושר, ובכלל, בני אדם הם בני אדם ושום דבר לא יעזור".
העניין איננו תקווה שהעוני יגמר. העניין הוא רצון שזה יקרה. ל'פרזיטים' אין ממש כזה רצון.
זה שוב הדיון על המסר של סרטים לעומת תוכן
אם אתה חושב שסרט יכול להיות טוב רע בלי קשר למסר טוב או רע, אז הוא גם יכול לקבל אוסקר על האיכות שלו בלי קשר למסר. אבל השאלה האם אפשרי לראות את זה ככה היא סובייקיטיבית, לכן אני לא טוען שלא לחפש משמעות בזכייה של הזאת זה נכון, אפילו במקרה שסרט יכול להיות פשוט ממש טוב בלי קשר למסר (כי יכולה להיות סיבה פוליטית ספציפית גם אם סרט יכול להיות טוב בפני עצמו).
משהו שחשבתי עליו לגבי פרס הבימוי
כולם (כולל יהונתן) היו בטוחים ב100% שהוא יילך למנדס, ואפילו אלו שהאמינו כי פרזיטים ייקח את פרס הסרט יפסיד בבימוי. בסוף בונג ג'ון הו עשה את הלא יאומן ויצא עם שני הפרסים הללו.
האם באמת הבימוי שלו היה יותר טוב מזה של מנדס ב1917? לדעתי לא, למרות שזאת תחרות קשה מאד.
הקטע היה שתוך כדי הטקס חשבתי "טוב, אם הוא זכה בבימוי מה זה אומר לגבי פרס הסרט? האם הסיכוי ירד ויהיה פיצול כמו רבות מהשנים האחרונות, או שזה נותן לו מומנטום ואדרבה הוא יזכה?"
אנחנו כבר יודעים את התשובה.
לא ראיתי את 1917
אז אני לא יכולה לדבר מנקודת מבט משווה.
יחד עם זאת, פרזיטים מבויים באופן מעולה, ואם זה בפני עצמו לא די והותר, שווה לזכור שאמריקה לא מכירה את הסרטים הקודמים שלו. אפילו לא את רכבת הקרח, אז זה לא רק בימוי מעולה, אלא גם בימוי מאוד מקורי לצופה החדש.
בעצם האקדמיה התכנסה לבחור בין בימוי שהולך על טריק טכני (כאמור, לא ראיתי את הסרט אז העיקר שידוע לי זה הטריק הטכני) לעומת בימוי שהולך על אמצעים קלאסיים אבל מערבל אותם לכדי משהו מקורי.
הכל תלוי באיך אנחנו שופטים את עבודתם של במאים
אני לא חושב שעבודת צילום מרשימה היא משהו שמקרין על איכותו של הבמאי – אני חושב שההחלטות על אילו תנועות מצלמה לעשות, ולמה, היא קריטריון הרבה יותר מועיל.
הרי כל טכנאי מוצלח יכול לצלם שוטים יפים ורציפים בהינתן מספיק משאבים, האמנות היא בלחבר את השוטים למשמעות כוללת על העלילה, הדמויות, העולם, וכו'.
אז אחת ההחלטות שמנדז עשה ב1917 היא לצלם את הכל בשוט אחד. הוא לא נשפט על ההוצאה לפועל של אותו שוט, אלא על ההחלטה לעשות את זה מלחתכילה והאם היא מתחברת לתמות הכוללות של הסרט. יש שיטענו שכן, יש (ואני מבניהם) שיטענו שלא.
אבל זו לא הבחירה היחידה שהוא עשה. הרי כולם יודעים ששוט רציף, גם כזה שלא נערך כדי להיראות ככזה, מורכב משוטים קטנים יותר. אנחנו בקלוז-אפ על דמות X, ואז המצלמה מסובבת ועכשיו אנחנו במדיום שוט על דמות Y, ואז השחקן מסתובב ועכשיו אנחנו בOver the Shoulder. ועכשיו נשאל – האם הבחירות שלו בתוך השוטים הקטנים האלו הן בעלות משמעות? האם הבחירה לנתק את המצלמה מסקופילד כשהוא מוצא את הבריגדה שהוא חיפש ולהסתובב בין החיילים האחרים בזמן שאנחנו שומעים את הנאום של המפקד שלהם היא בחירה בעלת משמעות? האם הבחירה לצלם את הפלישה של סקופילד וחברו לשוחות של הגרמנים בתחילת הסרט בזווית מאד רחוקה היא נכונה? או שמא היא מוציאה את כל המתח מהסצנה והם ייאלצו להוסיף מוזיקה שמאלצית כדי לפצות על כך?
אני חושב שהיו לו כמה בחירות תמוהות וגרועות, והיו לו כמה בחירות יפות (למשל, אני אוהב את זה שהגנרלים, ורק הם, מגולמים ע"י שחקנים מפורסמים. הרי גנרלים בצבא הם מפורסמים ומוערכים, והבחירה הזו מעבירה יפה לקהל שלא שירת בצבא את התחושה שחייל פשוט מרגיש כשהוא מדבר עם מישהו בדרגה גבוהה מאד).
אגב, יש שיטענו שכל מה שכתבתי למעלה היא בכלל לא עבודתו של הבמאי, אלא של הצלם, ושעבודתו של הבמאי היא לעבוד עם השחקנים. אני חושב שזה לא מדוייק, ושבמאי צריך לתת את ליבו לשני הדברים. בכל מקרה, ב1917 אין אף לא הופעה אחת מוצלחת (בעיני), וזה תחום שבו בונג הוא בבירור הבמאי הטוב יותר.
פירוט מעניין, תודה
אבל אני לא בהכרח מסכים איתך. לדעתי ודאי שצריך לשפוט את מנדס גם על ההוצאה לפועל של ההחלטה לצלם הכל בשוט אחד – יצירת ארגז החול הזה לדיקינס שיעשה מה שהוא עשה, היא עבודת בימוי מאתגרת מאד. התזמון, העמדת הסטים, ההוראות לניצבים – יש כאן המון מיומנות ויצירתיות.
(בכלל, בהודעה שלי לא היתה התייחסות לעבודת הצילום בסרט, אז קצת הגבת למשהו שלא אמרתי).
אני מסכים שעבודת בימוי השחקנים בפרזיטים טובה יותר. לדעתי ג'ורג' מקיי עשה עבודה מצויינת ב1917, אבל הבימוי פחות התייחס למשחק שלו רוב הזמן והתמקד יותר בחוויה הקולנועית של צילום רציף שהיא לב ליבו של הסרט.
בהודעה אתה לא מתייחס ספציפית לעבודת הצילום
אבל אתה עדיין מכיר בכך שהבימוי יותר התמקד בחוויה הקולנועית של צילום רציף שהיא לב ליבו של הסרט.
התעלמות משחקנים והתרכזות במבע קולנועי זה לא בהכרח דבר רע, סטנלי קיובריק היה ידוע בכך שעבודתו עם שחקנים התחילה והסתיימה בליהוק, אבל אני לא חושב שעבודת הצילום ב1917 הייתה אפקטיבית לתחושה שהוא ניסה ליצור. תנועות המצלמה תמיד היו חלקות ורחוקות מידי, מעולם לא הרגשתי בתוך האקשן אלא שאני מסתכל עליו מרחוק. קח את "הבן של שאול" כדוגמא נגדית – הסרט לא מצולם בשוט אחד אלא בכמה שוטים ארוכים, וזה נותן להם את החופש להתקרב לדמויות יותר, לשלוט בקצב של מה שקורה.. חלקים ארוכים בסרט מתרחשים בזמן אמת ולרגע אתה לא מרגיש מחוץ למה שקורה.
מודה שעדיין לא מבין למה אתה מגיב בדיוק
בהודעה *המקורית* שלי שיבחתי את הבימוי של מנדס. אחר כך הוספתי והבהרתי שאני משבח את האפשרות שהוא יצר עבור המצלמה של דיקינס. מדוע אתה ממשיך להתייחס לעבודת הצילום עצמה?
(אגב, החוויה שלי מהסרט היתה טובה יותר ממה שאתה מתאר לגביך, אבל הרחבתי על זה בביקורת).