אחת הסצנות הזכירות ביותר מתוך "פרנסס הא" של גרטה גרוויג מלווה את השחקנית הראשית והתסריטאית כשהיא רצה ברחובות ניו יורק. היא לא ממהרת אחרי האוטובוס או רודפת אחרי מישהו, היא רצה כי היא פשוט חייבת, במעין מפגש של נפש וגוף בצורת ריצה. קשה לא לחשוב על הסצנה ההיא כשבתחילת סרטה החדש של גרוויג הגיבורה, ג'ו, יוצאת ממשרדו של עורך שקנה ממנה את אחד מסיפוריה ופשוט מתחילה לרוץ, ברחובותיה של אותה העיר, רק יותר ממאה שנה קודם ובצבעים.
ריצה היא עניין גדול ב"נשים קטנות". סירשה רונאן נכנסת כאן לנעליהן של וינונה ריידר וקתרין הפבורן שנתנו לג'ו להתרוצץ, לקפץ ולטפס כדי להביע את ההיאחזות שלה בילדות ואת הדחייה של האידיאל הנשי המעודן והמוגבל של תקופתה. קחו לדוגמה את הסצנה מתוך הספר המתרחשת אחרי שג'ו מוכרת את הסיפור הראשון שלה לעיתון. היא רצה הביתה יחד עם חברה הטוב לורי, ומרוב התרגשות מפילה אחריה חפצים ובגדים בלי לחשוב. כשאחותה הגדולה מג עוברת שם במקרה היא מכריזה בזעזוע "את רצת, ג'ו איך יכולת לעשות דבר כזה? מתי כבר תפסיקי להשתולל ככה?". "לעולם לא אפסיק", משיבה ג'ו. "עד שאהיה זקנה ומאובנת ואצטרך להשתמש במקל".
זה החרא בספרי התבגרות קלאסיים – בסוף הגיבורות צריכות להתבגר. זה קורה גם לאן שירלי, שהספרים אודותיה ממשיכים הרבה מעבר לימי הילדות המתוקים, וזה קורה גם ב"נשים קטנות". שם, הטרגדיות מתחילות מוקדם ובאמצע הספר, שהוא בעצם איחוד של שני ספרים בכרך אחד, האחיות כבר מתפצלות לבתים ואפילו ערים שונות. עיבודים קודמים התקשו לדחוס לסיפור בצורה שווה ומאוזנת גם את רגעי הקסם של גיל הנעורים וגם את שנות הבגרות הראשונות של הגיבורות שלו. זה לא המקרה אצל גרוויג. היא מוותרת על הסדר הכרונולוגי ומספרת, בראש ובראשונה, על הנשים הקטנות אחרי שעזבו ברובן את הבית, נפרדו זו מזו והלכו אישה-אישה לדרכה. הן עדיין זוכרות בחיבה, ממש כמונו, איך שיחקו יחד בעליית הגג, הרימו הצגות מצחיקות שכתבו בעצמן, חלקו זוג כפפות אחד ושרפו אחת לשנייה את השיער. אבל כמונו, גם עבורן כל הסיפורים האלה הם נוסטלגיה מרה-מתוקה, זיכרונות צבועים בגוונים חמים, שרק גורמים להווה להראות כחלחל יותר וקר יותר.
סיפורנו מתחיל כשהאחות הבכורה מג (אמה ווטסון) נשואה ומגדלת תאומים, ג'ו (רונאן) גרה בפונדק בניו יורק ומשמשת כמורה לילדיה של הבעלים, בת הזקונים איימי (פלורנס פיו) לומדת ציור ומחפשת שידוך בפריז כבת הלוויה של דודה מארץ' המרירה (מריל סטריפ) והשכן לורי (טימותי שאלמה) מזניח את עצמו ברחבי אירופה. רק בת' (אלייזה שאלן) עדיין גרה עם אמא מארץ' (לורה דרן) בבית המשפחה החמוד בקונקורד, מסצ'וסטס, כיוון שמעולם לא הצליחה להשתקם באמת ממחלת השנית שתקפה אותה בנעוריה.
הזיכרונות שלהן מההתבגרות בתקופת מלחמת האזרחים אינם נעימים בהכרח – אביהן נעדר במשך שנים וכמעט נהרג, בת' כמעט מתה וכל המשפחה סבלה מעוני ומחסור – אבל ברגעים האבודים האלה היה משהו שכבר אין להן. תחושת שייכות, חופש לעשות ולהתנסות, אידיאליזם שהחוויר וחלומות שאפשר ממש לצלול לתוכם. משפחת מארץ' היא נוצרית מאוד וכל דבר קטן שקורה לבנות הוא הזדמנות ללמוד ולהשתפר, אבל כמו שהעורך שקונה סיפורים מג'ו אומר לה, "לאנשים כבר אין כוח לסיפורי מוסר".
יש גיל מסוים שבו "לא להתבגר" הופך מחינני למעיק. תשאלו את לורי שמעלה פרצופים חמוצים על פניהם של מכריו בכל פעם שהוא נכנס למסיבה מוקף בנערות מצחקקות. אבל יש גם גילאים שבהם הבגרות היא העמדת פנים, לא טבע של ממש. "נשים קטנות" גרסת 2019 הוא לא סרט התבגרות כמו שהוא מספר על מה שקורה אחרי שהיית חייבת להתבגר, ועל הניסיון לחזור למי שהיית פעם בלי לוותר על מה שאת כבר יודעת. זה סרט טבול בבדידות ובחרדת ביצוע, שניים מהפחדים הגדולים של כל מבוגר צעיר, בטח כזה שמנסה להצליח בתחום יצירתי.
ביציאה מהאולם שמעתי מישהי מספרת לחברתה: "זה היה הספר האהוב עליי כשהייתה ילדה, כמובן שהייתי ג'ו. כשאני חושבת על זה, כולנו היינו ג'ו". הטום בוי המשוחררת והפרועה שלא מצליחה להתנהג כמו ליידי גם כשהיא ממש מנסה היא דמות מודרנית שנולדה מוקדם מדי, אז מובן שלילדה המודרנית יהיה הכי קל להזדהות איתה. קשה יותר להבין את מג, שמתחתנת בגיל צעיר ונכנסת מרצונה לחיים של רעייה ואם במשרה מלאה. קשה אפילו יותר להבין את איימי, ששורפת את הספר של אחותה, מרימה את האף על כולם ומכריזה בלי בושה שתמיד ידעה שתתחתן עם גבר עשיר. גם בגרסה של גרוויג, הגיבורה המובהקת היא ג'ו, אולי אפילו יותר מאשר בסרטים קודמים, אבל היא לא מוותרת בדרך על האחיות האחרות.
איימי מקבלת כאן את האפיון המעמיק וההוגן ביותר שקיבלה אי פעם, בעזרתה של שחקנית העל פלורנס פיו. אם הצורך לגרום לדורות של קוראות לחשוב מחדש על דמות ידועה לשמצה הוא לא מאתגר מספיק, פיו צריכה גם לשחק את איימי בת ה-12-13, מין דובי לא-לא אומלל עם פוני מכוער. רק על העובדה שהיא עושה את זה בלי להביך הגיעה לה המועמדות לאוסקר. מג ובת' מקבלות פחות זמן מסך, אבל לכל אחת מהן יש רגעים מוצלחים משלה, מה גם שזו הפעם הראשונה מאז "כמה טוב להיות פרח קיר" שאמה ווטסון לא עלתה לי על העצבים. טימותי שאלמה מבין את לורי ומצליח לשחק אותו כך שיהיה מקסים ומרגיז בדיוק כמו שהוא צריך להיות, ומצליח להעביר את כל זה עוד לפני שהוא בכלל פותח את הפה – רק עם שפת גוף ספציפית להפליא של נווד מטופח ומפונק.
אבל אנחנו פה בשביל ג'ו, תרצו בכך או לא. ג'ו של גרוויג היא כבר לא הנערה שלא רוצה להתחתן ומתביישת לרקוד במסיבה כי כולם יסתכלו עליה. היא אישה צעירה שרוקדת עם הקראש הצרפתי החתיך שלה בלי חשש וחרדה מכך שלא תרוויח מספיק כסף כדי לקנות מעיל חדש לאחותה החולה. והיא גם רוצה אהבה. לא בקטע של "אה הנה בחור חתיך שיאהב אותי", אלא במוצהר. יותר משהיא רוצה לאהוב, היא רוצה להיות נאהבת. גרטה גרוויג יודעת מה אתם חושבים על השידוך הסופי של ג'ו בספרים, והיא לא הולכת להעמיד פנים שזה לא צורם, אבל היא גם לא הופכת את הגיבורה שלה לא-רומנטית בשם הקדמה והחידוש. היא רוצה להבין למה ואיך בחורה כמו ג'ו כן תחפש לה בן זוג ואיך הוא משתלב בסיפור גדול יותר, אבל גם עדין ואלגנטי מבעבר, של גיבוש זהות.
בתור אחד שלא מכיר את הסיפור
כלומר, שמעתי עליו, ועל כך שזה סיפור מאוד מוצלח ומוכר אך אני לא מכיר פרטי עלילה ממנו, אני קצת תוהה אם נחשפתי לספוילרים בביקורת כי היא הייתה מלאה בפרטים על העלילה. זה קצת מרגיש כאילו הביקורת נכתבה למי שמכיר כבר את הסיפור (אני לא בטוח שאני צודק, זאת ההרגשה שקיבלתי). ומהביקורת היה נשמע מעט כאילו גם הסרט נועד למי שמכיר את הסיפור, האם הבנתי נכון? או שדווקא הוא כן מומלץ גם למי שלא מכיר בכלל את הסיפור הזה?
ואם כן הבנתי נכון, איזה גרסה כן כדאי לראות בלי ידע מוקדם על העלילה?
ספויילרים לגרסה הזאת לא
כאמור, הגרסה מתחילה ב"אמצע" הסיפור של הגרסאות האחרות ועושה מין זיג-זג מוזר כזה.
לגבי שאר השאלות אני פחות יכול לעזור.
בעצם, אני כן יכול להגיד את הדבר המועיל הבא
אני כן חושב שהסרט עובד יותר טוב למי שמכיר גרסאות אחרות של הסיפור. רוב מי שראיתי שיצא מגדרו מהסרט היה כזה שהכיר את הסיפור כבר ויכל להעריך את המשחק והשינויים שגרטה עשתה. כגרסה ראשונית של הסיפור, אני לא יודע אם הוא עובד באותה מידה.
הוא עובד פחות טוב למי שלא מכיר את הסיפור, בעיניי
כל החצי הראשון של הסרט התעסקתי אני ושותפתי לצפייה בניסיון להבין מה קורה. מי זה מי. ואיזה סצינות מתרחשות בעבר ואיזה מתרחשות בעתיד/הווה (לרוב זה ברור אבל מספיק אחת לא ברורה מדי פעם וזה מסבך הכל). הסרט זורק על ההתחלה מלא דמויות ומלא שמות והוא מצפה מהצופה לשנן כל שם אחרי היכרות אחת. מה שלא באמת עובד. רוב הדיאלוגים מרגישים כמו רצף של name dropping של דמויות שאני בכלל לא זוכר וזה הרגיש מבלבל שלא בכוונה וזה כן פגם בצפייה (גם במהלך הסרט וגם בסופו הצלחתי לזכור את שמותיהן של שתי דמויות בלבד. ג'ו ומר. לאורנס. זהו). רק לקראת סוף הסרט הצלחנו אני והשותפה לצפייה להרכיב את חלקי "הפאזל" ולהבין, פחות או יותר, מה מתרחש (תוך התעלמות מכמה סצינות שעדיין לא הבנו מה קרה בהן בדיוק).
למי שמכיר את הסיפור הקפיצות בזמן אכן הופכות אותו ליותר מעניין ומרגש. והסרט בכלליות מושקע ומעוצב יפה מאוד. הבימוי טוב והדינמיקה בין השחקנים והשחקניות נפלאה, והסיפור שכן הצלחתי להרכיב לי בסוף הוא טוב מאוד כך שמהסרט כן נהניתי מאוד. אך הייתי נהנה הרבה יותר אם הוא היה מיועד גם לאנשים כמוני.
נקודה נוספת לרעתו של הסרט היא הפסקול של אלכסנדר דספלא. הוא לא גורע מהסרט אך הוא מרגיש כמו הזדמנות מפוספסת כי מוזיקלית הוא היה משעמם ביותר וזאת למרות שהוא כן מקבל הרבה דגש בסרט. הפסקול היה יכול להעלות את רמתו של הסרט ובמקום זאת הוא לא הוסיף לו כלום. הפרסים שלהן היה מועמד תמוהות לי ביותר. או שאני פשוט בדעת מיעוט לגביו.
הוא יוצא מנקודת המחה הגיונית מאוד שכולנו כבר קראנו את הספר
אחלה ביקורת
וסרט מצויין.
הדבר היחיד שאני לא מסכים לגביו הוא אמה ווטסון , שגם פה עלתה לי על העצבים. היה לי דיון ארוך עם אחותי על השאלה "האם היא באמת אוהבת את הבחור שהתחתנה איתו", והסיבה שאני חשבתי שהתשובה היא לא היא שבשום שלב היא לא נראית כאילו היא אפילו מחבבת אותו, והסיבה היחידה שאחותי חשבה שהתשובה היא כן היא בגלל שהיא קראה את הספר.
אני הייתי בטוח שבת' מתה – האם לא הבנתי את הסרט או את הביקורת?
בלי שקראתי את הספר או צפיתי בגרסאות קודמות,
היה לי מאד ברור שמג אוהבת את בעלה. זו פשוט לא אהבה הוליוודית אלא יומיומית יותר, וזה דבר שמאד משמח אותי לראות.
מתלבטת אם לראות או לא
אני מאוד אוהבת את הספר, וחלק מהגרסאות המוסרטות/מונפשות, אבל הטריילר ותמונות הפרומו של הגרסה הנוכחית ממש הרתיעו אותי. סירשה רונאן היא אולי שחקנית מוכשרת, אבל היא ממש לא ג'ו שדמיינתי בעיני רוחי, הן מבחינת המראה והן מבחינת הוייב. כנ"ל אמה ווטסון בתור מג, טימותי שאלמה בתור לורי (שנראה כמו האח המאוד קטן של כל הארבע) ולורה דרן בתור מארמי (אולי הליהוק הכי לא קשור). פלורנס פיו אמנם מתאימה לדעתי לשחק את איימי הבוגרת, אבל היא לא נראית בת 12, והפוני המכוער והלא-אמין תקופתית שהדביקו לה לא ממש עוזר כאן. ואם כבר אמינות תקופתית, חוסר הדיוק ההיסטורי בתלבושות ובתסרוקות מאוד צורם לי, ואני חוששת שלא אשרוד סרט שלם של זה.
הטריילר זה כלום לעומת הסרט
זה כל כך צורם שבחורה בשנות ה-20 לחיה משחקת ילדה בת 12 בצורה שגורמת לי להתרעם על המועמדות שהיא קיבלה לאוסקר. זה פשוט מביך בכל כך הרבה רמות.
הרגע שבו היא בוכה על המכה שקיבלה מהמורה גרמה לי לתהות איך אף אחד על הסט לא שם לב כמה זה נראה רע.
או רגע אחר בו איימי נמצאת בכיתתה לצד ילדות שבאמת מגולמות ע״י ילדות והתחושה היא ״כמה כיתות היא נשארה, לכל הרוחות?״.
אם זה היה בסרט גרוע הייתי מקבל את זה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט איכותי, זה פשוט מרגיש לי כאילו מישהו מבחוץ שתל את הרגעים הגרועים האלה פנימה כדי להכתים את הסרט היפה.
למען האמת, דווקא בת׳ הייתה נראית לי הכי צעירה, אז כמובן שניגשתי לימד״ב ובאופן לא מפתיע גיליתי שהשחקנית שלה אכן יותר צעירה מזו של איימי בשלוש שנים תמימות.
בכלל, אף אחת מהבנות (וכמובן גם לורי) לא נראות שונה בין קטעי הפלאשבק לבין ההווה.
הסיבה היחידה שהצלחתי להבין מה מתרחש מתי היא בזכות הצילום שהבדיל את שתי התקופות מבחינת תאורה וצבעים.
ואני חשבתי שעברנו כבר הרבה זמן מאז בחזרה לעתיד, שם כדי לשמור על אותם שחקנים בשתי תקופות שונות, נוצר מצב שבחור צעיר מגלם אבא של מישהו שבמציאות בכלל מבוגר ממנו.
חבר׳ה בהוליווד, תפסיקו עם זה.
אין שום פסול בללהק מספר שחקנים לאותה דמות בשביל תקופות זמן שונות.
שום דבר בעולם
לא ישכנע אותי שהמועמדות הזאת היא לא בעצם מועמדות ל"מידסומאר" שהאקדמיה הייתה פחדנית מדי לתת לה.
זו ביקורת, או דיון מטא למי שכבר מכיר את הסיפור?
ה"ביקורת" הזו מניחה שאני, הקורא, כבר מכיר את הסיפור ויודע על מה ומי מדובר. בתור מי שלא זוכר את הסיפור (אולי ראיתי אותו או קטעים ממנו בילדותי), לא הבנתי כלום מה"ביקורת", ונאלצתי אותה לנטוש באמצע, פשוט מכיוון שלא הצלחתי להבין מה אני קורא ועל מה מדובר.
לפי הבנתי הסרט עצמו הוא גרסת מטא של הסיפור
ולא כדאי לראות אותו בלי להכיר את הסיפור המקורי.
אני דווקא רוצה לפרגן לנעמה.
הביקורת כתובה יפה, מקצועית, ולדעתי אפשר להבין ממנה את הרעיון והנושאים של הסרט.
אני בכל מקרה אחכה לגרסת הזומבים.
גאווה, דעה קדומה, נשים קטנות וזומבים?
(ל"ת)
"פרנסס הא" של גרטה גרוויג?
זה של בעלה, נואה באומבך. אם הכוונה היא שהסצינה היא שלה, המשפט מנוסח לא נכון.
הוא ביים, היא כתבה וכיכבה. הייתי אומר שאפשר לשייך לה את הסרט
(ל"ת)
לא יודע מה 'אפשר'
מה שמקובל הוא שכמשייכים סרט למישהו, בדרך כלל זה הבמאי. זה לא ענין של קרדיטים אלא של מה יבין הקורא הממוצע.
נא לא להסגביר
זוהי שנת 2020 ולכל אישה מותר להיות צודקת, או משהו כזה.
לפעמים אני רואה הודעות ותוהה למה אין כפתור שהוא הפוך מפישלייק
(ל"ת)
לא מדוייק
כשיש כותבים או כוכבים עם סגנון מאוד אופייני הרבה פעמים משייכים אליהם את הסרטים –
הרבה פעמים שומעים על הסרט החדש של אדם סנדלר או וויל סמית', כי זה אומר משהו לגבי הסגנון של הסרטים. הרשת החברתית מוכר הרבה יותר כסרט של אהרון סורקין מאשר של דיוויד פינצ'ר, שלא לדבר על Moneyball שאני לא חושבת שבכלל היתה התייחסות לבמאי…
השאלה היא את מי "מרגישים" הכי הרבה. ויש מקרים שבהם התסריט יותר חזק מהבימוי.
לא ראיתי את פרנסס הא אז אני לא יכולה להגיד לגביו באופן ספציפי, אבל בהחלט יש מקרים בהם הסרט משוייך לכותב או לשחקן הראשי (במיוחד אם זה אותו הבןאדם) לפני שהוא משוייך לבמאי- כי זה המאפיין הסגנוני העיקרי של הסרט.
זה דיון שנוגע יותר להפצה ופרסום מאשר לעובדות
איך העובדה שאהרון סורקין כתב תסריט הופך את הסרט פתאום לסרט שלו ולא לסרט של הבמאי? פתאום העבודה של הבמאי היא אחרת?
שום סרט לא "שייך" לאף אחד
כל המחשבה של למי הסרט "שייך" זה פרסום, הפצה ומחשבה – בין אם של יוצרי הסרט ובין אם של אנשים אחרים. לפני שהגיעה תיאוריית האוטר סרטים נחשבו "של" אולפנים ומפיקים, וכאשר זה התפרק הרבה פעמים סרטים הוליוודים נחשבים "של" שחקנים, כי הם אלו שהכתיבו מה שקורה על הסט בפועל, בעוד שהבמאים צייתו להוראות שלהם.
במקרה של פרנסס הא, יש בהחלט תשתית שנותנת לנו לקרוא לסרט "של" גרוויג, אבל גם תשתית שתתן לנו לקרוא לו "של" באומבך (ותכלס נראה לי הכי נכון לקרוא לו "של שניהם"). אבל אני בהחלט חושב שמחשבה עיוורת של "סרט שייך לבמאי שלו" היא לא נכונה. כי במקרה הזה, מה נגיד על יצור הכלאים שהוא "רפסודיה בוהמית" שבויים על ידי שלושה אנשים? (אני נותן דוגמא מודרנית כי זה יותר קל, וזה אחרי תיאורית האוטר, אבל צריך לזכור שחרא כזה קרה לא פעם ולא פעמיים בהוליווד הקלאסית, ולהגיד ש"הקוסם מארץ עוץ" הוא "של" הבמאי שלו זה כמעט שקר).
"הקוסם מארץ עוץ" הוא לחלוטין לא של ויקטור פלמינג
ובכל זאת, אפשר לתת קצת ריספקט לאיש שחתום על שניים מהסרטים הגדולים ביותר אי פעם שיצאו *באותה השנה*.
אני לא מבין בדיוק למה צריך להיות כאן ויכוח.
בניגוד לספר, שהוא יצירה תרבותית שבה 90% לפחות מההשקעה היא של הסופר (למרות שיש ספרים בהם העורך – ואפילו המתרגם – הם בעלי השפעה משמעותית על היצירה הסופית), קולנוע וטלוויזיה הם מדיומים בהם יש הרבה מאד גורמים מעורבים. ומכיוון שכך, אפשר לומר שהסרט הוא "של" הגורם שאחראי למה שהופך אותו למיוחד, או למי שאחראי לקיומו (בעוד האחרים רק באו לעבוד). אין לי בעיה להגדיר סרט של סקורסזה, סרט של לוביצקי, סרט של פייגי או סרט של פיניקס (זהו לאיזה סרט אני מתכוון בכל פעם!), הכל תלוי מי הגורם המניע מאחוריו.
לא הכרתי את הסיפור ולא קראתי את הספר
ולכן הסרט היה מאוד מבלבל עבורי ועבור שותפתי לצפייה. כמובן שיש בו רגעים שנהננו, אבל סך הכל הבילבול האפיל על ההנאה.
באיחור אופנתי של כמה שנים
התחושה העיקרית מהסרט היא פגישת מחזור עגמומית במיוחד.
כולם מספרים מה הם עושים עכשיו ומה טיב הקשרים הנוכחיים ביניהם.
הסיפור היחיד הוא הסיפור בהווה, הפלאשבקים לא יוצרים סיפור קוהרנטי בפני עצמו, כמו בספר הראשון, אלא נועדו להסביר דברים בהווה- איך לורי קשור לבנות מארץ'? הנה פלאשבק למסיבה שבה נפגשו. למה היחסים בין איימי וג'ו לא משהו? הנה פלאשבק לכמה המריבות ביניהן היו קשות ואלימות בילדות. למה מג התחתנה עם ג'ון? פלאשבקים. מה הקטע של מג עם שמלות יקרות? פלאשבק למסיבת הנערות ("יריד ההבלים" קראו לפרק הזה בספר).
מה שהבמאית לא רוצה להכניס לסיפור, היא גם לא תסביר עם פלאשבק, או אפילו תשנה את הפלאשבק- כמו היום על החוף שבו בנות מארץ' פגשו בפרד וון ואחיו הצעיר והנכה. כל העוקץ של הסצנה הוצא ממנה (הידידות של בת' עם אחיו הדחוי והנכה של פרד שכולם מתעלמים מקיומו) כדי שפרד לא יהפוך לאשכרה דמות בטעות, עם קשיים בחיים לא פחות מלורי וחסד שזכה לו מבנות מארץ' בדיוק כמו לורי, ולא נכעס על איימי על שהיא מוליכה אותו שולל.
יש סצנות, כמו הציורים שלורי מביאה לאיימי, שאין שום דרך להבין אם לא קראת את הספר. המצלמה מתמקדת בציורים פחות משנייה, אף אחד לא יכול לראות את ההבדלים ביניהם. זה חיסרון לסרט כיצירה בפני עצמה ולא רק דיון מעריצים בספרים.
אי הדיוקים בין הספר לסרט לא מפריעים כשלעצמם, אלא התזה שהבמאית יוצרת באמצעות השינויים האלה. אם כבר מדברים על הסצנה של הציורים- בספר, איימי לא מביאה ללורי ציור שלו עומד על החוף, אלא ציור שלו מאלף סוס פראי ומסוכן (סצנה שלא זקוקה לפלאשבק כי בכלל לא מופיעה בספר הראשון). הסיבה לשינוי היא ברורה- זאת סצנה "גברית" מדי בשביל לורי של הסרט, סקסית אפילו, ממש הלוחש לסוסים. לורי של גרוויג הוא ילד בן ארבע שלא מתבגר אפילו לנער אף פעם, בטח לא לבחור בקולג' או לגבר צעיר, ולא באשמתו של טימותי שלאמה, אלא כי כך הבמאית רצתה אותו בדיוק. לורי קטן, ילדותי, לא מיני, לא מושך, חמוד בלבד, מאוהב בנאיביות ועיוור תמיד לסביבתו. לורי שברור לנו למה ג'ו דוחה אותו והיינו מופתעים אם בטעות הייתה משיבה לו אהבה ומשיכה. אלה אותם "חיים קלים" עם ההשטחה של פרד.
בכלל, אם כבר הבמאית בוחרת להתייחס למציאות, שבה לואיז מיי אלקוט, הסופרת, כלומר ג'ו, לא התחתנה במציאות- לכי עם זה עד הסוף, כי גם איימי לא התחתנה במציאות (מג באמת התחתנה עם בחור לא עשיר ובת' באמת מתה). שתיהן נשארו רווקות קרייריסטיות, כשלואיזה מיי אלקוט פרנסה את אחותה הצעירה והציירת (בין השאר מרווחי נשים קטנות, ספר שכתבה בשביל כסף בלבד, כי ספרי בנות הם רווחיים). מלכתחילה כל מערכת היחסים שלהן מתנגשת כי שתיהן רוצות להיות אמניות גדולות, נשים שיעמדו בפני עצמן- ג'ו רוצה להיות סופרת, איימי רוצה להיות ציירת. אבל הגישה שלהן להגיע לשם הפוכה לחלוטין: ג'ו לא רוצה להתחתן ורוצה בחיי חופש מוחלטים, איימי רוצה להתחתן עם גבר עשיר שיוכל לממן אותה, ומתאמנת מגיל אפס להיות אשת החברה הגבוהה כדי למצוא את הגבר העשיר הזה ולדאוג שירצה בה וימצא בה שימוש. כאילו שאמניות בימינו לא חושבות את אותן המחשבות בדיוק. במציאות, איימי בוחרת בסופו של דבר בבחירה של ג'ו.
כשאלקוט כתבה את הספר הראשון, שכנראה כמעט כולו היה אמת לאמיתה (כולל אביהן האידיאליסט, כומר ואיש חינוך מפורסם שהכניס לחיינו את שיעורי הספורט), היא סיימה אותו בסוף טוב- האירוסין של מג, שרצתה מהחיים כמעט רק את מה שהיו יכולים לתת לה- בית, בעל אוהב וילדים. הספר הצליח מאוד והיא הייתה חייבת לכתוב לו המשך, וזאת הייתה בעיה כי אי אפשר לכתוב ספר נערות בשלהי המאה ה-19 בו חצי מהגיבורות מחליטות לא להתחתן. כאן כבר עוברים לזיגזג בין מציאות לדמיון- סיפורי ניו יורק ומסעה האומנותי של ג'ו כנראה קרו ברובם, המוות של בת' כמובן קרה, הזוגיות של ג'ון ומג- מאחר וזה קרה במציאות, זאת גם הזוגיות שמתוארת בהכי הרבה ריאליזם והיגיון, וגם הילדים מציאותיים מאוד (בספר השני מוקדש להם יותר מקום, מן הסתם), לורי וסבו כנראה אמיתיים, וכנראה גם הדחייה של ג'ו את לורי קרתה במציאות, ושברון הלב.
אבל פרופסור באר והנישואין של לורי ואיימי לא היו ולא נבראו- זה מעין ניסיון פנטזיה לחשוב איך שתיהן היו יכולות להתחתן ועדיין לעסוק באמנות שלהן, או לפחות לעבוד אחרי הנישואין. אם ג'ו הייתה מתחתנת עם רווק מבוגר בן 40 שלא אכפת לו מדרישות החברה, ושמזכיר בעיקר את אבא שלה, אם איימי הייתה מוותרת על רוב החלומות המקצועיים שלה, אם ג'ו הייתה מקימה פנימייה לבנים כקריירה, אם לורי הדחוי היה מתאהב באיימי איכשהו (וזה חתיכת איכשהו, לא נראה בעולם רומן שטחי מהרומן של לורי ואיימי, בספר ובכל הסרטים), אם ואם ואם, כולם היו מאושרים ולורי היה סולח לג'ו וגם לאיימי וג'ו היו ילדים.
זה סיפור כל כך הרבה יותר מורכב מאשר "ג'ו הייתה פמיניסטית ומגניבה ולכן לא התחתנה וסתם המציאה את הפרופסור, איימי היא שטחית ומתנשאת אבל היא הבינה שהיא לא אמנית אמיתית ולמדה ענווה אז היא קיבלה את לורי". כלומר, אם כבר צוללים לדיון מטא בנשים קטנות, למה כזאת שטחיות? ג'ו לא רק הפסידה אהבה, מינית ובכלל, כשבחרה לא להתחתן- ולורי הוא בחור חתיך ונחשק, גם אם יש לו פגמים, ואוהב אותה אהבה עמוקה על כל פגמיה וחסרונותיה, לא הילד הנצחי המעצבן ב- ה-10 שטימותי שלאמה משחק- היא הפסידה ילדים ואימהות. כל הפנטזיה על הקמת פנימייה לבנים וילדים יתומים צריכה להיבחן גם באור הזה (ובכלל, מערכות היחסים של ג'ו עם ילדים שונים, התלמידות שלה, האחיינים של הפרופסור, האחיינים שלה, בכלל לא תופסות נפח, וגם לא מערכות היחסים של הפרופסור עם הילדים האלה).
מה הרווחנו מהסרט ומהגרסה הזאת? ג'ו היא מגניבה ומודרנית? לא הצלחנו להבין לבד כל הילדות שלנו, מה אני אגיד. את הנאום של איימי ללורי על שהיא אישה וצריכה להתחתן עם כסף? גם אלואיז ברידג'רטון נאמה אותו מיליון פעם, וזה עלבון גדול מאוד לגרוויג. הרווחנו פגישת מחזור עגמומית מאוד עם בנות מארץ', תודה רבה.
בעקבות תגובתך הסתקרנתי ונכנסתי לערך של לואיזה מיי אלקוט בויקיפדיה, מה שהוביל אותי לאחותה עליה איימי מבוססת- אביגיל מיי אלקוט ניריקר. היא כן התחתנה, וילדה בת, ונפטרה מסיבוכי לידה.
בכל מקרה, העלית נקודה מאוד מעניינת בעיני בקשר למערכת היחסים של ג'ו עם ילדים. (קודם כל מעניין לדעת שלואיזה מיי אלקוט גידלה את הבת של אחותה אחרי שאחותה נפטרה, עד מותה שלה, תשע שנים אחר כך). שנית, אני מניחה שבתור אישה בעולם יחסית פריבילגי פשוט קשה לי להזדהות עם ג'ו ואיימי. עם מג למשל אני מאוד מזדהה. אני חושבת שלרוב האנשים, לפחות בימינו, קריירה לא עושה אותך מאושרת. אהבה ומשפחה כן. זה נכון גם לרוב הגברים, אגב. גם האנשים המצליחים ביותר בעולם בדרך כלל רוצים זוגיות, וכמעט כל האנשים רוצים ילדים. הרבה ממי שלא רוצה, חוסר הרצון שלו נטוע הפחד פסיכולוגי עמוק, ורק אצל מיעוט האל הוריים מדובר שאמרת בחוסר עניין מוחלט בילדים. לכן בספר ובסרט התקשיתי להאמין לחוסר העניין של ג'ו בנישואין. באחת הסצינות זה דווקא מבוטא נפלא- ג'ו מדברת על כך שזה לא הוגן שמחכים נשים כי נישואים זה כל העתיד שלהם, ומיד שני. היא כל כך בודדה. וזה באמת מה ששאלתי את עצמי- אוקיי, היא רוצה להיות חופשיה והכל, אבל באמת, מה עם הבדידות, מה עם הנטיה הביולוגית היוונית ברובנו לרצות להיות אמהות? אני אישית חושבת שזכותו של כל אדם להחליט מה מתאים לו, אבל לא אהבתי את התחושה שיצאתי מהסרט איתה, שחד משמעית לא ליוותה אותי בספר, כאילו מכל הבחירות שנעשו בסרט בחירתה של מג היא הכי עלובה. איך כתבה אחת המגיבות למעלה- למג יש חיים מאושרים, אבל לא מאוד מצליחים. ואני שואלת- אז מה? כאישה לא קרייריסטית באופיי, אני מרגישה שהעולם המודרני מפעיל לחץ הפוך על נשים- רוצה להיות אימא שנשארת בבית? את עלובה. למי אכפת אם זה מה שעושה אותך מאושרת.
אבל אני מניחה שאני באמת מדברת ממקום פריבילגי, כי עבור נשים בתקופתן של הסופרת ואחיותיה מוסד הנישואין באמת הגביל אותן משמעותית מלוחות איזושהי הצלחה בחיים מחוץ למסגרת של הבית.
ביוונית הכוונה היא למובנית. אוטוקורקט 😟
אוקיי, כמה הערות:
1. הידע שלי על משפחתה של לואיזה מיי אלקוט היה מוגבל למחקר אינטרנטי שביצעתי לפני 6 שנים בערך, אז לא היו בכלל ערכים בעברית על משפחת מיי אלקוט, אז סליחה על השגיאות העובדתיות בתגובה הראשונה.
2. האחות שעליה מבוססת איימי התחתנה הרבה אחרי כתיבת נשים קטנות, ולכן, לצורך הספרים עצמם, איימי בוחרת לא להתחתן. ובטח לא עם דמות שמזכירה את לורי- היא התחתנה בגיל 40 כמעט, עם בחור צעיר מאוד שגילו חצי מגילה, זה נס ברמה של מעמד הר סיני באותה תקופה. ועוד המשיכה בקריירה לאחר נישואיה. בספרים ג'ו בוכה את נשמתה בגיל 25 שלעולם לא תתחתן.
3. משעשע לחשוב שאף נסיעה של איימי לאירופה לא מומנה ע"י דודה עשירה- אלא על ידי ג'ו וכתיבת הספרים שלה.
4. אני לא מרגישה שדייקתי לגבי ההבדל בין גברים ונשים באותה תקופה. לא קריירה הגבילה גברים מהקמת משפחה, אבל נסיבות נפשיות או פיזיות או שתיהן כן היו יכולות, אז כהיום, למנוע מהם להתחתן. ובגלל שמדובר במאה ה-19, בלי נישואין אין ילדים. המחזאי שכתב את פיטר פן היה רווק (עם ילדות קשה מאוד ומומים פיזיים) שהשתוקק מאוד לילדים וניהל הרבה קשרים עם ילדים, עד שאימץ את ילדיהם של חבריו שנפטרו מסרטן. זה רק כי היה לו "מזל".
ספויילרים בתגובה מעלי
ספויילרים לספר שהם גם ספויילרים לסרט.
והנה הצלחתי לנסח את כל העמדה שלי בלי חפירות
לדעתי יש שתי סיבות לרלוונטיות הנצחית של "נשים קטנות"- 1) תיאורי הילדות של האחיות, שמשהו בהן רלוונטי לכל מי שהיה ילד ונראה בעיקר לכל מי שחווה ילדות מאוד "ביתית" ועם אחים כדמויות דומיננטיות בחייו. כשהאחיות משחקות בחג המולד את המסע של עולה הרגל, זה האחים שלי ואני משחקים את יציאת מצרים בבוקר שאחרי ליל הסדר, ההבדלים התרבותיים, הדתיים והתקופתיים הופכים לזניחים, ברמה מסוימת. הספר שהרגשנו שנכתב עלינו בדיוק היה "ציידי האוצר" שנכתב בפרברי לונדון בסוף המאה ה-19. אבל כמובן שזה לא מוגבל לחוויית האחים, גם אן שרלי מעוררת הזדהות נצחית בקרב כל מי שהיו ילדים בעלי דמיון מפותח. אלה תיאורי ילדות ומשפחה מאוד אותנטיים שרלוונטיים גם 200 שנה אחר כך. 2) הדיון "קריירה מול משפחה", באופן פשטני, שיש לו ממד ספציפי לנשים וממד אוניברסלי לכל בני האדם. אני מעדיפה לקרוא לזה הגשמת הייעוד שלך מול חיי המשפחה והאושר הפרטי שלך. לאלה שהייעוד שלהם נמצא מחוץ לבית, כמו איימי וג'ו, זאת יכולה להיות דילמה אכזרית, כי יש לאדם 100% אנרגיה וזמן, מה שהוא ייתן בחוץ תמיד יבוא על חשבון הבית, גם בעולם שהם לא שוללים זה את זה כמו עולמן של האחיות מארץ'. אנחנו עדיין עוסקים בזה, אפילו בעונה 2 במנאייכ שמשודרת עכשיו והיא הכי ישראל 2022 שאפשר יש (בין אלף נושאים אחרים) דיון כואב מאוד בכך, עם הדמות של טל בן הרוש. אבל זה תקף גם לגברים, גם אם בעוצמה פחותה בדיון הציבורי. האם נהיה מאושרים אם נבחר במשפחה שלנו ונוותר על הייעוד שלנו, האם נהיה מאושרים בהגשמת הייעוד שלנו בלי משפחה, הורות ברמה כלשהי ומסוג כלשהו, אחים והורים משלנו? בלי אנשים קרובים ברמה של משפחה?
הסיבות 1 ו-2 משלימות אחת את השנייה, בגלל שאנחנו מבינים כמה המשפחה הייתה דומיננטית בחיי האחיות, דילמה 2 הרבה יותר חדה.
הסרט של גרוויג נוגע רק בדילמה 2, לדעתי באופן לא מספק ושטחי, בטח כשיש לו את כל הזמן ורוחב היריעה לעסוק בה לעומק.
דיון מרתק וכיף שקפץ לי
מסכימה עם הביקורת שלך על הסרט ומוסיפה שיותר מזה, לי היתה חסרה בגרסת הסרט הזו לחלוטין האחווה המשפחתית הנהדרת של משפחת מארץ' (ולורי). התענוג הגדול של דו השיח בין האחיות, של החיים האיטיים והמקסימים שלהם, החיבור לטבע, זו לזו, להורים, למשפחה, לשכנים, לתחביבים – כל זה נעלם בתוך מעט מדי דיאלוג (ברצינות, מה לורי כבר אמר בגרסה הזו? שלא לדבר על זה שטימוטי שאלמה זכור לי כפלקט מושלם שלא מזכיר את לורי של הסרט בכלל) והרבה יותר מדי ריצה וניסיון לומר משהו על היצירה בלי לתת כבוד לעומק הראשוני שלה.
(נ.ב. מזכיר לי את אותן סיבות בגלל לא אהבתי את "אן עם הצמות" של נטפליקס.)