בקרב חובבי סרטי אקשן הונג-קונגיים, הקונצנזוס שקראתי על הסרט הזה הוא "נחמד, מבדר, לא יותר". אז זהו, שהם טועים. מדובר – שימו לב – באחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים בהיסטוריה. מה שככל הנראה גרם לתגובה המסויגת-משהו של החובבים הוא העובדה שזה סרט הוליוודי מאוד, לפחות בכל הנוגע למבנה שלוש-המערכות, וגם בהתייחסויות התכופות לקולנוע הוליוודי ומערבי בכלל (לספילברג ולוקאס היה קייס לא-רע לתבוע את יוצרי הסרט הזה על פלגיאט, אבל הם ככל הנראה דווקא הוחמאו מהמחוות שעשו להם בו, ובחרו להצדיע לסרט בחזרה בסצנות קרב האופנועים וקרב האוויר ב-"מסע הצלב האחרון").
אז מה מעלה את הסרט לאחת מפסגות ז'אנר ההרפתקאות? הגיבורה. מישל יאו, שהצופים רגילים לראות היום בתפקידים מטרוניים יותר, מתגלה בסרט הזה לא רק כיפהפייה מהממת בצעירותה אלא גם כגיבורת אקשן שלא עושה חשבון ומבהירה ישר מרצף הפתיחה המסחרר שאיתה לא כדאי להתעסק (החבר'ה הרעים, כמובן, חייבים ללמוד את הלקח הזה בדרך הקשה). הסרט מקיף אותה בטיפוסים הצפויים – הגיבור הג'יימס-בונדי (שמתברר בהשוואה אליה כלא-יוצלח לא-קטן), הליצן (שמתברר כלא-יוצלח עוד-יותר) והאיש שהיא נשלחה להציל (ומתברר כליצן עוד-יותר) – כולם בסך הכל נועדו לספק תמיכה ליאו, שפשוט חורכת את המסך בכל סצנת אקשן מצולמת להפליא. הסרט אמנם הוליוודי באופיו, אבל עושה עד היום בית-ספר להוליווד בכל הנוגע לאיך עושים סרט אקשן עם גיבורה נשית – ומעבר ל-"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" שהזכרתי קודם, אני יותר ממשוכנע שמישהו בצוות ההפקה של "וונדר וומן" (וגם "וונדר וומן 1984", עם לשפוט על פי הטריילר) ראה את הסרט הזה ולמד ממנו כמה דברים, אם כי לא מספיק. לראות.
יצירת מופת
בקרב חובבי סרטי אקשן הונג-קונגיים, הקונצנזוס שקראתי על הסרט הזה הוא "נחמד, מבדר, לא יותר". אז זהו, שהם טועים. מדובר – שימו לב – באחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים בהיסטוריה. מה שככל הנראה גרם לתגובה המסויגת-משהו של החובבים הוא העובדה שזה סרט הוליוודי מאוד, לפחות בכל הנוגע למבנה שלוש-המערכות, וגם בהתייחסויות התכופות לקולנוע הוליוודי ומערבי בכלל (לספילברג ולוקאס היה קייס לא-רע לתבוע את יוצרי הסרט הזה על פלגיאט, אבל הם ככל הנראה דווקא הוחמאו מהמחוות שעשו להם בו, ובחרו להצדיע לסרט בחזרה בסצנות קרב האופנועים וקרב האוויר ב-"מסע הצלב האחרון").
אז מה מעלה את הסרט לאחת מפסגות ז'אנר ההרפתקאות? הגיבורה. מישל יאו, שהצופים רגילים לראות היום בתפקידים מטרוניים יותר, מתגלה בסרט הזה לא רק כיפהפייה מהממת בצעירותה אלא גם כגיבורת אקשן שלא עושה חשבון ומבהירה ישר מרצף הפתיחה המסחרר שאיתה לא כדאי להתעסק (החבר'ה הרעים, כמובן, חייבים ללמוד את הלקח הזה בדרך הקשה). הסרט מקיף אותה בטיפוסים הצפויים – הגיבור הג'יימס-בונדי (שמתברר בהשוואה אליה כלא-יוצלח לא-קטן), הליצן (שמתברר כלא-יוצלח עוד-יותר) והאיש שהיא נשלחה להציל (ומתברר כליצן עוד-יותר) – כולם בסך הכל נועדו לספק תמיכה ליאו, שפשוט חורכת את המסך בכל סצנת אקשן מצולמת להפליא. הסרט אמנם הוליוודי באופיו, אבל עושה עד היום בית-ספר להוליווד בכל הנוגע לאיך עושים סרט אקשן עם גיבורה נשית – ומעבר ל-"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" שהזכרתי קודם, אני יותר ממשוכנע שמישהו בצוות ההפקה של "וונדר וומן" (וגם "וונדר וומן 1984", עם לשפוט על פי הטריילר) ראה את הסרט הזה ולמד ממנו כמה דברים, אם כי לא מספיק. לראות.